נערת הפורצלן

פרק 1. הכפר המכושף

ליבי דפק בפראות. אני לא יודע מדוע נתקפתי בפחד. האישה בגלימה הלבנה
שעקבה אחריי האטה את צעדיה. היא התקרבה אליי ואמרה בקול תקיף:
"אתה חושב שלא גיליתי את השקר שלך? עד מתי תנצור את האמת?עד מתי תתעלם ממנה?" משכתי בידה של אימי.
"אימא, את מכירה את האישה הזאת? אני לא יודע מה היא רוצה ממני".איבדתי את אימי לפני זמן מה, והרגשתי שחבל הטבור בינינו נקרע, שאני לבד בעולם. איבדתי את העולם של פעם.
"הגיע הזמן שתחשוף את האמת", אמרה האישה בגלימה ונעלמה.
אימי גערה בי. "אתה צריך לספר הכול מההתחלה. הדברים יהיו ברורים יותר אם תספר לפי הסדר".
"אבל אימא, זה סיפור ארוך. אני לא יודע איפה להתחיל".
"לך לדרכך, אתה חופשי. לך אל המסע שלך, לך תגלה לכולם את האמת. אל תחסיר שום פרט, תבטיח לי שתספר את כל האמת. אנחנו עדיין קשורים זה לזה. תעשה אותי מאושרת כמו פעם".
לא האמנתי בגורל, לא האמנתי בפגישות מסתוריות ולא האמנתי בסימני החיים שהובילו אותי עד כה. התעלמתי מהרוחניות שבי.
תמיד רציתי להיות אדם מציאותי, עד שהמציאות הזאת טפחה על פניי והחזירה אותי לכאן, אל הכפר המכושף הזה, הכפר שהפך לחלק מחיי בשנים האחרונות.
הכפר הצנוע הזה, השוהה לכאורה בהפסקה מתמדת, התאים בדיוק לנפשי המיוסרת. אינני יודע איך מצאתי אותו, כנראה הוּבלתי לכאן כדי לתקן מחדש את הנשמה שלי. הנשמה של הילד שבי, אשר נפגעה והייתה חסרת מנוח, היא זו שהחזירה אותי אל תושבי הכפר השקטים, המאופקים והפשוטים. חזרתי אל רחובותיו הישרים אשר תוכננו בקפידה, כמו שורטטו בסרגל, ועכשיו ברבות הימים נוספו עליו מגרעות ובליטות שכיערו כמו גם קישטו את שפתותיו. היו אלה חריגות ותוספות בנייה רבות שנבנו בהיעדר כל אמצעים והכוונה. כך גם הנפש שלי, אשר נפגמה והייתה זקוקה לשינוי ולחיבור מחדש – נוספו בה מהמורות ופצעים.
שוטטתי רבות ברחובות הכפר כדי לאחות את הנפש שלי, בין הבתים שנבנו על יסודות רעועים, ובין החצרות שנאטמו בקירות בלוקים מאולתרים והפכו למבוך סבוך. אהבתי לראות את דלתות הבתים הפתוחות לרווחה, ואת החלונות הפעורים שכוסו בווילונות בלבד. היה בזה משהו מזמין ודוחה גם יחד, פער בין סדר מופתי ובין חוסר סדר, כמו גם פער בין התושבים השלווים ובין הרעש הצורם, שדמה מאוד לנפשי אשר הייתה זקוקה לשלווה לאחר שנשברה.
גם חלונות הבתים החסומים בסורגים מקולפי צבע וחלודים, וגגות הבתים המבוטנים עם מכלי המים הענקיים בצבעיהם השונים, לא העיבו על מצב רוחי. אהבתי את הכפר הזה ואת אנשיו. הנפש שלי לא נאטמה למראה המרפסות האטומות וחשופות הצבע – כל אלה הצביעו אומנם על חוסר סדר משווע, אך מנגד, קירות הבתים שנמרחו בשלל צבעים אקראיים – כחול, ירוק, צהוב, כתום או חום – איזנו את חוסר הסדר למראה מרנין נפש של שלל צבעים עזים, והפכו את הכפר הזה לכפר יפה בעל אופי מיוחד, דווקא בשל חוסר ההרמוניה.
הזדהיתי עם אנשי הכפר ולמדתי מהם לאהוב את החסר ולא לרדוף אחר השלמות. תושביו הנבונים של הכפר ניסו להשלים את החסר ביצר הישרדות, אף שלא הצליחו להגיע לשלמות המיוחלת. הם הבינו כי השלמת החסר במקום אחד יוצרת חסר במקום אחר. גם הישרדותם מול המשטר הנוקשה ומול הטבע המאיים הותירה אותם במלחמת החסר המתמדת, מלחמת "השמיכה הקצרה", אך הדבר לא פגע במזגם הטוב.
הרעש החזותי והצורם של הרחוב לא תאם את שלוותם של האנשים, אשר נהגו לצאת מבתיהם החמים והצפופים אל קדמת ביתם, חשופי חזה, כדי לקבל משב רוח מרענן לגופם המיוזע הזקוק למעט בריזה שתקל את ייאושם ממלחמת ההישרדות הבלתי פוסקת ומהחום הלוהט הנובע ממיקומו של הכפר על פני הגלובוס.
הייתי מאושר לחזור לכאן, אך עם הציווי הזה של אימי לצאת אל המסע דאגתי מחדש. מדוע איני יכול לשבת בשקט וליהנות? לא הגיע הזמן שאירגע מכל אשר עברתי? מראה אדם זקן המטפל בערוגת ורדים בחצר ביתו הרגיע אותי והחזיר אותי למציאות שכה אהבתי, חיוך עלה על פניי.
באותו יום התעוררתי מזריחת השמש, אשר לבשה הילה כחולה. קרניה חדרו דרך הסדקים שבחלון ישירות אל ליבי בפסים צבעוניים מרהיבים, ויצרו קשת צבעים שבישרה טובות. מנגד, כמו כדי להכעיס, נערמו ערמות העננים בשמיים וציירו בליבי עננה קודרת.
קדרותם אל מול קשת הצבעים הותירה אותי בתחושות מעורבות – מה יאפיל על מה, קשת הצבעים או קדרות העננים המעיבה? ניסיתי לדחות בלב נחמץ את החלום מליל אמש, אשר זה זמן רב הפך למעין מציאות חיי.
האישה בגלימה הלבנה האיצה בי לספר את האמת. היא דיברה ממעמקי ליבי, לנוכח סבל עצום שחשתי על כך שאינני יכול להוכיח את האמת שלי. משהו מסביבי התפרק. הייתי חסר אונים, משהו התקלקל ולא יכולתי לתקן זאת. כשהייתי ילד יכולתי להרגיש את האנשים סביבי, לכולם הייתה אמת אחת מנומקת עם אידיאלים טובים וערכי מוסר ברורים. יכולתי להרגיש מי משקר ומי דובר אמת, מי ערכי ומי חסר ערכים, אבל הכול השתבש. רבים כפרו במה שהיה פעם טוב כל כך, רבים היו מוכנים להרוס את העולם הקודם ולקדם עולם חדש. אימי הייתה מדור התמימות, והיא לימדה אותי מהו תום. הבנתי שעולם התום כבר פס מן העולם, אבל במה להיאחז עוד? באמת של פעם? אף היא איננה קיימת עוד.
רציתי להיאחז באמת האחת שלי, האמת שהכרתי מילדותי, ולהלביש לה צורה חדשה. רציתי שיהיה הבדל ברור בין אמת לשקר, בין טוב לרע. לא יכולתי לחמוק עוד מהחלום המטורף הזה, הסיוט רדף אותי וחיזק בי את תחושת האשם. הבנתי שעליי לצאת לדרך, האיצו בי לצאת למסע. למדתי כבר בעבר להתמודד עם כל מצב אפשרי, וידעתי שחוסר מעש רק יגביר את דיכאוני. דווקא עשייה תפתח לי דלתות והזדמנויות נוספות. הבנתי שזה לא הזמן להירגע. מחשבותיי על העבר היו כמו לגרד פצע כואב. במאגיה כמו בחיים – קיים רק ההווה – אך גם להתמקד בהווה קשה היה לי. נתקלתי בדרך ללא מוצא. תמיד שאפתי לעשות טוב יותר, האמנתי בכל ליבי שאם אדע לאמץ את הטוב, אוכל להתגבר על כל אתגר. היה עליי לצאת לדרך, ואולי למצוא את הייעוד שלי ולהרגיש שוב שלוות נפש וחיבור מחדש אל הנשמה שלי ואל נשמות העולם כולו. מעולם לא זכיתי לקרבה הזאת עם אימי, עד החלום הזה אשר היה גם סיוט וגם תקווה. המחשבה שאעשה אותה מאושרת שוב גרמה לי להחליט לצאת למסע ללא יעד, וללא מטרה ותוצאות ברורות. היה לי צורך בלתי מוסבר לְרַצוֹת אותה ולמצוא את השקט. קיוויתי ללמוד את סודות החיים הקדומים של הנשמה שלי, שהייתה מחוברת בעבר. הרגשתי שהיא מתערערת לנוכח הניתוק המתהווה בין בני האדם. רציתי גם לעצור את סחף כוחות הרשע בעלי האינטרסים האישיים, המשתלטים על העולם הטוב במטרה לשנות את האמת האוניברסאלית האחת שעדיין פועמת בו. אחזתי בעולם של פעם, בעולם שבו האינטרס הכללי גבר על האינטרס האישי, עולם של אחווה, שוויון ואחדות בין בני האדם, ועולם של איזון בין כוחות הטבע ובין כוחו של האדם.
שמתי קץ להרהוריי, ניערתי את גופי ופתחתי את דלת הבית כדי לצאת אל הרחוב ולהפיג את רגשותיי הדיכאוניים. מעברו השני של הרחוב ישב, כהרגלו, אלפונסו, השכן השיכור. פתיחת דלת ביתי הייתה תקוותו, כמו גם תקוותי. עוצמת קרינת השמש המסנוורת התחזקה והכתה בי ללא רחם, עוד בטרם התאקלמתי אל היום החדש.
"אוף", פלטתי באנחת תסכול, אבל לא הייתה לי ברירה. הוא כבר עמד שם עם החיוך הנצחי שלו שהשתפך על פניו, והצליח למרות ה"אוף" שלי לעורר בי חיוך. עיניו הלחות והזגוגיות משיכר הביטו בי בתחינה לנדבה היומית. הנתינה גרמה לי תמיד אושר. הושטתי לו את המטבע ומיהרתי לדרכי, אף שלא הייתה לי סיבה למהר. מדוע האצתי את צעדיי? עצרתי לרגע. אולי זה היה הזמן הנכון לשוחח עימו, בטרם יאבד את עשתונותיו? לעולם אין להחמיץ הזדמנות מקרית, הרי אין לדעת – אולי הוא האיש אשר יכול לתת כיוון למסע חיי?
רוח נעימה נשבה מכיוון הים בין הרחובות והבתים, ויצרה שובל קריר אשר העיד על גשם שאולי קרב, גשם אשר יכול לשטוף במהרה את הרחובות, כמנהגו של מזג האוויר המקומי, אף שבאותה פעם זה לא קרה. הייתי זקוק לבריזה הזאת שתצנן אותי ותרגיע את הרהוריי. סבתי על עקביי.
"היי אלפונסו", קראתי בקול, "איזו בריזה נעימה".
הוא שמח על חזרתי, והתיישב באנחת רווחה על שני הבלוקים חשופי המראה שהונחו כלאחר יד זה על זה, והיו למושבו הקבוע. רווח לו. בידיו המטבע למנת השיכר היומית, והיה מי ששוחח עימו והפיג לו את שיעמומו.
"תגיד אלפונסו, לא נמאס לך לשבת על הבלוקים האלה? אתה והמושב שלך כבר חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי. אתה משתלב להפליא עם בתי הכפר המכושף הזה". הוא חייך אליי ואמר:
"למרות הקשיים ולמרות שאנחנו נשלטים ביד רמה על ידי משטר קיצוני, אני מאושר פה".
"אני יכול להבין אותך, אלפונסו. אני לפעמים מקנא בפשטות החיים שלך ושל תושבי הכפר. אני מוקסם מהשלווה שלכם ומחוסר הדאגה שלכם".
"נכון, חברי הטוב. מה רע לי? אני יוצא כמו כולם, אל הרחוב הזה שאולי בעיניך מוזר אבל בעיניי הוא מושלם למרות החסר".
"אני מבין אותך, אלפונסו".
הרהרתי במצבו. הוא הבין מזמן שאין הוא יכול לשנות דבר בכפר הזה, ולכן מצא נחמה בבקבוק האלכוהול שהסתיר מאחורי הבלוקים שעליהם ישב. הבקבוק היה כל רכושו, ובהיעדר מעש הפך אלפונסו ללוח מודעות חי, המתעדכן ומשדר ידיעות מדי יום. בשבילו כל זר או מכר שצעדו ברחוב היו מקור למידע בלתי נדלה.
"היי, שומר הרחוב", קראתי לו בחיבה. הוא חייך ואמר:
"אכן שומר הרחוב. אני מבחין בכל תנועה ורחש – עלה נידף שנסחף ברוח, יללת חתול, כלב מפהק או אפילו אדם מגהק. אני מזהה הכול ורושם במוחי הטרי, שנשטף בכל יום באדי האלכוהול, כדי לפנות מקום לזיכרון חדש. שום דבר לא מטריד אותי".
נזכרתי גם אני שכשהייתי ילד נהגתי להתבונן במשך שעות בחזיתות הבתים ולדמיין מה קורה מאחורי הקירות. רציתי לדעת אם החיים שלהם דומים לשלי או שונים. אלפונסו כמוני – כשיצא בכל בוקר אל שגרת יומו, אל מקומו הקבוע, התיישב בנינוחות והחל במשמרתו היומית, שהסתכמה בצפייה ובדיווח. לכל אחד שעבר לפניו היה לו מה להגיד:
"היי, אשתך עברה כאן הרגע",
"היי, האור בבית שלך נשאר דולק",
"מישהו דפק על דלת הבית שלך",
"הכביסה שעל החבל כבר התייבשה".
אולי רצה להוכיח לכולם שמשקה השיכר לא מחק את זיכרונו לחלוטין,ושהוא עדיין מועיל לסביבתו כשומר הרחוב. בדבר אחד משקה השיכר אכן עזר לו – הוא הצליח לגרום לו להתנתק מקשיי היומיום ויצר עבורו מציאות חדשה.
בעזרת המשקה בנה גם מציאות וגם חלום. כשישב על הבלוק המחוספס הרגיש כמלך השולט בממלכת החלומות.
בכל יום הוא היה מלך אחר השולט בממלכה אחרת, ובכל מפגש עם אדם כזה או אחר שעבר על פניו הוא חזר למציאות היומית ולממלכתו הפרטית. אומנם לא תמיד ידע בדיוק באיזו מציאות הוא נמצא, אבל הדבר לא מנע ממנו להרגיש כבעל תפקיד חשוב בחיי הרחוב, כמו גם בממלכה הפרטית שלו. לפעמים הוא רק חיפש דרך לשרוף את זמנו, שלא ישוב עוד לעולם. התעוררתי מהרהוריי ונזכרתי מדוע חזרתי לדבר איתו, אבל שוב נמנעתי מכך.
הייתי מודע לסיפורים הרבים והמוזרים שסיפרו עליו. סיפרו שבמהלך מסע חייו רוצץ מישהו את גולגולתו במצ'טה, עד כדי השתלת פלטינה בראשו. עוד סיפרו שיש לו ממון רב, אבל איש לא ידע להסביר אם התכוונו לאותה פלטינה שהושתלה בראשו או לכסף רב, שכן בסלנג המקומי המילה "פלטה" פירושה גם כסף. סיפרו גם שחזר ממסע של אהבה נכזבת.
נזכרתי איך לפעמים הוא העיק עליי, במיוחד כשהיה שיכור.
לכן נהגתי להתחמק ממנו, אך ברגעים שהיה ערני ולא תחת השפעת האלכוהול היו לנו שיחות ארוכות ומעניינות. למרות זאת, תמיד נמנעתי מלשאול אותו על עברו. תושבי הכפר דאגו להזהיר אותי בכל הזדמנות לבל אתחקר אותו על המסע שלו.
"תדבר איתו על הכול, אבל בשום אופן לא על עברו. אתה מסתכן בהתקף זעם", אמרו לי, "הוא מתעלם ולא משתף אף אחד".
חששתי מעט, אבל באותו יום התעלמתי מכל האזהרות. סקרנותי גברה. הרגשתי שהוא המפתח למסע שלי, אולי הוא ידע מי היא האישה בגלימה הלבנה שהאיצה בי כל כך. קיבלתי רוח גבית ותקווה חדשה, והעזתי לתחקר אותו, יהיה מה שיהיה.
"אלפונסו, אני רוצה לשתף אותך במשהו, אולי תוכל לעזור לי. כבר הרבה זמן אני חולם חלום שמציק לי. בחלום אני רואה אישה בגלימה לבנה שמאיצה בי לצאת למסע כדי למצוא את האמת. המסע הזה מפחיד אותי, כי גם אימא שלי, שהלכה לעולמה, מאיצה בי לצאת ולחפש את האמת. חזרתי כדי לספר לך שבגלל החלום הזה והמשבר האישי שעברתי, אני מאוד מודאג מהעתיד שלי. אני גם דואג לגורל של העולם, לא מוצא חן בעיניי איך שהוא משתנה. אתה חושב שאני צריך לצאת למסע כדי למצוא את ייעודי?"
"תראה, חבר", הוא פנה אליי, "אתה מזכיר לי נשכחות. רדפו אחריי, ורצו לפגוע בי. הפחד שלי לא נעלם, הוא רק מסתתר אחרי אדי האלכוהול. אלו דברים שפחדתי מהם ודחקתי אותם אל התת־מודע שלי. אתה חוזר ומצית בי רגשות של פחד וחרדה, אני לא מסוגל יותר. למה חזרת אליי, למה?"
ככל שהוא המשיך לדבר הפחד שלו המם אותי. הוא התנשף בכבדות. ניסיתי להרגיע אותו, מעולם לא פחדתי ככה לגורלו. הוא הכה בזעם באגרופיו על ראשו ורגליו רעדו. הייתי מבועת מהמחשבה שיקרה לו משהו, רציתי לסגת לאחור אבל חששתי לו.
"אין לך מה לכעוס על עצמך, אני יודע שאתה איש אמיץ",
ניסיתי להרגיעו. הוא ניסה בכל כוחו להשיב לי, לפתוח לפניי את סגור ליבו ואת זיכרונותיו, אבל יצאו לו רק גמגום והברות לא מובנות. ייסוריו הפנימיים מנעו ממנו להשלים משפט. הוא לא יכול היה להתמודד עם זיכרונותיו, שנמהלו עם השנים במערבולות השיכר.
הסתירה שבתוכו הייתה לו קשה מנשוא והרת אסון. כל גופו רעד, והוא נע בחוסר נוחות ובתנועות בלתי רצוניות, נאבק בזיכרונות שביקשו לבקע את גולגולתו ולצאת אל חלל האוויר.
נתקפתי באימה וניסיתי להרגיעו, אך רעידותיו הלכו וגברו כמנוע מכונית הממאן להידלק בחורף קר, עד שלפתע השתנק, ראשו נפל לאחור ועיניו התגלגלו בחוריהן. פניו התכרכמו ושפתיו הזילו קצף וריר בניסיון לומר דבר מה. לבסוף גופו לא עמד לו, והוא התמוטט. למרבה המזל הצלחתי למנוע את נפילתו. החזקתי בראשו ומנעתי ממנו להיחבט על הבלוקים החשופים. רגע בטרם התעלף סינן בין שיניו:
"נערת הפורצלן".
לא הבנתי מה התכוון לומר, האם התכוון לומר שהאישה בגלימה הלבנה היא נערת הפורצלן? הייתי סקרן מאוד, אך עסקתי בנפילתו ולא התעכבתי על דבריו. השכבתי אותו, ראשו על ברכיי, וליטפתי את פניו ברוך. קראתי בשמו כדי להעיר אותו. לאט לאט שבה אליו הכרתו. הוא נרגע, והצלחתי להרים את ראשו ולהושיב אותו בנוחות. בתנועת ידיים ביקשתי ממנו להמתין, ורצתי אל תוך הבית כדי להביא לו מים. כששבתי אליו הוא חייך בעווית. שטפתי את פניו והשקיתי אותו. המים הרטיבו את שפתיו הלבנות והיבשות. הוא חזר מעט לאיתנו, ושב ואמר:
"נערת הפורצלן".
הפעם היה הרבה יותר נינוח, ויכול היה להתמודד עם זיכרונותיו. ייתכן שהזעזוע שעבר גרם לו להיפתח ולספר או שמא נוכחותי הקרובה אליו ורצוני הכן לשמוע אותו גרמו לו להבין שהשד לא נורא כל כך.
בטרם החל לספר הרכין את ראשו לפניי, ופשפש באצבעותיו בשיער ראשו כדי לחשוף לפניי צלקת איומה בקרקפתו. גולגולתו כאילו נחצתה לשתיים, ורק תפרים מחרידים חיברו אותה וקישטו את הצלקת המכוערת.
"לצערי, אני לא יכול לספר לך את כל הפרטים", פתח,
"איבדתי את הזיכרון מהמכה הזו בראש. אני רק יודע שהמשפחה שלי נטשה אותי, כי רציתי לצאת למסע חיי, לחפש את נערת הפורצלן ולמצוא אהבה. הם ניסו למנוע ממני להגשים את ההתחברות לנשמה שלי. הרגשתי שזה הזמן, אחרי כל מה שהקרבתי למענם ותמכתי בהם. לצערי, כשהייתי זקוק לתמיכתם הם נטשו אותי, אבל החלטתי ויצאתי בכל זאת כדי לממש את אהבתי. זה היה מסע ארוך ומתיש".
"מה פשר השם המוזר הזה, 'נערת הפורצלן'?"
הרהרתי בחלומי ותהיתי אם יש קשר לאישה בגלימה לבנה.
"תראה", הוא אמר, "אני לא יודע אם נערת הפורצלן קיימת או לא, ואם היא זאת בגלימה הלבנה, אבל יכול להיות. אני רק יודע שהיא פאר היצירה האלוהית. היא התגלמות היופי והתום, ומעבר לכך היא לא רק מושא לאהבה, אלא היא גם זאת שמגינה על העולם הטוב מפני העולם המשתנה, מפני השקר שנוצר בו. היא הזיכרון של עולם העבר והעתיד של העולם הטוב. היא יוצרת מחדש את עולם השותפות והאחווה, והיא זו שמאזנת בין הטבע ובין האדם הטוב. ידוע שהיא מקימה כפרים חדשים, שמתבססים על חיים שמטרתם לשמר את ההרמוניה המשותפת בין בני האדם לטבע. היא נלחמת נגד כוחות הרשע בעלי האינטרס האישי, שמחריבים את העולם והופכים את האמת האחת של פעם להרבה שקרים".
"נכון מאוד", עניתי, "גם האישה בגלימה הלבנה וגם אימי האיצו בי לגלות את האמת, ולצאת למסע שלי שתואם את התחושות שלי לגבי העולם המשתנה".
אלפונסו לגם שוב מהמים שהבאתי לו, והמשיך אגב עווית בעינו:
"מעולם לא שיתפתי אף אחד בעבר שלי. עברתי הרבה משברים ותהפוכות בחיי, אבל למדתי מכך המון, ניסיון החיים שלי חרט במוחי תובנות שאני מנסה ליישם כאן. אל תחשוב שאני לא יודע ולא רואה ומרגיש כל אחד מתושבי הכפר. הם חושבים שאני איבדתי את דעתי, אבל רק לך אני מוכן לספר את כל מה שאזכור. אתה חבר קרוב שמבקר אותי לעיתים תכופות, אני זוכר שגם אתה סיפרת לי שעברת משבר נטישה גדול, ושאתה לפני פרשת דרכים – בדיוק במקום שבו אני הייתי. ידעתי תמיד שגם אתה צריך פרק חדש בחיים שלך, ואהבה חדשה. רגע..."
הוא סימן לי להמתין, ודידה לעבר ביתו. אחרי דקות ספורות של חשש גדול לגורלו חזר כאילו הואר באור גדול. בידו נשא תרמיל צבאי מרופט. כשהגיע אליי לכדי מרחק של חצי מטר תחב את ידו אל תוך התרמיל, והוציא ממנו דבר מה שהיה עטוף בבד דהוי. בידיו הרועדות גלל אט אט את הבד מהחפץ הנסתר, ולתדהמתי נגלה לפניי אחוריה של מסכת פנים לבנה. הוא הפך את המסכה כדי לחשוף את פניה היפות של נערת הפורצלן. נשמתי נעתקה, לובן פניה של נערת הפורצלן הזכיר לי את צבע פניה של האישה בגלימה הלבנה. כשנרגעתי מעט הרגשתי באנרגיה בלתי מוסברת שהעיפה אותי אל על. הרגשתי שגופי מקבל כוחות נסתרים, ומתמלא מרץ לא מובן. הייתה זאת מסכה שנראתה כעור פנים אמיתי שהופרד מאדם חי, צבעה לבן מבהיק ועצמות לחייה הגבוהות התנשאו מעל לחיים ורודות. שפתיה האדומות והחינניות קישטו את זוהר פניה, ועיניה הירוקות־תכולות כצורת השקד הביעו בינה ודעת. ארשת פניה שידרה נינוחות ועוצמה גם יחד, יצירת ידי אומן ממש. פערתי את פי המום מן המראה המושלם, נאלמתי מהתרגשות. שפשפתי את עפעפיי הרועדים וצבטתי את מותניי כדי לברר אם מציאות זו או דמיון. מעולם לא ראיתי שלמות כזאת. הוא הושיט לי את המסכה בידיים רועדות, ואמר:
"לך, לך אל המסע שלי". באותו רגע הדהדו בראשי דברי אימי.
"אני מאחל לך שתצליח בדרכך, ותזכה לפגוש את נערת הפורצלן. לצערי, אני נכשלתי. אולי אתה תצליח. כנראה לא הייתי מוכן ולא הייתי ראוי לה", אמר בכאב,
"יצאתי לחפש אהבה, והתעלמתי מהדרך אליה. התמקדתי בעצמי, ולא ראיתי את האינטרס המשותף. אני מקווה שתלמד מהניסיון הכושל שלי, ותהיה ראוי ממני לפגוש אותה. אני לא זוכר את פרטי המסע, זיכרוני בוגד בי, אחרי שכוחות הרשע שברו לי את הגולגולת", אמר כמסיים פרק בחייו.
"אני מפנה אותך לחברה טובה שלי, סיסיליה, מגדת העתידות החכמה שגרה לא רחוק מפה. היא יודעת יותר פרטים ממני, והיא תוכל להדריך אותך ולעזור לך במסע הלא צפוי שלך. אולי יתמזל מזלך ודווקא אתה תוכל לשחזר את המסע שלי, ולזכות בנערת הפורצלן. אם אומנם היא ברת השגה, אני מאחל לך הצלחה לטובתך ולטובת כולנו".
הוא ידע שיש לי חיבור לרוח, ושאני מחפש איך לעזור לאנשים נוספים להתחבר מחדש. דבריו נאמרו בחוסר אונים מוחלט אך גם בתקווה גדולה.
הרגשתי בקולו אכזבה ותסכול על שאיבד את הזדמנות חייו, אבל חשתי כי הוא גאה להעניק לי את הזדמנות חיי להצליח ולתקן את מסעו הכושל.
הנהנתי בכובד ראש ובהבנה, והסתפקתי בכך שהצלחתי האישית היא נחמתו הפרטית.
"לא נורא", אמרתי לו, "רק אלה אשר יוצאים למסע מגלים את הדרך. אני בטוח שעברת דרך לא קלה והרווחת מהדרך".
עיניו ברקו והסגירו את נכונותו להעניק לי את המסע שלו.
"אל תדאג, אלפונסו, נתתָּ לי סיבות טובות לצאת למסע בחיפוש אחר האהבה והאמת, מה גם שהחלום תואם את הסיבות למסע".
הרגע שייחלתי לו הגיע דווקא ביום שבו התעוררתי ברגשות מעורבים. הדבר שחיזק את אמונתי הוא שתמיד אחרי ספק מגיע אור. הספק הוא הרגע שלפני האתגר, הוא הרגע הנכון ביותר לגייס כוחות ולצאת מהקדרות המעיבה.
"אלפונסו, תקופה ארוכה אני מרגיש אכזבה גדולה, תסכול וחוסר אונים".
"אני מבין לליבך", הוא ענה, "במיוחד כי אני מאוד מזדהה עם הסיפור שלך, אבל למה בדיוק אתה מרגיש ככה? ממה אתה כל כך מאוכזב?"
"תראה, אלפונסו, הסיפור על המסע שלך נתן לי תקווה גדולה וכפולה. האחת למצוא את אהבת חיי, והשנייה לנסות ולתקן את העולם שהשתנה לרעה ואיים על עולמי הטוב".
"מעניין אותי למה גם אתה חושב שהעולם השתנה לרעה", אמר אלפונסו.
"מאוד קשה לי. מצאתי את עצמי לא פעם מיוסר בגלל מסכת של שקרים שמופצים על ידי מנהיגים נגד האמת האבסולוטית של פעם".
"גם אתה חושב שהייתה פעם אמת אחת?" הפתיע אותי אלפונסו בשאלה.
"ברור", עניתי. "הרגשתי ככה והייתי שלם עם עצמי. הרגשתי שנשמתי מחוברת ומחויבת, ושנשמתם של אחרים שדומים לי כאילו התפוגגה – חוסר הקבלה, השנאה והקיפוח הם מנת חלקם. הרגשתי שהאמת שהייתה נחלת הכלל מתערערת, ובמקומה נתפס שקר חדש שנתמך על ידי עדת מאמינים מוסתים שהולכים אחרי מנהיג בלתי מעורער. הם לא רואים את השקר המתהווה שמאיים על קיומנו".
"אתה מדבר על כלל המנהיגים?"
"כן, אני מרגיש שהרבה מנהיגים שאמורים לאחד ולגבש אותנו משקרים לנו ומשסים אותנו זה בזה בשנאה תהומית, תוך ערעור על כל בסיס לקיומנו, שפעם היה מושא להערכה, עד כדי כך שכל המכנה המשותף שלנו הולך ומתרסק מול עינינו".
"מה גורם לך לחשוב כך? מעניין מאוד", שאל אלפונסו.
"אני לא מצליח להסביר לאחרים את עמדתי, אנשים שבעבר הסכימו איתי. אחרי שאימא שלי מתה הרגשתי שעולם התום הולך ונעלם, וכך גם ההגנה עליו".
"אני מאוד מזדהה עם מה שאתה אומר", אמר אלפונסו,
"אבל איך לדעתך הם מצליחים בכל זאת להעביר את השקר שלהם, ולקבל תמיכה רחבה מאנשים רבים כל כך?"
"זו בדיוק הנקודה הכואבת לי. הם עושים את זה על ידי חזרה מטורפת על נתונים שקריים, שהופכים עם הזמן לאמת, לכאורה. הם הופכים אותנו למאמינים עוורים אחרי האמת הבדויה, ומצליחים לזרוע בנו פחד ורגשות קיפוח, כדי לפצל אותנו ולשסות אותנו זה בזה. לצערי, זהו תהליך אוניברסלי – החל במנהיגים ועובר דרך בעלי הממון, הכוח והשררה, ומגיע עד לרמת המדינות העשירות ששולטות במדינות העניות ומצמצמות את מרחב הבחירה ואת החופש שלהן".
"אם כך, אני מאוד מבין את הרצון שלך לצאת למסע. אולי לפחות תצליח לחשוף את הסיבות להתהוותו של השקר".
"כן", אלפונסו, "אני נחוש לצאת למסע הזה, ולא רק למסע אישי של פנטזיה ושל אהבה, אלא גם למסע גלובלי שמטרתו לחשוף את הסכנות שמאיימות על עולמנו הטוב, כדי לגלות מחדש את עולם האמת ולנטוע תקווה חדשה בלב האנשים שאיבדו אותה, כמוני".
"למען האמת", אמר אלפונסו, "התחלתי לשתות את הרום המקולל הזה בגלל אותו ייאוש שאתה חש. גם אני לא הבנתי למה זה קורה, אבל הרגשתי שזו בעיה עולמית שהולכת ומתפשטת ומעצימה את פנימיותו ואת יצריו הפרימיטיביים של האדם עצמו שהחל לשנוא את מי שלא דומה לו".
"אלפונסו, גם אתה לפעמים חושב שהשתלטו עלינו יצורים מעולמות אחרים, ושהמנהיגים שלנו מנצלים את זה לטובתם?"
"אתה לא תאמין", ענה אלפונסו בהתלהבות,
"חשבתי אפילו על זה, השתלטות של עולמות שונים על העולם שלנו, אולי שדים ורוחות שאחזו באדם וגרמו לו להשתנות".
"באמת? אלפונסו, אני מאוד מופתע מזה שאתה חושב בדיוק כמוני, אחרת קשה באמת להסביר איך האדם השתנה. עכשיו אני מבין אותך, ומבין למה
סיפרת לי על התפקיד של נערת הפורצלן, שמגינה על העולם הטוב".
"גם אני לא ידעתי קודם שאתה חושב כמוני", אמר אלפונסו, "עכשיו אתה מבין למה אתה צריך להיות נחוש יותר ממני וללכת אחריה. אתה ממש זקוק לה".
"כן, בהחלט", עניתי,
"זו אחת שיכולה להיות גם מושא אהבתי וגם שותפה אמיתית לדרך שלי בחשיפת הסיבות האמיתיות לעולם המשתנה, ובכך אולי להשפיע על ההמון ולשכנע אותו לשנות את דרכיו כדי להחזיר את השפיות לעולמנו הטוב".
"בטח שאני מבין אותך", חזר אלפונסו על דבריו,
"ואני אפילו שמח שיש לך את הנחישות הזאת".
"תודה, אלפונסו, אני מאוד מרוצה מההארה הזאת שלך. אתה נותן לי פתח לתקווה. עכשיו הגיע הזמן להזדמנות שלי לאהבה עם נערה מושלמת, שתהיה גם שותפה לייעוד שלי. מאז ומתמיד זאת הייתה משאת נפשי".
"ברור", ענה אלפונסו, "אני בדיוק כמוך. יצאתי עם תקווה גדולה למסע, אבל אתה צריך להיות זהיר, כי אחרי תקווה גדולה תיתכן נפילה גדולה".
"תודה, אלפונסו, שום דבר לא ימנע ממני לצאת למסע. מספיק שיהיה לי אפילו הסיכוי הקטן ביותר". נחישותי קדמה לכול.
"איפה בדיוק גרה סיסיליה הזאת?" שאלתי כמתוך חלום.
"הינה", הוא אמר, "תרד כאן במורד הרחוב, ותפנה ברחוב השני ימינה, אל מאפיית הלחם שבטח כבר הספקת להכיר. תשאל שם כל אחד, כולם מכירים אותה, ובטח יוכלו לכוון אותך אל הבית שלה".
"תודה אלפונסו", אמרתי בלהט וזינקתי לעברו בחיבוק חזק, כאילו לשאוב ממנו אנרגיה להמשך המסע. אגב כך שלשלתי לכיסו המרופט עוד כמה מטבעות לתחילתו של יום, ולחשתי על אוזנו:
"תשמור על הרחוב". הוא חייך ולחש בביישנות ובמבט מושפל:
"דרך צלחה".