תודה על ליל אמש

1

אבא שלי עזב את הבית קצת לפני בת המצווה שלי. היה לו רומן עם גבר בגיל העמידה במקום העבודה שלו, ושניהם אכלו על זה סרטים והתחפפו מכאן. אמא הגיבה לזה בשוויון נפש יחסי. היא אמרה שזה תמיד היה שם, מתחת לפני השטח, ושזה בלון שחיכה להתפוצץ. היא הצטערה שלא הוציאה מהנישואים הפושרים האלה עוד ילד או שניים, אבל כשחושבים על זה, אני מספיקה בהחלט, ולפעמים אפילו זה יותר מדי.

כדי לחסוך בהוצאות ולהפוך את משק הבית ליעיל יותר — אחרי שהמפרנס הראשי גילה שהוא גיי ונטש — אחותה התאומה של אמא עברה לגור איתנו. היא היתה ההפך הגמור ממנה, ונראתה כמוה בדיוק. פנים סוסיות ונאות ושיער מנופח בגוונים של סתיו: אדום מצהיב וחום מרקיב.

מאז שעזב, הקפיד אבא לשלוח לי מכתבים בימי הולדת. למעטפה היה מוסיף דולרים מגוהצים וכמה פסקאות בכתב יד לא קריא. הוא גר בג'ורג'יה, ארצות הברית, עם עזרא (ששינה את השם לדונלד), והם בנו לעצמם בית עץ עם סאונה יבשה בחצר. במכתבים היה מתאר בקצרנות את חייו ומציף איזה זיכרון רחוק — הגיגית שגררנו לדשא או העכבר שהתגנב לסלון — ובכל שנה היה מפציר שאצטרף אליהם לוויקנד בפלורידה, "לנשום קצת אוויר".

מעולם לא כתבתי לו בחזרה.

הייתי ילדה נוקשה ומופנמת, קבורה תחת רעמת שיער סמיך ונמנעת כליל מקשר עין. מפגש מקרי עם ראי היה מזכיר לי מחדש שיש לי גוף, ככלות הכול, ושהוא נטול שקיפות לחלוטין. נאלצתי לחיות בין השתקפויות מבלי להילכד בתוכן וצימחתי נקודות עיוורות בחלל הבית. חלקים מסוימים בדירה היו אטומים לגמרי לתודעתי. בבקרים הייתי מרימה מבט חטוף אל המראה שמעל כיור חדר האמבטיה, וזה היה המבט הראשון והאחרון באותו יום בבבואתי. ראיתי שם ילדה־אישה חיוורת ושקועת לחיים שהזכירה סנאי. עיניים בצבע אדמה רטובה, גבות עבות ואף משמעותי. לא משהו שמצדיק מבט שני.

קיטי ואגי חלקו חדר ומיטה — זו מקיצה בזריחה וזו משחקת ברידג׳ מקוון עד השעות הזעירות של הלילה — כך שכל אחת יכלה להעמיד פנים שיש לה חדר שלם לרשותה. אני זכיתי בחדר העבודה הנטוש של אבא, והוא סיפק לי את כל צרכיי — היבלעות בשטח וחלון עם תריסים שדרכו הייתי מביטה בהולכי הרגל, בדרכם אל הגינה הציבורית. בדולרים שאבא שלח לי קניתי מיני־בר ושמרתי בתוכו מעדני חלב, שקיות של מיץ ענבים ובשלב מאוחר יותר בקבוקי שרדונה חצי גמורים.

בגיל עשרים התחלתי להביא בחורים הביתה. אגי וקיטי היו יושבות איתם בסלון, על תה בחלב ושטרודל מפוצץ בצימוקים. אני הייתי שותקת במפגשים האלה, רציתי לראות לבד איך הם מתמודדים עם מידע סותר ושאלות נטולות הקשר. זו היתה ההזדמנות שלי לברור מועמדים, כמו בתוכנית שידוכים. עם אלה שפסלתי הייתי מזדיינת בחדר, ועם אלה שעברו את הסינון, אותם אלה שגילו חוש הומור מחודד או גרמו לאימהות להסמיק פתאום ולשתוק, עם אלה הייתי יוצאת לדייט, בקונדיטוריה גלית או על הספסל בגינה הציבורית, על שני בקבוקי בירה.

אחד מהם, אפי ברנע, אפילו זכה למעמד המפוקפק של אקס מיתולוגי. יצאנו שנתיים ובדיוק עמדנו לעבור לגור בדירה שהוא קיבל מההורים כמתנת שחרור משירות מקוצר בשלישות, אבל ברגע האחרון אמרתי לו שאני מוותרת. לא יכולתי להסביר לו שבכל פעם שאני חושבת על עתיד ממושך לצידו, כשאני מדמיינת את הגוף שלו מזקין בגמלוניות ואת השתיקות המצמיתות שיצמחו בינינו, אני נתקפת שיתוק.

כמה שנים אחר כך נתקלתי בו ברחוב. הוא שָׁמַן נורא והיה מטופל בשלושה ילדים מסוג בנים, כולם בכובעי מצחייה ופנים אדומות. השתרכה אחריו אישה בשיער עייף ובמבט רעב, שלבשה טי־שירט גברית במידה אקסטרה־אקסטרה־אקסטרה־לארג'. הוא הציג אותי בחופזה.

"אפרתי, זאתי קמה. חברת עבר."

חייכתי עם השיניים ואמרתי לה שיש לה ילדים מאוד יפים ואדומים. בלילה, במיטה שבחדר העבודה של אבא, אמרתי תודה־תודה־תודה הרבה פעמים ובשקט, שזו לא אני עם חולצת האוהל והקליפס, ושלא קוראים לי אפרתי.

קוראים לי קמה, ועוד רגע אני בת ארבעים. לרגל המאורע המפוקפק, קיטי ואגי החליטו שזה הזמן לטיול בת המצווה שהובטח לי בזמנו, לפני עשרים ושמונה שנה, ומתוקף "המאורעות ההם" לא מומש מעולם.

אז הן רכשו לשלושתנו כרטיסי טיסה לספארי באפריקה.

"תארזי מזוודה," הן פקדו, "משקפת כבר יש לך, אבל כדאי שתיקחי גם כמה זוגות של תחתונים."

2

תמיד יש עליי משקפת. או לפחות מאז שאני עובדת במשרד חקירות פרטי בבעלותו של יותם בדישי. התחלתי לעבוד אצלו בתור סטודנטית, אדמיניסטרציה קלה שכללה תיוק חשבוניות ושכפול מסמכים, ואחרי זה נשארתי בתור מנהלת משרד ואחראית קשרי לקוחות, או כמו שיותם אוהב לקרוא לזה: "קאסטמר סקסס מנג'ר".

בהגדרת התפקיד אני גם אחראית על כל עניין הסושיאל, שזה אומר לכתוב פעם בחודשיים סיפור חדש בבלוג של המשרד ולהעלות סרטונים מצחיקים לדף שלנו בפייסבוק. אבל אחרי שיותם הסתכסך עם מיכה, השותף שלו, שהיה מתלבש בבגדי נשים בשביל הסוואה, התפקיד שלי התרחב גם למעקבים.

המשרד שלנו התמחה בבגידות בחיי הנישואים, אז הייתי יושבת שעות במכונית ומחכה שאיזה פקיד ממשלה יצא מבניין דירות בדרום תל אביב, יעיף מבט לצדדים ויסדר את העניבה. לרוב העבודה היתה משמימה וחסרת פואנטה, אבל היא אפשרה לי לעשות את הדבר שהצטיינתי בו — להתבונן. לפעמים אני חוטאת במחשבה שמישהו אחר עוקב אחריי, והמחשבה הזאת מחליאה ונעימה בו בזמן. אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני לא מספיק מעניינת. לאף אחד לא יהיה אינטרס לשלם על זה, שזה גם מרגיע וגם מעליב.

התקשרתי ליותם וסיפרתי לו על הנסיעה שהאימהות ארגנו לי. הוא נשמע מופתע, ואז התעשת ואמר שהוא שמח בשבילי, שיש לי חיים גם מחוץ לשעות העבודה. הוא שאל אם אני חושבת שגל בוצ'צ'ו, רואה החשבון החלקלק שמועמד לראשות הרשות המקומית של חדרה, אכן עושה את הדוברת של ראש העירייה המכהן, ואמרתי לו שאני חושבת שהסיכוי קלוש.

הוא אמר "אוקיי," ואיחל לי שוב דרך צלחה.

"תשמרי על עצמך, יא עקומה אחת."

זה היה שם החיבה שהוא נתן לי, קמה עקומה, ולמרות הטון המקניט, אהבתי שהוא קורא לי ככה.

מכיוון שהכול היה ברגע האחרון — אלמנט ההפתעה היה קריטי לאימהות — לא היה לי זמן להתארגן על מלתחה ראויה או לעשות סידורים מקדימים. דחסתי במזוודת טרולי קטנה שש חולצות טריקו, שני ג'ינסים לא מחמיאים, שמלת ערב עם מחשוף גב, אימונית כתומה, חולצה מכופתרת, נעלי עקב, שתי חזיות, שמונה זוגות תחתונים וכותונת צמודה, שהבליטה לי את עצמות האגן. את נעלי ההליכה הגבוהות נעלתי לטיסה, עם מכנסי טיץ שחורים וחולצה רקומה. על הראש חבשתי את כובע המעקבים שלי, אף שהוא לא נראה לי קשור, אבל האמנתי שבעת הצורך הוא יגן עליי מפני השמש. המשקפת נכנסה לתיק הגב שלי, יחד עם מיני לפטופ וקפוצ'ון של פרוט אוף דה לום.

אגי וקיטי הופיעו בכניסה לבית עם שני צ׳ימידנים עצומים. בתיק נסיעות נוסף שנתלה על כתפה, הטמינה אגי את בן לווייתה — רובוט לחיטוי סדינים בצורת דיסקית שטוחה שהפיץ אור אולטרה־סגול. היא רכשה אותו באיביי, והתייחסה אליו כמו אל חיית מחמד.

קראו לו ניסים.

רציתי לגעור בהן, לשאול משהו כמו: "יש משהו בבית שלא ארזתן?" אבל התאפקתי. זה גם הטיול שלהן, ושייקחו מה שהן רוצות.

3

הזמנתי לנו מונית. הנהג נאנח כשראה אותי, אז נאנחתי בחזרה, כאילו אנחנו ממתיקים סוד משותף. זה עזר, ובנסיעה הוא היה קצת יותר חיובי וסיפר לנו שהמונית זה רק חלטורה כדי לצאת מהחובות של הלוטו־טוטו, ושאוטוטו הוא ומי שעתידה להיות גרושתו יעברו למדינה אחרת שבה המיסים לא אוכלים אנשים אלא אנשים אוכלים מיסים. הוא שאל אם אני מבינה, ואמרתי שבטח שאני מבינה, ובסוף נתתי לו כרטיס ביקור והוספתי: "אם תצטרך לבנות קייס למשפט, אנחנו יכולים לעזור בראיות."

"את בסדר," הוא אמר ונאנח שוב כשפרק את המונית מכל המזוודות.

הידסנו אל טרמינל 1. עשרות אנשים חלפו על פנינו ורציתי לבהות בכולם ולנחש מאיפה באו, לאן הם הולכים ובמי הם בוגדים, אבל אגי וקיטי היו מאוד ענייניות וחיפשו את הקבוצה שלנו. מצאנו אותה די בקלות בזכות בחור עם פנים מחוטטות וכובע בוקרים, שהחזיק דגל משולש בצבע אדום עם הסלוגן של חברת הנסיעות.

עסיס — טיולים לכל כיס.

הוא לחץ את היד של כל אחת מאיתנו בשתי כפות הידיים המלוחות שלו והציג את עצמו כיקיר, אבל אפשר לקרוא לו יקיר, וקיטי צחקה מזה מאוד. הוא שלף רשימה מהפאוץ' שהיה קשור לו על המותניים ואמר: "אתן בוודאי האחיות קטיה ואגתה, וזו הסבתא, קמה." הפעם זה היה תורה של אגי לצחוק.

גם ממרחק שני צעדים ראיתי שזיעה קרה בצבצה על מצחו ותהיתי אם הוא עדיין בתול.

יתר חברי הקבוצה החלו להתקבץ סביב יקיר והפאוץ' — זוגות של פנסיונרים שמנמנים שנראו כמו צמדי סרטנים שמזגזגים מסביב למחילה, ושתיים או שלוש משפחות שהיו שכפול אחת של השנייה — אבא עם התחלה של קרחת, אמא עם זרועות מנומשות וחזה שצנח, ומספר זוגי או אי־זוגי של צאצאים במכנסי טרנינג ומכשירים סלולריים מהבהבים.

תודה־תודה־תודה־תודה־תודה שזו לא אני.

ואז היא הופיעה.