ההיבט המדיני, הרקע הכלכלי והתשתית הרפואית
שנים של גלות ונדודים לא הפחיתו את געגועיו וזיקתו של העם היהודי לארץ ישראל; עיתים היה זה חלום מופשט ועיתים משאת נפש ממשית וגשמית. שירותי הבריאות בתקופת המפנה של מעבר משלטון המנדט הבריטי למדינה בראשית דרכה מייצגים בעיות רחבות בחברה המתגבשת טרם קום המדינה.
היישוב היהודי בתחילת התגבשותו, ומולו הממשל הבריטי המסודר והבירוקרטי, נפגשים בספר בצומת דרכים קריטי לעיצוב דמותן של המדינה והחברה בארץ ישראל מאז ועד ימינו. כפתרון לעלייה הבלתי לגלית הקים השלטון הבריטי מחנות מעצר שבהם נכלאו עולים בדרכם לארץ ישראל: המחנות שיתוארו - עתלית, מאוריציוס, עדן וקפריסין - הוקמו כולם בשטחי מושבות כתר בריטיות ולכאורה אמור היה הממשל הבריטי לספק בהם מענה רפואי הולם, ואולם בכולם ניתנו שירותים אלה על ידי היישוב ובכוחות עצמיים של הפליטים.
תיאור שירותי הבריאות בארבעה מחנות שונים נועד לשרטט תמונה מקיפה ככל הניתן של הנסיבות והתהליכים שהובילו למציאות החיים ולצורכי הבריאות המגוונים שנדרשו בהם. הספר יתמקד בתקופת זמן של שמונה שנים - מראשית מלחמת העולם השנייה ועד קום המדינה; תקופה זו מאופיינת באירועים היסטוריים משמעותיים בארץ ובעולם, שהשפיעו על מצב הבריאות והפעילות במחנות. הקמת מדינת ישראל הביאה לסגירת המחנות אך לא פתרה את סוגיות הבריאות, ותקופת העלייה אחריה אופיינה בבעיות בריאות נוספות ובמחסור בצוותים מטפלים.
שאלת יחסו של היישוב היהודי בארץ ישראל לשואת יהודי אירופה ומידת מעורבותו בהצלתם נדונה רבות במחקרים היסטוריים ובדיונים ציבוריים. תיאור הסיוע הרפואי שהעניקו רופאים ואחיות מהארץ ליושבי המחנות במאוריציוס, בעדן ובקפריסין מספק מבט חדש שטרם נחקר על מעורבות היישוב בסיוע לגולים במחנות. העובדה שהממשל הבריטי היה מעורב כגורם מנהלי במחנות המעצר מאירה היבטים החורגים מבחינת הסיוע ההומניטרי לבדו.
תחילת השלטון האזרחי הבריטי ב-1 ביולי 1920, עם סיום הממשל הצבאי הבריטי, הביאה לפיתוח מואץ של תשתיות ושירותים בארץ (שפירא 1994). ארץ ישראל נהנתה מחשיפה רבה בתקשורת הבריטית בשל מעמדה ההיסטורי־דתי ובזכות התיירות ועיסוקם של חוקרים בריטים בעברהּ. הסכסוך הערבי־יהודי הגביר את העניין במתרחש בארץ, והעובדה שמוסדות ציוניים היו פעילים בבריטניה וגייסו בה תמיכה פוליטית הפכה את שאלת ארץ ישראל לחריגה ביחס ליתר מושבות הכתר של בריטניה. עם המעבר למִנהל אזרחי הפעילה ממשלת בריטניה מדיניות שקולה בין ערבים ליהודים בארץ ישראל; זו הביאה בסופה של תקופת המנדט לכדי משבר וקרע (Reiss in Wasserman and Kotek 1996).
השלטון הבריטי מצא בארץ שירותי בריאות מפותחים במידה מסוימת ואת מירב המאמצים השקיע בבניית מערכת ציבורית, בתברואה וברפואה מונעת; מאבק במחלות טרופיות ומגפות היה עיקר עיסוקן של מחלקות הבריאות במושבות הבריטיות השונות. שירותים אלו היוו את הצידוק החוקי והמוסרי לגביית מיסים במושבות (ראובני 1993).
שאלת העלייה בכלל ומתן רישיונות לעלייה של יהודים בפרט העסיקה את הבריטים ואת היישוב היהודי עוד לפני מלחמת העולם השנייה, גם בשל העובדה שהיישוב היהודי בארץ חשש מעלייה המונית ארצה. חששות אלה לא פחתו כשבעקבות המשבר הכלכלי העולמי, עליית הנאציזם ופתיחת חלון ההזדמנויות לעלייה של יהודי גרמניה גבר מספר העולים בהתמדה (מ-31,500 בשנת 1934 ל-62,000 ב-1936) ואף הביא להכפלת היקף היישוב היהודי בתוך חמש שנים. הבריטים הקפידו על עלייה לפי מכסות מטעמים שונים, בעיקר בשל החשש מהפרת האיזון הדמוגרפי (גלבר בתוך הכהן 1998), ומשנת 1943 החמירה הממשלה הבריטית את התנאים לעלייה. למרות שהגרמנים היו מוכנים לחילופין בין אזרחים גרמנים מהארץ לנתיני ארץ ישראל שהיו בארצות הכיבוש, הבריטים היקשו ועיכבו את התהליך. הממשלה הקפידה שלא לאשר עלייה מארצות האויב עד דצמבר 1942, אז הותרה עליית ילדים ונוער בלבד.1
מסוף שנות ה-30 ועד סיום המנדט ועזיבת הבריטים את הארץ התבססה המדיניות הבריטית ביחס לשאלת ארץ ישראל על הרצון לרַצות את העולם הערבי ולשמור על האיזון בין העמים בארץ (כוכבי 1992). מפעל ההעפלה היווה את הביטוי המוחשי למאבק במדיניות הבריטית כפי שבאה לידי ביטוי בספר הלבן, ולקשר שבין בעיית העקורים לשאלת ארץ ישראל; העלייה הבלתי לגלית הייתה אחת מדרכי המאבק העיקריות של הציונים במדיניות הבריטית בארץ ישראל ובהגבלות העלייה (שם).
למרות ההתנגדות העקבית של הממשל הבריטי לא פסקה העלייה בכל תקופת המחקר (1940-1948) - בתחילת ימי המנדט מנה היישוב הערבי בארץ כ-600,000 נפש והיישוב היהודי בה מנה כ-84,000 נפש, ואילו בתום תקופת המנדט מנה היישוב הערבי 1.2 מיליון נפש והיישוב היהודי מנה כ-650,000 נפש (הורוביץ וליסק 1997).
שתי מערכות נפרדות של מוסדות לאומיים יהודיים פעלו זו לצד זו בתקופת המנדט: ההסתדרות הציונית וכנסת ישראל; עיצובן של שתי אלה והקשרים ביניהן החלו עוד בשנות ה-20. המוסדות הציוניים בארץ ישראל היו חלק מההסתדרות הציונית העולמית בהנהגתו של חיים ויצמן. בדומה ליהודי העולם, יהודי הארץ השתתפו בבחירות לקונגרסים הציוניים. להנהלה הציונית היו שני מוקדי פעולה - בלונדון ובירושלים, וההנהלה בלונדון הייתה דומיננטית עד אמצע שנות ה-30 בשל ההכרח לקיים קשרי עבודה ישירים עם ממשלת בריטניה בעלת המנדט על ארץ ישראל, והיא אף פעלה כגוף מייעץ למוסדות הממשל הבריטי (פעיל 1987). כנסת ישראל הוכרה רשמית על ידי שלטונות המנדט וייצגה את רוב היישוב בארץ כולל הרוויזיוניסטים. שני גופים עיקריים הרכיבו אותה: אסיפת הנבחרים, שהייתה גוף מייצג של היישוב כלפי הממשל הבריטי, והוועד הלאומי, שהיה הגוף המבצע והממונה על שירותי הבריאות היהודיים בארץ (פורת 1984). היחסים בין שני המוסדות הלאומיים היו מורכבים, ולא אחת התאפיינו בחשדנות ובמתיחות; חלוקת התפקידים ביניהם לא תמיד הייתה ברורה, וניסיונות התיאום לא עלו יפה. למוסדות הציוניים היה יתרון בכך שהיו להם מקורות מימון קבועים ורחבים והם נסמכו על קרנות לאומיות כקרן היסוד והקרן הקיימת לישראל. מעמד ההנהלה הציונית, שהיה מעוגן באופן רשמי בכתב המנדט, העניק לה כוח בעמידתה מול הממשלה הבריטית וחבר הלאומים (נאור וגלעדי 1990). בשנת 1929 הוקמה הסוכנות היהודית, הגוף שעתיד לנהל מטעם היישוב את פעילות קליטת העולים, מימון הטיפול הרפואי בהם והשירות במחנות המעצר (שם).
במקביל להתפתחות המוסדות הלאומיים נוצר מוקד שלטוני נוסף בדמות הרשויות המקומיות בערים הגדולות, שכל אחת מהן עיצבה לעצמה מתכונת ניהולית ושלטונית. ההתיישבות החקלאית התארגנה באופן חלקי במסגרת מועצות מקומיות, אך פעילותה העיקרית נעשתה מתוך הסתדרות העובדים הכללית; חשיבותה נבעה מגודלה ומקשרי הגומלין שלה עם מפלגות הפועלים (אחדות העבודה והפועל הצעיר), שהלכו והתחזקו בתקופת המנדט הבריטי (פורת 1984).
ההסתדרות הייתה הגוף המגובש ביותר בארץ מבחינה ארגונית. חוקת יסוד מפורטת קבעה את דרכי פעילותה: ועידה שהייתה הגוף המחוקק והמייצב, מועצה והוועד הפועל. עיקר כוחה של ההסתדרות בא ממפעליה המשקיים: המשביר המרכזי, סולל בונה, בנק הפועלים, מרכז חקלאי ותנובה. הכללת קופת חולים בהסתדרות אפשרה מתן שירותים רפואיים לחבריה ושימשה כלי למיסוי וארגון. כוחה הכלכלי של ההסתדרות הלך וגדל בשנים הנדונות, בין 1940 ל-1948 (נאור וגלעדי 1990).
בעוד שארגונים יהודיים בעולם נערכו לתגובה עם עליית הנאצים לשלטון, המוסדות הלאומיים בארץ התלבטו תחילה באשר לדרכי תגובתם. ראשי התנועה הציונית בארץ ראו במאבק על עלייתם של יהודי גרמניה גורם מזרז לעלייה ולהקמת הבית הלאומי (גלבר 1990). ואכן, בשנים 1936-1933 התרחשה העלייה הגדולה ביותר בתולדות המפעל הציוני שלפני הקמת המדינה, בעיקר מגרמניה, אוסטריה ופולין. בשנים אלה עוצבה מחדש דמותו של היישוב בארץ - המצב הכלכלי השתפר והרכב האוכלוסייה השתנה. מגרמניה עלו כ-55,000 איש, בהם רופאים רבים. הגידול המהיר של היישוב ניכר לא רק במספר העולים אלא גם בהיבטים האיכותיים של היישוב היהודי שהתגבש בארץ (נאור וגלעדי 1990).
שאלת העלייה - ההיבט המדיני
הנהגת הסוכנות, בראשותו של דוד בן־גוריון, תמכה בהעפלה לגלית ובלתי לגלית כדרך לעלייה משמעותית. בשנים הראשונות האירה ההצלחה פנים למארגנים ולמעפילים כאחד. בן־גוריון חשש שעלייה בלתי לגלית תביא לעצירת העלייה החוקית, אך החשש בא אל קיצו בסוף שנת 1938, כשמסקנות ועדת וודהד, שהוקמה לשם יישום תוכנית פיל לחלוקת הארץ, פורסמו: הוועדה קבעה מסגרת עלייה של 18,000 נפש לשנה בלבד. במאי 1939 פורסם הספר הלבן, וממנו עלה כי מדיניות הממשל הבריטי תביא לצמצום העלייה כדי לא לעורר את זעם הערבים (שפירא 1994).
מפברואר 1939 גברה העלייה הבלתי לגלית לארץ. בשמונת החודשים האחרונים של שנת 1939 הגיעו לחופי הארץ 28 ספינות; מי שנתפס בידי הבריטים הועבר למחנות מעצר אך לא גורש מחופי הארץ (נאור וגלעדי 1990). כשמחנה המעצר עתלית היה מלא ועלה החשש לגַיס חמישי בקרב המעפילים, גירשו הבריטים בראשית 1940 כ-1,500 מעפילים לאי מאוריציוס השוכן באוקיינוס סמוך לדרום האוקיינוס ההודי.
במהלך המלחמה הוציאו הבריטים צו מאת הנציב העליון למשרדים הארץ־ישראליים ולפיו לא תתאפשר עליית יהודים הגרים בארצות אויב; הרישיונות ניתנו רק לאנשים שהתגוררו בארצות בעלות הברית ובארצות שהיו ניטרליות לפני המלחמה. הבריטים הגדילו לשם כך את המכסה, אך לא נמצאו מועמדים לעלייה בארצות אלה. הממשלה סירבה להתחשב בנימוקים הומניטריים או ציוניים. לעומת זאת, עלייתם של בעלי הון אושרה מחוץ לתור, בתנאי שיהיו מוכנים להשקיע את הונם בארץ (שם).
שיתוף הפעולה בין היישוב בארץ לבין הבריטים ידע עליות ומורדות, ומרביתן נבעו ממצבה של בריטניה וממאבקי כוחות פוליטיים וצבאיים בתוכה (וייץ בתוך הכהן 1998). בקיץ 1940 הביא המצב הצבאי את הבריטים לפעול לגיוס מתנדבים; היישוב היהודי התייצב מיד לימין הצבא הבריטי וכ-14,000 איש התנדבו לצבא, להגנת היישוב ולחיזוק המשק,2 מתוכם 5,000 שירתו יחד בבריגדה היהודית במסגרת הצבא הבריטי שהוקמה לקראת סוף המלחמה.
בתוך כל אלה הלכו והתבררו ממדי שואת יהודי אירופה, והיישוב היהודי בארץ החל לפעול להצלתם.3 בסוף שנת 1942, כשהיה ברור שנדרשת פעולת הצלה נמרצת, החליטה הנהלת הוועד הלאומי להציע לסוכנות היהודית להקים ועדה משותפת שתפעל להצלת ילדים מארצות הכיבוש הנאצי ולקליטתם בארץ, תוך גיוס המשאבים חינוכיים, רפואיים וסוציאליים עבורם (גלבר 1990).4 בואם של ילדי טהרן, קבוצת ילדים ניצולי שואה שהועברו מפולין לטהרן ומשם הובאו ברכבת לישראל ונקלטו בארץ על ידי עליית הנוער והדסה, היה המפגש הראשון של היישוב עם ילדים ניצולים, והשפיע על גישת היישוב לנושא הקליטה של בני נוער פליטי שואה. הילדים לא השתייכו לזרם פוליטי או ארגוני כלשהו ועליית הנוער שיכנה אותם ביישובים שונים. בעקבות עליית הקבוצה שוּנה שם המחלקה למחלקת עליית ילדים ונוער (בר־גיל 1999; לוי ורוזנצויג 1956).
בשנים האחרונות של המלחמה ריכזה ההנהלה הציונית את מאמציה בארצות הברית, אך עמדתו של הנשיא רוזוולט הקשתה על פעולה זו; הנשיא נזהר מכל התחייבות כלפי היישוב ביחס לאפשרות הקמתה של מדינה יהודית, ואף הגביל את פעולות ההצלה. רק ערב הבחירות לנשיאות ב-1944, ובמסגרת המאבק להיבחר מחדש, נאלץ להצהיר שיפעל לפתיחת שערי הארץ לעלייה בלתי מוגבלת, והתיר ליהודי ארצות הברית לממן פעולות הצלה משטחי האויב (נאור וגלעדי 1991). הוועד הלאומי מיהר לצאת בהצהרה המברכת את הנשיא "היודע והמרגיש ביותר את גודל האסון והחורבן והשואה שקרתה לעמנו".5
לעומת המהלך בארצות הברית ליוותה אכזבה את עליית מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה בקיץ 1945; מפלגת הלייבור נחשבה בעבר לידידת הרעיון הציוני, אך בדיונים שהתנהלו בלונדון התברר לאנשי הסוכנות שממשלת בריטניה החדשה התכוונה להמשיך בקו של קודמתה. בניגוד להמלצתו של הנשיא האמריקאי טרומן להעלות 100,000 נפש, החליטה הממשלה הבריטית להמשיך במדיניות של העלאת 1,500 נפש בחודש. בתגובה לכך החליטו ראשי היישוב לשנות את גישתם - ממתחננים לאקטיבים6 - ונאמנים להחלטה זו החלו ראשי היישוב בהנהגת בן־גוריון לנקוט מדיניות של התנגדות לממשל הבריטי. כך, מול הצהרתו של שר החוץ הבריטי בווין, שאסרה על כניסת יהודים לארץ, החל המאבק של היישוב למען הקמת מדינה יהודית והעלאת ניצולי השואה במלוא עוצמתו. בתגובה לכך חיפשו הבריטים דרכים למנוע את העלייה הבלתי לגלית (נאור וגלעדי 1991).
בסיום המלחמה התחדש גם המאבק בין ערבים ליהודים בארץ ישראל. הוועדה האנגלו־אמריקאית שהוקמה בהמלצת שר החוץ הבריטי אמורה הייתה להביא להשקטת הרוחות; היא שהתה בארץ, נפגשה עם אנשי רפואה וסעד שדיווחו על הנעשה במחנות העקורים ובקפריסין, וחזרה על ההמלצה לאפשר עליית 100,000 יהודים לארץ. הבריטים התחמקו מביצוע המסקנות, ובכך בשלה הדרך לוועדה הבאה - ועדת מוריסון גריידי שתמכה בחלוקת הארץ לחבלים (בוגנר 1991).
ככל שהתברר ליישוב שאין בכוונת ממשלת בריטניה בראשות אטלי לפתוח את השערים לעלייה יהודית אלא אם יבוטלו כל הצבאות הפרטיים בארץ, כך גברה פעילות הארגונים המזוינים בארץ. ההסלמה הביאה למצב בלתי אפשרי. מחנה עתלית היה מלא עד אפס מקום. הסוכנות היהודית החליטה להשעות את המאבק המזוין ולהתרכז בהעפלה ובהתיישבות, תוך שהיא מאמצת בהסתר את תוכנית החלוקה והקמת המדינה היהודית (נאור 1996).
הסכסוך בין היישוב לשלטון הבריטי הלך והתעצם, עד שממשלת בריטניה החליטה להעלות את שאלת ארץ ישראל לדיון באו"ם.7 הארגונים היהודיים ריכזו את מאמציהם לקראת ההצבעה כך לדוגמה הציגו נשות הדסה את מצבם הקשה של הילדים במחנות קפריסין להדגשת המצב ולזירוז העליה: "75% מהילדים באירופה נהרגו ע"י הנאצים ואם לא תתאפשר עלייתם של הנותרים הם יבלעו בשוק השחור באלימות ובפעילות בלתי חוקית במחנות העקורים" נאמר בנאומים.8 ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית - ולאזור בין־לאומי בירושלים וסביבותיה. ההחלטה שהתקבלה ברוב של 33 מדינות כנגד 17 כללה מועד לסיום המנדט הבריטי בתאריך 1.5.1948. השלטון הבריטי היה אמור להתחלף בוועדת ביצוע של האו"ם שתנהל את הממשל האזרחי (הכהן 1994, כוכבי 1991, נאור וגלעדי 1990).9
שאלת העלייה - ההיבט הכלכלי
להיבטים המדיניים והפוליטיים הייתה השפעה מכרעת על התייחסותו של היישוב לנושא העלייה - העזרה ליהודי אירופה התבססה על תפיסה ציונית והגשמת החלום לבית לאומי. למרכיבים הכלכליים לא היה משקל רב בקבלת ההחלטות העקרוניות, אך העלייה היהודית והתפתחות היישוב, לצד כניסת הון רב, האיצו את גלגלי הכלכלה בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. הממשל תרם להבטחת מסגרת לפעילות כלכלית סדירה ככל שיכול היה (כוכבי 1992; הכהן 1994א).10 גל העלייה הראשון מגרמניה ואוסטריה, שהחל ב-1933, כלל בעלי הון רבים, והעברת הונם לארץ השפיעה על תהליך קליטתם; אכן, השקעות הון של עולים בשנות ה-30 מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות המשק העברי והמפעל הציוני. מאז תום מלחמת העולם הראשונה ועד שנת 1933 הסתכם יבוא ההון לארץ ב-60 מיליון לא"י, רובו פרטי וחלקו מתרומות. מחצית מסכום זה הביאו עימם עולים ממרכז אירופה (הכהן 1994א).11 באמצע שנות ה-30 הסתמנו קשיים כלכליים בקליטת העולים, דבר שהביא לירידה בממדי יבוא ההון. באותם ימים התרחש המשבר הכלכלי באמריקה, והוא השפיע בעיקר על מוסדות שהנהלתם פעלה בחו"ל, כמו הדסה, וויצ"ו. עם סיומו ומתחילת שנות ה-40 שוב שררה בארץ גאות כלכלית (גלבר 1990ד).
שאלת העלייה - ההיבט הבריאותי
התמסדות והתפתחות שירותי הבריאות בתקופה זו התבססו במידה רבה על התשתית הארגונית שהקים השלטון המנדטורי. בעוד שבתקופת השלטון העות'מאני, שקדמה למנדט, היו שירותי הבריאות מנוונים ותלויים במוסדות דתיים ופילנטרופיים (שורץ 1997, Schwake 1983, Stockler 1986). בתקופת הממשל הצבאי (1920-1918) הייתה מחלקת הבריאות הממשלתית כפופה למִנהל הראשי בבריטניה ונקטה צעדים מידיים לשיפור המצב החמור בתחום אספקת המים, התברואה ומניעת מחלות. כבר בימי המלחמה פרסמו הבריטים את תקנות הבריאות, שכללו הוראות לרישום פטירות ולידות, נהלי רוקחות ומיילדוּת וכן תקנות דיווח על מחלות מידבקות וחיסון תינוקות נגד אבעבועות שחורות (לוי 1998). עם המעבר לממשל מסודר כמו במושבות הבריטיות האחרות הפך נושא הבריאות לבעל משמעות בקשרים בין היישוב היהודי לבין הממשל. מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט הייתה מסודרת ומאורגנת מבחינה מנהלית, ובארץ ישראל, כמו במאוריציוס, בעדן ובקפריסין, התקיימו שירותים בהתאם להנחיות שהתקבלו ממשרד המושבות בלונדון. לתפקיד מחלקות הבריאות במושבות השונות הייתה חשיבות רבה, שכן הן סיפקו שירותים לפקידוּת הבריטית שניהלה את המושבות, בדרך כלל באזורים לא מפותחים מבחינה רפואית, עסקו ברפואה מונעת - מאבק במחלות טרופיות ובמגפות, כך שכל מחלקה מסתייעת במחקר וייעוץ מבריטניה עצמה, וכן בפיתוח שירותים ציבוריים, בהם בתי חולים ומרפאות.
היקף ההוצאות השתנה בין המושבות השונות באימפריה הבריטית ולא הותנה בהנחיות מרכזיות אחידות, אם כי המדיניות והשיטות למתן שירות היו בדרך כלל דומות והיוו מקור לגיטימי לשלטון לגבות מיסים ולהטיל חוקים ותקנות מִנהל (ראובני 1993). בתקופת הממשל הצבאי התמקדה מחלקת הבריאות בביעור מחלות. בשנים 1920-1919 הוציא הממשל הצבאי 12.3% מכלל תקציבו לטובת שירותי בריאות. בהשוואה לתחומים אחרים הייתה הבריאות במקום השלישי לאחר המִנהל והמשטרה, והתקציב שהוקצה לה היה כפול מזה שהוקצב לחינוך (6.2%). השירותים התמקדו באוכלוסיות חלשות שהתקשו להיעזר בשירותים הרגילים.
ב-1920 התאזרח השלטון ובראשו הועמד הנציב העליון סר הרברט סמואל. לראש מחלקת הבריאות מונה קולונל ג'ורג' ויקהם הרון, שכיהן בשנים 1915-1908 בשירות הבריאות המצרי ולאחר מכן בראש מחלקת הבריאות של הצבא בארץ (שם). בתשעת החודשים הראשונים לקיומה, בשל משבר כספי שפקד את הממשל, הושפעה המחלקה מתהליכי צמצום תקציבים ושינוי בסדרי העדיפויות הכספיים - תקציבה צומצם עד שהגיע ל-3.2% בשנים 1929-1928 (לוי 1998).
עם כינונה כמיניסטריון כללה המחלקה חמישה מדורים: (א) בריאות הציבור והדברת מגפות; (ב) רפואה ובתי חולים; (ג) מעבדות; (ד) הסגר (קרנטינה), סעד, ובריאות הנפש; (ה) אפסנאות. תפקידיה של מחלקת הבריאות בשלטון האזרחי הורחבו ביחס לתקופת השלטון הצבאי וכללו הכשרה ורישוי של אחיות מיילדות וסניטרים, מתן חיסונים לילודים ולאנשים הנכנסים לארץ, אספקת שירותי בריאות לבתי סוהר ולבתי ספר ועוד. מאוחר יותר עסקה המחלקה גם בפיקוח על המקצועות הרפואיים והפרא־רפואיים באמצעות רישוי ופיקוח, וכן ברישום של לידות ופטירות ובפיקוח על הקבורה, כולל רפואה משפטית וניתוחים שלאחר המוות (ראובני 1993).
בעוד שליישוב היהודי ניתנו שירותים בתחומים רבים, ליישוב הערבי כמעט שלא היו שירותים משל עצמו, והממשל הבריטי פעל עבורו בעיקר במוסדות המועטים שהיו מרוכזים בערים. בכפרים נעזרו התושבים הערבים בשירותי הממשל ובשירותים היהודיים.
הארץ חולקה לארבעה מחוזות: ירושלים, חיפה, השומרון והגליל, ובכל אחד מאלה היה משרד של מחלקת הבריאות שבראשו עמד פקיד רפואה בריטי שתפקידו לפקח על סניטציה, מניעת מחלות מידבקות, רישום ודיווח של לידות ופטירות, פיקוח על מים, חלב ועוד (לוי 1998). המגבלות התקציביות השפיעו על קביעת סדרי עדיפויות, כך שמרבית התקציבים הופנו לרפואה ציבורית. האשפוז הוגבל לפקידים, לאנשי כוחות הביטחון, לחולים במחלות מסוכנות ומידבקות ולחולי נפש, ובכל בית חולים היו בין 20 ל-40 מיטות (שם).
בשנים 1924-1923 הוחלט להעביר את הסמכויות להפעלת השירותים הרפואיים אל הרשויות המקומיות. החלטה זו לא באה לידי מימוש, והממשלה המרכזית נשאה למעשה במרבית ההוצאות בתחום הרפואה, במיוחד בהוצאות אשפוז, עד תום המנדט (ראובני 1993). בצוות הסיעודי של הממשל נשמרו עד סוף המנדט דרגות בכירות לאחיות הבריטיות, ואילו האחיות המקומיות שובצו בתפקידים של אחיות מהשורה (staff nurse). במחלקות שנתנו טיפול לחולים מקומיים או לסגל הזוטר, כמו אנשי משטרה, שימשו האחיות הבריטיות בתפקידי מִנהל, הדרכה ופיקוח בלבד (שם). למרות התפקידים הזוטרים שניתנו לרופאים המקומיים, הם התפתחו ואף זכו לקיים פרקטיקה פרטית במקביל לתפקיד שבו זכו לשכר נמוך. בשנים 1923-1922 עלה מספרם של עובדי הרפואה בעשרות אחוזים, והבולטים שבהם היו רופאי שיניים ומיילדות מוסמכות (שם).
באווירה שנוצרה ברור היה שהממשלה לא תתערב ולא תשאף לדאוג לצורכי העולים היהודים. דוגמה לכך ניתן למצוא בפרוטוקול הפגישה עם אנשי הדסה ביחס להקצאת מיטות לחולי שחפת בבית החולים, שבה אמר קולונל הרון: "הממשלה אינה מחויבת לדאוג למהגרים. אם 'הדסה' אינה אחראית עבור סידור מיטות בשביל המהגרים, הרי ההנהלה הציונית בטח אחראית לזה [...] אין לממשלה לא כסף ולא כוח אדם כדי לתקן את המצב שלא היא גרמה לו".12
ד"ר ישראל קליגלר, איש הדסה ומראשי המיקרוביולוגים בארץ, האמין שהגישה כלפי הבריטים צריכה להיות פסיבית, כלומר, שאלה לא יתערבו בשירותי הבריאות היהודיים. כזה היה הלך־הרוחות ביישוב כולו באותם הימים, והדבר הביא לגידול מתמיד בהוצאות היישוב היהודי לבריאות, במקביל לצמצום תקציב מחלקת הבריאות: בעוד שתקציב המחלקה לשנת 1929 עמד על 90,000 לא"י בלבד, תקציבן של קופת חולים והדסה הגיע ל-170,000 לא"י בשנה. כשחלק גדול מתקציב מחלקת הבריאות הועבר לתשלום משכורות של הפקידות הבכירה, היו פחות אמצעים לפעולות הדברה ומיגור מגפות. מחלות כמו מלריה, דיזנטריה וטיפוס גרמו לתמותה גבוהה של תינוקות באותן שנים, וגרענת ומחלות עור היו שכיחות בקרב העולים מאירופה, שהאקלים בארץ היה זר להם. את מידת השתתפותה של הממשלה בצורכי הבריאות היהודיים ניתן לראות בנתוני 1927, שנה שבה אושפזו 17,331 יהודים בבתי החולים השונים בארץ - 14,763 אושפזו בבתי חולים יהודיים, 1,687 אושפזו בבתי חולים של המיסיון ורק 881 אושפזו בבתי חולים ממשלתיים,13 קרוב לוודאי שבשל התנאים ששררו בהם.
מתיחות היחסים בין היישוב והממשלה ביחס לשירותי הרפואה הביאה לכך שוועד הבריאות החליט שיש לרכז את הקשר עם הממשלה בידי ההנהלה הציונית, ולא לתת לגופים השונים בארץ לפעול בנפרד. כן הוחלט שיש לפעול באמצעות המוסדות בלונדון לקידום ענייני היישוב.14 הממשלה חששה שרמת הבריאות הגבוהה שאפיינה את היישוב היהודי תחייב אותה לספק שירותים ברמה דומה לכלל האוכלוסייה, דבר שלא היה אפשרי בתקציב שעמד לרשותה (לוי 1998);15 ומשום שלא רצתה בפיתוח שירותים, במיוחד לא לעולים, החלה לממן את החזרתם של החולים הכרוניים לארצות מוצאם. חולים במחלות נפש ועצבים, שחפת, מחלות לב, מעיים ועיוורון הוחזרו במהלך השנה הראשונה לשהותם בארץ אם התגלה שחלו לאחר עלייתם. הדבר הביא את ועד הבריאות להכיר בחשיבות עריכתן של בדיקות רפואיות בארצות ההגירה, כדי למנוע החזרת חולים לארצותיהם לאחר מכן.16
המשבר הכלכלי העולמי שהחל עם התמוטטות הבורסה בניו יורק (1929) השפיע לא רק על הדסה בניסיונה להעביר לרשות העיריות את בתי החולים שלה בחיפה ובתל אביב, אלא גם על קופת חולים, שסגרה את בית החולים בעפולה לשבועות אחדים. במצב זה ניסה היישוב שוב להשתמש בשירותי הבריאות הממשלתיים, אלא שחולים יהודים סירבו להתאשפז בהם בשל תנאי האשפוז, בעיות כשרות ויחס הצוות.17
מחלקת הבריאות ראתה את שירותי הבריאות היהודיים, ובמיוחד אלה של הדסה, עתירי כוח אדם ואיכותיים ביחס לתקציב הנתון.18 לאחר כשנה שב ועלה נושא השתתפות הממשלה בשירותי הבריאות ושוב הביע קולונל הרון את התנגדותו, אם בשל כך שהשירות יועד ליהודים בלבד, בניגוד למוסדות בריאות של ארגונים אחרים, ואם בשל אופיו הבזבזני, בפרט בבתי החולים של הדסה (ראובני 1993). למעט מענקים מוגבלים שניתנו לוועד הלאומי לא חרגה הממשלה מגישתה זו, וגם פנייתה של קופת חולים באמצעות הנרייטה סאלד לכונן בארץ ביטוח לעובדים כהרחבה לביטוח הנוער העובד, ובמטרה לקדם חוקים נוספים ובהם חוק לביטוח בריאות העובדים, נתקלה בסירוב.19
בסוף שנת 1932 היה הוועד הלאומי במצב מורכב מתמיד: מצד אחד הוא שאף לפיתוח השירותים הרפואיים ליהודים ומצד אחר היה ברור שלא יוכל לספק את השירותים לכלל היישוב. למרות ההתנגדויות הצליחו הרשויות המקומיות להביא לאשפוז של כמה מאות חולים בבתי חולים ממשלתיים (655 חולים בשנת 1932 לעומת 18,188 במוסדות אחרים). החולים סירבו בדרך כלל לאשפוז זה ולא הייתה דרך לחייבם בכך.20
בעוד שבעולם המערבי היו הרופאים היהודים מהמובילים והידועים בתחום, הממשל העדיף להעסיק רופאים ערבים בוגרי האוניברסיטה בביירות. בתקופת השלטון הבריטי נכנסו 400 רופאים יהודים לארץ, ולמעט רופא אחד איש מהם לא זכה לשרת בשירות הממשלתי. בשנת 1933 עבדו במחלקת הבריאות 60 איש, חלקם בריטים ורובם ערבים. גם רופאים יהודים שהוכשרו בבריטניה לא התקבלו לעבודה. כך קרה שרבים מהרופאים בארץ היו נתינים סורים. המחלקה התרחבה ובשנת 1947 עבדו בסגל הבכיר במחלקת הבריאות 58 בריטים כולל אחיות, 60 ערבים ו-32 יהודים (ראובני, 1993). ראש המחלקה, קולונל הרון, נחשב עוין ליישוב, ושיתוף פעולה עם מחלקת הבריאות הושג דווקא בימים שבהם נעדר מהארץ. במכתבו של קולונל קיש21 להנהלה הציונית ב-20.1.1930 נמצא שמו של קולונל הרון בראש רשימת הפקידים העוינים ליישוב היהודי.22
הדברים הגיעו לידי כך שאליעזר פרלסון, איש קופת חולים, פנה אל הוועד הלאומי בבקשה שתינקט פעולה גלויה של ועד הבריאות נגד קולונל הרון: "העמדה בצורה כזו תרסן אולי קצת את הרון בעמדתו האויבת לישוב העברי".23 גישתו של קולונל הרון, שהמוסדות ראו בה פעילות מכוונת ואנטי־ציונית, השתלבה בבירוקרטיה שאפיינה את הממסד הבריטי, שהעביר תקציבים מעטים לצורכי היישוב היהודי באותן שנים. ראשי שירותי הבריאות היהודיים שרו במצוקה כספית קשה ותלו את האשמה בשלטונות הבריטיים בכלל ובקולונל הרון בפרט. חוקרים הדנים ביחסים אלה מציינים שלמעשה לא הייתה אפליה בפועל כלפי היישוב (ראובני 1993; לוי 1998). שיתוף פעולה רחב התקיים בין הדסה לוויצ"ו ולמועצות המקומיות, בעוד שקופת חולים פעלה במקביל באותם יישובים. המוסדות לא פעלו לביטול כפילויות אלה.24 יחסה של מחלקת הבריאות היה זהה לכולם.
שנת 1935 הייתה שנה קשה ליישוב בארץ מבחינה כלכלית; עד אז, זרם בלתי פוסק של עולים מאירופה הביא לעליית המשאבים הכלכליים, ואולם בעיצומה של השנה פרץ משבר הבנקים שממנו התקשה היישוב להתאושש. מבחינת מצב הבריאות חלה דווקא התקדמות וניכר שיפור רב ביחס לשנים הקודמות. רק 7,841 חולים במחלות מידבקות נרשמו בשנת 1935 לעומת 10,860 שנה קודם לכן, בעיקר הודות לירידה במספר מקרי החצבת. 1,068 מקרי מוות דווחו על ידי המחלקה, רובם כתוצאה מדלקת ריאות (441 איש), חצבת (224 איש) וטיפוס (204, מתוך 2,060 איש שחלו במחלה). רוב החולים נדבקו בקיץ ובסתיו בערים חיפה, יפו, תל אביב וירושלים (גרוס 2000);25 בהתייחס לגידול באוכלוסייה הרי שהירידה במספר החולים הייתה משמעותית ביותר.26
מדדי הבריאות המקובלים עד היום לבחינת מערכת בריאות והשוואה בין מדינות הם מספרי הלידות, התמותה והפטירה של תינוקות. מחלקת הבריאות, שעסקה בפיקוח על לידות ופטירות, ריכזה את הנתונים וניתחה אותם בדוח בסוף כל שנה. הנתונים הבאים מדגימים את היציבות הכללית במדדי הבריאות ואת הירידה בתמותת תינוקות, במיוחד במגזר היהודי: בסוף שנת 1935 מנתה האוכלוסייה היהודית 320,358 נפש והאחרים מנו 874,171 נפש. התמותה ביישוב היהודי הייתה של 8.58 פטירות ל-1,000 נפש ואילו בקרב התושבים האחרים 22.30. בולט יותר היה הפער בתמותה במהלך השנה הראשונה לחיים: 64.5 ל-1,000 נפש במגזר היהודי, לעומת 146.4 במגזר הערבי.27 מנתונים אלה ניתן להבין מדוע מחלקת הבריאות לא מצאה לנכון לסייע ליישוב היהודי בתמיכה מעבר למה שתמכה באוכלוסייה כולה. מרבית הפעילות של מחלקת הבריאות הבריטית הוקדשה לסניטציה ולרפואה מונעת, כפי שהממשלה פעלה במושבות אחרות, שם נתפסה האוכלוסייה כנחשלת. קולונל הרון התנגד להקמת בתי חולים נוספים בטענה שאין להקים בתי חולים חלופיים לאלה של הממשלה. לדעתו לא היה צורך לשחרר את קופת חולים מאשפוז מבוטחיה בבתי החולים הממשלתיים.28
בשנים 1945-1940, שנות מלחמת העולם השנייה, נזקקה הממשלה הבריטית לשירותי הבריאות של היישוב ולבתי החולים היהודיים לצורך היערכות לקליטת פצועי המלחמה. מיום שפרצה המלחמה פעל הוועד הלאומי בכל האמצעים שעמדו לרשותו כדי להתאים את השירותים הרפואיים של היישוב למקרה של מצב חירום. בשיתוף עם מחלקת הבריאות הממשלתית נבנתה תוכנית של המרכז לשעת חירום בוועד הלאומי, והיא כללה תוכנית לאשפוז רזרבי בערים ובכפרים ופתיחת רשת של תחנות לעזרה ראשונה למיון הנפגעים.
בבתי החולים היהודיים הוכנו יותר מ-750 מיטות רזרביות, רובן בערים ירושלים, תל אביב, חיפה וטבריה, וכ-150 מיטות הוכנו במושבות רחובות, פתח תקוה, חדרה ועפולה. 26 תחנות עזרה ראשונה נפתחו בערים הגדולות והוחזקו בהן אמבולנסים, אלונקות וחומרי חבישה. עלות ההיערכות הגיעה לכ-10,000 לא"י והיא מומנה על ידי עיריית תל אביב, הוועד הלאומי והדסה.
פצועי מלחמה מכל המזרח התיכון אושפזו גם בבתי החולים היהודיים, אך השתתפות הממשלה במימון האשפוז לא כיסתה גם מחצית מעלותו. מתוך הכרה בתנאי השעה נמנעו מוסדות היישוב, ובעיקר הדסה וקופת חולים, מלבקש השתתפות מלאה; כך נוצר מצב שמחלקת הבריאות סמכה על שירותי הבריאות היהודיים שיאשפזו פצועים בבתי החולים שלהם וייערכו לשעת חירום, גם במוסדות שלא נתמכו על ידה. למרות זאת, היישוב היהודי לא ניסה לצמצם את הפעלת השירותים.29
נדיבות זו לא עמדה ליישוב לאורך זמן: המשבר הכלכלי שפגע בהכנסות מוסדות הבריאות הביא את קופת חולים הכללית (ואת הוועד הלאומי) לתבוע שוב עזרה מהממשלה. הפנייה נעשתה לא רק מטעמים פוליטיים אלא בעיקר בשל מצוקה כספית. קופת חולים, ששירתה 200,000 איש (40% מהיישוב) ונתקלה ביחס מזלזל מצד קולונל הרון, פנתה ישירות למזכיר הראשי.30 בתקופה שבה התייצב היישוב לימין הממשל הבריטי וסייע ככל יכולתו לבריטים במלחמה, לא חרגו הבריטים ממדיניות הסיוע והעלייה שגיבשו, וזאת למרות הביקורת מבית ומחוץ כלפי מדיניות הממשל.31
שנת 1943 סימנה את המפנה במלחמה; הרוסים הביסו את הגרמנים בחזית סטלינגרד, האמריקאים נחתו במרוקו והבריטים ניצחו בקרבות בצפון אפריקה. עם התרחקות החזית מגבולות ארץ ישראל והפחתת הסכנה צמצמו הבריטים את הסיוע לאנשי הפלמ"ח, דבר שהביא למתיחות נוספת ביחסים. באווירה סוערת זו הודיע הנציב העליון במרץ אותה שנה על תוכנית כלכלית מקיפה שתיכנס לתוקפה לאחר המלחמה (נאור 1996). במסגרת המדיניות הכוללת הכבידה מזכירות הממשלה את ידה בכל הקשור לרכש תרופות וציוד רפואי בשנים 1943-1944;32 פקודות מגבילות לרכש וסחר בתרופות פורסמו מעת לעת בהתאם לצורכי המלחמה.
מצב הבריאות הכללי, שהשתפר בשנות המלחמה על פי נתוני מחלקת הבריאות, התאפיין בירידה במספר הפטירות של תינוקות מ-107 מקרי מוות לכל 1,000 לידות בשנת 1939 ל-96.40 פטירות לכל 1,000 לידות בשנת 1943 בכלל האוכלוסייה (יהודים וערבים). צמצום העלייה והרחבת השירותים הביאו לירידה במחלות מידבקות, למעט מחלות מין. הצוות הרפואי גדל במיוחד ביישוב היהודי - מספר הרופאים בארץ ישראל בסוף שנת 1943 היה 2,400 ומהם 2,138 רופאים יהודים; מתוך 487 רוקחים היו 365 יהודים; 492 מיילדות פעלו בארץ, מחציתן יהודיות. מאחר שמקצועות אלה חייבו רישוי, הנתונים שפרסמו הרשויות היו מדויקים למדי. על מספר האחיות לא נמצאו די נתונים במסמכי מחלקת הבריאות.33
היקף האשפוז במגזר היהודי היה דומה למקובל בארצות אחרות, ולעומת זאת היקף האשפוז הנמוך בקרב האוכלוסייה המוסלמית נבע מכך שרובם התגוררו בכפרים המרוחקים מבתי החולים ומכך שהנשים הערביות ילדו בבתיהן וכמעט שלא השתמשו בשירותי האשפוז. במסמך המתייחס למצב האשפוז הִשווה ד"ר ראובן כצנלסון את שיעורי האשפוז בין האוכלוסיות השונות, ומהנתונים עולה שמספר האשפוזים אצל היהודים (56.4 ל-1,000 נפש) היה זהה לזה של הנוצרים (53.2), ורק אצל המוסלמים היה המספר נמוך יותר (37).34
בדוח סודי של מחלקת הבריאות שהוכן בסוף שנת 1945 נכתב שהיהודים פיתחו שירותי בריאות נרחבים, בעיקר באמצעות ארגון הדסה, שבמרבית המקומות פעלה בתיאום עם שירותים אחרים. בכל הארץ היו אז כ-4,069 מיטות אשפוז: הממשלה החזיקה ב-1,373 מתוכן, קופת חולים ב-350 מיטות ועיריית תל אביב ב-300 נוספות. גורמים פרטיים כמו הדסה ומוסדות צדקה החזיקו בכמחצית מהמיטות (1,982), ואלה שימשו אוכלוסייה של 700,000 נפש בארץ כולה. לרשות האוכלוסייה הערבית, גם במקומות שבהם היקפה היה כפול מהיקף האוכלוסייה היהודית, עמדו רק כמה מאות מיטות. למרות כל זאת המליצה מחלקת הבריאות של הוועד הלאומי לממשלה שתסייע במקומות שבהם השתכנעה שהשירותים חיוניים ושהרשות המקומית עושה את המאמץ הדרוש לממן את השירותים, ובתנאי שהממשלה תממן 50% בלבד, וש-10% מהמיטות יהיו פנויות לצורכי הממשלה.35
בסיום מלחמת העולם השנייה התחדש זרם המעפילים ועימו התחדשה העוינות של היישוב הערבי כלפיהם; הללו האשימו את העולים בהבאת מחלות כמו שחפת לארץ וכי היהודים נהנים מתמיכה כספית רחבה מחו"ל. המציאות הייתה שפעילות הממשלה הביאה לירידה במחלות מידבקות: הטיפוס והאבעבועות נעלמו כמעט לחלוטין, והפעילות של היישוב היהודי הביאה לירידה בתמותה גם ביישוב הערבי.
במכתב שהפיצה אגודת הרופאים הערבים בין חבריה בפברואר 1946 הוכרז על הטלת חרם על הרופאים היהודים; הקריאה בו הייתה לשלוח חולים ערבים למומחים בארצות השכנות ולא לרופאים יהודים. כן נטען שאין דבר בבתי החולים היהודיים שיכול להתחרות בבתי החולים הערביים במצרים ובביירות וכי פנייה לרופאים היהודים רק תסייע לבניית הארץ הציונית ותשרת את המטרות הציוניות.36 הממשלה לא אהדה את הצעדים הללו וראתה את השימוש הפוליטי באגודה מקצועית סימן להיחלשות מעמדו המקצועי של האיגוד.37 אלא שהאיגוד המשיך בתעמולה, ובאוגוסט 1947 יצא מכתב מטעמו למנהל מחלקת הבריאות ובו טענות על אפליה דתית, גזעית ופוליטית נגד הערבים מאז 1918. מנהל מחלקת הבריאות השיב שמחלקת הבריאות תמשיך לדאוג לבריאות התושבים ללא קשר לדתם.38 מחילופי הדברים ניתן ללמוד כי הבריטים שמרו ככל שיכלו על ניטרליות ומקצועיות בתחום הבריאות.
נאמנים למדיניותם ביצעו הבריטים בדיקות לנכנסים לארץ, גם אם אלה קיבלו רישיונות בארצות מוצאם. הם הקפידו שאנשי הסוכנות, באמצעות מחלקת העלייה, יבדקו וידווחו על כל מקרה חשוד. ההנחיות היו לבצע בדיקות ביום השלישי, החמישי והשמיני לבואו של כל עולה. לכל עולה נרשם בכרטיס הבריאות שקיבל שתי זריקות חיסון נגד טיפוס ושהחיסון התבצע לא לפני היום השישי לבואו.39
מאחר שמחנה העולים בעתלית היה מלא, והדיונים המדיניים עלו על שרטון - הערבים והיהודים כאחד לא התייצבו לדיוני הוועדה לענייני ארץ ישראל שהוקמה בספטמבר 1946, והיישוב היהודי תבע לממש את תוכנית העלאת 100,000 עולים וראה בכך צעד ראשון למאבק בתוכנית הממשל הבריטי נגד היישוב. מאחר שכך, החלו הבריטים לגרש מעפילים לקפריסין;40 הגירוש לקפריסין הקל על מחלקת הבריאות, שכן חולים מעטים בלבד המשיכו להגיע לארץ וטופלו בבתי החולים הממשלתיים.41
בשנת 1947 החליף ד"ר לסטר את ד"ר מקווין מנהל מחלקת הבריאות, צעד שהקל על שיתוף הפעולה בין היישוב לבין מחלקת הבריאות. דרישות התקציב לשנת 1947 התקבלו ואושרו על ידי המחלקה, ולראשונה כללה ההקצבה תמיכה בבית החולים בילינסון וכן תמיכות בבתי החולים בתל אביב, בעפולה, בצפת ובתחנות לאם ולילד.42
מגמות שהשפיעו על הסיעוד בארץ ישראל בשנים 1948-1940
האכזרי באויביו של היישוב בראשית המאה היה מצב הבריאות; עד לשנת 1914 היו נפוצות בארץ מחלות כמו מלריה, גרענת, כולירה וטיפוס, שהתפשטו לממדים של מגפות. היישוב המצומצם עמד חסר אונים בפניהן; רופאי בתי החולים המעטים שהיו אז עבדו במיסיונים או במוסדות צדקה יהודיים והיו מוגבלים ביכולתם, אחיות מוסמכות בודדות בלבד נמצאו בארץ, ועל החולים פיקחו בעיקר נזירות בבתי החולים של המיסיון. בבתי החולים היהודיים עבדו גברים ונשים חסרי השכלה רפואית.43
לאחר מלחמת העולם הראשונה המצב בארץ היה קשה מבחינות רבות; מפנה החל להסתמן עם הקמת הדסה, ארגון הנשים הציוניות של אמריקה, שתכננו להקים בארץ ישראל שירותים מתקדמים של סיעוד בבתי חולים ובקהילה ולהכשיר אחיות. הארגון הוקם ב-1912 לאחר ביקורה של מנהיגתו הנרייטה סאלד בארץ.
בסיום המלחמה הגיעה לארץ משלחת של הדסה בת 44 איש (אדאמס 1995). היישוב היה זקוק אז לכל סיוע אפשרי, אך היו גם כאלה שהתנגדו לאנשי המשלחת וראו בהם חבורה מתנשאת ומיותרת; ד"ר הלל יפה כתב: "האנשים הללו מתלהבים מהצד החיצוני שבדבר, ובנו הרוצים לפעול ולא לעסוק בלהטים אין הם מכירים". הוא ביקר את הגישה הפילנטרופית שהיישוב שבע ממנה במסגרת התמיכות, ועל מידת המקצועיות של המשלחת כתב "ראינו את התוצאות העגומות שנגרמו על ידי חוסר בקיאותם של כמה רופאים [...] אי המשמעת של האחיות, חוסר מסירות וקלות דעת, בזבוז, הוצאות עצומות ללא שיטה וסדר, חוסר אמון" (יפה 1939).44
בארץ נמצאו אחיות מוסמכות אחדות וחובשות שלאחר עלייתן הצטרפו לקבוצות פועלים ונקשרו לאנשי הקבוצות. שרה שמוקלר, נחמה גלנט, שרה לישנסקי, שרה לינקובסקי ואחרות הצטרפו לקופת חולים כשהוקמה וייסדו את הרפואה הציבורית בארץ עוד בימי התורכים; הן היו מעורות ביישוב ומקובלות, אך שונות מאוד מאחיות הדסה. ד"ר יפה מכנה את שמוקלר "חובשת מושכלת ומנוסה", שבזכותה הצליח המאבק במלריה בגליל למרות התנאים הקשים (שם).45 אך בעוד שבעבודת האחיות עמד הפרט במרכז, הנרייטה סאלד ראתה את הכלל, וכמו פלורנס נייטנגל בשעתה, הבינה שרק הקמת בית ספר לאחיות יביא לשינוי. 60 שנה לאחר שנייטנגל עברה בין שורות הפצועים בקרים והבינה שכדי לסייע לא די ב"לב מלא אהבה ומסירות" וש"אומנות הטיפול בחולה מחייבת לימוד כמו כל אומנות אחרת" - פתחה סאלד בשנת 1918 את בית הספר הראשון לאחיות בארץ. שפת ההוראה בו הייתה עברית ותוכנית הלימודים ושיטות ההכשרה הובאו מארצות הברית. בשנת 1921, בתום שלוש שנות לימוד, סיים המחזור הראשון את לימודיו;46 בוגרות המחזור הראשון ובוגרות רבות של המחזורים האחרים היו למנהיגות הסיעוד בארץ.
עד שנת 1936 היה זה בית הספר היחיד של המוסדות היהודיים. בשנת 1936 נפתחו בתי ספר לאחיות בבילינסון ובשערי צדק, ובשנים 1946-1943 נפתחו ארבעה בתי ספר נוספים: הדסה בתל אביב ובחיפה, אסותא בתל אביב וקופת חולים בעפולה. את בתי הספר היהודיים ניהלו בעיקר בוגרות הדסה; לאחר ההכשרה הבסיסית ניתן היה להשתלם בהדסה בתחומים נוספים כמו אחיות חדר ניתוח, מיילדות ובריאות הקהילה.47 ההכשרה בתחום בריאות הקהילה התבררה כחיונית עם בואם של העולים, ונעשתה בתמיכת המִנהל הבריטי שהתמקד, כפי שתואר, בנושאי סניטציה והיגיינה, השליט פיקוח על תברואה ומוצרי מזון, הניח תשתית לבריאות הציבור ומימן פעילות אנטי־מלרית.48
משפרצה מלחמת העולם השנייה גבר הצורך באחיות והצטמצמה האבטלה כמעט לחלוטין. לממשלה הבריטית לא הייתה אמנם סמכות להטיל גיוס חובה על אוכלוסיית הארץ, אך עם פרוץ המלחמה היה ברור ליהודים שחובתם להשתתף בה. ב-1942 הוקמו לשכות גיוס מסודרות במקביל לאלה של הצבא הבריטי. עד אביב 1942 גויסו 13,900 איש ואישה. לאחיות לא אפשרו להתגייס במקצוען ל-ATS - חיל הנשים הבריטי, אך למרות זאת בתחילת המלחמה נערך מפקד של אחיות והן נשאלו על נכונותן להתגייס (הורוויץ 1997).
בשלב הראשון נאספו נתונים מהמוסדות המרכזיים. המפקד השני, באפריל, שכלל 668 אחיות, מלמד על הסיעוד בארץ באותה תקופה, וממנו עלה שמחצית האחיות (327) סיימו את לימודיהן בארץ ו-108 למדו בפולין. מרבית האחיות עבדו בערים ירושלים (192), תל אביב (216) וחיפה (106). 49 אחיות לא עסקו במקצוע, 91 היו מחוסרות עבודה, ו-86 עבדו כאחיות פרטיות. מרבית האחיות היו צעירות שהשלימו את לימודיהן בארץ, 209 אחיות היו צעירות שגילן נמוך מ-29, ומחציתן היו נשואות. רק 102 אחיות היו מעל גיל 40. מנתונים אלה ניתן לצייר את דמותה של האחות באותה תקופה: בדרך כלל היו אלה נשים צעירות, נשואות ואימהות לילד אחד שרכשו את השכלתן בארץ, רובן עבדו במשרה קבועה בבתי חולים של הדסה או של קופת חולים.49
ביוני 1942 סוכמו הנתונים הסופיים ומהם עלה שבארץ היו 1,190 אחיות, 32.2% מהן היו מוכנות לשרת בארץ ו-16.3% גם בארצות שכנות. 15% התנו זאת בהסכמת מקומות עבודתן ו-36% מן האחיות לא היו מוכנות להתנדב. מכלל האחיות שהיו מוכנות לשרת בצבא 88 היו מבתי החולים של הדסה ו-93 מקופת חולים. המספר הגבוה ביותר היה של אחיות פרטיות (135), שכנראה ראו בגיוס פתרון תעסוקתי.50 גם אחיות שהשיבו בשלילה עשו זאת לא פעם בהוראת המוסד שבו עבדו. ייתכן שמשום כך מספר האחיות המעשיות שהסכימו לשרת היה גבוה יותר - 241 לעומת 232 אחיות מוסמכות.51
לאחיות ששירתו בצבא שולמה משכורת של 80 לירות לשנה והן קיבלו מגורים וציוד שסיפקה המטרון (האחות הראשית). נוסף על משכורתן קיבלו האחיות 50 שילינג לחודש לכביסה, שש לירות בכל שישה חודשים למדים ו-3.5 שילינג למחיה בכל יום. מעמדה של אחות בצבא היה זהה לזה של קצין בדרגת לוטננט. בשנה הראשונה לשירות שימשה האחות כאחת מהצוות, ובשנה השנייה קודמה לדרגת "sister". האחיות שהתנדבו לשרת בארץ ישראל נקראו Palestine Auxiliaray Nurse Volunteers (PANV) והיו קשורות במישרין לצלב האדום. כל החברים בארגון היו מתנדבים ולא נהנו משכר כלשהו. מרכז הצלב האדום בארץ היה ממוקם במושבה הגרמנית בירושלים, ובראשו עמדה גב' נייטון (Nayton), אחות מוסמכת שתפקידה לגייס מועמדים לשירות כשיעלה צורך בכוח אדם סיעודי בבתי החולים השונים. בירושלים ובערים אחרות הוקמו מרכזים לתפירה ואריגה עבור בתי החולים, ובהם הועסקו נשים מכל הקהילות. אחיות ומתנדבים גויסו לעבודה בבתי החולים, שם זכו לשכר של עשר לירות לאחות מוסמכת לחודש ימים. המתנדבות קיבלו שבע לירות והשכר היה יומי או חודשי ובכל רגע ניתן היה לסיים את עבודת האחות.52
העלייה במספר המאושפזים בבתי החולים והגיוס לצבא דלדלו את מאגר כוח האדם הרפואי והמחסור באחיות בארץ הלך וגבר. מפקד האחיות שימש את בתי החולים היהודיים יותר מאשר את הצבא. הגיוס הנרחב של נשים לצבא Palastine Auxiliary Territorial Service (PATS), כלומר חיל הנשים הארץ־ישראלי בצבא הבריטי), הביא לירידה ניכרת במספר הפונות לבתי הספר לאחיות, וההתעניינות בלימודים פחתה בימי המלחמה. לראשונה היה מספר המועמדות נמוך ממספר המקומות בבתי הספר, והמצב החמיר בשנים הבאות.
בסוף שנת 1942 נעשה בהדסה מאמץ לקלוט 22 תלמידות נוספות בבית הספר לאחיות. בחדרי התלמידות נוספו מיטות וכיתה נוספת נפתחה באמצע שנת הלימודים כצעד חירום לפתרון המחסור. האחיות עזבו את המקצוע מכמה סיבות: תחלואה שנבעה מהתנאים הירודים של מגוריהן, התשלום הלא מספק שהניע אותן לעבור לעבודה בתעשייה או להתגייס ל-ATS, וכן עיסוקן גם במטלות כמו ניקוי וחלוקת אוכל, שהתישו אותן והביאו לעזיבתן.53
באותם ימים קראה מחלקת הבריאות של הוועד הלאומי לאחיות ולמיילדות לשוב לעבודה בגלל המחסור הגובר בעובדי רפואה,54 שגרם לצמצום השירותים ומספר המיטות בבתי החולים. בהדסה לדוגמה הוחלט לצמצם 50 מיטות, דבר שהביא את מנהל בית החולים ד"ר יאסקי לפנות אל בוגרות הדסה שישובו לעבודה. כתמיד, ד"ר יאסקי בחן את המשמעויות לטווח הרחוק: "אחר המלחמה יעמוד הישוב בפני הכרח להרחיב את השירותים הרפואיים, לשם כך נחוץ יהיה מספר רב של אחיות". במקביל הורחבו בתי הספר בהדסה בירושלים ובבילינסון בפתח תקווה, אך לא היה בכך די. ד"ר יאסקי כתב: "הצעירה העברית חייבת להבין כי הכשרה במקצוע האחות היום היא אחת החובות החשובות שהיא מתבקשת למלאה".55
המחסור באחיות חיזק את מעמדו של המקצוע, במיוחד את מעמדן של האחיות המעשיות. באוגוסט החליט הוועד הפועל של ההסתדרות להקים ארגון ארצי אחיד של אחיות שבו יהיו שני מדורים - לאחיות מוסמכות ולאחיות מעשיות - ושאחיות מעשיות שסיימו את לימודיהן בבית הספר לאחיות ייחשבו כמוסמכות.56 ואולם מחלקת הבריאות של הוועד הלאומי, שהייתה מקורבת להדסה, לא קיבלה את עמדת הוועד הפועל בשאלת מעמד האחיות המעשיות, והדסה התנגדה להליך ההסמכה שהוצע. כפשרה הסכימו אנשיה לטפל בהשוואת השכר של כל בוגרת. ההכשרה נעשתה בפיקוח של מחלקת הבריאות לשם מתן מענה לצורכי השעה.57
התמורות ביישוב לנוכח המידע על היקף ההשמדה במחנות הריכוז לא פסחו על מנהיגות הסיעוד. בסוף שנת 1943, כשביישוב החלו להבין את גודל הזוועה המתרחשת באירופה, החלו גם אחיות בכירות להתייחס לתפקיד המרכזי שיהיה לסיעוד לאחר המלחמה. שולמית קנטור, הנרייטה סאלד ושרה מוהליבר התייחסו כבר אז בדבריהן לצורך בהתארגנות מקצועית של אחיות, ובכינוס בוגרות הדסה סיימה קנטור את נאומה באמירה "אל תשכחנה מה רבה תהיה לפניכן המלאכה כאשר יתחילו לנהור אלינו רבבות אחינו ואחיותינו שרידי המעונים והקדושים. לא מעטה תהיה האחריות שתרבץ עלינו בקליטתם".58 במאמר בעיתון כתבה מוהליבר:
הכוח המניע להתהוות מקצוע האחות היה גמר המלחמה העולמית הראשונה. אולם מה שונה יהיה גורל עמנו עם גמר המלחמה הנוכחית. עליית אחינו שאנו מצפים לה תהיה עקובת דם, של פליטי חרב ורעב, חולי גוף ונפש. לקראת עליה זו צריך חבר האחיות להכשיר את עצמו ושיהיה מוכן בהכרתו הפנימית בידיעותיו ובניסיונותיו ללוות את האחים העולים האלה באשר יפנו - מחנות עולים, מעונות לילדים, מוסדות לנערים פרובלמטיים ואולי עבריינים עקב חייהם בגולה - יצריכו את האחות העבריה [...] לתת מרפא לנפשם ולגופם של אחים מעונים אלה.59
בראשית שנת 1944 היה ברור לכול שיש להכשיר את האחיות בארץ לקראת קליטת העולים. מידת מוכנותן של האחיות למשימה נדונה בוועדת בית הספר (גוף שפעל כוועדת היגוי לחינוך בהדסה) שהתכנסה באפריל 1944 והשתתפו בה ד"ר יאסקי, גב' קנטור, ד"ר דוסטרובסקי, גב' לנדסמן, גב' זסלבסקי ואחרים. היה ברור שיש להכשיר יותר אחיות, והיו שדרשו להקל את תנאי הקבלה לקורס בבריאות הציבור. עד אז התקבלו רק אחיות צעירות (עד גיל 35), שכן המגמה הייתה לקבל לעבודה בקהילה אחיות צעירות שרואות בעבודה זו את עתידן. אחיות מבוגרות יותר שעברו מבית החולים לקהילה היו "מבוגרות יותר ויעילות פחות". הוועדה הסכימה שיש להנהיג הפרדה בין שאלת הארגון לנושא ההכשרה.60 בוועדת בית הספר שנערכה ביוני 1944 העלה ד"ר יאסקי את בקשת הבוגרות לקבלת הכשרה לעבודה במחנות הפליטים. בישיבה הוחלט לקיים קורס של שלושה שבועות שיכלול סיור במחנות לכ-15 אחיות. שאלת הכשרת מתנדבים במחנות הפליטים עלתה אף היא, והוחלט שההכשרה ההכרחית תינתן על ידי האחיות המוסמכות במחנות. בסוף ינואר 1945 החליט בית הספר להוסיף קורס עזרה ראשונה כבר בשנה הראשונה ללימודים כדי להכשיר את התלמידות להתמודד עם מצבים בלתי צפויים.
המאבק על שמירת הרמה המקצועית הגבוהה של המוסדות להכשרת אחיות, וההתנגדות לפתיחת מסגרות הכשרה לאחיות מעשיות, אפיינו את גב' קנטור יותר מכל אחות אחרת, במיוחד כשלארץ החלו להגיע אחיות בוגרות של בתי ספר ללא תעודות. שלוש אחיות שהגיעו בשנת 1944 וביקשו להשתלב בלימודים בבית הספר אך לא יכלו להציג תעודות לא התקבלו והופנו למחלקת החינוך של הוועד הלאומי.61 בשנים מאוחרות יותר עלו ארצה אחיות שלא יכלו להוכיח שסיימו בתי ספר לאחיות בארצות מוצאן מאחר שמסמכיהן אבדו; אחת מהן כתבה שב-1935 סיימה את לימודיה בווילנה ואף עבדה בארץ, אך ב-1939 נסעה לפולין ושבועיים לאחר מכן פרצה המלחמה והיא נשארה שם שבע שנים. את התעודות לקחו ממנה במחנה הריכוז ובשובה לארץ ביקשה רק: "לפרק ממני את זכר העבר המחריד".62 אחות אחרת כתבה אל משה שרתוק לאחר שיצאה ממחנה הריכוז ולא קיבלה אשרת עלייה; היא כעסה שהעדיפו פועלים צעירים בעוד שהיא אחות.63 ד"ר נואק סיכם את בעיית המחסור באחיות שהתפתחה בשנות המלחמה במילים האלה:
בינתיים נמשכת העלייה הבלתי לגאלית המביאה גם חולים אבל לא אחיות. ראיתי בפרוטוקול של ישיבות השירות לעולים שהוצע לגייס אחיות בחו"ל. ישנן אחיות אבל אין אפשרות להעלותן. נדמה שהסיכויים להעלותן יהיו גדולים יותר, אם נעביר את העניין דרך מחלקת הבריאות הממשלתית (נואק בתוך הורוויץ 1997, עמ' 256).
בעוד שבכל העולם הוכנסו יותר ויותר כוחות לא מקצועיים לעבודה בבתי החולים, וכוחות עזר ומתנדבים החליפו אחיות מוסמכות, בארץ נעשה מאמץ לצמצם את משך הלימודים משלוש שנים לשנתיים וחצי, ולהוסיף מחזור נוסף של תלמידות כתוספת לכוח העבודה בלי לוותר על המקצועיות. לאור כל זאת, מפליאה ההתנגדות לקבל לבית הספר של הדסה את מתנדבות ה-ATS לאחר שחזרו משירות בצבא. לאחר ויכוחים רבים סוכם שחיילות ששירתו ב-ATS יוכשרו בתוכנית של שנתיים וחצי ואחר כך יעבדו חצי שנה עד שיקבלו תעודה. הן התגוררו מחוץ לבית הספר, אך נחשבו לתלמידות. הכוונה הייתה להוסיף מחזור של 25 חיילות בכל שנה.
משהסתיימה מלחמת העולם השנייה והעלייה לארץ התעצמה נדרשו אנשי הבריאות בכלל והאחיות בפרט למצוא מענה לצרכים חדשים רבים. אחיות יצאו למחנות העקורים באירופה ולמחנות העולים בקפריסין ובעדן, אחרות עבדו בעתלית ובמחנות בארץ. רופאים ואחיות השתלבו בפעילות המחתרות והמוסד לעלייה ב' בליווי עולים ושיירות, בהסתרת פצועים ובהגשת עזרה ראשונה. הדסה קיבלה על עצמה את ניהול שירותי הרפואה לעולים מטעם הוועד הלאומי, שהתקשה לעמוד במשימה, ואולם גם היא נתקלה מיד במחסור חמור באחיות.
מצבם של העולים היה רגיש ולא כל איש מקצוע התאים לעבודה במחנות. ד"ר יאסקי היטיב לתאר זאת בדַמותו את העלייה לפצוע כוויות קשות שכל מגע בעורו מכאיב מאוד וגורר תגובה קשה. לכן, לדעתו נדרשו המטפלים בעולים לגלות עדינות ורגישות מחד גיסא והחלטיות מאידך גיסא.64
באוגוסט 1946 הועברה הקבוצה הראשונה של מעפילים לקפריסין. היישוב שלח צוות רפואי כסיוע מידי. את המשלחת הראשונה מימנו הדסה והסוכנות. בארץ הבינו שכל הספינות שייעצרו בדרך לארץ ישראל יועברו למחנות גירוש, והיה חשש שכשיתמלא המחנה בקפריסין האנשים יגורשו לאפריקה. במתן הטיפול הרפואי שותפו בתחילה כל הגורמים: הדסה, קופת חולים, הג'וינט והוועד הלאומי, ואחר כך הופקד הטיפול הרפואי בידי הג'וינט. אחיות מכל המוסדות, כולל מטפלות מוויצ"ו ומהקיבוצים, עבדו תקופות של כשלושה חודשים במחנות.65 האחיות, שהגיעו בדרך כלל מהארץ, נעזרו באחיות מבין המעפילות - אלה עלו אחר כך לארץ והשלימו את לימודיהן.
במחנות השונים בלטה חשיבותה של אחות בריאות הציבור. ההערכה הייתה שמדי שנה ייקלטו בין 40,000 ל-50,000 עולים, וגידול זה חייב תוספת של אחיות בקהילה. במקביל עמדו כל בתי החולים בפני הרחבה, וגם הם היו אמורים לקלוט אחיות נוספות. ההתמודדות עם בעיות הבריאות הייחודיות של העולים חייבה תוספת של אחיות.
אחד או שניים מכל 1,000 עולים נמצאו חולים בשחפת. אמנם, המצב היה טוב מזה שציפו לו, אך גם כך נדרשה תוספת מחלקות לאשפוז. בהדסה, בתל ליטוינסקי (היום תל השומר) ובצפת נוספו מחלקות ומיטות לאשפוז של מאות חולים. גידול דומה היה צפוי במספר החולים במחלות נפש. ברור היה שבשנתיים שלאחר המלחמה תידרש תוספת של 300 אחיות לפחות.
באותם ימים התכנסה הוועדה הבין־מוסדית - שכללה אחיות, מנהלות מבתי ספר לסיעוד, נציגי מוסדות ואחיות ראשיות מבתי החולים - לדיון בצורכי היישוב. האפשרויות שנדונו היו הורדת דרישות הקבלה לבתי הספר לאחיות להשכלה של שש כיתות במקום שבע כפי שהיה עד אז, וצמצום תקופת ההכשרה לשנתיים במקום שלוש שנים. נדונה חזרה להכשרת אחיות מעשיות בכוונה שיעבדו בבתי חולים, אך לא יישלחו למחנות. בוועדה התגבשה הסכמה שלמחנות יישלחו רק האחיות המנוסות שבין המוסמכות. לדעת חברי הוועדה הפעילות בקפריסין הצליחה רק בזכות האחיות הטובות ביותר שנשלחו לשם.
גם הרופאים התנגדו להורדת רמת האחיות המוסמכות. ד"ר שתקאי, איש קופת חולים, הציע לקיים קורס קצר לכוחות עזר שיימשך שלושה חודשים, במתכונת שפיתח הצלב האדום. הוא הציע לחפש מועמדות במחנות העקורים באמצעות השליחים שעבדו שם. גם נציגת הדסה, גב' וולקנשטיין, הסכימה שאין להוריד את רמת הלימודים אך יש לקצר את משכם לשנתיים ולא לחייב את האחיות לשירות של שנתיים לאחר מכן. בסוף הדיון הוחלט להפקיד ביד מנהלות בתי הספר את בניית התוכנית המקוצרת.66 בישיבות הבאות נדונו שוב אותן הצעות והוסכם שאין לעודד חינוך אחיות מעשיות אלא להכשיר מטפלים בתחומים שונים: בחולי נפש, בחולי שחפת ובחולים כרוניים, ולהכשיר סניטרים לחדרי ניתוח. היו גם שטענו כי אין צורך בתוספת כוח אדם, ושההערכה שיהיה צורך בתוספת אחיות היא מוגזמת. ד"ר הרשוביץ העריך שהשהייה במחנות תהיה קצרה והעולים ישתלבו מהר, ועל כן די יהיה בהרחבת בתי הספר לאחיות. כידוע, המצב היה שונה. באותה ישיבה נדונה גם קליטת אחיות עולות, ועל דעת הנוכחים הוחלט שיש להכשירן במשך שנתיים כמו את חיילות ה-ATS.י67 לפחות עשר אחיות עמדו לעלות לארץ מאנגליה, ומחלקת הבריאות חיפשה מוסדות שיקלטו אותן. השמות הועברו להדסה; מהמסמכים לא ברור מה עלה בגורלן - אם נקלטו או נדרשו לעבור הכשרה נוספת.68
בדיונים השונים חזר ועלה הרעיון של הכשרת כוחות עזר נוספים ומטפלות. בפגישה שהתקיימה עם נציגוֹת ויצ"ו ד"ר גורדון, הרופאה הראשית באותה תקופה, וגב' קיש, האחראית על האחיות והמטפלות, התברר שמטפלות רבות אינן מוצאות עבודה והן תוכלנה לטפל בילדים ובנשים לאחר לידה במחנות או בבתי החולים במחנות העולים. סוכם שייערך מפקד ארצי וייפתח קורס להכשרה מעשית שיימשך תשעה חודשים ויהיו בו גם לימודים תיאורטיים. ההעדפה הייתה לגייס מטפלות בנות הארץ ולא עולות, כדי להביא למחנות את רוח ארץ ישראל. דיון דומה התנהל ביחס להכשרת מטפלים בחולי ריאות בצפת, הכשרה שתימשך שישה חודשים. התקציב לקורס הושג מהמוסדות ומהג'וינט,69 ואכן בראשית שנת 1948 נפתח קורס של שלושה חודשים שיועד לאחיות מעשיות, לסניטרים ולמטפלות.70
למרות שבעולם התפתחו מסלולים לאחיות מעשיות באותה תקופה, מן המסמכים עולה שעד שנות ה-50 לא הוכשרו אחיות מעשיות כדי להתגבר על המצוקה בכוח אדם סיעודי, ושההתנגדות לכך הייתה כללית; ההחלטה הייתה להכשיר עתודה של מטפלים בתחומים מסוימים שיעבדו כעוזרי האחיות, ולא להכשיר אחיות מעשיות. יש להניח שהדסה, שהתנגדה להכשרת אחיות מעשיות ולשיתופן בארגון, הובילה גם קו זה, למרות שגב' קנטור סייעה לג'וינט לפתח תוכנית לאחיות מעשיות בבית הספר לאחיות בפריז שניהל הג'וינט. חוקרות שונות כותבות שכבר בשנת 1947 הוחלט על פתיחת מסלול לאחיות מעשיות (Zwanger 1968; בן־דוד 1991), אך במסמכים שנסקרו לצורך מחקר זה לא נמצאו עדויות לכך.
קליטת אחיות עולות הייתה בעיה בפני עצמה - גב' רבקה ליונס (אז אחות בוגרת הדסה ולימים פרופ' רבקה ברגמן), שעבדה כאחות ראשית מטעם הג'וינט במחנות העקורים באזור האמריקאי בגרמניה, ניסתה לקדם את עלייתן של 40 אחיות יהודיות שהוכשרו על ידי הג'וינט במינכן במשך שנה אחת - היא האמינה שאת סיום הלימודים יעשו בהדסה כקבוצה אחת. רשימת האחיות צורפה למכתב ששלחה ברגמן ושממנו עולה כי השכלתן של רוב האחיות אינה עונה על דרישות הקבלה לבית הספר. בדיון בבית הספר הוחלט שלא לקלוט קבוצה גדולה של אחיות עולות לבית הספר לאחיות: עולות שהכשרתן מתאימה יתקבלו לבית הספר לאחר מבחנים ובדיקה רפואית, ואחרות יתקבלו לבתי ספר שדרישות ההשכלה שלהם נמוכות. הצעה לערוך לאחיות אלה קורס תיאורטי להשכלה כללית במחנות העקורים נדחתה בשל הקשיים הטכניים הכרוכים בכך.71
באותם ימים שהתה מנהלת בית הספר גב' שולמית קנטור באמריקה במסגרת סיור מקצועי, וביקרה גם באירופה כיועצת לג'וינט. מההתכתבות איתה עולה כי היא קידמה תוכניות להכשרת אחיות מעשיות מטעם הג'וינט בארצות שונות. הג'וינט האמין שהכשרת אחיות באירופה תעניק להן מקצוע בבואן לארץ. תוכנית הלימודים אמורה הייתה להיות זהה לתוכנית בבתי הספר בארץ, והכוונה של ראשי המערכת בארץ הייתה לפתח תוכנית לאחיות מוסמכות עם אפשרות שיתחילו את לימודיהן באירופה במתכונת זהה לזו המקובלת בארץ, כך שיוכלו להשלים את הלימודים לאחר העלייה.72 בבית הספר של הדסה חשבו שדיון בגורל העולות אינו רק עניינם של בתי הספר לאחיות אלא של היישוב כולו, ושיש לדון בו בפורום בין־מוסדי רחב.73
גם בארצות הברית ובאירופה שרר מחסור חמור באחיות באותה תקופה. בארצות הברית נשמעו טענות שאחיות מוסמכות אמריקאיות לעולם אינן נוגעות בחולה, וכי את הסיעוד האמיתי נותנים כוחות העזר. אט־אט הפכו האחיות לגורם מפתח בתחום שוק העבודה, ואולם הסירוב של נשים להצטרף למקצוע היה בולט יותר אחרי המלחמה, שכן אפשרויות נוספות נפתחו בפניהן. בחלק מהמדינות הפתרון שנמצא לא היה הורדת איכות הצוות אלא שיפור תנאי העבודה של האחיות ושיפור תנאי השכר, משרות חלקיות ואפשרות להתגורר מחוץ לתחום בית החולים.74
המחסור באחיות קידם התארגנות משותפת של ארגוני האחיות למאבק על תנאי העבודה.75 לקראת הכינוס המשותף התקיימו ישיבות משותפות של הארגונים ואסיפות הסברה במקומות העבודה. לאחיות קופת חולים הייתה כבר התנסות קודמת במאבקים מקצועיים - ב-1945 יצאו לשביתה על שיפור תנאי שכרן, מה שהביא להוצאתן מההסתדרות למשך חודשים ולשלילת כל זכויותיהן למעט החברוּת בקופת חולים ותשלום המיסים.76
בינואר (1947) הוקם ארגון משותף לבוגרות הדסה, אחיות קופת חולים והרשויות המקומיות בתוך הסתדרות הפקידים בהסתדרות. בכינוס היסוד השתתפו 54 צירות ומאות אורחים. הפתיחה התנהלה במעמד חגיגי במיוחד: על הבמה התנוססו דגלי מעמד הפועלים ודגלי הלאום ובמרכז תמונתה של הנרייטה סאלד. בכינוס דנו האחיות במצב התעסוקה הקשה, בפרישת האחיות ובקושי לגייס אחיות נוספות, במיוחד צעירות, דבר שהעלה את הגיל הממוצע ל-40. כן נבחרו אחיות לוועד ארצי שכלל 15 נציגות: שש מקופת חולים, שש מהדסה, שתיים מבתי חולים פרטיים ואחות מעשית אחת. הארגון, שכלל את כל האחיות בארץ, חולק לשני מדורים: אחיות מעשיות ואחיות מוסמכות. הוקמו סניפים בערים ונבחרו נציגות לוועד המרכזי. בכינוס הוחלט על הנושאים שיש לקדם והייתה תחושה של התחלה חדשה.77
בסוף אותו החודש הודיעו הבריטים על הקמת אזורי ביטחון ועל הוצאת נשים וילדים בריטים מהאזור. המשבר הלך והחריף, וחודש לאחר מכן העבירה הממשלה הבריטית את בעיית ארץ ישראל לדיון באו"ם; ב-29 בנובמבר החליט האו"ם על חלוקת הארץ. אירועי דמים פרצו כבר למחרת במקומות שונים, ובמקביל נמשכה ההעפלה לארץ בכל עוצמתה, ואיתה המעצרים והגירוש (וייס 1993). המצב החמור השפיע מיד על שירותי הבריאות: קופת חולים נערכה ביישובים השונים על ידי תוספת אספקה והכנה לשעת חירום, אחיות ורופאים עברו הכשרה בעזרה ראשונה, ובבתי החולים החלה היערכות לשעת חירום.
ב-15 במאי 1948 פלשו צבאות ערב לארץ. הצוותים הרפואיים התמקדו בטיפול בפצועים. במחנות העקורים, בקפריסין ובעדן המשיכו הצוותים מהארץ בעבודתם. הג'וינט ניהל את העבודה במחנות, בעוד שבארץ היו כולם עסוקים במלחמה. ביוני הוכרזה הפוגה ראשונה לארבעה שבועות. פסק הזמן אִפשר לשירותי הבריאות להתארגן ולפנות פצועים לבתי הבראה. כשהתחדשה המלחמה היו הצוותים מוכנים יותר לטיפול בפצועים. בעשרת הימים עד להפוגה השנייה היה מספר הפצועים מועט יותר, וב-19 ביולי הוכרזה הפוגה שנייה ללא הגבלת זמן (שם).
קנטור לא זכתה להיכנס לתפקידה בצורה מסודרת, וגם מלכה זגגי, שמונתה כאחות הראשית בשירות הרפואי של הצבא, לא נהנתה מכך. הצרכים דחקו כבר אז78 והמחסור באחיות יצר מתח בין הגופים והשפיע על קשרי העבודה בתחילת הדרך. כך למשל גב' זגגי, שמונתה כאחות הראשית של הצבא, הייתה בוגרת הדסה והיא שריכזה את הקורס של חיילות ה-ATS בשובה מהמלחמה. היא וד"ר שיבר (לימים פרופ' שיבא), שעמד בראש השירות, נפגשו עם אנשי משרד הבריאות ודנו בשחרור מהצבא של מועמדות לבתי ספר לאחיות. באותה ישיבה הוחלט שכל המועמדות לבתי הספר ישוחררו מהצבא, ושייערך מפקד של כל הצוות הסיעודי בארץ. את המפקד ניהלו יחד שולמית קנטור, מנהלת מחלקת האחיות במשרד הבריאות (האחות הראשית), מלכה זגגי, האחות הראשית של הצבא, ודבורה יפאן מארגון האחיות. כן הוחלט לקבוע תקנים לאחיות בבתי החולים.
בספטמבר שוב התגברה התחושה שהארץ עומדת בפני התלקחות הקרבות, והשירות הרפואי הצבאי נערך לכך, אלא שהמחסור באחיות לא אפשר את הרחבת הפעילות. הצבא החליט להקים בית ספר מרכזי לעוזרות אחיות שיוכשרו במשך שני חודשי לימוד, וסוכם שהטובות שבהן יוכלו להמשיך ללימודי הסמכה. אך גם להגשמת התוכנית הזאת נדרשו מורות ומדריכות, וכן אחיות שיחליפו אותן בתפקידן בבתי החולים.79 המחסור החמור באחיות בכל המוסדות הביא למעין תחרות בין הצבא למשרד הבריאות - כל אחות שסיימה את הלימודים הייתה נושא לדיון בין בתי החולים, במיוחד בוגרות הדסה שלא היו שייכות לכל גוף מרכזי.80
בישיבה משותפת שקיימו נציגים של משרדי הממשלה בנושא לא השתתפו נציגות של האחיות הראשיות - אלה המשיכו בעמדתן העיקשת שלא לפתח את הכשרת האחיות המעשיות. עם זאת, נפתחו קורסים לכוחות עזר ולמטפלים במקומות שונים בארץ, ובהדסה למשל הוכשרו חובשים וחובשות. עם התגברות העלייה וריבוי בעיות הבריאות פעל בית הספר להגדיל את מספר התלמידות המוסמכות ולחנך תלמידות לשירותי הרפואה המונעת בשיכוני העולים. אחיות עולות נקלטו בבתי ספר שונים ואף זכו למלגות: לדוגמה, בהדסה למדו באותם ימים 173 תלמידות להסמכה, 100 אחיות בקורסים על־בסיסיים להכשרות מיוחדות בסיעוד כמו חדר ניתוח ובריאות הציבור, ו-321 משתלמים בקורסים השונים (סניטרים, חובשים ומטפלות).81
הרצון להעלות את מידת המקצועיות הביא ליוזמה של הכשרת המורות והמנהלות בעיצומם של אותם ימים, וכך בחנוכה תש"ט התקיים הסמינר הראשון למנהלות, מורות ומדריכות בבתי הספר לאחיות. בניגוד למה שניתן היה לצפות לא דנו שם בדרכים להקל על התלמידות, אלא להיפך - הוחלט שיש לשאוף לשיפור התנאים בבתי הספר כדי להגיע לרמה מקצועית גבוהה יותר, שרק מורות בעלות הכשרה מיוחדת יוכלו להורות בבתי הספר לאחיות, וכי יש לייצר תנאים שיאפשרו לתלמידות להתמסר יותר ללימודים ולקריאה מקצועית. אמנם, נאמר גם שיש "לשלב את רוח היעוד שבמקצוע עם קידום פעילות חברתית תרבותית, כך שהתלמידות יהיו מעורות בחיי היצירה ובניין המדינה",82 אך ההחלטות היו מנותקות למדי מהמציאות באותה תקופה. בארץ נקלטו אחיות מעשיות רבות, ובהן מטפלות שנחשבו כאחיות; רובן היו ניצולות שואה שעבדו עבודה מעשית במחנות העקורים או במחנות קפריסין. בעלייה מצפון אפריקה הגיעו אחיות מעטות.
המחסור באחיות מוסמכות היה חמור יותר, ולעיתים עבדה אחות מוסמכת אחת עם 40 או 50 אחיות מעשיות. בתי החולים נאבקו על המוסמכות הבודדות, ובבתי הספר לסיעוד שנפתחו מיד לאחר המלחמה סיימו את לימודיהן האחיות המוסמכות רק משנת 1952, כך שבאותה עת הן לא יכלו לענות על צורכי השעה (שטרנברג 1973).
ב-28 שנות המנדט הוכשרו בארץ 1,335 אחיות מוסמכות, בעוד שבשבע השנים שלאחר הקמת המדינה סיימו 1,438 אחיות את לימודיהן; ואולם גם מספר גבוה זה לא ענה על כל הדרישות. הקורסים למטפלות הוארכו והפכו לקורסים לאחיות מעשיות. למרות העקרונות הברורים מילאו אחיות מעשיות תפקידים דומים לאלה שמילאו המוסמכות. בבתי חולים מסוימים מונו אחיות מעשיות לאחיות אחראיות במחלקות - רבות מהן היו מסורות ונאמנות למקצוע כפיצוי לעובדה שלא יכלו להשלים את לימודיהן. העלייה ההמונית הביאה לכך שאחיות מעשיות ומוסמכות שירתו בתפקידים זהים ונעזרו בכוחות עזר לא מיומנים; למטרה זו נשלחו מלשכות העבודה או ממחנות המעבר נשים שהולבשו במדים לבנים והפכו עד מהרה לחלק מהצוות הסיעודי.83
בעוד שבארץ שרר מחסור בכוח אדם סיעודי, אחיות רבות שסיימו את לימודיהן בבתי הספר של הג'וינט באירופה חיפשו את עתידן המקצועי בקנדה, שהייתה מוכנה לקלוט אותן למרות שבהתאם להנחיות משרד הבריאות שונתה תוכנית הלימודים בבתי הספר של הג'וינט באירופה בהתאם לצורכי הארץ.84
בסוף שנת 1948 העשייה בתחום הסיעוד הלכה והתמסדה, משרד הבריאות ומחלקת האחיות התרחבו ונקבעו בהם הגדרות תפקידים, ובבתי החולים שקדו על הרחבת השירותים ושיפורם. ודווקא אז התחיל הפרק שעיצב יותר מכול את מערכת הסיעוד בארץ - סיום המלחמה ותחילת קליטת העלייה הגדולה; אלה חייבו את כל רשויות הבריאות למתן מענה שהיה שונה מכל התרחישים שהוכנו. מגמות שהחלו במהלך שנת 1947 ו-1948 גברו בשנים הבאות בדרך שהשפיעה על הסיעוד בארץ עד סוף המאה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
