מחובר

הקדמה

אנחנו חיים בזמנים מיוחדים. קצב ההתקדמות הטכנולוגית הוא כה מהיר, עד כי מומחים טוענים שצריך להשקיע זמן רב רק כדי ״להתעדכן״. העדכון מתרחש מדי רגע ברגע, ולא רק ברמה האישית אלא גם ברמה החברתית. הרשתות החברתיות הנכיחו מציאות חדשה שלכאורה מביאה לחיבור גדול יותר בין אנשים ולהאצה של תהליכי תקשורת, אבל האם אנחנו באמת מחוברים יותר זה לזה? ומה לגבי החיבור לעצמנו? ולעשיייה שלנו? עד כמה קריטי להיות מחוברים למה שאנחנו עושים? ומה זה בכלל אומר, להיות מחוברים? חיבור מתקיים בכל מיני רבדים, אך האם השכל מחובר ללב? האם האיש מחובר לאשתו? האם כל אדם מחובר לעיסוקו?

סקר של מכון גאלופ הבינלאומי גילה שרק 15 אחוז מהעובדים בארצות הברית מרגישים מחוברים לעבודתם, זאת אומרת שכ-85 אחוז מרגישים מנותקים ממנה או לא קשורים אליה. במקומות כמו יפן המצב קיצוני עוד יותר: כ-94 אחוז מהעובדים לא מרגישים מחוברים לעיסוקם (מתוך: ״המנהל מבוס למאמן״, מאת ג'ים קליפטון וג'ים הרטר, הוצאת מטר 2021). ואם זה המצב בעבודה, מה המצב בזוגיות ובחיי המשפחה? אם לשפוט לפי אחוזי הגירושין, המצב כנראה גרוע למדי. הרי אם מעל שלושים אחוז מהאנשים מתגרשים, נוכל להניח שרבים מאוד בוחרים להישאר ביחד אך מנותקים זה מזה, מבלי להתגרש, אם מסיבות כלכליות או בגלל שיקולי נוחות, כדי להגן על הילדים או מתוך תקווה שמשהו ישתנה, אפילו אם הם עצמם לא ישתנו, שכן הציפייה של רבים היא שהצד השני ישתנה והם לא תמיד טורחים לחשוב על כך שמשבר הוא הזדמנות עבורם לשינוי עצמי.

האם יש תקווה לשינוי? האם אנחנו יכולים לחיות חיים מחוברים יותר?

מסתבר שגם כאן, כמו בנוגע להרבה דברים בחיים, הכדור אצלנו. האחריות על החיים שלנו, על האושר ועל ההצלחה שלנו מוטלת עלינו, ולא כמעמסה כבדה אלא כאפשרות לבחירה; בחירה של חוויית חיים אחרת לגמרי באורח החיים שלנו. הנטייה הטבעית של רובנו היא להשלים עם מצב קיים או לנסות לברוח מהמציאות, אולי בהפלגה על כנפי הדמיון לחיים אחרים, אבל אפשר להביא איכות חדשה לחיים שלנו, איכות של חיבור מהותי. ככל שאנחנו מבינים עד כמה תפיסת העולם שלנו מכתיבה את חוויית המציאות שלנו, אנחנו יכולים לבחור באפשרויות שיקדמו אותנו לעבר סיפוק ושמחה במה שאנחנו עושים.

המציאות שאנו חיים בה היא הרבה יותר אישית וסובייקטיבית מכפי שאנו נוטים להאמין. שני אנשים שעובדים באותו מקום עבודה או החיים באותו בית והם חשופים לאותם תנאים חיצוניים יחוו את המציאות בצורה אחרת לגמרי — הן בעקבות תפיסתם השכלית והן בעקבות החוויה הרגשית שלהם, שתי נקודות שבהחלט ניתן לעבוד עליהן.

בספר זה נלמד שאפשר לחיות חיים מחוברים, חיים מלאי שמחה וסיפוק, ושזו לא רק הזכות שלנו אלא גם חובתנו — לעצמנו ולאחרים, כי כשאנחנו חיים בחיבור, ההשפעה היא לא רק עלינו ועל האקלים הרגשי שלנו אלא גם על כל הסובבים אותנו. איך נראים חייו של ילד שאביו עצבני כל הזמן? איך נראים חיים של מישהו שאשתו אף פעם לא מרוצה? איך נראית סביבת עבודה שבה העובדים מסתכלים כל הזמן על השעון כדי לראות מתי יוכלו ללכת הביתה? ככל שאנחנו בוחרים בחירות טובות ונבונות יותר עבור עצמנו, אנחנו יכולים להשפיע לטובה על כל הסובבים אותנו.

הערה חשובה על מבנה הספר

ספר זה מבוסס על ״מעשה מחכם ותם״, התשיעי מבין סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב. בנוסף, מופיעות בו תורות של רבי נחמן ותכנים מעולם החסידות ופנימיות התורה לצד מחקרים מדעיים עדכנים. רוב ספרי העיון שלי בנויים משערים המאורגנים בסדר הגיוני — בתחילה הגדרה כללית, לאחר מכן הצגה של הנושא העיקרי, של הקשיים הכרוכים בהשגת המטרה ואז — ההצעה לפתרון. ספר זה, בדומה לאחיו הגדול ״בוודאי ישנה אהבה״, נבנה לפי שדרתו של סיפורו המדהים של רבי נחמן ולכן הוא בנוי יותר כמו מסע, ואפשר לקבל ממנו הן תובנות וכלים מעשיים לעבודה, לעסקים ולטיפוח הזוגיות שלנו וחיי המשפחה והן חוויה של מסע מרתק בנבכי ובפיתולי הסיפור ״מעשה מחכם ותם״.

לפעמים אנחנו רוצים ״לבלוע״ הכול ובבת אחת וייתכן שהקריאה הראשונה שלכם בספר זה תהיה מהירה, אך גם במהלכה — נסו לחפש את הפרקים הקרובים ללבכם ולהבנתכם, את הנקודות שבהן אתם מתחברים לדברים, שקל לכם ליישם את הדרכותיהן והן קרובות אליכם יותר מאשר רעיונות רחוקים וגבוהים.

כולי תקווה שהדברים ייגעו בכמה שיותר לבבות ויביאו לשינויים אמיתיים, פשוטים ועמוקים בחיים שלנו.

אפשר לחיות חיים מחוברים, חיים מלאי שמחה וסיפוק. זו לא רק הזכות שלנו אלא גם חובתנו — לעצמנו ולאחרים.

על חיים מחוברים

אנו מבלים מעל חמישים אחוז מזמננו במקומות העבודה או הלימוד שלנו. למעשה, רוב שעות הערות שלנו מושקעות שם, אבל, כפי שציינו בתחילה, רוב האנשים לא מרגישים חיבור אל מקום העבודה שלהם. אותו סקר של חברת גאלופ, שגילה שרוב העובדים מרגישים מנותקים ממקום עבודתם, הסיק מסקנות לגבי המנהלים — כיצד הם יכולים להפוך את העובדים למעורבים יותר, לעורר בהם יותר עניין בעבודה ולנסות לחבר אותם למטרות החברה. בוודאי יש למנהלים הרבה מה לעשות כדי לגרום לעובדים להרגיש מחוברים יותר, אולם בספר זה ננסה להסתכל דווקא מתוך העיניים שלנו, של אותם אנשים שמבלים שעות רבות בעבודה או במקומות הלימוד, כי אנחנו רוצים לקבל אחריות על החיבור שלנו לעשייה שלנו, או על הניתוק שלנו ממנה.

לכאורה, זה נראה כמו תוספת קושי — למה להפיל את האחריות עלינו ולא על המנהלים, האם הם לא אלה האמורים לדאוג לרווחתנו?

האמת היא, שכשאנחנו מקבלים אחריות על החיים שלנו אנחנו חווים תחושה של שחרור ושליטה, משום שכאשר אני מייחס את האחריות להצלחה שלי, להתקדמות האמיתית שלי, לסיפוק שלי או לשמחה שלי למישהו אחר, אני הופך לסוג של קורבן. אם האחריות על השמחה והחיבור שלי נמצאת בידי אחרים — אני יכול לחוות חוסר שליטה ותסכול, אך ככל שאני מקבל אחריות על החיים שלי ומשכיל להבין שהיא נמצאת אצלי, אני יכול למצוא דרכים להתחבר אל מכלול ההיבטים של חיי גם כשהמצב החיצוני אינו אופטימלי.

אנחנו חוזרים בספר הרבה על המילה מחובר ונגזרותיה, להתחבר, חיבור וכדומה — ונשאלת השאלה, מה זה אומר להיות מחובר? התשובה תיפרש לאורך הספר בנקודות ובכיוונים שונים, אך בראשית הדברים אומר כי חיבור הוא עניין מאוד אישי. אדם שמרגיש מחובר לעצמו, לרצונות שלו ולתחושות הלב יכול להיראות לחברו כאדם המנותק מהחברה או מהנורמה החברתית השלטת. אדם המחובר בצורה הדוקה מאוד למקום העבודה שלו — יכול להיות שיחסיר מהחיבור שלו בביתו, מהקשר עם משפחתו הקרובה. אדם יכול כמובן להיות מחובר גם לעשייה החיצונית שלו, גם להמיית לבבו וגם לקרובים אליו. הנקודה שאני רוצה להעלות כאן היא שמבחינה מסוימת המילה חיבור היא מילה מאוד ברורה ומבחינה מסוימת מעורפלת, בדיוק במינון הנכון עבורכם כדי שתוכלו להשלים את החסר ולהגדיר בעצמכם את ההגדרות הפנימיות והחיצוניות שלכם.

ישנו חיבור בין שמיים וארץ שמתרחש בתוך האדם, בין שכלו שיכול לשוטט בגבהים וברעיונות מופשטים ובין לבבו שיכול לחוות את תהומות הצער בהזדהות עם כאבו של הזולת ואת פסגות השמחה והאהבה עם שמחתו, תקוותיו וחלומותיו של חברו. ישנו חיבור פשוט (שהוא לפעמים מורכב מאוד, בעייתי או כואב) בין בני זוג, קרובי משפחה, הורים וילדים. יש ״להיות מחובר״ למה שאתה עושה, כלומר להרגיש הזדהות וקשר עם המטלות שלך או עם מטרות החברה או הארגון שאתה נמצא בו. ישנם, כאמור, רבדים רבים לחיבור ומולם רבדים רבים של ניתוק. ניתוק הופך לעתים לניכור ולעתים אפילו לאכזריות. כשאני לא מרגיש שום חיבור לאחר, הדברים שאני אומר או עושה עלולים להיות שיפוטיים ואף פוגעניים.

במהלך הספר נלמד כי האינטרס העיקרי לחיבור הוא שלנו, ולא של המעסיקים או של הארגונים הגדולים. נכון שעובד המחובר לעשייתו יביא מן הסתם לפריון גבוה יותר ויימצא מועיל יותר עבור החברה, אבל אנחנו רוצים להעמיק בנקודה אחרת — בחוויה הרגשית שלנו, כי היא זו שמשפיעה על איכות החיים שלנו; איך אנחנו מעבירים את חיינו? האם אנחנו מרגישים שמה שאנחנו עושים הוא בעל ערך ומשמעותי? האם העשייה שלנו מחוברת למטרות־העל של החיים שלנו, או שאנחנו חיים מתוך ציפייה מתמדת למשהו אחר, טוב יותר, שיקרה?

אני זוכר את עצמי, שנים עבדתי בעבודות שנראו נוצצות למתבונן מבחוץ. כל מי שפגש אותי התרשם מכך שאני עושה דברים מדהימים, מרתקים או מוצלחים. בגיל ״עשרים וקצת״ הייתי אחד המייסדים וסמנכ״ל פיתוח עסקי בסטארט־אפ שהיו בו מעל מאה וחמישים עובדים. מייקרוסופט נהגו להזמין אותי להרצות על הטכנולוגיות הכי מתקדמות שלהם מול מאות ואולי אלפי צופים (התאורה על הבמה הייתה כל כך חזקה, כך שאף פעם לא ידעתי כמה אנשים נמצאים בקהל), וחברות כמו אי.בי.אמ הענקית חברו אלינו והעבירו לנו את הפרויקטים הגדולים שלהן באינטרנט. ואילו אני — הרגשתי חוסר חיבור לעשייה שלי, חוסר חיבור למטרות החברה, חוסר חיבור לסוג החיים של עולם העסקים והסטארט־אפים בפרט. נוצר חיץ, מרחק, בין התפיסה שלי את עצמי ואת הדברים החשובים לי בחיים לבין הדמות המצליחה שכביכול הייתי צריך לגלם כדי לתקשר עם הסביבה. לקח לי זמן להבין שלפעמים דווקא כשמשהו מצליח קשה יותר לעזוב אותו, בגלל אותו החלק בך שאומר — הי, זה מצליח, זה לא הזמן לשנות דברים!

יש אמרה אמריקאית - ״אם זה לא שבור, אל תתקן את זה״. אם משהו עובד, תניח לו. אם כלפי חוץ הדברים מצליחים ישנו חשש שאם אעזוב ואנסה ללכת בדרכי העצמאית והייחודית אולי לא אצליח כל כך, אולי הבחירה שלי תתגלה כטעות. דווקא כשאנשים מסביבך מתרשמים ממה שאתה עושה והכול נראה טוב ויפה כלפי חוץ — זהו סוג של מלכודת דבש. לפעמים בהרצאות, כשאני מספר חלקים מהסיפור האישי שלי, אנשים שואלים: ״מה, זה לא טוב לעבוד בהייטק?״ אבל השאלה היא לא אם טוב או רע לעבוד בהייטק, או להיות מורה או עקרת בית. השאלה הנכונה היא האם זה טוב לך. האם יש שם חיבור עבורך.

היכולת ״להסתדר בחיים האמיתיים״ ולהתאים את עצמך לסביבה היא יכולת הנרכשת כבר בגיל צעיר. מסגרות לימוד רבות לילדים מתמקדות בהקניית תכנים והרגלים אך הן לא תמיד מלמדות את הילדים להיות מחוברים באמת למה שהם עושים. במקום לפתח את הסקרנות והעניין שלהם בעשייה ובסביבה, מלמדים אותם ״להחזיק מעמד״, להתרכז במה שצריך וכמה שצריך עד שזה יעבור... אבל זה לא עובר. החיים הם אלה שעוברים. אם אנחנו לא רוכשים כישורים ולא מקבלים אחריות רגשית על הזמן ועל העשייה שלנו, נוכל לעבור את החיים בתחושה שלא באמת היינו שם. הזמן לא יעצור וימתין לנו, אולם השאלה תישאר בעינה — האם מיצינו את החיים שלנו? האם באמת נכחנו בהם? או במילים אחרות — האם באמת חיינו את החיים שלנו או אולי חיינו חיים חיצוניים, חיים של מישהו אחר, של דמות דמיונית שציירנו לעצמנו ולאחרים?

״מחובר״ הוא לא ספר מהסוג שמבטיח להפוך אותך לאדם העשיר, החשוב והמוכר ביותר בעולם. מטרתנו היא לראות כיצד אנחנו מתחברים לטוב המונח לפנינו, איך אנחנו מנצלים את הכישרונות והכוחות שלנו קודם כול במקום שאנחנו נמצאים בו, ולא כברירת מחדל — ״נו מה לעשות, אני כבר כאן אז אשתדל לעשות את המקסימום״ — אלא כהבנה שאל המקום שאני נמצא בו עכשיו, לא הגעתי במקרה! אני כאן כי יש לי מה לעשות ולתקן ויש לי איך להתחבר לעשייה שלי, תהיה אשר תהיה. זה כמובן לא סותר את האפשרויות שלי להתפתח ולהשתנות, את ההזדמנויות שייתכן שייקרו בדרכי ויובילו אותי למקומות נפלאים, ועוד נראה מה קורה לתם, הזמין תמיד לכל קריאה ונוכח תמיד במלאות בכל דבר שהוא עושה. מבחינת התם, כל דבר הנקרה בדרכו הוא חלק חשוב מהדרך ושום דבר במהלכה אינו מיותר או סתמי.

״מחובר״ הוא גם לא ספר המתמקד רק בפרנסה או במקום העבודה אלא גם במערכות יחסים כמו זוגיות והורות, ובעצם בכל היבט שהוא בחיינו. השאלה היא עד כמה אנחנו מחוברים לעצמנו בהיבטים הללו, ואם אנחנו לא מחוברים בהם — למה? האם אנחנו חולמים על מצב דמיוני שנדמה לנו שיהיה מרגש יותר? האם אנחנו מתרפקים על עבר שלא יחזור? או אולי אנחנו חוזרים שוב ושוב לפניות שלקחנו בכביש החיים ועכשיו אנחנו מצטערים עליהן? ואם כך הוא, חשוב להתבונן מה החרטה או ההתרפקות הזו משרתת אצלנו, ולשאול את עצמנו — האם אותם חרטות והרהורי־שווא לא מחריבים לי את ההווה ואולי אף את העתיד?

חיבור הוא קודם כול פונקציה של החלטה ושל קבלת העובדה הפשוטה שהרגע היחיד שאני יכול באמת לחיות בו הוא הרגע הזה. קבלת העובדה הזו, שהחיים מתקיימים כאן ועכשיו, אינה סותרת התפתחות או שינוי, אבל היא כן מנוגדת לסחרחורת האינסופית של חיפוש סהרורי בחוץ, חיפוש אחר אישור חיצוני מאנשים אחרים, או מרדף אחר מדדי הצלחה כלכליים או אחר תארים ועיסוקים שיכולים להיות נפלאים ומלאי משמעות עבור מישהו אחר, אבל אליי הם לא מדברים — הם לא מחוברים אליי בכלל. חיפוש כזה מרחיק אותנו מהטוב שלנו ומהחיבור שלנו לעצמנו ולסביבה שאנו נמצאים בה, ופעמים רבות הוא גורם לנו לפספס את ההזדמנויות האמיתיות לצמיחה ולשינוי הנקרות בדרכנו בכל רגע ורגע.

נקודה להתבוננות: האם יש חלקים בחיים שלי שבהם אני מרגיש מחובר יותר לעשייה שלי וחלקים שבהם אני מרגיש מחובר אליה פחות, אם בכלל? נסו לראות מה ההבדל בין האזורים הללו בחייכם. האם במקומות שבהם אתם מרגישים פחות מחוברים אתם גם מרגישים כמו קורבן של הנסיבות, כאילו לא אתם בחרתם את אותו המקום או את אותה הסיטואציה? האם אפשר היה להסתכל על הדברים אחרת? ואם כן — איך התבוננות אחרת הייתה יכולה להשפיע על חייכם?

ייתכן אדם שעובד במקום כלשהו ומבין שזה לא המקום עבורו. הוא ניסה להתחבר לתפקיד שלו, לחברה שבה הוא עובד או לרוח המקום וראה שזה לא מתאים לו. הבעיה היא שפעמים רבות אנחנו מדלגים ממקום למקום לא בגלל שזה הדבר הנכון לנו לעשות אלא מסיבות חיצוניות לגמרי, כסוג של מרדף אחרי התנאים החיצוניים הטובים ביותר כביכול, כמו מעמד או שכר גבוה יותר, ולפעמים מתוך תקווה לאופציה או למניות בחברה. אך האם תנאים חיצוניים הם המכתיבים לנו את החיים? כשאדם עושה רק מה שנחשב ״נכון״ או מה שנראה הכי ״מוצלח״ בחברה — האם זה אומר שהוא באמת מאושר ומסופק? מניסיון אישי אני יכול לומר בוודאות שממש לא כך הוא.

בפועל, ככל שאני מחובר יותר למה שאני עושה, הסיפוק שארגיש יגבר ויהיו לי הרבה יותר כוחות ליצור ולעשות את הדרוש ומעבר לו, ללא קשר לתמריצים חיצוניים של כסף, מניות או מעמד. ככל שאני מחובר יותר יהיו לי גם כוחות לצלוח את כל המכשולים, שתמיד יהיו שם, בכל דבר שנבחר לעשות. ככל שאדם מנותק מעשייתו, יהיה לו הרבה יותר קשה והחיים ייראו לו כסבל מתמשך, אולם כפי שנראה לאורך הספר — זוהי בחירה שלנו ויש מה לעשות בנידון.

חיבור הוא קודם כול פונקציה של החלטה ושל קבלת העובדה הפשוטה שהרגע היחיד שאני יכול באמת לחיות בו — הוא הרגע הזה.