חבורה של קוסמים [4]

אחת

חייה של רידלי לרסן היו קטר ששועט לעבר יעד לא ידוע. אחרי אירועי הקיץ האחרון היא הרגישה שהיא עוברת דרך מנהרה חשוכה מלאה בעשן, שמדי פעם נשמעת בה שריקה צורמת, וחששה שאם תגיע לעקומה חדה, היא עלולה להיזרק מהמסילה.

בבוקר המסוים הזה בתחילת אוקטובר, רידלי נסעה עם אישה בשם גברת פַּרְקְלִי, שאמא שלה שכרה כדי שתטפל בכל ענייני החינוך הביתי שלה, והסיבה שהיא חשבה על חייה כעל קטר היתה מפני שהיא וגברת פּרקלי באמת נסעו ברכבת. גלגלי כיסאה של רידלי נקשרו ליד אחד החלונות, והעולם שבחוץ חלף ביעף. העלווה של תחילת הסתיו נהפכה לכתם מטושטש תחת קרני השמש המאירות של הבוקר.

המורה שלה ישבה בשורה מולה, בגבה לכיוון התנועה, והתרכזה בידיה הפשוקות של רידלי. "תעשי את זה עוד פעם! עוד פעם!" צווחה גברת פּרקלי בהתרגשות.

רידלי ביצעה קסם לפני המורה שלה. "עכשיו תסתכלי טוב," אמרה. היא היתה משועשעת מכך שגברת פּרקלי נראית כמו ילדה קטנה ונלהבת שמבקרת בחנות הקסמים הישנה של מר ורנון. רידלי מתחה את זרועותיה לפנים, כפות הידיים שלה היו ריקות ופנו כלפי מעלה. היא קיפלה את האצבעות לאגרופים. "תבחרי יד."

גברת פּרקלי הצביעה על ידה השמאלית של רידלי.

רידלי כיסתה את אגרוף יד שמאל בידה הימנית וניערה חזק את שתי הידיים. כשפתחה שוב את אצבעות יד שמאל, הופיע בכף ידה הדפס קטן של המילה לא. גברת פּרקלי צחקה.

"בחירה לא נכונה," אמרה רידלי, פתחה את אצבעות יד ימין וחשפה בורג קטן כסוף. גברת פּרקלי הגיבה במחיאות כפיים שקטות ונרגשות.

רידלי חייכה, וזה היה מוזר, בהתחשב בהרגשה שליוותה אותה בחודשים האחרונים. אחרי האסון במופע הכישרונות של מִינֵרַל וֵלְס והרס חנות הקסמים של ורנון, היה נדמה שגם חלקים שלמים בחייה של רידלי השתנו: העיירה שלה, כמובן; קשריה עם החברים הכי טובים שלה; מחשבותיה על החיים ואיך שהם צריכים להיות. איך שהיא צריכה להיות. רגועה? קשוחה? בוטחת יותר? או מישהי שתמיד סומכת על תחושות הבטן שלה?

רידלי תהתה מה החברים שלה יעדיפו, במיוחד אחרי היחס שקיבלו ממנה בזמן האחרון — היא התעקשה ללכת בדרך משלה ושעטה קדימה בלי לחשוב על הביטחון של כולם. אבל הכוונות שלה היו טובות. האם זה לא ברור לחברים שלה?

(אה, שאלה טובה. האם קרה שהרגשתם חוסר ביטחון לגבי מי שאתם? מי שאתם באמת? אני יודע שאני הרגשתי כך. אם חושבים על זה, בכלל לא חשפתי מי אני... אז אולי כדאי שאפסיק לשאול שאלות!)

"אני לא יודעת איך את עושה את זה, רידלי," אמרה גברת פּרקלי. "אני נפעמת ממך."

רידלי משכה בכתפיה. "אם הייתי מקבלת מטבע בכל פעם שמישהו אמר את זה, הייתי עשירה." ואז היא צחקה בשקט. "אבל כנראה הייתי עצבנית מכל השקים של הכסף הקטן שהיו מפוזרים סביבי."

אמא של רידלי שכרה את הֵלֵנָה פּרקלי לתפקיד המורה של רידלי, שלמדה בבית, בתחילת ספטמבר, ממש לפני שאבא של רידלי יצא לאחת מנסיעות העסקים הארוכות שלו. המורה היתה רזה וגבוהה רק במעט מגברת לרסן. מלבד שערה האדמדם שעוצב בתספורת שובבית, גברת פּרקלי התלבשה כמו אישה מבוגרת בעשרים שנה מכפי שהיתה באמת — לעתים קרובות היא לבשה חולצה מכופתרת, ז'קט צמר מעקצץ וחצאית שהגיעה עד מתחת לברכיים. בפעם הראשונה שפגשה את המורה שלה, רידלי חשבה שהיא נראית מקצועית ואינטליגנטית. אבל היא גם ידעה שמראה יכול להטעות. למשל, האישה היתה מגושמת במידה מוגזמת, הפילה דברים ומעדה בלי הפסקה. ודעתה הוסחה בקלות רבה מדי על ידי הקסמים הפשוטים ביותר שרידלי ביצעה.

אחד הדברים הראשונים שגברת פּרקלי עשתה אחרי ששמעה על כישרון ההמצאה של רידלי היה לרשום אותה ליריד ממציאים צעירים אזורי בעיירה הסמוכה, בֵּלְס לֶנְדִינְג, ולשם הן נסעו עכשיו. אם זאת היתה תחבולה שנועדה לכבוש את לבה של רידלי, היא הצליחה. אחרי שבמשך שנים בנתה, תיקנה ודמיינה מכונות מרשימות, שלא הניבו תוצאות מרשימות, רידלי עמדה סוף־סוף להוכיח לעצמה שהתחביב שלה הוא בעל ערך. מועיל.

הפרויקט שלה עסק בהתאמת חללים משותפים כך שכל אחד יוכל לנווט בהם בלי קושי. לאחר סיעור מוחות ארוך עם אבא שלה, לפני שיצא לנסיעה האחרונה שלו, רידלי פיתחה מערכת הנעה ידנית שתאפשר לה לעלות ולרדת במדרגות ביתם בלי שתצטרך לצאת מכיסאה. גלגלות, חבלים, גלגלי שיניים ושלשלאות יטו זמנית את המדרגות לתצורת רמפה. חוץ מכרזה שתיארה את המכניקה של המכשיר, רידלי הביאה איתה דגם מיניאטורי שמוכיח את העניין, ושניהם היו ארוזים בתיק שהונח על הרצפה ליד הכיסא שלה.

"את מוכנה ללמד אותי את הקסם הזה?" שאלה גברת פּרקלי בציפייה. "איך את עושה את זה?"

"אני בטח צריכה לחשוב על המצגת שלי ליריד," ענתה רידלי בהדגשה. היא בהחלט לא התכוונה לחשוף את המכניקה של הקסם שלה בפני מישהי שהיא מכירה רק חודש אחד, ולא משנה מה המורה עשתה עבורה.

גברת פּרקלי חייכה. "אה, את צודקת. אני מסיחה את דעתך."

"זה בסדר. אני פשוט צריכה לחזור לעבודה." רידלי הוציאה את המחברת שלה מהתא שבמסעד היד של הכיסא ופתחה אותה. היא התרכזה בדפים עד שראתה את גברת פּרקלי מסתובבת כדי להתיישב שוב, אם כי המורה נאלצה תחילה לשחרר את שרוול החולצה שלה מבורג רופף שבלט מכיסאה.

"איזה יום!" אמרה גברת פּרקלי כשהשרוול שלה השתחרר והיא נחתה בקול חבטה. היא פלטה צחקוק קטן ומוזר, ובפעם השנייה באותו הבוקר רידלי גילתה שהיא מחייכת באופן בלתי־צפוי.

בֵּלְס לֶנְדִינְג היתה גדולה בהרבה מהעיירה של רידלי, אם כי היתה בעלת קסם דומה, עם רחובותיה המרוצפים באבנים עגלגלות והאדריכלות בת מאה השנים. הבניינים כאן היו גבוהים יותר, הפארקים רחבים יותר. בתיאטראות היה מקום ליותר צופים. היו בה ארובות ומנועים של מפעלים רבים, שייצרו מוצרים אפילו מהר יותר. בחנויות היו יותר מחלקות ומכרו בהן מגוון רחב יותר של סחורות.

במקום בית הארחה על גבעה קרובה, כמו גְרַנְד אוֹק במִינֵרַל וֵלְס, כאן היה בֵּל קולג', ששכן במישור לצד הנהר המתפתל המחבר בין שתי העיירות. המבנים בבּל קולג' נבנו מגרניט ומשיש, ונוצרה אשליה מרשימה ביותר כאילו מחזיקים אותם ענפים מטפסים של קיסוס, שהתחילו זה עתה לקבל גוון אדמדם באור השמש של תחילת אוקטובר.

אחרי שעצרו לארוחת צהריים, רידלי וגברת פּרקלי עשו את דרכן אל השער הקדמי של המכללה. הוא היה מפלצתי ושחור, עשוי ברזל יצוק ומעוטר בשַׁחֲרוּרים, ויצר אווירה של הפחדה יותר מאשר של השכלה. אולם לא היה קל להפחיד את רידלי, ולכן היא התגלגלה פנימה, עם התיק שלה בחיקה. איש לא היה מנחש שלִבה פועם בחזהּ כמו מנוע קיטור. גברת פּרקלי נכנסה בעקבותיה בעיניים פעורות.

בקצה השני של החצר הפנימית ניצב הַמְפְּשֵׁייר הוֹל, מבנה אפור גדול בעל חלונות גבוהים וגג רעפים אדום. גרם מדרגות גדול להפליא הוביל אל דלתו הראשית.

"בואי אחרַי," אמרה רידלי, "ותיזהרי מזה." היא הצביעה על עציץ שמישהו הפיל על המדרכה האפרפרה. גברת פּרקלי הינהנה בתודה, אם כי רידלי בכל זאת שמעה "איי!" קטן ורשרוש של כלֵי חרס שבורים כשמיהרה לצד המבנה. שם היא מצאה דלת שהיתה בגובה המדשאה. היא שיחררה אבזם בחלק התחתון של מסעד היד של הכיסא והוציאה את המנגנון עם הקרס שחיברה במיוחד לרגעים כאלה. רידלי משכה בקצה אחד שלו והרגישה את זרוע הקרס מתארכת ומתקבעת במקומה בקליק. היא הניפה אותה אל הדלת, תפסה בידית ואחר כך הניעה את האגודל לאורך הלחצן שבבסיס הזרוע, הידקה את הקרס, סובבה את מפרק כף ידה ומשכה.

הדלת נפתחה כלפי חוץ. רידלי התקדמה קצת בכיסא ותפסה את הדלת ברגלית, וכך פתחה אותה לרווחה. אחר כך שיחררה את התקן הקרס, חיברה אותו מחדש לחלק התחתון במסעד היד ופנתה אל גברת פּרקלי. "קדימה, אנחנו נכנסות!" אמרה.

"אה, תודה רבה," ענתה המורה שלה, השמיעה שוב את אותו צחקוק קטן ומוזר ומעדה קלות כשעברה על פני רידלי.

אחרי שבמשך דקות אחדות ניווטו בלי לדעת לאן במסדרונות המתפתלים של המפשייר הול, רידלי נתקלה בכמה ילדים שנשאו גאדג'טים מוזרים למראה. "בואי מפה," היא אמרה למורה שלה. רידלי נכנסה בעקבות הילדים לכיתה ענקית ובה שולחנות רבים שהיו מסודרים בשורות. מול השולחן שניצב ממש בכניסה לחדר כבר היה תור. שלושה מבוגרים חנוטים בחליפות טוויד ישבו מאחורי השולחן ונופפו למשתתפים להתקדם.

גברת פּרקלי התחילה לומר, "אני רק ארשום אות..." אבל רידלי ניענעה בראשה נמרצוֹת ומיהרה להתקדם.

"רידלי לרסן, אני כאן ליריד הממציאים." היא ניסתה להישמע קרת רוח ומאופקת, אף על פי שעצביה רחשו.

אחד המבוגרים בטוויד הושיט לה פתק ועליו מספר. "ברוכה הבאה. את בשורה הקרובה ביותר לחלונות. אי־אפשר לפספס את זה."

"תודה רבההה־הָהה," אמרה גברת פּרקלי בניגון מוזר כשנתקלה בשולחן הרישום בזמן שחלפה על פניו. רגלי השולחן שרטו את רצפת השיש, ונשמעה חריקה חזקה. האנשים בחליפות הטוויד עיקמו פרצופים.

"מצטעההההרת!" היא אמרה, יישרה את החצאית ומיהרה בעקבות רידלי, שכבר הקדימה אותה בהרבה.

הן עברו ליד משתתפים אחרים, ורידלי הציצה בכרזות שעל לוחות התצוגה שלהם. היה שם מבחר כותרות לפרויקטים: הופך דפים אוטומטי, מגרפה קלה בצירוף שקית לאיסוף עלים, מתג אור בשלט־רחוק, מאתר גולות אבודות. היו פרויקטים שהיא לא היתה בטוחה מה הם, אבל אחד מהם היה עלול להתעלות על ההמצאה שלה.

"את לחוצה כמוני?" שאלה גברת פּרקלי, בתוספת צחוק קטן נוסף.

"אני בסדר!" ענתה רידלי בקול רם בהרבה מכפי שהתכוונה. הגינונים המוזרים של המורה שלה התחילו להרגיז אותה. היא ניסתה להתגבר על הרושם שיצרה בעזרת חיוך רחב, אבל חששה שכך החמירה את המצב, ולכן מחקה כל הבעה מפניה, מה שלהרגשתה רק גרם לה להיראות כמו יצורה.

"טוב מאוד!" ענתה גברת פּרקלי בפנים ורדרדות. "גם אני! למעשה אני לא לחוצה בכלל. אני אפילו לא יודעת למה אמרתי את זה."

"זה בסדר," אמרה רידלי חרש. מנוע הקיטור בחזה שלה התחיל להשמיע קָה־צ'אנְק־קָה־צָ'אנְק־קָה־צָ'אנְק. אולי יעזור פשוט להודות בזה. "בעצם אני קצת חוששת."

היא שמטה את התיק הגדול על השולחן ופתחה את הרוכסן. בתוך שניות הוציאה את הכרזה שלה והעמידה אותה כך שכולם יראו. בחלקה העליון היתה כותרת אדומה בולטת: גרם מדרגות משנה צורה. תחתיה הופיעו השרטוטים והתרשימים של רידלי, איורים של המוצר המוגמר ותיאור מפורט. אחר כך הניחה רידלי את החלקים של דגם גרם המדרגות המיניאטורי ושלחה יד אל ארגז הכלים הנייד שלה, בחלקו האחורי של הכיסא, והתכוונה להתחיל להרכיב את הדגם.

גברת פּרקלי הסתובבה בקרבת מקום. "אני יכולה לעזור?"

"אל תיגעי בזה," אמרה רידלי והרחיקה אזמל מידיה המועדות לתאונות של מורתה. לאחר מכן הרימה מברג שָׁעָנים שבעזרתו תחבר כמה גלגלי שיניים קטנים לגומיות של הדגם. "אולי תלכי להביא לי כוס מים," היא הציעה בלי להרים את המבט.

"את תסתדרי לבד?"

זה גרם לרידלי להרים את המבט. "ברור שאני אסתדר לבד." היא לא הצליחה למנוע מהפנים שלה להתעקם בלעג.

"אה. טוב. אני אחזור בצ'יק." גברת פּרקלי הלכה משם במהירות.

רידלי הריצה שוב בראש את הדברים שאמרה ופתאום הרגישה אשֵׁמה. שוב הרשתה לפתיל הקצר שלה (ולעצביה) להתלקח. כדי לכפר על כך תצטרך לעשות קסמים כל הדרך חזרה למִינֵרַל וֵלְס.

בצד השני של המעבר כמה משתתפים צעירים סידרו את שולחנם. הם שיתפו פעולה בארגון התצוגה של פרויקט גן העתיד. היתה להם דְיוֹרָמָה ירוקה ועשירה, מלאה צמחים ועצים מיניאטוריים. כל אחד מחברי הקבוצה חשף כלי מיוחד והשעין אותו על השולחן. היה שם כלי שנראה כמו כף גננים קטנה ומהונדסת, שלידית הקצרה שלה הוצמד לוח חשמלי כלשהו. וגם מכשיר ליצירת בורות בדשא, שבראשו מנגנון משונן מסתובב שנראה כאילו הוא יכול לנקב אדמה. כלי שלישי נראה כמו את חפירה רגיל... עד שאחד מחברי הקבוצה לחץ על מתג והוא התחיל לרטוט. אולי כדי לעזור למי שחופר לחדור את השכבה הראשונה של אדמה קשה.

חברי הקבוצה צחקו ממשהו, ורידלי נזכרה בחברים שלה — בחבורת הקוסמים שלה. פתאום קינאה בממציאים הצעירים, שהיו יחד, תמכו אחד בשני, סיפקו זה לזה תחושת חמימות ושוחחו ביניהם, בעוד שלה היתה רק מורה מגושמת ונלהבת מדי. בפעם הראשונה באותו בוקר הצטערה שתיאו, ליילה, קרטר והתאומים לא נמצאים כאן איתה כדי לעודד אותה.

(ומי לא היה מצטער? אפילו אחרי, נאמר, המהמורות האחרונות בדרכם, תאמינו לי שגם ילדי חבורת הקוסמים הצטערו שהם לא יכולים להיות עם רידלי ולעודד אותה.)

מזווית העין קלטה רידלי שמישהו בוהה בה. מישהי. בקצה המעבר הארוך ראתה אישה מבוגרת עומדת בכתפיים שמוטות, וזרועותיה תלויות ברפיון. שפתיה היו פשוקות קצת, כאילו התכוונה לדבר, אבל שכחה מה רצתה להגיד. היה לה שיער אפור גלי וקצר, והיא הרכיבה משקפיים עם מסגרת חתולית ולבשה שמלה מנוקדת בוורוד וסגול. נדרש לרידלי רגע לזהות אותה: גברת מָלוֹנִי, שהיתה ספרנית במִינֵרַל וֵלְס. היא היתה גם אחת מהשופטים במופע הכישרונות בסוף הקיץ.

גברת מלוני רעדה, והראש שלה התעוות קלות. היא התחילה ללכת לכיוונה של רידלי. השפתיים שלה זזו, אבל רידלי לא הצליחה להבין מה היא אומרת. צעדיה היו מכוונים, רגל לפני רגל, כך שירכיה התנדנדו קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, בצורה מהפנטת.

הספרנית לקחה אֵת מהשולחן שמול הפרויקט של רידלי ואחר כך הסתובבה לאט.

"מה את עושה?" שאלה רידלי בחריפות. "תחזירי את זה למקום!"

עיניה של האישה היו מזוגגות ונראו נפוחות, אדומות ודומעות. הן היו מלאות בפחד וגם ב... נחישות?

רידלי שמעה סוף־סוף מה היא לוחשת לעצמה. היא הצטמררה עד הקרקפת.

"מה עשיתי? מה עשיתי?"

הספרנית הרימה את האֵת. רידלי לחצה על כפתור הפעלה במסעד היד של הכיסא שלה.

"מה עשיתי?"

גלגלי הכיסא של רידלי הסתובבו והיא נורתה לאחור, בדיוק כשגברת מלוני נעה בכבדות לעבר השולחן שעליו ניצב פרויקט המדרגות שלה.

"תפסיקי!" צעקה רידלי כשראתה מה עומד לקרות. "לאאאאא!"

האישה הניפה את האת למעלה ואז למטה. דגם העץ של רידלי התנפץ.