המכתב האחרון

פרק 1
בקט

מכתב מס’ 1
כאוס היקר,

הבנתי מהסיפורים של אחי שכך הם מכנים אותך. שאלתי אותו אם מישהו מהחברים שלו זקוק לעוד איזה מכתב קטן והשם שלך עלה.

אז היי, אני אלה. ידוע לי כלל ההתכתבות שאומר שלא מזדהים בשמות האמיתיים. אני כותבת את המכתבים האלה עוד מאז שהוא התחיל לעשות את מה שהוא עושה... אני מניחה שזה גם מה שאתה עושה.

טוב, אז לפני שאתה מניח את המכתב בצד וממלמל במבוכה, ״תודה אבל לא תודה״, כמו שגברים עושים בדרך כלל, תדע שזה מוזר לי בדיוק כמו שזה מוזר לך. בהתחשב בכך שיהיה לי מקום מוגן שאליו אוכל להימלט מעיניהם הבוחנות של אנשי העיירה החטטנים, אפשר לומר שאני זו שמנצלת אותך.

אז אם תרצה להיות איש הסוד שלי, אהיה אסירת תודה לך. ובתמורה, אשמח גם אני להיות אשת סודך. בנוסף, אני מכינה עוגיות חמאת בוטנים מדהימות. אם למכתב הזה לא היו מצורפות עוגיות, אני מציעה לך להחטיף לאח שלי שבטח גנב אותן.

מאיפה כדאי שאתחיל? איך אציג את עצמי בלי שאישמע כמו מודעה במדור פנויים־פנויות? אני יכולה להבטיח לך שאני לא מחפשת דבר, פרט לחבר לעט — חבר לעט רחוק מאוד — אני מבטיחה. אני לא מתלהבת במיוחד מגברים במדים. אני בכלל לא מתלהבת מגברים. זה לא שאני לא אוהבת אותם, פשוט אין לי זמן בשבילם. אתה יודע מה כן יש לי? יש לי צער עמוק על שאני כותבת את המכתב הזה בעט.

אני האחות הקטנה. בטח אחי כבר אמר לך את זה. יש לו פה גדול למדי, מה שאומר שאתה בטח יודע גם שיש לי שני ילדים. כן, אני אימא חד־הורית. ולא, אני לא מצטערת על הבחירות שלי. בחיי, נמאס לי כבר שכולם שואלים אותי על זה, או סתם מביטים בי במבט המרמז על השאלה.

כמעט מחקתי את השורה האחרונה אף על פי שזה נכון.

חוץ מזה שאני עצלנית מדי בשביל לכתוב הכול מהתחלה.

אני בת עשרים וארבע. הייתי נשואה לתורם הזרע של התאומים לשלוש שניות בסך הכול. מספיק זמן כדי שיופיעו על המקל שני פסים, מספיק זמן כדי שהרופא יאמר שיש שני לבבות פועמים, ומספיק זמן כדי שהוא יוכל לארוז את חפציו ולחמוק באמצע הלילה. הוא אף פעם לא התלהב מילדים ולמען האמת, יותר טוב לנו בלעדיו.

אם מפריע לך שלחברה לעט שלך יש ילדים, לא איעלב. אבל אז תישאר בלי עוגיות. עוגיות הן לחברי עט בלבד.

אם מתאים לך להיות חבר לעט של אימא חד־הורית, תמשיך לקרוא.

התאומים שלי בני חמש, כך שאם חישבת נכון, הבנת בוודאי שהם נולדו כשהייתי בת תשע־עשרה. אחרי שזעזעתי את העיירה הקטנה שלנו כשהחלטתי לגדל אותם בכוחות עצמי, כמעט גרמתי לעוד התקף לב כשתפסתי פיקוד על סוֹליטוּד אחרי שסבתא שלי מתה. הייתי רק בת עשרים, התאומים היו עדיין תינוקות. היא גידלה אותנו באתר הנופש הזה, לכן נראה שזה מקום טוב לגדל בו גם את הילדים שלי. הוא עדיין מקום טוב לגידול ילדים.

בוא נראה... אפשר לומר שמייסי וקולט הם החיים שלי. במובן החיובי, כמובן. אני מגוננת עליהם יותר מדי, באופן שמעורר גיחוך, ואני מודעת לכך. יש לי נטייה להגזמה, אני בונה סביבם חומות וזה משאיר אותי מבודדת. אבל היי, יש פגמים גרועים מאלה, נכון? מייסי היא השקטה מבין שניהם, ובדרך כלל אני מוצאת אותה מתחבאת עם ספר ביד. וקולט... טוב, הוא בדרך כלל נמצא במקום שבו הוא לא צריך להיות ועושה משהו שהוא לא צריך לעשות. תאומים משוגעים לפעמים, אבל אפשר לומר שהם גם מדהימים כפליים.

ואני? אני תמיד עושה את מה שאני צריכה ולעולם לא את מה שאני באמת רוצה. נדמה לי שככה זה צריך להיות כשאת אימא שמנהלת עסק. ואם כבר מדברים על העסק, המקום מתחיל להתעורר, לכן כדאי שאסיים את המכתב ואשלח אותו.

אם אתה רוצה, אתה מוזמן לכתוב לי בחזרה. אבין גם אם לא תהיה מעוניין. רק שתדע שיש מישהי בקולורדו ששולחת לך מחשבות טובות.

אלה

* * *

היום הזה היה יכול להיות מתאים לשימוש בקללה השנייה.

בדרך כלל, כשהיינו בפריסה מלאה, הכול הפך למייגע. הימים חלפו, אך המנגינה נשארת. כמעט היה אפשר לצפות את התבנית המונוטונית.

לא אשקר, הייתי מעריץ נלהב של מונוטוניות.

השגרה הייתה צפויה, בטוחה — עד כמה שאפשר להרגיש כאן בטוחים. במשך חודש היינו במקום סודי, בארץ לא נודעת שלא היינו בה מעולם, והשגרה הייתה הדבר הנוח ביותר במקום הזה.

היום הזה היה הכול חוץ משגרתי.

המשימה הושלמה, כרגיל, אבל גבתה מאיתנו מחיר. תמיד יש מחיר, רק שלאחרונה הוא עלה.

שלחתי מבט חטוף אל ידי ומתחתי את אצבעותיי, רק מפני שאני יכול. רמירז, לעומת זאת, איבד את היכולת הזאת היום. הוא יחזיק את התינוק החדש שלו בעזרת יד תותבת.

הנפתי את זרועי וזרקתי את כדור הפלסטיק. הצעצוע חתך במהירות את השמיים בהבזק אדום על פני הכחול המזוכך. השמיים היו הדבר הכי נקי במקום הזה, או שאולי התחושה היום היא שהייתה מלוכלכת.

הָאבוֹק רצה בצעדים בטוחים ובמבט ממוקד במטרה.

״לעזאזל, היא טובה,״ אמר מק, שהגיח מאחוריי.

״היא הכי טובה.״ העפתי מבט חטוף לעברו מעבר לכתפי, ואז חזרתי להתמקד בהאבוק שרצה לעברי. היא הייתה חייבת להיות הכי טובה, אחרת לא היינו מגיעים למקום שאליו הגענו — להיות חלק מצוות עילית שטכנית, כלל לא היה קיים. וכחלק מיחידת הכלבנים, הדרגה שלה הייתה גבוהה משל כל כלב צבאי אחר.

היא גם הייתה שלי — עובדה שאוטומטית הפכה אותה לטובה ביותר.

הילדה שלי, שלושים קילוגרמים של עוצמה לברדורית מושלמת. כשהיא עצרה צעדים ספורים מרגליי, הפרווה השחורה שלה בלטה על פני החול. ישבנה נגע באדמה והיא השוויצה בפניי בכדור הפלסטיק שהצליחה לתפוס. עיניה ברקו בהתלהבות.

״פעם אחרונה,״ אמרתי ברכות והוצאתי אותו מפיה, והיא פצחה בריצה עוד לפני שהנפתי את ידי.

״מה חדש עם רמירז?״ שאלתי והבטתי בהאבוק שכבר הייתה רחוקה.

״איבד את היד שלו, מהמרפק ומטה.״

״פפפאאא—״ זרקתי את הצעצוע הכי רחוק שיכולתי.

״תוציא את זה. נראה שזה מתאים היום.״ מק מתח את הזקן בן החודש ויישר את משקפי השמש שלו.

״מה עם המשפחה שלו?״

״קריסטין תפגוש אותו בלנדשטול. שולחים אלינו כוחות חדשים שיגיעו בעוד ארבעים ושמונה שעות.״

״כל כך מהר?״ באמת היינו מיותרים.

״אנחנו עוברים. התדריך בחמש.״

״אוקיי.״ כנראה נעבור למקום הסודי הבא.

מק הביט בזרועי. ״הלכת להיבדק?״

״הרופא תפר אותה. זה רק שפשוף, אל תדאג, אצליח ללבוש תחתונים לבד.״ עוד צלקת אחת מתוך העשרות שכבר מצלקות את עורי.

״אולי תמצא מישהי שתעזור לך להוריד אותם.״

נעצתי את עיניי בחברי הטוב.

״מה?״ הוא שאל ומשך בכתפיו באופן מוגזם, לפני שהחווה בראשו אל האבוק שנעצרה לידי, נלהבת כמו בפעם הראשונה כשזרקתי לה את הכדור — או בפעם השלושים ושש. ״ג׳נטרי, היא לא יכולה להיות האישה היחידה בחייך.״

״היא נאמנה, יפהפייה, היא יכולה למצוא מטעני חבלה ולהוריד מישהו שמנסה להרוג אותך. מה חסר בה?״ לקחתי את הכדור וגירדתי מאחורי אוזנה של האבוק.

״אני חייב להגיד לך שאתה מקרה אבוד ואני לא יודע איך לעזור לך.״

חזרנו אל המתחם הקטן, שלמען האמת לא היה יותר מחצר מוקפת בכמה בניינים. הכול היה צבוע בגוונים של חום — הבניינים, המכוניות, האדמה — נדמה שאפילו השמיים נצבעו באותו הגוון.

נהדר. סופת אבק.

״אתה לא צריך לדאוג לי. לא היו לי שום בעיות כשהיינו במוצב,״ אמרתי לו.

״מי כמוני יודע, יפיוף מטומטם שכמוך. אבל בנאדם,״ הוא הניח את ידו על זרועי ועצר לפני שנכנסנו לחצר שבה התאספו שאר הבחורים, ״אתה לא... קשור לאף אחד.״

״גם אתה לא.״

״לא, לי אין מערכת יחסים כרגע, אבל זה לא אומר שאין לי קשרים, אנשים שחשובים לי ושאני חשוב להם.״

ידעתי לאן הוא חותר, אבל אלה לא היו המקום והזמן המתאימים, אם בכלל. ולפני שתהיה לו הזדמנות להמשיך, טפחתי על כתפו.

״תראה, אנחנו יכולים לדבר עם ד״ר פיל או שאנחנו יכולים לעוף מפה ולעבור למשימה הבאה.״ להמשיך הלאה — זה תמיד היה הפתרון הקל עבורי. לא יצרתי קשרים לא כי לא יכולתי, אלא מפני שלא רציתי.

חיבור לאנשים, למקומות, או לחפצים היה מסוג הדברים הלא נוחים, כאלה שעלולים להרוס אותך. רק דבר אחד היה בטוח — השינוי.

״אני רציני,״ הוא כיווץ את עיניו לכדי מבט שראיתי פעמים רבות בעשר שנות החברות שלנו.

״טוב, נו, גם אני. אני בסדר. חוץ מזה, אני קשור אליך ואל האבוק. כל השאר הם רק תוספת.״

״מק! ג׳נטרי!״ קרא לעברנו ויליאמס מפתח הבניין הצפוני. ״בואו, הולכים!״

״אנחנו באים!״ צעקתי בחזרה.

״תקשיב, לפני שנכנס, השארתי משהו על המיטה שלך.״ מק העביר את ידו על הזקן שלו — סימן לדאגה.

״טוב, מה שזה לא יהיה, אחרי השיחה הזאת אני ממש לא מעוניין.״

האבוק ואני התחלנו לצעוד אל מיקום המפגש. כבר הרגשתי את הדם מעקצץ בוורידיי לקראת המעבר. השתוקקתי להשאיר את המקום הזה מאחור וציפיתי לבאות.

״זה מכתב.״

״ממי? כל מי שאני מכיר נמצא בחדר הזה.״ הצבעתי על הדלת כשחצינו את החצר. זה מה שקורה כשחייך עוברים ממשפחת אומנה אחת לאחרת ואתה מתגייס ביום שבו מלאו לך שמונה־עשרה. האנשים שאתה מחשיב כראויים להיות בסביבתך הם קבוצה קטנה מספיק כדי להידחס למסוק בלאק הוק, והחל מהיום רמירז כבר לא יהיה חלק ממנה.

כמו שאמרתי, קשרים הם לא דבר נוח.

״אחותי.״

״סליחה?״ ידי קפאה על הידית החלודה של הדלת.

״שמעת אותי. אלה, אחותי הקטנה.״

עברתי במהירות על הכרטיסיות בראשי. אלה — בלונדינית, חיוך הורס, נעימה, העיניים הטובות והכחולות ביותר שראיתי בחיי, כחולות יותר מהשמיים. הוא נופף בתמונות שלה בכל הזדמנות בעשור האחרון.

״ג׳נטרי, מה קורה? אתה צריך תמונה?״

״אני יודע מי זאת אלה. למה מחכה לי מכתב ממנה, לעזאזל?״

״חשבתי שאולי אתה זקוק לחבר לעט.״ הוא השפיל מבט אל מגפיו המלוכלכים.

״חבר לעט? מה אני נראה לך, פרויקט של כיתה ה׳?״

האבוק נצמדה אליי והשעינה את גופה על רגלי. היא הייתה קשובה לכל תנועה שלי, לכל שינוי הכי קטן במצב הרוח. זה מה שהפך אותנו לצוות בלתי ניתן לעצירה.

״לא, לא...״ הוא נענע בראשו. ״רק רציתי לעזור. היא שאלה אותי אם אני חושב שיש מישהו שאולי ירצה מכתב קטן, ומאחר שאין לך משפחה...״

דחפתי את הדלת בבוז והלכתי, משאיר את הדפוק הזה בחוץ. אולי החול ייכנס לפה הפעור שלו. שנאתי את המילה שמתחילה באות מ׳. אנשים מקטרים על המשפחות שלהם כל הזמן — בלי הפסקה, למען האמת — וברגע שהם מגלים שאין לך אחת כזאת, הם מתייחסים אליך כמו אל סטייה שחייבים לתקן, בעיה שחייבת פתרון, או גרוע מזה — ברחמים, מה שמצחיק בעיניי.

״טוב, בחורים,״ קרא קפטן דונהיו לעשרת חברי הצוות — פחות אחד — סביב שולחן הישיבות. ״אני מצטער לבשר לכם שאנחנו לא חוזרים הביתה. קיבלנו משימה חדשה.״

כולם נאנחו. היה ברור שהם מתגעגעים לנשים ולילדים שלהם, וזה רק חיזק את עמדתי בנוגע לקשרים רגשיים.

* * *

״באמת, טירון?״ נהמתי על הילד החדש שנאבק לסדר את הדברים שהוא הפיל מהארונית, שבה השתמשתי בתור שידת לילה.

״סליחה, ג׳נטרי,״ הוא מלמל תוך כדי איסוף הניירות. ילד אמריקאי טיפוסי שהגיע היישר מההכשרה המקצועית וטרם שובץ לתפקיד בצוות. נדרשו לו עוד כמה שנים וזוג ידיים יציבות, לכן ברור שהוא מקורב למישהו שמשך בחוטים.

האבוק הטתה את ראשה אליו ואחר כך הביטה בי.

״הוא חדש,״ אמרתי לה ברכות וגירדתי מאחורי אוזנה.

״הנה,״ אמר הילד והושיט לי ערמת ניירות בעיניים מפוחדות. כנראה הוא חשב שאני עומד להעיף אותו מהיחידה מפני שהוא מגושם כל כך.

אלוהים אדירים, קיוויתי שהוא יֵדע לתפעל נשק טוב יותר מאשר את השידה שלי.

הנחתי את הערמה על המיטה, במקום המועט שעוד נותר פנוי אחרי שהאבוק השתלטה כמעט על כולה. סידור הניירת ארך רק כמה שניות — מאמרים ממגזינים במגוון נושאים שהייתי באמצע קריאתם ו...

״שיט.״

המכתב של אלה. הדבר הזה שכב אצלי קרוב לשבועיים ועדיין לא פתחתי אותו.

מצד שני, גם לא זרקתי אותו.

״אתה מתכוון לפתוח אותו?״ שאל מק בתזמון מחורבן כמו תמיד.

״למה אתה אף פעם לא מקלל?״ שאל הילד בדיוק באותו הרגע.

תוך כדי בהייה במק הגנבתי את המכתב אל תחתית הערמה ופתחתי את המגזין הראשון במאמר שעוסק בטכניקות חדשות של איתור והצלה.

״מצוין. תענה לטירון.״ מק גלגל עיניים ונשכב על המיטה, ידיו מאחורי ראשו.

״כן, קוראים לי ג׳ונסון—״

״לא, קוראים לך טירון. עדיין לא הרווחת את השם שלך,״ תיקן אותו מק.

הילד נראה כמו מישהו שלקחו לו את הכלבלב.

״מישהו אמר לי פעם שקללות הן תירוץ עלוב לאוצר מילים רדוד שמרמז על מעמד נמוך ועל חוסר השכלה, אז הפסקתי.״ יש מספיק דברים שאפשר לזקוף לרעתי. לא הייתי צריך שידעו מה עברתי בחיים על פי אופן הדיבור שלי.

״אף פעם לא?״ שאל הטירון ונשען לפנים, כאילו אנחנו במסיבת פיג׳מות.

״רק בראש שלי,״ אמרתי ודפדפתי למאמר הבא.

״היא באמת כלבת עבודה? היא נראית כזאת... מתוקה,״ הוא אמר ושלח את ידו אל האבוק.

ראשה התרומם מייד והיא חשפה לעברו שיניים.

״כן, היא כלבת עבודה. וכן, היא תהרוג אותך בפקודה. אז תעשה לשנינו טובה ואל תנסה לגעת בה שוב. היא לא חיית מחמד.״ הרשיתי לה להמשיך לנהום עליו לרגע כדי להעביר לו את המסר.

״תירגעי,״ אמרתי להאבוק וליטפתי את צווארה. המתח התפוגג מגופה מייד. היא הניחה את ראשה על הרגל שלי ומצמצה לעברי, כאילו כל מה שהתרחש הרגע לא קרה.

״שיט,״ לחש הילד.

״אל תיקח ללב, טירון,״ אמר מק. ״האבוק היא אישה של גבר אחד ואתה בטח לא הגבר הזה.״

״נאמנה וקטלנית,״ אמרתי בחיוך וליטפתי אותה.

״יום אחד,״ אמר מק והצביע על המכתב, שהחליק על המיטה לצד הירך שלי.

״אך לא היום.״

״ביום שתפתח אותו, תצטער שלא פתחת אותו קודם.״ הוא רכן לעבר המיטה שלו והתרומם, כשבידו קופסה מלאה בעוגיות חמאת בוטנים. הוא הכניס עוגייה לפיו ותוך כדי לעיסה גנח בהנאה.

״אתה רציני?״

״רציני מאוד,״ הוא גנח שוב. ״הן ממש טעימות.״

צחקתי והחזרתי את המכתב לתחתית הערמה.

״טירון, לך לישון. יש לנו משימה מחר.״

הילד הנהן. ״זה מה שתמיד רציתי.״

מק ואני החלפנו מבט, שנינו ידענו מה מצפה לנו.

״נראה אותך אומר את זה מחר בלילה. עכשיו, תעצום עיניים ותפסיק להפיל את הדברים שלי או שאקרא לך אצבעות חמאה.״

הוא הביט בי המום ושקע במיטתו.

* * *

שלושה לילות לאחר מכן, הטירון מת.

ג׳ונסון. הוא הרוויח את שמו והפסיד את חייו כשהציל את דוק.

שכבתי ער כשהאחרים ישנו, עיניי נדדו אל המיטה הריקה. הוא לא היה שייך לכאן וכולנו ידענו את זה. הבענו את הדאגה שלנו, אמרנו שהוא לא מוכן — לא מוכן למשימה, לקצב של היחידה שלנו, למוות.

אלא שלמוות לא היה אכפת.

השעון הורה על יום חדש, ומלאו לי עשרים ושמונה שנים.

יום הולדת שמח לי.

כשהיינו בפריסה, מקרי המוות הכו בי תמיד באופן שונה. היו שתי אפשרויות — או שניערתי אותם מעליי והמשכתי הלאה, או שעובדת היותי בן־תמותה נחתה עליי בפתאומיות והפכה למוחשית. אולי בגלל יום הולדתי — או מפני שהטירון היה ממש ילד — הפעם הייתה זו האפשרות השנייה.

שלום, מוות. זה אני, בקט ג׳נטרי.

הבנתי את זה עם סיום המשימה. בימים הקרובים נחזור הביתה או שנעבור למקום שכוח אל אחר, אך באותו רגע אחז בי צורך ראשוני לקשר — צורך שהתבטא בלחץ בחזה.

לא קשר רגשי, אמרתי לעצמי. הזבל הזה היה דבר נורא, אלא להיות מחובר לאדם אחר באופן שאינו שמור לאחים שאיתם שירתי או אפילו לחברוּת שלי עם מק, שהייתה הדבר הכי קרוב למשפחה שאי פעם היה לי.

בצעד אימפולסיבי, לקחתי את הפנס שלי ואת המכתב שהיה תחוב בין דפיו של מגזין לטיפוס הרים.

ייצבתי את הפנס על הכתף שלי, קרעתי את המעטפה, ופרשתי את דף השורות שנתלש מתוך מחברת והיה מלא בכתב מסודר ונשי.

קראתי את המכתב פעם אחת, פעמיים... עשרות פעמים, מתאים את מילותיה לפנים שראיתי בתמונות לאורך השנים. דמיינתי אותה גונבת כמה דקות מוקדם בבוקר כדי לכתוב את המכתב, ותהיתי איך נראה היום שלה.

איזה טיפוס עוזב אישה בהיריון? אידיוט.

איזו אישה יכולה לחשוב גם על גידול תאומים וגם על ניהול עסק, כשהיא בעצמה הייתה רק ילדה? אישה חזקה ממש.

אישה חזקה ובעלת יכולות שהייתי חייב להכיר. ההשתוקקות שאחזה בי גרמה לי להרגיש אי־‏נוחות, אך גם הייתה בלתי ניתנת להכחשה.

עשיתי כל שביכולתי כדי לשמור על השקט והוצאתי מחברת ועט.

כעבור חצי שעה, סגרתי את המעטפה והלמתי בכתפו של מק.

״השתגעת?״ הוא התפרץ והסתובב לעברי.

״אני. רוצה. את. העוגיות. שלי,״ ביטאתי כל מילה ברצינות השמורה בדרך כלל לפקודות שלי להאבוק. ״ראיין, אני רציני,״ נקבתי בשמו הפרטי כדי שיבין שאני לא משחק.

״כן, טוב, פספסת את הרכבת וגם את העוגיות,״ הוא גיחך וחזר לשכב במיטה. כעבור רגעים ספורים, שמעתי את נשימותיו העמוקות והסדירות.

״תודה,״ אמרתי בשקט, בידיעה שאינו שומע אותי. ״תודה לך עליה.״