דרקונים בשמי סיאטל 1 - קסם אפל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דרקונים בשמי סיאטל 1 - קסם אפל
מכר
אלפי
עותקים
דרקונים בשמי סיאטל 1 - קסם אפל
מכר
אלפי
עותקים

דרקונים בשמי סיאטל 1 - קסם אפל

4.5 כוכבים (90 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2742מקורי
ספר מודפס
4959מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

ואל היא מחסלת בשכר, אבל זה לא הופך אותה לאדם הרע בסיפור. נהפוך הוא: היא מחסלת יצורים קסומים שפוגעים בבני אדם, והיא עושה את זה בשירות המדינה. זה אומר שיצורים קסומים לא מאוד אוהבים אותה, ובמפתיע גם בני אדם לא משתגעים אחריה. אולי זה קשור להומור המושחז והשחור שלה, לעובדה שעבודתה מחייבת אותה לשמור מרחק מכל מי ומה שיקר לליבה, לזה שהיא בכלל חצי־אלפית או לזה שהיא כל הזמן משתמשת בקמעות קסומים.
אלא שלבידוד יש מחיר, כזה שמכביד על הריאות ומעורר צפצופים מביכים, וכשהמפעילה של ואל ואחת מהבודדים שקרובים אליה לוקה בסרטן קשה ופתאומי, ואל מחליטה ששום דבר ואף אחד לא יעצרו אותה מלמצוא את הגורם למחלה ואת התרופה לה. אפילו לא דרקון, כאילו שבכלל יכול להיות בסיפור הזה דרקון. הם הרי עזבו את העולם שלנו לפני אלפי שנים.
ואז מגיע הדרקון. הוא רב־עוצמה, יהיר ובלתי נסבל. יש לו שם שוואל לא מסוגלת להגות ותוכניות משלו. שניהם יצטרכו ללמוד לעבוד ביחד, או להרוג זה את זה. ההבדל לא תמיד מאוד ברור.


"קסם אפל" הוא ספר מלא הומור, שנון ומשמח על הדרכים המפתיעות מאוד שבהן קסם יכול לשנות חיים, ועל דרקונים חתיכים במיוחד.
לינדזי ברוקר היא סופרת אמריקאית עצמאית. לפני שהתחילה לכתוב פנטזיה ומדע בדיוני במשרה מלאה היתה, בין היתר, מצילה, טבחית במסעדת מזון מהיר וחיילת בצבא ארצות הברית. היא כתבה מעל שישים ספרים, חלקם היו רבי־מכר. בזמנה החופשי היא אוהבת לטייל, לשחק טניס וכלבי ויסלה.

פרק ראשון

פרק 1

החלקתי על החבל עוד כמה סנטימטרים במורד הצוק ומצאתי את עצמי בקצה. וקיללתי. קללות נמרצות ועסיסיות, כראוי למישהי שתלויה על סלע רטוב, מחוספס ואנכי, בגובה שלושים מטרים מעל גלי האוקיינוס המתנפצים.

ואז עשיתי טעות והסתכלתי למטה. קיללתי עוד קצת. בדרך כלל גבהים לא מטרידים אותי. מה שמפריע לי זה הסיכוי ליפול מהם, לנחות על סלעים חדים ומשוננים, להתרסק לחתיכות כמו בשר במטחנה ואז להיסחף אל הים ולהיעלם לנצח.

אבל פתח המערה נמצא פחות משישה מטרים מתחתיי. חרקתי שיניים בנחישות. אני יכולה לעשות את זה.

״חוץ מזה,״ מלמלתי אל הסלע, ״אַת המטומטמת שהחליטה לוותר על נסיעה של שעה כדי לקנות עוד חבל.״

אחרי שמצאתי נקודת אחיזה מתאימה, המשכתי את דרכי למטה במהירות. בהנחה שלא איפצע, הטיפוס בחזרה יהיה קל יותר. אצטרך לסמוך על כלי הנשק והקמעות הקסומים שעליי, ועל קלות הרגליים שהעניקה לי המורשת האֶלפית שלי, שיעזרו לי לעבור את זה בשלום.

בחצי הדרך אל פתח המערה הטלפון בכיסי רטט. התעלמתי ממנו, כמו שהיה עושה כל אדם שפוי, והמשכתי לרדת בזהירות.

אבל אז נעצרתי. זה היה יום שישי וכמעט לקראת סיום שעות העבודה המשרדיות המקובלות. אם זו השיחה שאני מצפה לה ולא אענה עכשיו, איאלץ לחכות עד יום שני כדי לקבל את תוצאות הבדיקה.

וידאתי שיש לי שלוש נקודות אחיזה, ושאחת מכפות רגליי תחובה עמוק בחריץ הסלע כך שלא אפול, ושלפתי את הטלפון מהכיס לאט ובזהירות. זו אכן היתה שיחה מהמרפאה. היה לי פס אחד של קליטה והגלים הרעישו ברקע.

״מדברת ואל,״ עניתי, ותהיתי אם איכות הקליטה תרשים את פקידת הקבלה.

״שלום, כאן מנדי מהמרפאה של דוקטור ברייטמן. אני מדברת עם ואל... מֵיי... יָאר?״

״רק ואל.״ לא תיקנתי את ההגייה שלה ולא טרחתי להסביר לה שאימי הנורווגית חשבה שיהיה מגניב לקרוא לי על שם אחת הוַואלקירוֹת.

״קיבלנו את תוצאות הבדיקה שלך וה...״

״ומה?״ הלחץ בחזה שלי — תדיר ומוכר בחודשים האחרונים — התגבר, וגלגלתי עיניים כשדמיינתי את עצמי מנסה לשלוף מהכיס השני את המשאף שד״ר ברייטמן נתן לי. איזה מין לוחמת קוטלת־מפלצות מפתחת פתאום אסתמה? ״אני מצטערת, מנדי. תוכלי לחזור על מה שאמרת?״

הצצתי בטלפון מחשש שהשיחה התנתקה.

״וַאלמֵיָאר?״ שאלה מנדי, ששמעה אותי כנראה בדיוק כמו שאני שמעתי אותה. ״אני מצטערת. אני חושבת שהקליטה לא כל כך טובה.״

שחף חלף על פניי והשמיע צווחה, אולי בתגובה לתנוחה המטופשת שלי, או שרק קיווה שאזרוק לו צ'יפס.

״שמתי לב. התוצאות?״

״אמרתי שבדיקות הדם שלך תקינות לגמרי. את על החוף?״

״תקינות?״ העיניים שלי שלחו קרן לייזר צורבת של ספקנות אל מסך הטלפון. ״מה?״

״הכול תקין.״

״את בטוחה? יש לי... בעיות. בעיות חדשות.״ לאחרונה בקושי ישנתי, היה לי דחף מגוחך לתפוס תנומות צהריים, ועכשיו הריאות שלי החליטו לבגוד בי.

״טוב, מדדי הדלקת שלך קצת גבוהים, אבל אין מה לדאוג כרגע לגבי זה. ערכי ההורמונים שלך ממש בסדר, במיוחד בהתחשב בגילך.״

העיניים שלי ירו קרני לייזר נוספות אל הטלפון. ״בגילי? אני בקושי מעל ארבעים.״

״לפעמים הורמונים נעשים קצת קפריזיים אצל נשים בנות ארבעים פלוס.״ קפריזיים? מאיפה היא הביאה את המילה הזאת? ״רגע, הִנה דוקטור ברייטמן.״ נשמע שהוקל למנדי לגלות שהיא יכולה להעביר אותי הלאה.

״הכול תקין, ואל,״ הוא אמר. ״לא נדיר לפתח אסתמה ואלרגיות בשלב מאוחר בחיים.״

״אני לא בשלב מאוחר בחיים. אימא שלי לא בשלב מאוחר בחיים. היא בת שבעים ואחת והיא מטיילת להנאתה בשביל הרכס הפסיפי.״

״אם תראי שאת משתמשת במשאף החירום יותר מפעמיים־שלוש בחודש, נתחיל טיפול יומיומי בקורטיקו־סטרואידים.״

"תרופות זה דבר ממכר."

ד"ר ברייטמן נמנע בדיפלומטיות מלציין שהתלות החדשה שלי ב"משאף החירום" היא בעצמה סוג של התמכרות.

״אם תשני את דעתך או תרצי להעלות חששות נוספים, נוכל לקבוע לך עוד תור. אבל לפי מה שסיפרת לי על החיים שלך, אני ממליץ שתנסי לנוח קצת."

"לא סיפרתי לך כמעט כלום על החיים שלי.״

״קראתי בין השורות. נראה שיש לך הרבה על הראש. איך בעבודה? את עמוסה? את לוקחת קצת חופש לפעמים?״

הבטתי מטה אל המערה לוודא שהמטרה שלי לא שוטטה במקרה אל הפתח כדי לבחון את הפוטנציאל שלי בתור ארוחה. ״כשיוצא לי.״

״ואיך היחסים שלך עם המשפחה ועם חברים?״

״אני לא מבינה מה זה קשור ל...״

״יש לך רשת תמיכה חברתית טובה?״

חשבתי על אל"מ וילַארד, המפעילה הצבאית שלי, ועל נין, האישה מסיאטל שייצרה עבורי כלי נשק קסומים. הן נחשבות? בעלי לשעבר והבת שלי היו... אנשים שהתעדכנתי בשלומם מרחוק אבל אף פעם לא ביקרתי, מחשש שהעבודה שלי תעמיד אותם בסכנה.

״היא בסדר,״ אמרתי.

״הממ.״ למה נשמע כאילו ברייטמן לא האמין לי? הקליטה לא היתה מספיק טובה כדי לזהות שקרים. ״אני מכיר פסיכולוגית מעולה. אני לא יכול לקבוע לך תור אצלה, אבל אוכל להפנות אותך אליה. נארגן הכול כך שתקבלי הודעת טקסט ותקבעי תור באינטרנט. קלי־קלות. אני ממליץ לך מאוד להפחית את רמות הלחץ, לעבוד על מערכות היחסים שלך, ולהקפיד על שינה... את ישנה טוב?״

בטח, כשאני לא חולמת על כל הקורבנות המרוטשים שהמטרות שלי הרגו לפני שחיסלתי אותן.

״השתיקה הזו אומרת הכול, ואל. אעביר אלייך את ההפניה בדחיפות. ניסית אולי יוגה? קצת תרגילי הרפיה ונשימות עמוקות? מדיטציה? אני מציע שבחצי השנה הקרובה תנסי לשנות קצת את אורח החיים שלך, ואז נבדוק שוב את מדדי הדלקת.״

יוגה? מדיטציה? טיפול פסיכולוגי?

״שיט.״ ניתקתי ותחבתי את הטלפון הנייד לכיס.

הזדחלתי במורד הצוק ונחתתי בדממה על המשטח הצר בפתח המערה. השתופפתי והצצתי לתוך מנהרה. היא היתה חשוכה בהרבה מהחוף המעונן והקודר של אורגון.

נגעתי באחד הקמעות שהשתלשלו מרצועת העור סביב צווארי ולחשתי ״יֵשֵׁלִייָה.״

פעולת הקסם צרבה קלות את עיניי. כמה שניות אחר כך התבהרו קירות המנהרה הגבשושית וראיתי עד לנקודה שבה היא התעקלה. עצמות דגים היו פזורות על הקרקע הסלעית, וצחנה חריפה של מאורת בעל חיים נמהלה בריח הדגים והמלח שעלה מן הים.

לפני שהושטתי את היד אל קמע נוסף במרכז השרשרת שלי — פסלון של יצור חתולי שהייתי צריכה לסכן את חיי כדי להשיגו — הכרחתי את עצמי להיעזר במשאף השנוא. לא רציתי שיהיו עדים לחולשה החדשה שפיתחתי.

״סִינְדָרִי,״ הפעם לחשתי שֵׁם, לא מילת קסם שבקושי יכולתי להגות. ״הגיע הזמן לצאת לשחק.״

עננת ערפל אפורה הופיעה לצידי, וחלק מרשת התמיכה החברתית שלי התהווה בתוכה. הטיגריס הכסוף אדיר המְמדים התגבש במהירות ונעשה מוצק ככל חיה ארצית. רק הזוהר הקלוש שנגה מפרוותו הכסופה המפוספסת בשחור והתבונה בעיניו הירוקות הסגירו שמדובר ביצור קסום.

הגיע הזמן, אמר סינדרי. הוא תיקשר איתי טלפתית. האוויר כאן מסריח מוַוייבֶרנים.

נשאר רק אחד. כבר חיסלנו את שני האחרים. אתה מריח עוד כאלה? עד כמה שידעתי, הכישרון הטלפתי שלי היה זהה לזה של סלע חלק וקהה, אבל סינדרי תמיד שמע כשהשבתי לו בראשי.

נחיריו של הטיגריס רטטו. יש רק אחד. הקרב הזה יהיה שיעמום אחד גדול. הוא הִטה את ראשו קלות. רגע, זו נקבה. יופי. נקבות הן אתגר גדול יותר.

איזה כיף.

כן.

לפני שהמשכנו פנימה הוצאתי את הנייד שלי שוב, הפעם כדי לצפות בסרטון ששמרתי. צפיתי בו, קטע שמישהו צילם ביד לא יציבה בפארק טָאוּסֶנד אֵייקֵֶרס שבקרבת פורטלנד.

שלושה וייברנים כחולים הגיחו מבין העצים כשהם מנופפים בכנפי העור הקשיחות שלהם, צללו מטה ותקפו ילדים ששיחקו בחוף סנדי ריבר. כמה מהילדים הצליחו לברוח. אחרים נישאו אל צמרות העצים, שם הווייברנים טרפו אותם. ארבעה ילדים ואֵם נהרגו באותו היום.

״קדימה, בוא נעשה את זה,״ אמרתי בקדרות והחזרתי את הנייד למקומו. שלפתי את פֵזִיק מנרתיק הירך.

הכלי הקומפקטי דמה לתת־מקלע MP7 של ״הקלר וקוך״, אבל נין בנתה אותו מאפס, וכחצי־אלפית יכולתי להרגיש את הקסם שבקע ממנו ומכל אחד מהקליעים שבמחסנית. עוצמתו של הרובה כמעט השתוותה לזו של צ׳וֹפֶּר, החרב הארוכה שלקחתי כשלל בקרב לפני שנים רבות, והיתה חגוּרה אל גבי בתוך הנדן שלה. אם המצב פה יסתבך והווייברנית תתקרב לפני שאצליח להביס אותה, אנטוש את הרובה לטובת החרב.

סינדרי נכנס ראשון. אני לא נוהגת לתת לאחרים להוביל, אבל להבדיל ממני, אם הוא יספוג פציעה חמורה, הוא יוכל לחזור מיד לעולם שלו ולהחלים שם בשקט.

התגנבנו לאורך המנהרה המפותלת, וקולות טפטוף וזרזוף עמעמו את שאון הגלים. מהר מאוד התקרבנו מספיק כדי שאוכל לחוש קסם. זה היה אחד הכוחות הבודדים שירשתי מאבי שאותו מעולם לא פגשתי, והוא אִפשר לי להרגיש בַּהילה של הווייברנית.

המנהרה התרחבה לחלל שגובהו שישה מטרים ועומקו כפול מזה. לפי המרחק שעברנו, נראה לי שהגענו אל מתחת למקום שבו החניתי את הג׳יפ שלי. שלושים מטר מתחתיו.

נטיפים השקיפו בלעג מלמעלה, וזקיפים הסתירו את המרחב שלפנינו. עדיין לא ראיתי את המטרה שלנו, אבל הרחתי אותה. הקרקע שלרגלינו היתה זרועה עצמות נוספות. חלקן עצמות של איילים וחלקן עצמות אדם, ששאריות דם וסחוס עדיין דבקו בהן.

אחיזתי בפזיק התהדקה וזעם פעפע בי כשתהיתי כמה אנשים, נוסף על אלו שתועדו בסרטון, הרגה הפולשת הזו לעולמנו.

היא נחה בין הזקיפים האלה, אמר סינדרי. הילת בת הכלאיים שלך אומנם חלשה, אבל כדאי שתסווי את עצמך.

ההילה שלי ענוגה, לא חלשה. ממש כמוני.

את ענוגה כמו כדורי הפלדה העצומים שמחוברים לשרשראות ומוטחים בקירות הבניינים שלכם.

כדורי הריסה, כן, כן. נגעתי בקמע ההסוואה רב־העוצמה, שלל נוסף שגם אותו לא השגתי בקלות, והתפוגגתי ממבטם ומחוש הריח של הסובבים. ההילה שלי, סימן ההיכר הייחודי שלי בפני מי שיכולים להרגיש קסם, נעלמה אף היא.

סביר, אמר סינדרי.

הוא ידע שאעדיף לתקוף מרחוק ומגבוה, והוביל אותי לעבר שיפוע טבעי בשולי החדר שטיפס מעלה אל משטח צר של סלע. מעין מדף. קשקשיה הכחולים וכנפיה המקופלות של הווייברנית המנמנמת נגלו לעינינו, ובאותו הרגע ממש סינדרי נעצר באחת. זנבו קפא, והוא פנה בזריזות לאחור, לכיוון הכניסה.

הייתי בטוחה שהוא חש בנוכחותו של וייברן נוסף, לכן הסתובבתי גם אני וכיוונתי את פזיק אל המנהרה. אבל לא ראיתי ולא שמעתי דבר.

אנחנו צריכים לצאת מפה. סינדרי התחיל ללכת ומיד נעצר. לא, אי־אפשר לעבור מכאן. מכאן הוא מגיע.

טיגריס הקרב האימתני שלי, אותו הטיגריס שחשש שווייברן יהיה יריב קל מדי, הביט לכל עבר בחיפוש אחר יציאה אחורית מהמערה ונחיריו התרחבו באימה.

עמדתי לשאול למה, אבל אז הרגשתי בזה. משהו שההילה שלו כה חזקה שאפילו אני יכולתי לחוש בה ממרחק. והרגשתי שהיא מתקרבת.

הוא מגיע, נאנק סינדרי בתוך ראשי.

מה זה? מעולם לא חשתי דבר דומה.

דרקון.

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
90 דירוגים
63 דירוגים
13 דירוגים
11 דירוגים
1 דירוגים
2 דירוגים
10/12/2024

ואו איך נהניתי! קראתי תוך 3 ימים, ממש בשקיקה. הסיפור של ואל, חצי אלפית, שמגינה על האנושות מפני יצורים קסומים שרוצים לפגוע בבני האנוש. בספר הנוכחי בעיקר מוצג העולם החדש הזה, על כל היצורים שחיים בו, הדמות של ואל מוצגת עם מעט מההיסטוריה והרקע המשפחתי שלה, והדמות של זב הדרקון. הספר מוגדר כפנטזיה רומנטית ואפילו בעירה איטית, אבל אין פה שום בעירה, בעיקר איטיות (בצד הרומנטי). עם זאת, זה לא מפריע להתפחות של הספר, לאקשן ולעניין.

1
1/10/2022

מצוין!! כאלה בדיוק אני אוהבת! חבל שלא תירגמו ספרים נוספים של הסופרת הזו...

1
27/5/2025

ספר מאוד כיפי לקריאה

7/11/2024

מבחינתי, זה ספר נפלא. הוא העביר אותי מיד לעולם פנטסטי, מקביל וכייפי. אהבתי את הגיבורה ואת העלילה. נהנתי מכל רגע.

14/10/2024

חמוד ומשעשע

6/3/2024

אחלה ספר. ממש נהנתי.

22/12/2023

מקסים! ממשיכה לספר הבא

17/12/2023

איזה ספר חמוד, עשה לי מצב רוח טוב!

12/10/2023

תקשיבו נהנתי ממש אני אוהבת פנטזיה וזאת הייתה כתובה טוב ושנון ואפילו שעדיין לא היה שום דבר רומנטי היה לי פשוט כיף ממשיכה לספר הבא

4/10/2023

מה אפשר לומר על הספר הנפלא הזה? אהבתי אותו מאוד. היו המון רגעים שצחקתי בקול. העלילה ממש טובה והדמויות גם כן. בהחלט ממליצה על הספר.

7/9/2023

ספר מעולה, כתוב בצורה קולחת. בלעתי את הספר וממשיכה מיד לספר הבא

26/8/2023

מעולה

14/8/2023

ספר מתח בעולם של פנטזיה אורבנית עם נגיעות של התחלה של רומן רומנטי, היה כיף לקרוא

25/7/2023

פנטזיה קומית מעולה! הנאה צרופה וכיפית לאורך כל הספר.

25/2/2023

איך לא קראתי את הספר הקסום הזה לפני כן?! כתיבה מעולה

17/2/2023

מעולה!!! ממש נהניתי! בינתיים זו פנטזיה (לא רומנטית), אבל עדיין מעולה. ממשיכה מיד לחלק 2... 🤗

7/2/2023

ספר פנטזיה יפה. זה לא רומן רומנטי. לא הראשון ולא השני.

28/1/2023

מעולה לחובבות וחובבי הז׳אנר

27/1/2023

כיפי קליל ומצחיק. ממליצה!

22/1/2023

אהבתי😀ממשיכה לשני…

22/1/2023

קליל, סוחף ומעניין!

19/1/2023

מרתק! זורם, כיף לעביר זמן עם ספר כזה.

18/1/2023

מומלץ מכל הלב!

16/1/2023

מושלם

14/1/2023

מומלץ מאוד. לחובבי דרקונים וגם לכאלה שלא.

14/1/2023

וואו, איזה ספר מדהים

9/1/2023

ספר פנטזיה הארד קור רק למבוגרים. היה לי קצת קשה עם ריבוי הפרטים והדמויות אבל בסך הכול ספר מצויין וכמובן שאמשיך לקרוא עד שיהיה ביטוי לצד הרומנטי של הספר (אין מה לצפות בספר הזה)

29/12/2022

עלילה מעניינת וקלילה ספר מצויין מחכה להמשך הסידרה

18/12/2022

כייפי ממש!

22/11/2022

סיפור שוטף כתוב בקלילות. שוה קריאה

13/10/2022

פנטזיה כייפית ומשובחת. פחות מתאימה כרגע למחוזות הרומנטיקה אבל מאד מהנה.

10/10/2022

ספר קיצבי וסוחף

7/10/2022

אחלה ספר, גיבורה מעולה. חבל שלא תרגמו ישר את ההמשך, הספר קצר ועם סוף פתוח אז זה מבאס קצת את החוויה. בנוסף, בספר הזה אין שום דבר רומנטי, אולי רק רמז קטנטן למשהו שיהיה בהמשך. בקיצור, ממש מחכה שיתרגמו את הספרים הבאים

3/10/2022

ספר נהדר, מחכה בקוצר רוח לשאר הספרים בסדרה

28/9/2022

הו, זה קרוב למושלם. נראה לי שואל תהפוך להיות חברה טובה שלי, אם אכן יש ספרים נוספים בסידרה. אבל הגיבור האמיתי הוא פנתר הקסם, חבר השירות, חובב-האגמים-אך-לא-הממטרות סינדרי!

27/9/2022

מקסים

26/9/2022

ספר כיפי וסוחף, הרפתקה מלאת הומור ועם הרבה לב. סוף סוף גיבורה שהיא לא נערה או אישה צעירה, אלא גרושה בת 40. שכירת חרב לחיסול עבריינים קסומים, יש לה טיגריס ודרקון מתנשא אבל חתיך שמציק לה. ממליצה בחום לכל מי שאוהבת ספרים כיפיים ו/ פנטזיה אורבנית משובחת.

19/9/2022

כתוב יפה אבל חבל שאין יותר רומנטיקה זה יכול היה ליצור עניין רב. בכל זאת , אהבתי. מקווה שיהיו חלקים נוספים.

17/9/2022

אווו פשוט מעולה!!! הנאה צרופה. גבורה חזקה! דיאלוגים שנונים. מחכה בקוצר רוח לספרים הבאים! תודה על התרגום ❤️. רוצו לקרוא!

17/9/2022

ספר מצוין בסוגה שלו. שילוב מוצלח וכיפי של הרפתקאות, קסם ומתח רומנטי במידה. מקווה ששאר ספרי הסדרה יתורגמו בקרוב😊

16/1/2024

ספר מקסים באמת קסום מלא אלפים,גמדים,פיות ערפדים,ודרקון אחד שרמנטי. ואל ציידת יצורים קסומים אשר עושים פשעים בכדור הארץ יוצאת להרפתקה כדי להציל את הכוסית שלה ואנחנו שועטים איתה בגבעות במצולות במרתפים אפלים מתח פעולה והמון קסם. נהניתי מאד , חסר לי קצת חידוש . עוברת לספר הבא.

21/8/2023

מרתק ומלא קסם

29/7/2023

היה לי קשה להתחבר לגיבורה הצינית. הספר ישר מתחיל באקשן ובעצם אפשר להגיד ש90% ממנו כזה. כל הזמן קורה משהו וכמעט הכל קיצוני בטירוף. היתה חסרה לי הרומנטיקה (אולי בספר הבא?). היתה חסרה לי התעכבות על הרקע, המשפחה הגרעינית והיחסים עם הבת שלה והיה קשה לי להזדהות עם הבחירות שלה בחיים. ועדין הספר כתוב טוב וקולח עם שלל יצורי פנטזיה שמוסיפים לגיוון. מקווה שהספר הבא יהיה טוב יותר ואתחבר יותר.

29/5/2023

מצחיק, מקורי , מעניין

7/5/2023

פנטזיה כיפית, קלילה ולא-מורכבת-מדי. מהסוג שאי אפשר להפסיק לקרוא. אסקפיזם נהדר - מומלץ מאוד!

23/4/2023

ספר זורם וקליל, הסיפור מעניין ולוקח אותך למקומות חדשים. סיימתי את שלושת הספרים ביומיים....

7/4/2023

מרתק, עוברת מיד לספר השני

11/3/2023

מהנה

24/11/2022

אהבתי את הדמויות והעולם שנבנה כאן. מקווה שיתרגמו את ההמשך כי יש כאן הרבה פוטנציאל.

13/10/2022

כיף גדול ❤️

30/9/2022

הכתיבה טובה מאד! ספר מלהיב ומרתק שאי אפשר להוריד ממנו את הידיים! רצה לקנות את הבא

24/2/2024

נמרח מידי... לא מצליחה לגבש דעה אנסה את הספר השני ואז נחליט

23/8/2023

ציפיתי יותר, קצת מאכזב

5/5/2023

נחמד. לא יותר מזה. ספר לילדים. לא הבנתי למה הוא בז’אנר הרומנטי

28/3/2023

הקריאה הייתה לי כבדה, לא זרמה בכלל, בדרך כלל אני מאד אוהבת את הזנר אבל הספר הזה לא זרם. מרגיש שהסופרת פותחת הרבה הסתעפויות שלא מתפתחות לכלום. העלילה כביכול מתיימרת להיות מותחת, וברגעים מסוימים זה באמת קורה אבל עדין המתח הזה לא הספיק כדי לגרם לי לרוץ לקרוא את המשך העלילה. הספר הסתיים עם תחושה שצריך להיות המשך, וגם אם יהיה כזה לא חושבת שאקרא אותו.

7/2/2023

זה מתחיל טוב - הגיבורה מעל ארבעים, גרושה והטיפוס עצבני. ממש לא מה שמרגישים מגיבורות פנטזיה. הבעיה היא בהמשך - אנחנו לא באמת מבינות אותה או את דמויות המשנה השונות. אין באמת העמקה נוספת בדמויות וזה גורם לשטחיות. ייתכן שזו מחלה של ספר ראשון בסדרה ארוכה, אבל לא בטוח שהסתקרנתי מספיק כדי להמשיך לספר השני.

9/11/2022

חביב

14/4/2024

הגעתי ל60% תוך פיהוקים עזים. ציפיתי לספר בסגנון של המורשת הנסתרת, נסיכת האפר, או קסם בשולי הדרך- רומנים מדליקים ושנונים שיש בהם עומק פסיכולוגי מעניין והתפתחות של יחסים. כאן יש אקשן... (אולי אחזור לספר מתישהו כשארצה להרדם...)

1/5/2023

בגלל כל הפרסום השתכנעתי לקנות את הסדרה… התאכזבתי יש לספרים פוטנציאל כל כך גדול שהתפספס

דרקונים בשמי סיאטל 1 - קסם אפל לינדזי ברוקר

פרק 1

החלקתי על החבל עוד כמה סנטימטרים במורד הצוק ומצאתי את עצמי בקצה. וקיללתי. קללות נמרצות ועסיסיות, כראוי למישהי שתלויה על סלע רטוב, מחוספס ואנכי, בגובה שלושים מטרים מעל גלי האוקיינוס המתנפצים.

ואז עשיתי טעות והסתכלתי למטה. קיללתי עוד קצת. בדרך כלל גבהים לא מטרידים אותי. מה שמפריע לי זה הסיכוי ליפול מהם, לנחות על סלעים חדים ומשוננים, להתרסק לחתיכות כמו בשר במטחנה ואז להיסחף אל הים ולהיעלם לנצח.

אבל פתח המערה נמצא פחות משישה מטרים מתחתיי. חרקתי שיניים בנחישות. אני יכולה לעשות את זה.

״חוץ מזה,״ מלמלתי אל הסלע, ״אַת המטומטמת שהחליטה לוותר על נסיעה של שעה כדי לקנות עוד חבל.״

אחרי שמצאתי נקודת אחיזה מתאימה, המשכתי את דרכי למטה במהירות. בהנחה שלא איפצע, הטיפוס בחזרה יהיה קל יותר. אצטרך לסמוך על כלי הנשק והקמעות הקסומים שעליי, ועל קלות הרגליים שהעניקה לי המורשת האֶלפית שלי, שיעזרו לי לעבור את זה בשלום.

בחצי הדרך אל פתח המערה הטלפון בכיסי רטט. התעלמתי ממנו, כמו שהיה עושה כל אדם שפוי, והמשכתי לרדת בזהירות.

אבל אז נעצרתי. זה היה יום שישי וכמעט לקראת סיום שעות העבודה המשרדיות המקובלות. אם זו השיחה שאני מצפה לה ולא אענה עכשיו, איאלץ לחכות עד יום שני כדי לקבל את תוצאות הבדיקה.

וידאתי שיש לי שלוש נקודות אחיזה, ושאחת מכפות רגליי תחובה עמוק בחריץ הסלע כך שלא אפול, ושלפתי את הטלפון מהכיס לאט ובזהירות. זו אכן היתה שיחה מהמרפאה. היה לי פס אחד של קליטה והגלים הרעישו ברקע.

״מדברת ואל,״ עניתי, ותהיתי אם איכות הקליטה תרשים את פקידת הקבלה.

״שלום, כאן מנדי מהמרפאה של דוקטור ברייטמן. אני מדברת עם ואל... מֵיי... יָאר?״

״רק ואל.״ לא תיקנתי את ההגייה שלה ולא טרחתי להסביר לה שאימי הנורווגית חשבה שיהיה מגניב לקרוא לי על שם אחת הוַואלקירוֹת.

״קיבלנו את תוצאות הבדיקה שלך וה...״

״ומה?״ הלחץ בחזה שלי — תדיר ומוכר בחודשים האחרונים — התגבר, וגלגלתי עיניים כשדמיינתי את עצמי מנסה לשלוף מהכיס השני את המשאף שד״ר ברייטמן נתן לי. איזה מין לוחמת קוטלת־מפלצות מפתחת פתאום אסתמה? ״אני מצטערת, מנדי. תוכלי לחזור על מה שאמרת?״

הצצתי בטלפון מחשש שהשיחה התנתקה.

״וַאלמֵיָאר?״ שאלה מנדי, ששמעה אותי כנראה בדיוק כמו שאני שמעתי אותה. ״אני מצטערת. אני חושבת שהקליטה לא כל כך טובה.״

שחף חלף על פניי והשמיע צווחה, אולי בתגובה לתנוחה המטופשת שלי, או שרק קיווה שאזרוק לו צ'יפס.

״שמתי לב. התוצאות?״

״אמרתי שבדיקות הדם שלך תקינות לגמרי. את על החוף?״

״תקינות?״ העיניים שלי שלחו קרן לייזר צורבת של ספקנות אל מסך הטלפון. ״מה?״

״הכול תקין.״

״את בטוחה? יש לי... בעיות. בעיות חדשות.״ לאחרונה בקושי ישנתי, היה לי דחף מגוחך לתפוס תנומות צהריים, ועכשיו הריאות שלי החליטו לבגוד בי.

״טוב, מדדי הדלקת שלך קצת גבוהים, אבל אין מה לדאוג כרגע לגבי זה. ערכי ההורמונים שלך ממש בסדר, במיוחד בהתחשב בגילך.״

העיניים שלי ירו קרני לייזר נוספות אל הטלפון. ״בגילי? אני בקושי מעל ארבעים.״

״לפעמים הורמונים נעשים קצת קפריזיים אצל נשים בנות ארבעים פלוס.״ קפריזיים? מאיפה היא הביאה את המילה הזאת? ״רגע, הִנה דוקטור ברייטמן.״ נשמע שהוקל למנדי לגלות שהיא יכולה להעביר אותי הלאה.

״הכול תקין, ואל,״ הוא אמר. ״לא נדיר לפתח אסתמה ואלרגיות בשלב מאוחר בחיים.״

״אני לא בשלב מאוחר בחיים. אימא שלי לא בשלב מאוחר בחיים. היא בת שבעים ואחת והיא מטיילת להנאתה בשביל הרכס הפסיפי.״

״אם תראי שאת משתמשת במשאף החירום יותר מפעמיים־שלוש בחודש, נתחיל טיפול יומיומי בקורטיקו־סטרואידים.״

"תרופות זה דבר ממכר."

ד"ר ברייטמן נמנע בדיפלומטיות מלציין שהתלות החדשה שלי ב"משאף החירום" היא בעצמה סוג של התמכרות.

״אם תשני את דעתך או תרצי להעלות חששות נוספים, נוכל לקבוע לך עוד תור. אבל לפי מה שסיפרת לי על החיים שלך, אני ממליץ שתנסי לנוח קצת."

"לא סיפרתי לך כמעט כלום על החיים שלי.״

״קראתי בין השורות. נראה שיש לך הרבה על הראש. איך בעבודה? את עמוסה? את לוקחת קצת חופש לפעמים?״

הבטתי מטה אל המערה לוודא שהמטרה שלי לא שוטטה במקרה אל הפתח כדי לבחון את הפוטנציאל שלי בתור ארוחה. ״כשיוצא לי.״

״ואיך היחסים שלך עם המשפחה ועם חברים?״

״אני לא מבינה מה זה קשור ל...״

״יש לך רשת תמיכה חברתית טובה?״

חשבתי על אל"מ וילַארד, המפעילה הצבאית שלי, ועל נין, האישה מסיאטל שייצרה עבורי כלי נשק קסומים. הן נחשבות? בעלי לשעבר והבת שלי היו... אנשים שהתעדכנתי בשלומם מרחוק אבל אף פעם לא ביקרתי, מחשש שהעבודה שלי תעמיד אותם בסכנה.

״היא בסדר,״ אמרתי.

״הממ.״ למה נשמע כאילו ברייטמן לא האמין לי? הקליטה לא היתה מספיק טובה כדי לזהות שקרים. ״אני מכיר פסיכולוגית מעולה. אני לא יכול לקבוע לך תור אצלה, אבל אוכל להפנות אותך אליה. נארגן הכול כך שתקבלי הודעת טקסט ותקבעי תור באינטרנט. קלי־קלות. אני ממליץ לך מאוד להפחית את רמות הלחץ, לעבוד על מערכות היחסים שלך, ולהקפיד על שינה... את ישנה טוב?״

בטח, כשאני לא חולמת על כל הקורבנות המרוטשים שהמטרות שלי הרגו לפני שחיסלתי אותן.

״השתיקה הזו אומרת הכול, ואל. אעביר אלייך את ההפניה בדחיפות. ניסית אולי יוגה? קצת תרגילי הרפיה ונשימות עמוקות? מדיטציה? אני מציע שבחצי השנה הקרובה תנסי לשנות קצת את אורח החיים שלך, ואז נבדוק שוב את מדדי הדלקת.״

יוגה? מדיטציה? טיפול פסיכולוגי?

״שיט.״ ניתקתי ותחבתי את הטלפון הנייד לכיס.

הזדחלתי במורד הצוק ונחתתי בדממה על המשטח הצר בפתח המערה. השתופפתי והצצתי לתוך מנהרה. היא היתה חשוכה בהרבה מהחוף המעונן והקודר של אורגון.

נגעתי באחד הקמעות שהשתלשלו מרצועת העור סביב צווארי ולחשתי ״יֵשֵׁלִייָה.״

פעולת הקסם צרבה קלות את עיניי. כמה שניות אחר כך התבהרו קירות המנהרה הגבשושית וראיתי עד לנקודה שבה היא התעקלה. עצמות דגים היו פזורות על הקרקע הסלעית, וצחנה חריפה של מאורת בעל חיים נמהלה בריח הדגים והמלח שעלה מן הים.

לפני שהושטתי את היד אל קמע נוסף במרכז השרשרת שלי — פסלון של יצור חתולי שהייתי צריכה לסכן את חיי כדי להשיגו — הכרחתי את עצמי להיעזר במשאף השנוא. לא רציתי שיהיו עדים לחולשה החדשה שפיתחתי.

״סִינְדָרִי,״ הפעם לחשתי שֵׁם, לא מילת קסם שבקושי יכולתי להגות. ״הגיע הזמן לצאת לשחק.״

עננת ערפל אפורה הופיעה לצידי, וחלק מרשת התמיכה החברתית שלי התהווה בתוכה. הטיגריס הכסוף אדיר המְמדים התגבש במהירות ונעשה מוצק ככל חיה ארצית. רק הזוהר הקלוש שנגה מפרוותו הכסופה המפוספסת בשחור והתבונה בעיניו הירוקות הסגירו שמדובר ביצור קסום.

הגיע הזמן, אמר סינדרי. הוא תיקשר איתי טלפתית. האוויר כאן מסריח מוַוייבֶרנים.

נשאר רק אחד. כבר חיסלנו את שני האחרים. אתה מריח עוד כאלה? עד כמה שידעתי, הכישרון הטלפתי שלי היה זהה לזה של סלע חלק וקהה, אבל סינדרי תמיד שמע כשהשבתי לו בראשי.

נחיריו של הטיגריס רטטו. יש רק אחד. הקרב הזה יהיה שיעמום אחד גדול. הוא הִטה את ראשו קלות. רגע, זו נקבה. יופי. נקבות הן אתגר גדול יותר.

איזה כיף.

כן.

לפני שהמשכנו פנימה הוצאתי את הנייד שלי שוב, הפעם כדי לצפות בסרטון ששמרתי. צפיתי בו, קטע שמישהו צילם ביד לא יציבה בפארק טָאוּסֶנד אֵייקֵֶרס שבקרבת פורטלנד.

שלושה וייברנים כחולים הגיחו מבין העצים כשהם מנופפים בכנפי העור הקשיחות שלהם, צללו מטה ותקפו ילדים ששיחקו בחוף סנדי ריבר. כמה מהילדים הצליחו לברוח. אחרים נישאו אל צמרות העצים, שם הווייברנים טרפו אותם. ארבעה ילדים ואֵם נהרגו באותו היום.

״קדימה, בוא נעשה את זה,״ אמרתי בקדרות והחזרתי את הנייד למקומו. שלפתי את פֵזִיק מנרתיק הירך.

הכלי הקומפקטי דמה לתת־מקלע MP7 של ״הקלר וקוך״, אבל נין בנתה אותו מאפס, וכחצי־אלפית יכולתי להרגיש את הקסם שבקע ממנו ומכל אחד מהקליעים שבמחסנית. עוצמתו של הרובה כמעט השתוותה לזו של צ׳וֹפֶּר, החרב הארוכה שלקחתי כשלל בקרב לפני שנים רבות, והיתה חגוּרה אל גבי בתוך הנדן שלה. אם המצב פה יסתבך והווייברנית תתקרב לפני שאצליח להביס אותה, אנטוש את הרובה לטובת החרב.

סינדרי נכנס ראשון. אני לא נוהגת לתת לאחרים להוביל, אבל להבדיל ממני, אם הוא יספוג פציעה חמורה, הוא יוכל לחזור מיד לעולם שלו ולהחלים שם בשקט.

התגנבנו לאורך המנהרה המפותלת, וקולות טפטוף וזרזוף עמעמו את שאון הגלים. מהר מאוד התקרבנו מספיק כדי שאוכל לחוש קסם. זה היה אחד הכוחות הבודדים שירשתי מאבי שאותו מעולם לא פגשתי, והוא אִפשר לי להרגיש בַּהילה של הווייברנית.

המנהרה התרחבה לחלל שגובהו שישה מטרים ועומקו כפול מזה. לפי המרחק שעברנו, נראה לי שהגענו אל מתחת למקום שבו החניתי את הג׳יפ שלי. שלושים מטר מתחתיו.

נטיפים השקיפו בלעג מלמעלה, וזקיפים הסתירו את המרחב שלפנינו. עדיין לא ראיתי את המטרה שלנו, אבל הרחתי אותה. הקרקע שלרגלינו היתה זרועה עצמות נוספות. חלקן עצמות של איילים וחלקן עצמות אדם, ששאריות דם וסחוס עדיין דבקו בהן.

אחיזתי בפזיק התהדקה וזעם פעפע בי כשתהיתי כמה אנשים, נוסף על אלו שתועדו בסרטון, הרגה הפולשת הזו לעולמנו.

היא נחה בין הזקיפים האלה, אמר סינדרי. הילת בת הכלאיים שלך אומנם חלשה, אבל כדאי שתסווי את עצמך.

ההילה שלי ענוגה, לא חלשה. ממש כמוני.

את ענוגה כמו כדורי הפלדה העצומים שמחוברים לשרשראות ומוטחים בקירות הבניינים שלכם.

כדורי הריסה, כן, כן. נגעתי בקמע ההסוואה רב־העוצמה, שלל נוסף שגם אותו לא השגתי בקלות, והתפוגגתי ממבטם ומחוש הריח של הסובבים. ההילה שלי, סימן ההיכר הייחודי שלי בפני מי שיכולים להרגיש קסם, נעלמה אף היא.

סביר, אמר סינדרי.

הוא ידע שאעדיף לתקוף מרחוק ומגבוה, והוביל אותי לעבר שיפוע טבעי בשולי החדר שטיפס מעלה אל משטח צר של סלע. מעין מדף. קשקשיה הכחולים וכנפיה המקופלות של הווייברנית המנמנמת נגלו לעינינו, ובאותו הרגע ממש סינדרי נעצר באחת. זנבו קפא, והוא פנה בזריזות לאחור, לכיוון הכניסה.

הייתי בטוחה שהוא חש בנוכחותו של וייברן נוסף, לכן הסתובבתי גם אני וכיוונתי את פזיק אל המנהרה. אבל לא ראיתי ולא שמעתי דבר.

אנחנו צריכים לצאת מפה. סינדרי התחיל ללכת ומיד נעצר. לא, אי־אפשר לעבור מכאן. מכאן הוא מגיע.

טיגריס הקרב האימתני שלי, אותו הטיגריס שחשש שווייברן יהיה יריב קל מדי, הביט לכל עבר בחיפוש אחר יציאה אחורית מהמערה ונחיריו התרחבו באימה.

עמדתי לשאול למה, אבל אז הרגשתי בזה. משהו שההילה שלו כה חזקה שאפילו אני יכולתי לחוש בה ממרחק. והרגשתי שהיא מתקרבת.

הוא מגיע, נאנק סינדרי בתוך ראשי.

מה זה? מעולם לא חשתי דבר דומה.

דרקון.

המלצות נוספות

עוד ספרים של לינדזי ברוקר