אלטרנטיבה

'השואה לא הייתה'

 
זה יכול היה להיות הרצח ההמוני הגדול ביותר של יהודים על אדמת גרמניה מאז השואה.
ב-9 באוקטובר 2019, סמוך ל-12 בצהריים, החנה שטפן באלייט, צעיר גרמני, אז בן 27, מכונית שכורה סמוך לבית הכנסת בעיר האלה שבמדינת המחוז המזרח־גרמנית לשעבר, סקסוניה־אנהלט. באותו יום בית הכנסת הזה היה בית הכנסת הפעיל היחיד במדינת המחוז, השוכנת דרומית־מערבית לבירה ברלין. המבנה, בעל החזות האוריינטליסטית, הוקם בשלהי המאה ה-19 כבית טהרה בפאתי בית הקברות היהודי של העיר, שבה חיה טרם הגעת הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933 קהילה יהודית קטנה יחסית אך תוססת של כ-1,300 נפשות. כ-600 מחברי הקהילה הצליחו לעזוב את גרמניה לפני השואה - רבים מהם קיבלו אשרות הגירה לשנגחאי. מאלה שנותרו מאחור תחת השלטון הנאצי, רבים התאבדו או סיימו את חייהם במחנות הריכוז וההשמדה. בתום מלחמת העולם השנייה שרדו 49 יהודים בהאלה הודות ל"נישואים מעורבים" עם לא־יהודים. מאחר שבית הכנסת בעיר נהרס בפוגרום "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, הוסב בית הטהרה לאחר המלחמה - תחת המשטר הקומוניסטי - לבית כנסת עבור שרידי היהודים בהאלה.
עם נפילת חומת ברלין והתפוררותו של הגוש הסובייטי זכתה הקהילה היהודית הקטנה לעדנה מחודשת: מאות יהודים שהיגרו לגרמניה מחבר המדינות העצמאיות (ברית המועצות לשעבר) נשלחו על ידי הרשויות הגרמניות להתגורר בהאלה. בעשרות קהילות בכל רחבי גרמניה תרמה הגעתם של רבבות המהגרים היהודים לתחיית חיים יהודיים, אם כי באופן מוגבל למדי: רוב המהגרים היו מבוגרים ומשוללי ידע ביהדות. כך תפח מספר החברים בקהילה היהודית בהאלה ליותר מ-500, אך לקהילה לא שבה החיוניות שאפיינה אותה בימים שלפני הגעת הנאצים לשלטון.
זו הייתה אחת הסיבות שהניעו קבוצת צעירים יהודים, רובם אמריקנים, מקהילה מתחדשת בברלין, להעביר את יום כיפור שחל ב-9 באוקטובר 2019 בבית הכנסת בהאלה, עם חברי הקהילה המקומית. לא הבאים מברלין ולא יהודי האלה העלו על דעתם איזו חוויה נוראה עומדת לעבור עליהם ביום קדוש זה.
שטפן באלייט הגיע בצהרי אותו יום כיפור לקרבת בית הכנסת בהאלה ברכב עמוס בכלי נשק ובחומרי נפץ שאת רובם הרכיב הצעיר בעל ראיית העולם הגזענית בעצמו. באלייט, בן להורים גרושים, המשיך לגור עם אימו בחדר הילדים שבו גדל גם לאחר השירות הקצר בן ששת החודשים שעשה בצבא הגרמני - תקופה שהגדיר בלשון ביקורתית "שירות בצבא לא אמיתי". הוא חי מנותק מהחברה הסובבת אותו ומסוגר בעולם וירטואלי שסיפק את צרכיו ושאִפשר את הקצנתו הרעיונית, בעיקר על רקע "משבר הפליטים", שהביא לגרמניה בעשור האחרון יותר משני מיליון מבקשי מקלט ומהגרים לא חוקיים ממדינות המזרח התיכון ואפריקה. באלייט אימץ את תאוריות המזימה הנפוצות בקרב הימין הקיצוני בגרמניה, שעל פי חלקן, הקנצלרית אנגלה מרקל פעלה בהוראת "הממשלה הציונית העולמית", שמושבה בישראל, כשהחליטה לאשר את כניסתם ההמונית של הזרים המוסלמים לגרמניה. הוא ביקש אפוא לנקום ביהודים. תוכניתו המקורית אומנם הייתה לבצע פיגוע במסגד, בהשראת הטבח ההמוני של 51 מתפללים מוסלמים שביצע פעיל הימין הקיצוני ברנטון טרנט בשני מסגדים בעיר כרייסטצ'רץ' בניו זילנד ב-15 במרץ 2019, ולחלופין במרכז פעילות של תנועת השמאל האנטי־פשיסטית "אנטיפה", אולם היה לו קל יותר למצוא מידע על בית הכנסת בהאלה. בעזרת האינטרנט הוא איתר את בית הכנסת הקרוב ביותר לעיירת מגוריו, קרא על מסורות היהודים והבין שאם הוא רוצה להרוג כמה שיותר מהם, עליו לפעול נגד בית הכנסת ביום כיפור.
בקיץ 2019 ערך באלייט סיורי שטח סביב לבית הכנסת, וגילה שאין סביב המבנה אבטחה מיוחדת. הבניין אומנם מוקף בחומה, אך שוטרים לא היו מוצבים בכניסות אליו. באלייט המשיך לקדם את תוכניותיו מאחר שכאמור ראה ביהודים האחראים להגירה ההמונית של מוסלמים ואפריקנים לגרמניה - הגירה שמטרתה הייתה בעיניו "חיסול הגזע הלבן". בהודעת אחריות שפרסם בפורום אינטרנט טרם ניסיונו לבצע את הטבח בבית הכנסת כתב באלייט שגם אם יצליח להרוג יהודי אחד יראה במעשהו הצלחה.
באלייט, כדגם החיקוי שלו מניו זילנד, צילם את מהלך הפיגוע שביצע מהרגע הראשון והעביר אותו בשידור חי באינטרנט. מאוחר יותר, עם פתיחת משפטו ביולי 2020, הוא הודה שהשידור הזה היה בעיניו חשוב יותר מהפיגוע, כדי "להראות לאחרים שהם לא לבד ושעליהם להילחם" ביהודים וב"כובשים מתרבות האסלאם".
בדקות הראשונות של הסרטון, מיד לאחר שהתחבר לרשת, הציג באלייט את עצמו באנגלית: "שמי אנון, ואני חושב שהשואה מעולם לא התרחשה". אנון הוא קיצור של המונח "אנונימוס" (אנונימי) ושם קוד מאומץ נפוץ בפורומים קונספירטיביים באינטרנט של ניאו־נאצים ושל חובבי תאוריות מזימה מהימין הקיצוני.
בסרטון הפיגוע המצמרר נראה באלייט כשהוא יוצא מהרכב חמוש ברובה שבנה במדפסת תלת־מימד, מציין בפני צופיו (אם היו כאלה) שאין כלל שוטרים במקום וניגש לאחת מדלתות הכניסה למרחב בית הכנסת. להפתעתו הרבה, דלת העץ הכבדה סגורה. "אולי הם יֵצאו החוצה", הוא מנחם את עצמו ואז ממשיך לאורך חומת בית הכנסת ומוצא את דלת הכניסה לבית הקברות הסמוך, שאותה הוא מצליח לדחוף קלות אך לא לפתוח לרווחה. מבית הקברות היה באלייט יכול לחדור כמעט ללא בעיה לבית הכנסת. באלייט מחליט לשוב למכונית כדי להביא מטען נפץ ולפרוץ באמצעותו את דלת הכניסה לבית הקברות. הוא נראה בודק את מצבור הנשק והתחמושת שהביא עימו ברכב, בוחר במטען, שב לדלת הכניסה ודוחף את המטען בחריץ שנוצר בדחיפת הדלת. הוא נמלט מפני הפיצוץ החלש, שעוצמתו לא מצליחה להכניע את הדלת.
באולם בית הכנסת נמצאו באותה עת 52 מתפללים, ובהם נשים וילדים קטנים. טלוויזיית אבטחה במעגל סגור, שהותקנה זמן קצר לפני כן סביב בית הכנסת, אפשרה לשומר מטעם הקהילה לצפות בהתקפה. הוא מיהר להזעיק את ראש הקהילה, מקס פריבורוצקי, יליד אוקראינה, שהבין מיד את חומרת המצב. פריבורוצקי התקשר למשטרה המקומית, שלא נענתה כמה ימים קודם לכן לבקשתו להציב אבטחה מחוץ לבית הכנסת בתקופת חגי ראש השנה היהודית, ביקש מהנשים ומהילדים בקהל לעלות לחדרים העליונים במבנה והורה לשאר המתפללים להתבצר בחדר הסמוך לאולם התפילה.
מחוץ לחומת בית הכנסת חלפה ליד באלייט לאחר הפיצוץ עוברת אורח גרמנייה לא יהודייה, בשנות ה-50 לחייה. בסרטון היא נראית מקשיבה באוזניות למוזיקה ומעירה לבאלייט על מעשיו. הוא מכוון לעברה את נשקו ויורה בה למוות באופן מכני, ללא היסוס, כמו בהוצאה להורג במשחק מחשב. מכונית עוברת במקום ונהגה רואה את המתרחש, אולם לא עוצר וממשיך בדרכו. לאחר שבאלייט נוכח שחומר הנפץ לא הועיל לניסיונו לפרוץ לבית הכנסת, הוא פונה לגופת הנרצחת השרועה על הכביש ויורה בה שוב. הוא לוקח רובה טעון ויורה בדלת הכניסה הראשית לבית הכנסת, העשויה מעץ אלון גרמני מסיבי, אולם היא נותרת סגורה. באלייט מנסה למצוא גישה לבית הכנסת מבניין שכן, מקלל את עצמו על כישלונו ואינו מצליח להטעין רובה כדי לירות בנהג נוסף, שעצר לבדוק מה קורה עם הגופה על הכביש. הנהג רואה את באלייט מכוון לעברו את הרובה ומצליח להימלט. באלייט חוזר לירות בדלת בית הכנסת, אך היא נותרת על כנה, והוא מחליט תוך קללות לעזוב את המקום ברכבו לפני הגעתה של המשטרה, כרבע שעה לאחר תחילת התקיפה. הוא חולף על פני מסעדת שווארמה טורקית ברחוב ראשי סמוך, חונה, פונה למסעדה ופותח בירי. הנוכחים במקום נמלטים לחדר אחורי, למעט צעיר גרמני בן 19, שמנסה למצוא מקלט מאחורי מקררים למשקאות. באלייט יורה בו, יוצא מהמסעדה בחזרה לרכבו כדי להטעין שוב את הנשק וחוזר על עקבותיו. הצעיר הפצוע מייבב, אך לא זז. "אתה עוד מיילל?", מטיח בו באלייט ויורה בו עוד שלושה כדורים. "הוכחתי עד כמה כלי נשק מאולתרים לא יעילים", מסכם הרוצח לעצמו ולקהל צופיו, כשתסכול רב ניכר בקולו.
המשטרה מגיעה לזירת הרצח השנייה. במקום מתפתחים חילופי אש בין השוטרים לבאלייט, והוא נפצע. עם זאת, הוא מצליח להימלט במכוניתו. לאחר מרדף לא יעיל במיוחד, שנמשך כשעה וחצי, הוא נלכד בחיים ומועבר למעצר. מסע הדמים המטורף שלו הסתיים בשני הרוגים, שניהם גרמנים לא יהודים ולא מוסלמים.
״חווינו ביום כיפור נס גדול״, אמר לי למחרת התקיפה אחד מחברי הקהילה היהודית בהאלה, שביקש לשמור על עילום שם כדי שיוכל להביע בחופשיות את הביקורת שלו כלפי הממסד הגרמני, ״התוקף ידע שביום כיפור בית הכנסת יהיה מלא. במקום לנסות לפרוץ למתחם בית הכנסת הוא היה יכול פשוט לחכות שאנשים יתחילו לעזוב בערב, ואז לבצע הוצאה להורג של עשרות יהודים. העובדה שביום חג כה חשוב אין אבטחה משטרתית על בית הכנסת אינה ניתנת כלל להסבר. זה אינו מקרה חריג. בעבר ביקשנו פעמים אחדות מהמשטרה המקומית לאבטח אירועים שארגנו, ולא קיבלנו תשובה חיובית״.
נשיא מועצת הקהילות היהודיות בגרמניה, ד״ר יוזף שוסטר, שהגיע להאלה לאחר הפיגוע בחברת שר הפנים הגרמני, הורסט זהופר, מבכירי המפלגה הנוצרית־סוציאלית השמרנית, ובחברת בכירים מהממשלה המחוזית של מדינת סקסוניה־אנהלט, מתח גם הוא ביקורת חריפה על גישתן האנמית של רשויות אכיפת החוק והמשפט בגרמניה כלפי התקיפות האנטישמיות המתרבות במדינה. ״המפגע בחר ביום כיפור באופן מודע״, הדגיש שוסטר, ״אנחנו חייבים לדבר על מזל גדול, בלי להפחית מגודל הצער על שני הקורבנות שנרצחו על ידו. אילו הצליח להיכנס למתחם בית הכנסת זה היה נגמר בטבח שגרמניה לא חוותה כמותו זה עשרות שנים. הקהילה היהודית בכל גרמניה אינה חשה היום בביטחון. אני מקווה שכוחות הביטחון יפיקו לקחים. גם מערכת המשפט אינה עושה מספיק כדי להתמודד עם הסכנה האנטישמית. היא מטילה עונשים קלים מדי על מבצעי תקיפות אנטישמיות״.
צמרת כוחות ביטחון הפנים במדינת המחוז המזרחית דחתה את ההאשמות מצד הקהילה בדבר איטיות תגובה לקריאת המצוקה שהתקבלה בשעה שהתוקף ניסה לפרוץ למתחם בית הכנסת. ״עברו שבע דקות מקבלת הקריאה ועד להגעת הכוחות שלנו לשטח״, הבהיר שר הפנים של סקסוניה־אנהלט, הולגר שטאהלקנכט, איש מפלגתה השמרנית הנוצרית־דמוקרטית של הקנצלרית דאז אנגלה מרקל, ״כשהשוטרים הגיעו, המפגע כבר לא היה שם. אני מבין שעבור אנשים שנמצאים בסכנת חיים שבע דקות דומות לשבעה שבועות״. עם זאת, שטאהלקנכט הודה שהיעדרות כוחות משטרה מבית הכנסת ביום כיפור נבעה מהערכת סיכון ביטחוני שעל פיה לא צפויה מתקפה אנטישמית, מאחר שלא היה כל מידע על תקיפות מתוכננות, ובתקופה שלפני ניסיון הטבח לא היו התקפות אנטישמיות על בית הכנסת. "זה מראה שהיכולת שלנו לבצע הערכות סיכון ביחס להקצנה של גורמים בודדים אינה מספיקה ואינה הולמת", הוסיף שר הפנים של סקסוניה־אנהלט, "בדיונים שקיימנו בעקבות הפיגוע העבירה לנו השגרירות הישראלית מידע המאשר שקשה לזהות הקצנה של בודדים. אנחנו נגביר את שיתוף הפעולה עם ישראל כדי ללמוד מניסיונה בהתמודדות עם התופעה״. זה היה ניסיון תמוה מצידו להמעיט בממדי הכשל המבצעי של המשטרה המקומית, שלעבודתה הוא אחראי, באמצעות שימוש במידע מודיעיני ישראלי שאינו רלוונטי לאי־היערכות של המשטרה המקומית להגן על מוסדות יהודיים.
ימים ספורים לפני שצוין יום השנה הראשון לניסיון הפיגוע בבית הכנסת בהאלה, השר שטאהלקנכט יצא בהצהרה מדהימה נוספת כשאמר שהצבת שוטרים להגנה על יעדים יהודיים מאז האירוע בהאלה גורמת למחסור בכוח אדם משטרתי לצורך מילוי פעילות שוטפת אחרת. ראש המועצה המרכזית של הקהילות היהודיות, שוסטר, אמר בתגובה ששר הפנים המחוזי מעודד אנטישמיות בכך שהוא גורם לאנשים לחשוב שהיהודים מקבלים יחס ביטחוני מועדף. שוסטר גם תהה אם שטאהלקנכט בכלל ראוי לכהן בתפקידו. שטאהלקנכט פוטר זמן קצר לאחר מכן מתפקידו זה מסיבות שונות לחלוטין, אך הן קשורות לעניינו של ספר זה.
"לא דלת העץ הכבדה בכניסה לבית הכנסת היא שהצילה אותנו. אלוהים הוא ששמר עלינו ביום כיפור״, אמר לי ראש קהילת האלה, מקס פריבורוצקי, ימים ספורים לפני תחילת משפטו של באלייט בקיץ 2020, כשעמד ליד דלת בית הכנסת. על הדלת נראו עדיין בבירור סימני הירי שביצע הגרמני הצעיר, שאישר בפני חוקריו שהוא גזען ואנטישמי אך הכחיש בתוקף שהוא נאצי. הדלת הזו הוחלפה חודשים ספורים לאחר מכן, ביום השנה הראשון לפיגוע, באחרת והוצבה בחצר בית הכנסת כחלק מאנדרטה לזכר האירוע. פריבורוצקי אישש את קביעתו בדבר הנס בהצבעה על כמה מקומות שמהם היה באלייט יכול לחדור ביתר קלות לבית הכנסת ולבצע את זממו, בהיעדר שמירה משטרתית.
משפטו של באלייט נפתח תחת אבטחה כבדה מאוד ביום שלישי, 21 ביולי 2020, בבית המשפט במגדבורג, בירת סקסוניה־אנהלט. נגד באלייט הוגש כתב אישום על שני מקרי רצח, ניסיון לרצוח 68 איש והסתה גזענית. פריבורוצקי, יליד 1963, היגר לגרמניה מקייב עם משפחתו בשנות ה-90. כרבים מניצולי הטבח שנכשל, הוא הצטרף לתביעה נגד באלייט, אך לא תכנן להגיע לפתיחת המשפט ולרוב הדיונים. ״יש לי הרבה עיסוקים אחרים״, הוא הסביר לי, ״ביום תחילת המשפט מתוכנן ביקור של ילדי בית ספר לא־יהודי אצלנו בבית הכנסת, ונראה לי חשוב יותר להיפגש איתם ולהראות להם את המקום״. בהמשך דבריו צפה ועלתה הביקורת שלו כלפי הממסד הגרמני: ״קודם לפיגוע, קיבלנו אבטחה משטרתית רק בהתאם להערכות הסיכון של הרשויות המקומיות. אם אין להן מידע על פיגוע מתוכנן, אין אבטחה, גם כשאנחנו מבקשים אבטחה בימי החגים היהודיים, שבהם יש נוכחות גדולה יותר של חברי קהילה בבית הכנסת. והנה, בתקופת מגפת הקורונה, כשבית הכנסת היה סגור, הייתה סביבו אבטחה משטרתית 24 שעות ביממה. עניין אחר הוא שעל פי התביעה במשפט, באלייט היה מפגע בודד. ביום כיפור הוא אכן היה לבד, אבל קשה לי להאמין שהוא הכין את הפיגוע לבדו. כמובטל לא ייתכן שהוא הצליח לממן מכיסו את כל המבצע בלי שאיש יֵדע על כך. אני לא מאמין שהוריו לא ידעו על מעשיו. אולי הם לא רצו לדעת. אני מקווה שבמהלך המשפט יצליחו עורכי הדין של התובעים לקבל תשובות על השאלות הפתוחות הללו״.
רובם המוחלט של חברי קהילת האלה הם יוצאי ברית המועצות לשעבר, יותר ממחציתם בני יותר מ-60. צעירי הקהילה עוזבים לערים אחרות בגרמניה. האלה, כשאר ערי מזרח גרמניה הקומוניסטית לשעבר, אינה מציעה מגוון אפשרויות תעסוקה מפתה. בראש קבוצת הצעירים היהודים, שבאה לציין את יום כיפור בהאלה ונקלעה לתקיפה, עמד נציג ארגון ״הלל״ בגרמניה, ואלנטין לוטסט, שנולד בפולין בסוף שנות ה-80 בעת שהוריו, אנשי הצבא הרוסי, היו מוצבים שם. הוא הגיע לגרמניה יחסית מאוחר, ב-2005, ועבר לגור בברלין ב-2011. גם הוא ואשתו, שליוותה אותו באותו יום כיפור, לא הגיעו למשפטו של באלייט. ״תמיד הייתי מלא תקווה לגבי עתיד החיים היהודיים בגרמניה״, הוא סיפר לי ערב פתיחת המשפט, ״מאז התקיפה אני רואה מכל עבר, בכל החברה הגרמנית, סממנים של ימין קיצוני - גם בדברים שאינם כאלו. כשרכב נעצר בחריקה לידי ברחוב, אני נאחז חרדה. אני לא חושב עוד שיהודים צריכים להישאר כאן, אף על פי שהייתי רוצה להמשיך לחיות כאן ולהיאבק. המצב רק ילך ויחמיר בשנים הקרובות. אני לא חושב שהמשפט יגרום לשינוי כלשהו. זו בעיקר הצגה לתקשורת ולחברה הגרמנית. החברה היא שיצרה את התנאים שהביאו את באלייט להחליט לעשות את שעשה. האנטישמיות שלו אופיינית לחברה הגרמנית כולה. זו מחלה שאנשים רבים נדבקים בה. לדעתי, המשפט היה צריך לעסוק בכשל המשטרתי ובזה של המדינה הגרמנית כולה. הקהילה בהאלה ביקשה אבטחה כמה פעמים, אך אמרו לה שאין כסף. כשפינו אותנו מבית הכנסת, בתום האירוע, השוטרים בכלל לא היו מוכנים למשימה הזו ובעצמם פחדו. הם אפילו בדקו את השופרות מחשש שמא מדובר בכלי נשק. מאז המתקפה הזו אני לא אותו אדם״.
אחד מ-21 עורכי הדין מצד התביעה, יהודי בשנות ה-30 לחייו שייצג כעשרה תובעים יהודים וביקש לדבר מבלי לחשוף את זהותו, העניק הסבר נוסף להיעדרות הצפויה של רוב התובעים: ״בכל הקשור לאנשי הקהילה בהאלה, מדובר בדור שחווה חוויות לא טובות עם מערכת המשפט בברית המועצות. אין להם אמון במערכת המשפט. הם גם לא רוצים להתעמת עם המפגע. הם באו לגרמניה מאווירה אנטישמית סובייטית, בהכירם את ההיסטוריה הגרמנית. והנה, גרמני ניסה לרצוח אותם. אלו יהודים שהגיעו לגרמניה עם רגשי נחיתות בגלל יהדותם ושחיים עם רגשי נחיתות שרק התחזקו בעקבות ניסיון הפיגוע. הפחד שלהם מהמפגע גדול מאוד. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, קרא לאחר האירוע ליהודים שהיגרו לגרמניה לחזור לרוסיה. אבל אנחנו וילדינו חיים כאן. אני אישית לא רוצה לחזור לרוסיה וגם לא רוצה שילדיי יגדלו כאן באווירה של פחד״.
מהביקורת מצד חברי הקהילה היהודית על "משפט הראווה" עלה החשש הכבד שמשפטו של באלייט יאפשר לרשויות בגרמניה להסיט את תשומת הלב ממכלול העילות להתחזקות תופעת האנטישמיות המתגברת בגרמניה בשנים האחרונות, ולמקד את אור הזרקורים התקשורתי רק בימין הקיצוני. לאמיתו של דבר, לא חסרו סיבות לדאגה מהתחזקותו של טרור ימני קיצוני בגרמניה של סוף העשור השני למאה ה-21: ב-2019 נרשמה עלייה בפעילות האלימה של גורמי ימין קיצוני - מאורגנים או "זאבים בודדים". ארבעה חודשים לפני ניסיון הטבח בבית הכנסת נרצח בפתח ביתו ראש עיריית קאסל, וואלטר ליבקה, על ידי פעיל ימין קיצוני, שירה בראשו של הפוליטיקאי, איש מפלגת השלטון השמרנית, במחאה על תמיכתו ביישוב פליטים בעיר. ב-2019 גם נרשם מספר התקיפות האנטישמיות הגבוה ביותר מאז תחילת המאה הנוכחית. ב-19 בפברואר 2020, ארבעה חודשים לאחר הפיגוע בהאלה, רצח איש ימין קיצוני בעיר הנאו במערב גרמניה תשעה בני אדם ממוצא הגירתי, רובם אזרחים גרמנים, ולאחר מכן את ירה למוות באימו והתאבד.
אך למרות שהנתונים הסטטיסטיים הרשמיים של משרד הפנים הגרמני מייחסים את רוב העבירות האנטישמיות לגורמי ימין קיצוני, הרי שמחקרים שנערכו בקרב חברי הקהילה היהודית בגרמניה העלו שיהודי גרמניה חשים כיום שהאיום הגדול ביותר עליהם בא מקרב קהילות המהגרים הערביות והמוסלמיות במדינה, כמו במדינות מערב אירופיות אחרות. ראיה לכך עשויה לשמש העובדה שבשני העשורים האחרונים התגברות התקיפות האנטישמיות בגרמניה נקשרה להתפרצויות של הסכסוך הערבי־ישראלי (האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ומבצעי "נחושת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות"). העימותים הצבאיים הללו אומנם אפשרו הקמת חזית אנטי־ישראלית משותפת לגורמי הקיצון הלאומיים והדתיים בקהילות המהגרים המזרח־תיכוניות (ובכלל זה הטורקים), השמאל הרדיקלי הגרמני והימין הניאו־נאצי, אך רוב התקיפות האנטישמיות, בעיקר הפיזיות, בוצעו על ידי צעירים ערבים ומוסלמים עם רקע של הגירה. בהיעדר עימות אלים רחב היקף ישיר בין ישראל לשכניה, את העלייה העקבית בתקיפות האנטישמיות מ-2015 ואילך לא ניתן לייחס לאקטואליה המזרח־תיכונית, מעבר להגעתם לגרמניה של פליטים ומהגרים רבים מחלק זה של העולם. גם כאן, רוב התקיפות הפיזיות נגד יהודים בוצעו על ידי צעירים מקהילות המהגרים הערביות והמוסלמיות. התחושה הרווחת בקרב הקהילות היהודיות בגרמניה היא שהרשויות עושות כל שביכולתן כדי להסוות את הגורם העיקרי לפרץ האנטישמיות החדש במדינה, כדי שלא לחזק דעות שליליות ביחס לפליטים ולמהגרים בקרב הציבור הגרמני. ניסיון הטבח בבית הכנסת שבוצע על ידי צעיר גרמני גזעני סייע אפוא להפנות את הדיון בבעיית האנטישמיות המוסלמית למסלול המוכר והנוח: האשמת הימין הקיצוני.
פוליטיקאים מימין ומשמאל הפנו אצבע מאשימה כלפי מפלגת הימין הפופוליסטית־לאומנית הצעירה "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD - Alternative für Deutschland), שיריביה מתייחסים אליה מאז הקמתה ב-2013 כאל "מפלגת מקלט" לפעילי ימין קיצוני ונאציסטי. לאחר ניסיון הטבח בהאלה הוטחה ב"אלטרנטיבה" ביקורת שעל פיה היא זו שיצרה את האווירה הרעיונית־חברתית שאפשרה את הקצנתו של באלייט, וכן שכמה מבכיריה מעניקים הכשר מחודש לאנטישמיות. ראשי ה"אלטרנטיבה" מצידם גינו בחריפות את הפיגוע, דחו על הסף את ההאשמות כלפי מפלגתם והאשימו את יריביהם בניצול פוליטי ציני של האירוע הטרגי. "מי שמנצל לרעה את הפשע המחריד הזה כדי להכפיש מתחרים פוליטיים בדברי דיבה חסרי בסיס מפלג את החברה ומחליש את בסיס הדמוקרטיה שעליו אנחנו עומדים", התגוננה יו"ר סיעת ה"אלטנרטיבה" בבונדסטאג, אליס ויידל. יו"ר סניף המפלגה בבירה ברלין באותם ימים, גאורג פאצדרסקי, הטיל את האחריות להתגברות האנטישמיות בגרמניה על "המדיניות הפטאלית", לדבריו, של שאר המפלגות, "שמגלה סובלנות לאנטישמיות ולעיתים מחזרת אחריה".
פאצדרסקי התייחס, בין השאר, לניסיון פיגוע סכינאות בכניסה לבית הכנסת הגדול ברחוב אוראניינבורג בברלין, שביצע מבקש מקלט סורי צעיר ימים ספורים לפני הפיגוע בהאלה. הצעיר הסורי נעצר מבעוד מועד על ידי השומרים הגרמנים המוצבים במקום. יום לאחר ניסיון התקיפה הוא שוחרר על ידי המשטרה מאחר שהתביעה הכללית בברלין לא מצאה לנכון להאשים אותו בעבירה כלשהי. לגרסת התביעה היה מדובר ב"הפרת הסדר הציבורי" בלבד. ראש מועצת הקהילות היהודיות, שוסטר, הגדיר את ההחלטה הזו "מחדל".
כך הפך ניסיון טבח בבית כנסת יהודי בגרמניה לקרב פוליטי בין אלה שרואים בימין החדש, על זרמיו השונים, את הסכנה הגדולה ביותר לסדר הדמוקרטי בגרמניה לבין אלה שרואים באסלאם הקיצוני ובהגירה המסיבית את האיום המשמעותי על הדמוקרטיה ועל הסדר בגרמניה. כל זאת כחלק מהמתיחות הפנימית הגועשת בגרמניה בשנים האחרונות, שהקצינה סביב סוגיית "משבר הפליטים". על באלייט הוטל בסוף משפטו עונש המאסר החמור ביותר האפשרי בגרמניה.
הימין הקיצוני הגרמני החל להרים את ראשו עוד לפני "משבר הפליטים" הגדול של קיץ וסתיו 2015, בתגובה להתחזקות פעילות שטח "מיסיונרית" של גורמים אסלאמיסטיים. פעילים סלפיסטים הטילו את חיתתם בחוצות ערים מסוימות שבהן אוכלוסיית מהגרים מוסלמית גדולה, הקימו "משמרות שריעה", שחייבו מוסלמים ולא־מוסלמים כאחד לכבד את חוקי השריעה, ביצעו תקיפות אלימות - גם של שוטרים - וחילקו במקומות ציבוריים ספרי קוראן, כשהם מטיפים לתושבים המקומיים להתאסלם. הפעילות הזו עוררה כבר ב-2014 התנגשויות אלימות המוניות בין אסלאמיסטים לכנופיות ימין קיצוני. "משבר הפליטים" והשלכותיו על גרמניה, ובכלל זה התערערות תחושת הביטחון האישי בגלל ריבוי פיגועים ומעשי אלימות מצד זרים שקיבלו מקלט בגרמניה, הביאו להתחזקות משמעותית של אלימות הימין הקיצוני.
עם זאת, כאמור, האיום הפיזי העיקרי על יהודי גרמניה - כמו בשאר מדינות מערב אירופה - מגיע כיום עדיין מכיוון קהילות המהגרים הערביות והמוסלמיות. בעיני לא מעט מחברי הקהילות היהודיות בגרמניה, מפלגת ה"אלטרנטיבה", שצמחה תוך זמן קצר ביותר, גם על רקע "משבר הפליטים", ושהפכה בבחירות הכלליות של שנת 2017 למפלגת האופוזיציה הראשית בגרמניה ולאיום פוליטי כבד משקל על המפלגות הוותיקות מימין ומשמאל, היא דווקא בעלת ברית אל מול האסלאם הקיצוני. בעוד המוסדות הרשמיים של הקהילה היהודית ומדינת ישראל מחרימים את ה"אלטרנטיבה" בשל זרמים לאומניים, גזעניים ומכחישי שואה שהצטרפו לשורותיה ושמנסים להשתלט עליה, סירבו בקהילה היהודית בהאלה ומחוצה לה לצמצם את הדיון המתחייב על בעיית האנטישמיות החדשה בגרמניה לחיסול חשבונות פוליטי עם ה"אלטרנטיבה".
מפלגת ה"אלטרנטיבה" היא תופעה מרתקת בפוליטיקה הגרמנית, מאחר שהיא עשויה להיות שלב חשוב בניסיון להחיות בגרמניה המאוחדת רגש לאומיות לאחר תקופה ארוכה מאוד של אנטי־פטריוטיזם, שנולד כתגובת־נגד לנאציזם ולזוועות מלחמת העולם השנייה. מלחמת העולם הייתה חטא, וחלוקת גרמניה לאחריה הייתה העונש עליו. גרמנים רבים חיפשו בשנים שלאחר המלחמה תחליף ללאומיות שלהם באמצעות יצירתה של זהות כלל־אירופית, תחילה דרך השוק האירופי המשותף ואחר כך דרך מחליפו - האיחוד האירופי. עם זאת, משהסתיימה חלוקת גרמניה עם האיחוד מחדש ב-1990, החלו הגרמנים בחיפוש איטי והדרגתי אחר גיבושה מחדש של לאומיות. עד כמה יכולה החייאת הלאומיות הגרמנית, בשלהי עידן פוסט־לאומי כלל־אירופי, להתגבש ללא שחזור טעויות העבר ונפילה למלכודת הלאומנות? האם ייתכן פטריוטיזם גרמני ללא פיתוח נוסטלגיה לנאציונל־סוציאליזם? ההיסטוריה הקצרה של מפלגת ה"אלטרנטיבה" היא בבואה לשאלות אלה.
ה"אלטרנטיבה" נוסדה ב-2013, כמעט רבע מאה לאחר האיחוד מחדש, כתנועת מחאה למדיניות התמיכה של הקנצלרית אנגלה מרקל בשימור היורו - המטבע האירופי האחיד - וגרמה לרעידת אדמה פוליטית בגרמניה ובאירופה כשבבחירות הכלליות ב-2017 הצליחה להפוך למפלגה השלישית בגודלה בבונדסטאג, בית הנבחרים התחתון של גרמניה (עם 12.6% מכלל קולות הבוחרים, אחרי איחוד השמרנים בראשות מרקל שרשם באותן בחירות את התוצאה הגרועה ביותר בתולדותיו עד אז - 26.8%, והמפלגה הסוציאל־דמוקרטית שהגיעה גם היא לשפל חסר תקדים עם 20.5%). ההישג הזה נבע ברובו מהשלכות ״משבר הפליטים" - החלטתה של מרקל בספטמבר 2015 לפתוח את שערי גרמניה בפני הגעה המונית של פליטים ומהגרים לא חוקיים מהמזרח התיכון ומאפריקה. בבחירות שנערכו שנתיים לאחר הבחירות של 2017 בשלוש מדינות מחוז ״מזרחיות", שהיו בעבר חלק ממזרח גרמניה הקומוניסטית, חיזקה ה"אלטרנטיבה" את כוחה הפוליטי והפכה להיות המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנטים המחוזיים.
ב-2020 הייתה ל"אלטרנטיבה" נציגות בכל 16 הפרלמנטים המחוזיים של גרמניה. למרות הנטייה לראות במפלגה זו מפלגה ״מזרחית" בשל נוכחותה החזקה במדינות המחוז של מזרח גרמניה הקומוניסטית לשעבר, ה"אלטרנטיבה" מושרשת גם במערב גרמניה, בעיקר במדינות הדרום העשירות, שמילאו בעבר תפקיד מרכזי בהתפתחות הלאומנות הגרמנית והנאציזם. בבחירות הכלליות שנערכו בספטמבר 2021, כמו גם בבחירות המחוזיות באותה שנה, נחלש במידה מסוימת כוחה האלקטורלי של ״אלטרנטיבה״, אך היא הוכיחה שהיא אינה תופעה פוליטית חולפת ושיש לה גרעין אלקטורלי יציב למדי, בעיקר במזרח גרמניה.
התגובה הממסדית להצלחותיה האלקטורליות של ה"אלטרנטיבה" הייתה חרם פוליטי מוחלט. ה"אלטרנטיבה" הוצגה כמפלגת ימין קיצוני, אנטישמית, גזענית, חותרת נגד ערכי הדמוקרטיה של גרמניה ״החדשה", ועל כן פסולה כשותפה לכל קואליציה שהיא. גישת הפסילה המוחלטת כלפי ה"אלטרנטיבה" הפכה למכשול העיקרי בפני הימין הגרמני להשגת רוב שיאפשר לו למשול ללא בריתות עם מפלגות השמאל - הסוציאל־דמוקרטים ו"הירוקים". יתרה מזאת, ההחרמה והנידוי מצד הממסד הפוליטי והתקשורתי חיזקו את תדמיתה של ה"אלטרנטיבה" כברירה הפוליטית היחידה לניפוץ הסדר הישן של ״האליטות המושחתות", שבעיני רבים מחברי ה"אלטרנטיבה" ומצביעיה חדלו לייצג את העם הגרמני ולשרת את האינטרסים שלו.
תקופת כהונתה הארוכה של אנגלה מרקל כקנצלרית, שהחלה ב-2005 ונמשכה עד ל-2021, התאפיינה בהגמשה רעיונית של עמדות מפלגת השלטון הנוצרית־דמוקרטית השמרנית והטייתה למרכז ושמאלה. גישה זו יושמה בעת שבה שלוש מארבע ממשלותיה של הקנצלרית היו ממשלות ״קואליציה גדולה" של שותפוּת בין שתי המפלגות הוותיקות הגדולות, השמרנים והסוציאל־דמוקרטים. ההתמרכזות הזו של המפלגה השמרנית הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שבוחרים ימנים רבים מצאו בית אידאולוגי חדש במפלגת ה"אלטרנטיבה". הרצון להציב מחדש גבולות רעיוניים בין ימין ושמאל גרם לכך שחומת ההתנגדות ל"אלטרנטיבה" החלה להתערער. גורמים במפלגות הימין - הנוצרים־דמוקרטים והליברלים - בעיקר במזרח גרמניה, יזמו שיתופי פעולה מקומיים עם ה"אלטרנטיבה" בניגוד מופגן לעמדה הרשמית של הנהגת מפלגותיהם. אחד מאותם ״מורדים", שר הפנים של סקסוניה־אנהאלט שטאהלקנכאט, פוטר מתפקידו בדצמבר 2020 לאחר שחברי סיעתו השמרנית תמכו, עם אנשי ה"אלטרנטיבה", ביוזמה למניעת העלאת דמי אגרת השידור הציבורי בגרמניה. שיתוף פעולה עם ה"אלטרנטיבה" מצידם של השמרנים הוא עדיין תופעה שולית בפוליטיקה הגרמנית. בשורות ה״אלטרנטיבה״ משתולל, נכון לכתיבת שורות אלו, קרב אימתני בין זרם שמרני־לאומי המבקש להפוך את המפלגה לכוח פוליטי ״נקי״ מאלמנטים קיצוניים, שיוכל להיחשב בעתיד כשותף קואליציוני ראוי בעיני שאר מפלגות הימין, לבין זרם לאומני, שנשען על כוחם האלקטורלי של גורמי קיצון באוכלוסייה הגרמנית ושרואה בהם את בסיס כוחה העתידי של המפלגה.
בגרמניה הדמוקרטית (המערבית) שלאחר מלחמת העולם השנייה נעשה מאמץ גדול למנוע מהימין הלאומני והקיצוני להגיע לייצוג במישור הלאומי, כלומר בבונדסטאג. בין השאר התאפשר הדבר בעזרת קביעת אחוז חסימה גבוה - 5%. ארבע מפלגות פוליטיות שלטו במשך עשרות שנים בבית הנבחרים המערב גרמני: מימין - המפלגה הנוצרית־דמוקרטית (CDU) ואחותה הבווארית הנוצרית־סוציאלית (CSU), שהתאגדו תחת קורת גג משותפת הנקראת ״האיחוד" (״איחוד השמרנים"); משמאל - המפלגה הסוציאל־דמוקרטית (SPD); ובמרכז, עם נטייה גוברת לימין - המפלגה הדמוקרטית החופשית הליברלית (FDP). רק פעם אחת התקרבה מפלגת ימין קיצוני לחציית רף החסימה הגבוה הזה: ב-1969 קיבלה ״המפלגה הלאומית־הדמוקרטית של גרמניה" (NPD), הניאו־נאצית, 4.3% מכלל קולות המצביעים, אך נותרה בסופו של דבר מחוץ לבונדסטאג. ב-1987 הצהיר פרנץ־יוזף שטראוס, מנהיגה המיתולוגי של המפלגה הנוצרית־סוציאלית וממייסדי הקשרים הביטחוניים בין ישראל ומערב־גרמניה: ״אסור שתהיה כל מפלגה דמוקרטית לגיטימית ימינה לאיחוד השמרנים". האמירה הנחרצת הזו הושמעה בתגובה להופעתה של מפלגת קיצון ימנית חדשה בשנות ה-80, ״הרפובליקנים", שרשמה הצלחות בבחירות מחוזיות, אך נכשלה במאמציה להגיע לבימה הפוליטית הכלל־ארצית. האִמרה של שטראוס השתרשה מאז כאקסיומה פוליטית שאין לערער עליה, אף על פי שמתחילת שנות ה-80 החלו להעשיר את הזירה הפוליטית מפלגות חדשות, בעיקר בחלק השמאלי של המפה: תחילה הופיעו ״הירוקים", שנכנסו לבונדסטאג ב-1983, נותרו בו מאז (למעט תקופת כהונה אחת בתחילת שנות ה-90, לאחר האיחוד מחדש) וצורפו לראשונה לשורות ממשלה פדרלית בראשות הסוציאל־דמוקרטים ב-1998 עד 2005 (המפלגה חברה גם בממשלת השמאל־מרכז, שהוקמה בנובמבר 2021 בראשותו של הסוציאל־דמוקרט אולאף שולץ ובה חברים גם הליברלים). ב-1998 נכנסה לבונדסטאג מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי (PDS), ממשיכת דרכה של מפלגת השלטון הקומוניסטית המזרח־גרמנית, שהתמזגה מאוחר יותר עם פורשי הזרם השמאלני במפלגה הסוציאל־דמוקרטית המערב־גרמנית למפלגת ה"די לינקה" (״השמאל"), שיושבת בבונדסטאג מ-2009.
וכך, בעוד שהשמאל הגרמני הפך למגוון יותר בייצוגו בבונדסטאג, הימין נותר מקובע וקפוא מחשש שמא הופעת מפלגה ימנית יותר מ"איחוד השמרנים" תעניק אכסניה פוליטית לזרמי הקיצון, וזאת בעידן שבו - לאחר האיחוד מחדש של גרמניה ב-1990 - הוענקה לגיטימציה מחודשת גוברת לרגשות פטריוטיזם גרמני. ביטול חלוקתה של גרמניה, יציאת רוב כוחותיהן הצבאיים של מעצמות בעלות הברית מאדמת גרמניה, מקומה המרכזי וכובד משקלה של גרמניה באיחוד האירופי והחזרת ברלין למעמדה כבירתה של גרמניה המאוחדת - כל אלה אפשרו לתחושות האשמה והבושה שעטפו את הפטריוטיזם הגרמני לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה לפנות את מקומן לגאווה לאומית חדשה ולקריאה גוברת לאפשר לגרמניה לתפוס תפקיד מוביל בניהול ענייני העולם.
דבר זה החל, באופן סמלי ביותר, על מגרשי הכדורגל. כשגרמניה זכתה באליפות העולם בכדורגל ברומא בשנת 1990, שנת איחודה מחדש, מול ארגנטינה, עוד היו רבים בגרמניה שנמנעו מלהניף ברמה את דגלי ארצם, אך כשגרמניה אירחה את אליפות העולם ב-2006 התנהל דיון ציבורי ערני ביותר, שנקרא ״ויכוח הדגל", על הזכות להניף בגאווה את דגל גרמניה בלי כל קישור לעברה ההיסטורי של האומה הגרמנית. כשהנבחרת הגרמנית זכתה שוב באליפות העולם ב-2014, ניתן היה להבחין, בשולי קבלת הפנים ההמונית לחברי הנבחרת שנערכה למרגלות שער ברנדנבורג בברלין, באוהדים שעמדו על עמודי הבטון של אנדרטת השואה הסמוכה, הניפו דגלי גרמניה ושרו את מילות ההמנון הלאומי, שהוסרו ממנו לאחר מלחמת העולם השנייה: ״גרמניה מעל לכול, מעל לכול בעולם" (Deutschland über alles, über alles in der Welt).
זה קרה שנה וחצי לאחר הקמתה של מפלגת ה"אלטרנטיבה". בבחירות הכלליות שנערכו בספטמבר 2013 לא הצליחה מפלגת הימין החדשה לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לבונדסטאג. רבים התייחסו אליה כאל תופעה חולפת, כמו מפלגת ״הפיראטים", שרצתה בין השאר להעניק גישה חופשית למידע לכולם, קמה, אספה סביבה מצביעים רבים - ונעלמה. אולם ה"אלטרנטיבה" לא חלפה עם הרוח. ליתר דיוק, היא עמדה להיעלם. ואז בא ״משבר הפליטים".