עיר תחתית

עיר תחתית

מַרְיַם מביטה בשלושתם, בשני הגברים ובתינוקת שלה. הגבר שבחרה בו, הילדה שלה, שהיא כבר לא יכולה להיזכר מה עשתה בעולם בלעדיה, ואליעד, הגבר שהגיע אליה דרך אִברהים כמו מתוך תאונה, התקבע לתוך חייהם המשותפים כמו איבר שבור שלא התאחה כמו שצריך, ועכשיו הוא נעוץ בהוויית משפחתם, נגרר, חסר תקנה.

מזג האוויר מושלם, לא חם, לא קר. הדשא ירוק ואחיד, בלי קרחות, נעים ויבש, לא רטוב. אם היא תניח לעצמה ליפול ארצה, הבגדים שלה לא יירטבו, היא לא תתלכלך. אבל היא עומדת. מַרְיַם מביטה עליהם, צופה בהם; כמה טוב הסידור הזה: אִברהים מנדנד את לֵילה על הנדנדה, תחתם נפרש משטח משחקים מודרני, צבעוני. כבר אין גינות כמו פעם, עם חול, גינות כמו שהיא ודַאנַא היו משחקות בהן. אִברהים מדבר אל לֵילה, ולילה מחייכת, צווחת מצחוק, רגליה הקטנות מתעופפות באוויר.

איך הוא לבוש, אִברהים, הבגדים שלו לא מתאימים לקיץ, לא מתאימים לחיפה, לבת גלים; כל כולו עטוף באיזה זוהר של יוקרה, שאינו שייך למרחבים שבהם היא מסתובבת. היא כבר לא זוכרת אילו בגדים שלו ראתה; הכול נראה תמיד חדש עליו, מצוחצח, הכול מותגים, הכול: הנעליים האלה, משקפי השמש, האייפון. הוא שוחה בים של כסף, והיא שוחה בשלולית של לשכת הרווחה. גם בשל כך בחרה בו; איזו הבטחה של פרנסה, לא אחוזי המשרה המצומצמת שלה. כלום לא הייתה יכולה לממן בעצמה ללילה, לא חוגים וּודאי שלא גנים או בתי ספר פרטיים, כל מה שהיא חולמת עליו בשבילה.

גם את אליעד הוא מלביש. היא ראתה את זה, איך הוא מעתיר עליו מתנות, איך אליעד עם הזמן נראה טוב יותר ויותר, מסודר, מאורגן, למרות שבפנים שלו עדיין רואים את ההתפרקות, את החידלון. כל הבגדים האלה לא מספיקים, די במבט אחד בעיניים שלו, וכבר רואים את הכול. ובכל זאת, יש רגעים, כמו עכשיו, כשהוא עושה פרצופים ללילה, צוחק איתה, שאפשר לדמיין אותו נמרץ, חיוני, להאמין בזה.

אימא שלה בדרך אליהם, אל גן השעשועים הזה שליד הרכבת. בחליסה אין גן שעשועים. כשהיא ודאנא היו קטנות, היו משחקות רוב הזמן בעזובה שבין הבתים בשכונה, מאחורי המסגד, בין העצים, ברחובות אין־סופיים, חסרי מטרה וחסרי מדרכות, רחובות שנגמרים בוואדיות, ושהיום כבר נבנו שם כבישי גישה ראשיים. אז היו רק תהומות של קקטוסים ירוקים שבורים, והן היו קוטפות מהם את הפירות בכפפות העבודה של אביהן, נזהרות מהקוצים, מביאות לאימא, שתפרוס להן פלחים מהפרי המתוק. מן המדרון שמתחת לבית שלהן היו משקיפות על הים הכחול, על המפרץ, מדמיינות לעצמן חיים אחרים, בונות לעצמן ארמונות על האדמה הגירית, הטרושה, המלאה באשפה. ועכשיו, לקראת ערב, היא נזכרת באחרי הצהריים הארוכים שהיו מבלות שלושתן הרחק מהבית, מתהלכות בצד שלהן של העיר בחיפוש מתמיד אחר צל, אחר גני שעשועים, אחר ספסלים שאימא שלהן תנחת עליהם באפיסת כוחות ותסרב לחזור הביתה, תמשוך אותן להישאר בחוץ עוד ועוד, עד השקיעה, עד שכבר צריך לחזור, להכין ארוחת ערב, לחזור אל הבית הקטן שלהן, קובייה לבנה ושטוחה.

אימא שלה סוּבְּחִיָּה עכשיו על האוטובוס מחליסה, קו 42 חוצה את כל העיר התחתית. הם עדיין לא סיפרו לה. עדיין, היא חושבת, אבל האפשרות הזאת כבר מתרחקת, חומקת מהישג ידה. היא חושבת על זה שוב ושוב, כשהיא מביטה באִברהים ובלילה יחד, וגם כשהיא נרדמת לבדה במיטה: איך תוכל לעשות לה את זה? איך תוכל לשבור לאימא שלה את התמונה הזו של המשפחה הטובה, הנורמלית, שיצאה לה. לא כמו אחותה דַאנַא — הבת הגרושה, המוכה, שהתכנסה איתה בבית, שתישאר איתה בבית לנצח — היא, בת הזקונים, התחתנה עם גבר מצליח, מפרנס היטב, והביאה לה נכדה מתוקה־מתוקה. איך תיקח את זה ממנה.

ונדמה לה שגם אִברהים הולך ומתרחק מן האפשרות הזו; נראה שהמציאות שמקיפה אותם נועצת שורשים סביבם, מתעבה. כבר חודשים ארוכים לא דיברו על הנושא, ואולי היחיד שעוד מצפה ומחכה שזה יקרה הוא אליעד. אליעד, שלא ידרוש מהם דבר, שיישאר, לא משנה מה יקרה. איך הכול הסתדר בסוף: כמעט מושלם, מה שיצרו להם שם. מה בעצם נשאר לה לחמוד, הרי הצליחה לייצר סיפור משפחתי שלם, רב־דורי, בריא.

הנה לילה זוחלת אליה, הבגדים נשחקים בברכיים, מתלכלכים, אבל לבת היפה שלה לא אכפת, ואליעד מתרומם ונעמד לצד בתה המתקדמת, שומר עליה. ואִברהים נעמד גם הוא, מחייך אליה, מביט שוב בלילה, שנעצרת, נועצת את מבטה בנמלה גדולה, אדמומית, מנסה לתפוס אותה בין אצבעותיה, עד ששומעת פתאום משהו, מסובבת את הראש הקטן שלה, עיניה גדולות, פעורות. כמה שמחה לילה הכניסה להם לחיים, כשהתאומות של אחותה כבר בתיכון, ובמשפחה הכול התפרק ונבנה מחדש. היא נזכרת פתאום איך היו משחקות עם התאומות בחצר הבית בעראבה כשעוד היו פעוטות, ושני הגברים, וַסִים ואביה, עדיין היו שם, ואימא שלה הייתה יושבת לצד נכדותיה על הרצפה, עם כל כאבי הברכיים והגב: איך היא קרנה שם.

והנה אימא שלה מופיעה פתאום מן הרחוב, בצעדים האחרונים אליהם, ומיד מדביקה למַרים נשיקה. פניה מזיעות מההליכה מתחנת האוטובוס, והיא מנגבת אותן בטישו ומרימה את לילה ומנשקת אותה בנשיקות דביקות על שתי הלחיים, אבל כבר פולטת איזו אנחה תוך כדי ההתכופפות אליה, תוך כדי ההתרוממות, וככה, עם לילה על הידיים, היא הולכת גם לאִברהים, מחבקת ומנשקת גם אותו, ואחר כך פונה אל אליעד, בעברית. "מה שלומך?" שואלת אותו ומדביקה גם לו נשיקה, כבר מקבלת את הנוכחות התמידית שלו, הקבועה, כאילו אינה יוצאת דופן.

היא ודאי כבר יודעת, אימא שלה — מַרים חושבת — יודעת ומסרבת להוציא את הסיפור הזה החוצה, מעדיפה את העמדת הפנים הזו, ששומרת עליה, ומבטיחה כך לעצמה שגרה נוחה. אולי כבר הספיקו לה הגירושים של בתה הגדולה, הסוד הגדול על וַסִים ודאנא. אולי היא מעדיפה את הנורמליות הזו, אפילו אם היא מבוימת. הרי כבר התרגלה למלאכותיות, להצגה ארוכה, מתמשכת, כואבת, כל השנים עם אבא שלה.

כשהשמש נעלמת הם מתקפלים ומתקדמים לרחוב נהלל. אימא שלה כבר מתקשה לעלות את שלוש הקומות. אִברהים עולה שתי מדרגות בכל פעם, לילה רכובה על מותניו ורגליו הארוכות מקפצות כאילו אין מה שיוכל לעייף אותן, והיא ואימא שלה ואליעד עולים אחריו לאט מדרגה־מדרגה, מתנשמים בכבדות לקראת הסוף.

היא מביטה באליעד, שעולה כמה מדרגות לפניה, מביטה בגופו, שמתכווץ מכאב מדי פעם, רגליו בקושי מרימות אותו. המחלה שלו היא כמו בת משפחה נוספת בבית שיצרו להם, כמו מתבגרת שאין לדעת מתי תתפרץ פתאום.

אימא שלה עולה במדרגות האחרונות, והדלת כבר פתוחה. הבית גלוי ומזמין, ולילה על השטיח בסלון, משחקת באחד מעשרות הצעצועים שההורים של אִברהים קונים לה בלי הפסקה. בכל ביקור הם מגיעים עם קופסה חדשה, צעצועי עץ, ספרים קשיחים מבריקים שהם מזמינים מחו"ל ושעדיף לא לשאול כמה הם עולים. ואִברהים כבר מכין לכולם תה במטבח שלה, שלו, ואפילו אליעד כבר נכנס איתם, במקום להיפרד מהם וללכת לדלת שמולם — לדירה שלו ושל אִברהים — נכנס ושוקע באחת הספות, נראה מותש, דואב.

אבל אימא שלה לא רואה את זה. היא רואה רק את הנכדה החדשה שלה זורחת מאושר. ואימא שלה רגועה כל כך, שמחה, אז למה לסכן את זה. הרי הכול עובד כל כך טוב, וההצגה מדוקדקת עד פרטי הפרטים — אפילו תלו בגדים ישנים של אִברהים בארון הבגדים בחדר השינה, כי אימא שלה נטרפת לפעמים בקדחת ניקיונות וסידור. ואת הכביסה של שניהם הם עושים שם, כאילו הוא חי שם.

אבל הוא אכן חי שם, הוא באמת שם, כל יום, כל הזמן, החלוקה הזו שחילקו ביניהם, של הימים, נשארה רעיון רחוק, ערפילי. אף אחד מהם לא באמת מוכן לוותר על שום רגע עם לילה, עד שאליעד חוצה את המסדרון הצר ונעלם בדירה האחרת ואִברהים מצטרף אליו, והם מסתגרים שם עד הבוקר, ואליעד עוד ישן כשאִברהים פותח למחרת שוב את דלת הדירה שגם שמה כתוב עליה, בלי לדפוק אפילו ולוקח מידיה את לילה ומשתרע על הספה לידה, כמו ביום שהגיעה אליהם, כמו ביום שילדה.

1

אליעד עמד ליד האוטו עם סכין יפנית ביד וחרט בפח. המתכת של האוטו הייתה קשה, חמה; השמש סנוורה אותו. הוא לא ידע אפילו מה השעה. הוא ידע רק שהתעורר לתוך הזוועה הזאת ושעכשיו הוא צריך לתקן אותה ככל יכולתו. את האות ה"א הוא סגר לריבוע, מתח את הקווים. הוא התרכז, העביר את הסכין מלמעלה למטה, מחק את הווי"ו, את המ"ם, את הווי"ו השנייה, אבל צד אחד לא הספיק, היה צריך להעביר גם קווים באלכסון, ומשמאל לימין, והוא עמל על כך אבל היה בטוח שזה לא ישנה כלום, שעדיין יהיה אפשר לראות מה מסתתר שם, מה כתבו עליו שם, וההורים שלו, גם הם יראו את זה כל פעם שיסתכלו על האוטו, לא משנה כמה קווים הוא יחרוט.

הוא המשיך גם כדי לא להיכנס פנימה, לא לראות את הבעת הגועל על פניהם. בעיקר אימא שלו, שבבת אחת השתנתה מאיך שהייתה תמיד, מאיך שהייתה אפילו יום קודם, כשחזר מהבסיס והיא הגישה לו צלחת מלאה תבשילים ועמדה רגע מאחוריו אחרי שהתיישב ונישקה אותו על הראש, והוא הרגיש את השיער שלה על העורף שלו, על הכתפיים, שכאבו כל כך מהתרמיל הכבד שהחזיר מהבסיס, מהנשק שתלוי על כתף אחת, מתורנויות המטבח שגמרו אותו, מכל הפיילות המלאות בשמן, גדולות כמעט כמוהו, שהוא שפשף וקרצף, ואחר כך התיישבה מולו וצפתה בו אוכל. ואילו בבוקר הזה — המבט, המגע, הכול נעלם. מהרגע הזה רק תביט בו בעיניים השחורות האלה, הריקות. או יותר גרוע: לא תביט בו כלל.

הוא לא בדק כמה היה עולה להחליף את הדלת. האוטו כולו כבר מזמן לא נראה כמו שנראה אצל בעליו הקודמים: הפח שקוע, פצוע, הצבע שרוט, איזולירבנד מחזיק את אחד הפנסים האחוריים, והחריטות, אלו שחרטו לו ואלו שהוא הוסיף סביבן, השתלבו בהזנחה. הוא לא בדק כמה זה היה עולה, ממילא לא יוכל לשלם, בטח לא במשכורת של חייל. וגם אם נגיד שהיה מממן את התיקון, איך היה מסיע את האוטו בשכונה עד למוסך עם הכתובת הזאת על הדלת.

נראה שזהו, רק בקושי עוד אפשר לזהות מה נכתב מתחת לשתי וערב של החריטות. הפצעים במתכת כנגד הפצעים בבשר שלו. הוא שמט מידו את הסכין היפנית שהוציא מאחת מהמגירות של אבא שלו, סיים אבל לא ידע מה לעשות — איך ייכנס פנימה, איך יסתכל להם בעיניים. אפילו עוד לא שתה קפה, כי אבא שלו דפק לו על הדלת בבוקר בזעם, משך אותו החוצה אל החנייה, לא אמר כלום, רק הצביע על האוטו, נעץ בו מבט קשה, מבוהל. ואיך נכנסו שניהם בחזרה לסלון, ואימא שלו עמדה שם, מחכה, ושניהם הביטו בו, לא אמרו לו כלום, וגם הוא לא אמר כלום, לא שיקר, לא קילל, לא ניסה להעמיד פנים שהוא לא יודע מה רוצים ממנו, שהוא מזועזע מהמילה הזו בדיוק כמוהם.

מה עבר לו בראש כשהחליט באותו רגע ממש להתוודות, הרי הכול היה יכול להתפתח למיליון כיוונים אחרים. אביו היה יכול להכות אותו, הם יכלו לזרוק לו את כל הדברים החוצה, לנעול אותו בחדר מי יודע לכמה זמן, אולי עד שיבטיח להם שילך לטפל בזה, לאיים שתכף ומיד הם מתקשרים למפקד שלו בצבא ומבקשים הפניה לבית חולים פסיכיאטרי, כדי שיצא ממנו השד הזה.

אבל הם רק הפסיקו להביט בו והשתתקו, והשתיקה ההיא התפשטה בחלל כמו גז קטלני. התעלמו ממה שאמר, התעלמו ממנו לגמרי, והוא השפיל את מבטו וחיכה וחיכה וחיכה, עד שהדמעות חנקו את גרונו. וכדי שלא יתפרק להם שם, הלך ופשפש במגירות שליד הכניסה, חיפש משהו חזק, מתכתי, ועיניו נתפסו בסכין היפנית, ולחניה יצא חדור מטרה ושכח את העייפות ואת כאבי הכתפיים, שכח שעוד לא שתה קפה, שעוד לא אכל כלום. וכשעמד מול האוטו עם הסכין ביד, חשב בעצם רק על דבר אחד, על המועדון בליליינבלום, ועל הבחור שמשך אותו לשירותים. חשב על הזרועות השריריות של הגבר הזה, שהצמידו אותו לקרמיקה השחורה הקרה, על איך שהתרוקן שם, ועל איך שחזר אל מתן, מחויך אבל מותש, כבר מוכן לחזור הביתה, אבל בסוף שתה עוד משקה, ורקד, וחיכה שגם מתן ירצה הביתה, שגם מתן ילך לשירותים עם מישהו ויחזור משם, ורק בשלוש לפנות בוקר, אחרי ששתה קולה ומים וחיכה כמו שמומלץ שעה שלמה אחרי המשקה האחרון, רק אז נסעו בחזרה לכפר סבא. ולרגע לא חשב להסתכל על האוטו, לא ידע בכלל מתי נחרטה הכתובת הזאת על הדלת בצד של הנהג, אם זה קרה עוד בתל אביב, על יד המועדון, או רק אחרי זה, בשכונה שלו. אולי אפילו בבוקר הזה, בזמן שהתפנק במיטה, לפני שיתעורר ליום שבת רגוע, ליום מנוחה.

כשנכנס סוף־סוף הביתה הם כבר לא היו שם. הסתגרו בחדר השינה שלהם, והוא הבין את הרמז ונכנס לחדרו ושם על עצמו משהו ויצא שוב אל האוטו והתניע ונסע. בלי יעד מוגדר יצא מהשכונה והתקדם אל מרכז העיר, לא חשב על כלום, אבל מול העיניים שלו הופיעו עשרות תמונות עגומות שחורות משחור של החיים שלו מעכשיו והלאה: שבתות ארוכות בבסיס בלי ביקורים, בלי האוכל של אימא שלו, וגם בחגים ראה את עצמו ככה, נשאר שם בשנתיים שנשארו לו; ראה איך הוא משתחרר בלי שאף אחד מחכה לו בבקו"ם, ובתוך רצף התמונות האלה רק בנס לא עשה תאונה. מתוך תחושת ההשלמה שחש כבר התכונן לקראת העתיד הנורא הצפוי לו, ועם כל הכאב שבהבנה הזאת, נעצר מתחת לבית של מתן והתלבט אם לסמס לו או להתקשר אליו או לצאת מהאוטו ולצלצל באינטרקום של הוריו ביום שבת בצהריים.

כשמתן ירד אליו הקיפו יחד את האוטו, והוא הוליך אותו אל דלת הנהג, ומתן הביט ואמר: "אלוהים." אחר כך שניהם נכנסו למכונית, התיישבו ונאנחו, ישבו בשתיקה רגעים ארוכים, והוא נתן לגוף שלו לשקוע בתוך המושב, ניסה לאבד כל תחושה, ניסה להיהפך לעיסה שתתנקז אל איפה שהיו כפות הרגליים שלו, ומהן תיזל איכשהו החוצה לכביש, תתאדה על האספלט הלוהט, תתנדף ולא תהיה עוד.

"אתה רוצה לישון אצלי הלילה?" מתן שאל, והוא נד בראשו מצד לצד. "לא, אני צריך לצאת לבסיס על הבוקר. הם לא אמרו לי ללכת, פשוט הפסיקו לדבר איתי," אמר ונחנק קצת, נזכר בעיניים של אימא שלו והשתתק שוב. הוא רצה לבכות, אבל לא שם, לא ליד מתן.

"בוא, בוא ניסע לים, בוא נצא מהחור הזה." מתן הציע, והוא הנהן.

בקושי מצאו מקום בחניון, ואחר כך ירדו ברגל במדרון הקטן אל החוף. אליעד הזיע והרגיש מלוכלך, הרי לא התקלח בלילה אלא נכנס ישר למיטה, ובבוקר כבר לא היה יכול להתקלח בבית. מיד אחרי שהתמקמו על החוף התפשט ורצה לרוץ למים.

"רגע, כפרה, הרגע הגענו," מתן אמר ופרש שמיכה על החול והתיישב, אבל הוא לא רצה לחכות ורץ לים בתחתונים, הטביע את כל גופו במים הקרירים ונתן להם להקיף אותו מכל עבר. אחר כך נשכב על הגב לצד מתן בפינה הקטנה שמצאו להם והביט בשמיים מבעד למשקפי השמש הגדולים שלו, השחורים, וניסה להירגע, לא לחשוב.

שעה ארוכה לא אמר כלום, עד שקמו שניהם ורצו למים, אל גלים קטנים רגועים, ושחו קצת לעומק, בלי אנשים סביבם, ושחו בחזרה, ונעמדו בגבם לגלים, הפנים אל רכס הכורכר.

"מה יהיה?" הוא שאל.

"לא יודע, אולי זה יעבור להם, ההלם. אולי עד שתחזור הם יירגעו," מתן ענה ולא הביט בו.

אבל הוא לא רצה לחזור הביתה ולברר אם הם נרגעו או לא, אם הם מדברים איתו או לא.

הם נשארו בחוף עד השקיעה, ואז ניערו וקיפלו בשתיקה את השמיכה ועלו בחזרה לחניון ונסעו לכפר סבא, אל מתן. בחדר שלו שיחקו באיזה משחק מחשב מטופש, והוא ניסה לדחות עוד ועוד את החזרה הביתה, אבל כבר היה עייף וידע שעליו לקום מוקדם בבוקר ולחזור לבסיס. מתישהו אמר למתן: "אני הולך!" בקול הצרוד של מוכר הארטיקים על החוף, ומתן צחק, ואמר לו: "דבר איתי, מחר, מהבסיס," וליווה אותו אל הדלת, והוא הנהן וחזר אל הרכב המקולל.

הוא לא ידע מה מצפה לו בבית, אם הם יושבים שם עכשיו בסלון מול הטלוויזיה, צופים בעוד אוטובוס שהתפוצץ, אבל הם לא היו שם כשנכנס. האורות היו כבויים והבית דמם, והוא הלך להתקלח ולצחצח שיניים, וכיוון את השעון המעורר והתחפר במיטה הקטנה שלו ונרדם.

בבוקר קם ולבש את המדים שאימא שלו כיבסה ביום שישי, עוד לפני שידעה מה בן הזקונים שלה עושה בלילות. הוא חמק החוצה בשקט, לא שתה כלום, לא אכל, חמק בלי קופסת העוגיות שאימא שלו הייתה מכינה לו תמיד לבסיס, ובמקום הטרמפ שהיה מקבל מאבא שלו לצומת רעננה עלה על אוטובוס שנסע מערבה, לכל אורכו של רחוב ויצמן, שעדיין לא התעורר לחיים. באוטובוס הרגיש את הבכי שעצר בתוכו ושבלע כל היום הקודם, ונצמד עוד אל החלון והביט החוצה מבעד למשקפי השמש. עוד לא הייתה מספיק שמש, אבל כך נתן סוף־סוף לדמעות לצאת.

וכעבור שבוע, אחרי הנסיעה הארוכה מהבסיס, נראתה הדרך מהתחנה שבכניסה לשכונה עד הבית אין־סופית. הוא הרגיש שהוא נמעך תחת כובדו של התרמיל, נמעך גם תחת כובדו של האוטו הזה, שפתאום ראה אותו בוהק בשמש.

הכול נראה לו רגיל: אימא שלו עמדה במטבח מול הסירים במעין תמונה טיפוסית של ילדותו, וכשראה אותה הבין כמה עמוק היה הביטחון שלו בכל זה — אימא שלו בבית מכינה להם אוכל. לא משנה מה קורה בחוץ, בעולם, החלל המשפחתי הקטן שלהם נשאר יציב. כך היה עד השבוע שעבר, ומה יהיה מעכשיו?

הוא הביט מסוחרר אל השולחן, שכבר היה ערוך לארוחת הצהריים, והביט שוב באימא שלו, שהעיפה מבט לעברו ואמרה לו שלום, בלי לגשת אליו — לא נתנה לו חיבוק ונשיקה, כמו תמיד — והוא נכנס לחדרו, המום, ופרק מעליו את התרמיל, והוציא מתוכו את כל הבגדים לכביסה.

בחדר האמבטיה הכניס הכול למכונת הכביסה המיושנת, וכשהבין שהוא לא יודע על איזה כפתור ללחוץ ואיפה שמים את אבקת הכביסה, בבת אחת אזלו כוחותיו. הוא יצא למסדרון וכמעט צעק "אימא!" אבל השתתק וחזר לאמבטיה והתיישב שם על מכסה האסלה. הוא נשם שלוש נשימות ארוכות לפני שהצליח להתרומם, והתלבט לאן להכניס את אבקת הכביסה. שלושה חללים נפערו מולו בפלסטיק הלבן, והוא ניחש. הוא סובב את המחוגה לאיור שנראה הכי מתאים וקיווה שלא יקלקל את המכונה, רק זה חסר לו, שיהרוס להם עוד משהו בבית.

ברגע שיצא שוב אל המסדרון אימא שלו קראה לו, והוא בא והתיישב מולה אל שולחן המטבח. הם שתקו זה מול זו רגע ארוך, וכשהרים אליה את עיניו ראה את המסקרה זולגת על פניה במריחות שחורות.

"כבר שבוע אני לא ישנה, אליעד," היא אמרה לו, לא ממש הסתכלה עליו, השפילה מבט לשולחן. הוא לא הגיב, אבל רעד עבר באיבריו, וגם הוא השפיל את עיניו. היא המשיכה, לא חיכתה שיענה. "אני לא מפסיקה לבכות," אמרה, ועכשיו חיפשה את עיניו, שיראה את הדמעות שלה. "כל הגוף שלי כואב, חזרה לי הדלקת פרקים." היא אמרה והצביעה על התחבושת שנכרכה סביב ידה הימנית, תחבושת שהוא לא ראה זמן רב.

הוא עדיין שתק, אבל זיעה החלה לבצבץ מעורו. נהיה פתאום חם במטבח, עם הסירים על האש והתנור שפלט זרמי אוויר לוהטים, והוא רצה לקום, אבל לא הצליח להזיז שום איבר. רצה להטיח בה איזו תשובה ניצחת, אבל המשיך לשתוק, נחרד מחולשתו, מהאימה לקראת מה שעומד לבוא.

"גם אבא שלך, כל השבוע לא הצליח לישון."

גם על זה לא ענה, רק הרגיש את הדמעות של השבוע שעבר עולות שוב אל עיניו. הוא היסס אם לתת לה לראות אותו ככה, בוכה. זה יעורר בה חמלה או גועל? יחזק אצלה את מה שהיא בוודאי חושבת עליו — על הבן ההומו שלה, הרכרוכי, הנשי — או דווקא יעורר אותה לראות אותו כמו שהוא באמת ולחבק אותו? הוא נזכר בתמונה מאיזה אלבום משפחתי: הוא יושב על אדמה מדברית ובוכה, הפנים שלו אדומות, ברקע כדורים פורחים צבעוניים, ואימא שלו בשמלה צהובה מתכופפת אליו ומחבקת אותו. כמה השתוקק עכשיו לחיבוק כזה. הוא חש שהפנים שלו מאדימות, שגופו רועד, אבל הוא לא בכה ולא ענה לה גם כשקמה בשתיקה, כיבתה את התנור, ניגשה אל הסירים, הנמיכה את האש, עמדה שם שותקת ליד הכיריים, והם חיכו שאבא שלו יחזור; חיכו לאכול יחד בדממה.

הוא רצה לקום, אבל הרגיש שהוא מחובר לכיסא, כפות לשולחן, ופתאום עלה בראשו הזיכרון, הפעם הראשונה ששמע את הוריו מדברים על זה. הוא היה אז בכיתה ח' או ט', ודנה אינטרנשיונל התראיינה בחדשות לקראת האירוויזיון. הוא זכר את אימא שלו מול הטלוויזיה, מסיטה את הראש הצידה ואומרת: "טפו, גועל נפש, איך שלחו את הדבר הזה לייצג את המדינה שלנו, איך?" הוא ישב אז לידה והתכווץ. האישה שראה בטלוויזיה העבירה בו רגע קודם רטט מיוחד. הוא זכר גם איך עלתה על הבמה והחזיקה את הגביע ההוא העצום, ואיך אבא שלו אמר פתאום בקול מזועזע: "ואללה יופי, עכשיו יבואו לפה כל הקוקסינלים של כל העולם." והוא השתתק אז והצטנף מתחת לשמיכה ונבלע עמוק בתוך הספה הישנה, השקועה. הכי רצה אז לקום ולנסוע לתל אביב ולהצטרף להמונים בכיכר רבין ולרקוד ולקפוץ לתוך מי המזרקה ולהישאר שם, לא לחזור הביתה לעולם. אבל הוא שתק. ישב על הספה לצד אביו ואימו ושתק. ולמחרת הלך לבית הספר ולא אמר מילה. מי ראה אירוויזיון, מי. רק ההומואים.

ברגע הזה נראתה אימא שלו בשולחן המטבח בדיוק כמו שנראתה אז מול הטלוויזיה, מול השידור ההוא שהבהיר מה מותר ומה אסור. בשבת שעברה שכח מה אסור, ועכשיו היה נעוץ במקומו, לא הוציא מילה מהפה, אפילו שרצה לשתף אותה בכל מה שעבר עליו מכיתה ז' עד הצבא — איך כל הילדות שלו עברה עליו כמו על מרגל בשטח אויב, סוכן זר שנשלח לסיים את המשימה ולשרוד — לשרוד בתוך חבורת הבנים הזו שלתוכה גדל ביסודי, בחטיבה, בתיכון, בשכונה, לשרוד גם בצבא, טוראי בבסיס נ"מ, מוקף תמיד בבנים שכל מה שדיברו עליו היה בחורות, "איזו כוסית, אני מת." "יואו, איזה ציצים, מה הייתי עושה לה." תמיד הרגיש שהוא מחויב להשתתף בטקס הזה, להעיר גם הוא איזו הערה כזאת, והרי פחד שאיברו יזדקף פתאום במחיצת הנערים האלו בחטיבה, מול סצנות הסקס בסרטים שצפו בהם יחד, פחד שחבריו בתיכון פתאום ישימו לב למשהו, שחבריו בבסיס יבינו שהוא שונה, יזהו אותו. "הומו" הייתה הקללה השגורה ביותר במסדרונות חטיבת הביניים, בתיכון, בבסיס.

והרי לא היו הומואים, לא היו. אף אחד לא יצא מהארון, לא בצבא, וּודאי שאף אחד לא עשה את זה בתיכון. בכפר סבא לא היו הומואים. כלומר היו — נערים כמוהו וכמו מתן — שתקנים, עטופי חרדה, שמגיל צעיר התחילו לפתח דרכים להסתיר את כל מה שעובר עליהם. התחילו לחפש בסתר את הדומים להם. תל אביב הייתה מעבר לאופק, עשרים ושלושה קילומטרים מכפר סבא, זוהרת שם.

הוא רצה לספר לאימא שלו שהיא בעצם צריכה להתגאות בו, הרי הצליח במשימה הזו, לא להתגלות, שמר על המשפחה שלו, לא זיהו אותם עם הדבר הזה. הוא הצליח להשתלב, בכל ימי הילדות והנערות וימי הטירונות בצבא הצליח למחוק מגופו כל מחווה שעלולה להשתמע לשתי פנים. שיחק כדורגל, ידע הכול על הקבוצות ועל השחקנים, רק מפני שהרגיש שזה הדבר הנכון, פוליסת הביטוח הטובה ביותר. כדורגל ובנות. גם בזה הצליח: הוא דיבר על בנות כאילו אונן עליהן בסתר, וצעק וקילל והרביץ כשהיה צריך, ואף פעם לא בכה ליד חבריו. הוא הצליח להיות בדיוק כמוהם.

אבל אף אחד מהם לא חלם כמוהו בסתר על הילד המקובל בכיתה או על המ"כ בטירונות, אף אחד מהם לא חשב כמוהו אפילו לשבריר שנייה על מה שיכול להתרחש בגוף כשהם מתגודדים יחד באמצע משחקי כדורגל, או כשהם מרימים זה את זה ב"שק קמח" אחרי שהבקיעו גול. רק הוא נאלץ להתמודד עם הבזקי החרדה שתקפו אותו ברגעים האלו: הסכנה הגלומה בגופו שלו, במה שעלול להתגלות.

הוא רצה לספר לאימא שלו איך בכיתה ט' נישק במסיבת כיתה את אחת הבנות בשכבה, ולא הרגיש כלום, אפילו נגעל — מהרוק שלו, מהרוק שלה; הכול נמרח על הפנים של שניהם. ומול השולחן הערוך והגב של אימא שלו עם קשר הפרפר של סינר הבישול הוא רצה לספר לה על מתן, על שרון החבר הראשון שלו, על הכול. אבל הוא רק חיכה בשתיקה שאבא שלו יגיע הביתה, שארוחת הצהריים הזו תתחיל ותסתיים והוא יוכל ללכת לחדר, להתכרבל בשמיכה ולהירדם לנצח, לא להתעורר לעולם.

בשעות הערב המוקדמות הוא התעורר והתלבט אם להישאר לארוחת השישי או לצאת מהבית, לחמוק לאנשהו. הוא התרומם מהמיטה בלי החלטה ונעמד מול הדלת של חדרו, הכוך הזה שניתן לו קצת אחרי בר המצווה של גבריאל ואחרי שפועל בא וסגר לשם כך את פינת הסלון עם החלון. אחיו הגדול כבר החל אז להתרחק ממנו, הפסיק לשחק איתו אחרי הצהריים, רצה פרטיות. כל גופו החל להשתנות, ואילו הוא, אליעד, נשאר מצומק, ילדי, גם כשעבר אל החדרון הזה. את חדר הילדים הגדול השאירו לגבריאל, שיהיה לו מרחב לגדול בו, לגדל שערות שחורות ועבות, להתגלח, להביא אליו חברים, להסתגר מאחורי הדלת הסגורה, שהייתה עד אז הדלת של שניהם.

הוא הלך לאמבטיה לשטוף את פניו ולתלות את הכביסה, וכשיצא למסדרון אחיו כבר היה בסלון, והוא נעמד לידו ואמר: "היי," וגבריאל פלט: "היי," אבל לא קם מהספה, לא בא לתת לו את הטפיחה הרגילה על הכתף, לא העביר כף יד על ראשו. כבר ידע, ההורים כבר סיפרו לו. רעד של אֵבֶל עבר בגופו של אליעד, אָבְדה הקרבה ביניהם, עד שהתחדשה איכשהו כשהוא התגייס וגבריאל התחיל להתעניין בו פתאום, שוחח איתו, ליווה אותו אל הבקו"ם ובא עם ההורים לבקר אותו בבסיס.

בבת אחת ברחה ממנו כל האנרגייה, והוא שקע לתוך הספה. הרים מן השולחן הקטן את אחד העיתונים ובהה בטקסט, בתמונות, וקיבל עליו את הדין: לשתוק מאותו ערב שבת והלאה, עד שישתחרר מהצבא ויצא מהבית וישכור לעצמו חדר בדירת שותפים בתל אביב.

כשהתיישבו לבסוף ארבעתם אל השולחן הערוך, הוא הרגיש שהנוכחות שלו מעיקה עליהם גם כששוחחו מעל לראשו. ובכל זאת, גבריאל שאל אותו שאלה או שתיים על השבוע בבסיס כדי לקיים מראית עין של נורמליות, של משפחה בארוחת שישי, והוא ויתר, נתן לעצמו להתרגל למצב הזה. וגם הם ויתרו — עליו, כך לפחות הרגיש. אבל כעבור כמה שבועות אביו התייצב פתאום בבוקר יום ראשון כדי להקפיץ אותו לצומת רעננה, ואימו הושיטה לו קופסה עם עוגיות שהכינה בשבילו, והוא הבין מה ביקשו ממנו בעצם: לחזור לשגרה שבה הדבר הזה אינו חלק מחייהם. הבין שכל עוד הוא לא מדבר על זה, הוא יכול לחיות בקרבם כאילו מעולם לא התוודה לפניהם על כלום, ושבסופי השבוע יחזרו להתנהל כרגיל, כל עוד הוא לא אומר שום דבר שאסור לומר — כל עוד הוא לא הומו.