איליאדה

ספר ראשון

(1-5) זעם אַכִילֵּס בן־פֵּלֶאוּס, שירי אלה,²⁴ הזעם הנורא אשר המיט אין ספור מכאובים על האַכַיִים,²⁵ והשליך נפשות גיבורים רבות ואיתנות אל הָאדֵס; עשה את גופותיהם טרף לכלבים ולכל בעלי הכנף, ותוכניתו של זֶאוּס נתממשה — (6-10) למן היום בו לראשונה נחלקו במריבה בן־אַטְרֶאוּס, מלך בני האדם, ואַכִילֵּס הנהדר.
מי מהאלים הביאם יחד להתעמת בריב? בנם של לֵטוֹ וזֶאוּס. הרי הוא, בכעסו על המלך, עורר מגפה קשה בקרב הצבא, והלוחמים הלכו וגוועו, (11-15) משום שבן־אַטְרֶאוּס חילל את כבודו של כְרִיסֵס הכוהן. זה האחרון בא אצל ספינותיהם המהירות של האַכַיִים למען יפדה את בתו והוא נושא כופר עצום, ובידיו סמלי אַפּוֹלּוֹן היורה־למרחק מתנוססים על שרביט זהב. התחנן הוא בפני כל האַכַיִים, (16-20) ובפרט בפני שני בניו של אַטְרֶאוּס, מושלי הצבאות: "בני־אַטְרֶאוּס²⁶ ויתר האַכַיִים הדורי־שריון־הרגל,²⁷ הלוואי האלים אשר אוֹלִימְפּוֹס ביתם יתירו לכם לבזוז את עירו של פְּרִיאַמוֹס ולשוב לבתיכם בשלום. אך שחררו־נא את בתי היקרה וקבלו כופר זה (21-25) בחרדת־כבוד לבן־זֶאוּס, אַפּוֹלּוֹן היורה־למרחק."
אז הריעו הסכמתם כל יתר האַכַיִים כי יש לירוא את הכוהן ולקבל את הכופר הנוצץ, אך הדבר לא הסב נחת לבן־אַטְרֶאוּס, לאַגַמֶמְנוֹן, בלבו. הוא גירשו באכזריות ואף ציווה פקודה נוקשה: (26-30) "הישמר לך, זקן, פן אתקל בך, אני, ליד הספינות החלולות — בין עכשיו עת תתמהמה כאן, בין תבוא שוב מאוחר יותר — אכן אז לא יועילו לך השרביט וסמלי האל. אך אותה לא אשחרר; טרם זאת תבוא עליה זִקנה בביתי, באַרְגּוֹס, הרחק ממולדתה, (31-35) בעודה מקדישה עצמה למלאכת האריגה ועולה על מיטתי. לך מכאן! אל תעורר חמתי וכך תוכל לעזוב בבטחה יתרה!"
כך דיבר, והזקן פחד וציית לפקודתו. פסע הוא בשקט לצד חוף הים רב־השאון; אז, בהתרחקו משם, התפלל הישיש רבות (36-40) לָאָדוֹן אַפּוֹלּוֹן, אשר אותו ילדה לֵטוֹ יפת־השֵׂער: "שמע אותי, בעל־הקשת־הכסופה הפורשׂ חסותך על כְרִיסֵה וקִילָּה הקדושה,²⁸ השולט בעוצמה על טֶנֶדוֹס,²⁹ סְמִינְתֶּאוּס!³⁰ אם אי־פעם סככתי עבורך מקדש נאה, או אם אי־פעם זבחתי לך עולת ירכיים דשנות (41-45) של פרים ועזים, מלא־נא משאלתי זו: יכפרו הדַנָאִים³¹ על דמעותַי בחִציך."
כך דיבר בתפילתו; שמע אותו פוֹיבּוֹס־אַפּוֹלּוֹן וירד מפסגות אוֹלִימְפּוֹס, כַּעַס בלבו ועל כתפיו קשתו ואשפת החִצים המכוסה מכל צִדיה. (46-50) רעמו החִצים על כתפיו של האל הכועס בעודו נע והולך, וַיהי מראהו כלילה. אז התיישב הרחק מהספינות וירה חץ. רעם נורא בקע מקשתו הכסופה. בתחילה יצא כנגד הפּרדים והכלבים הזריזים, (51-55) אך לאחר מכן ירה חץ מר ופגע בבני האדם. וַתִּבערנה מדורות המתים הרבות ללא הרף.
תשעה ימים פשו במחנה חִצי האל, וביום העשירי זימן אַכִילֵּס את העם לאספה. הֵרָה האלה לִבנת־הזרועות השיאה לו זאת בנפשו, (56-60) שכן דאב לבה על הדַנָאִים, הואיל וחזתה בחבלי גסיסתם. אם כן משנתאספו הלוחמים והתגודדו יחדיו, קם ממקומו אַכִילֵּס קל־הרגליים ודיבר בקרבם: "בן־אַטְרֶאוּס, עתה חושב אני כי נשוב על עקבותינו, נתעה, ננדוד, ואולי נוכל להימלט מן המוות, (61-65) כי אכן עשו המלחמה והמגפה יד אחת להחריב את האַכַיִים. אולם הבה נשאל נביא כלשהו או כוהן, או אף פותר חלומות, שהרי גם החלום מזֶאוּס, אשר יאמר מדוע כה רגז פוֹיבּוֹס־אַפּוֹלּוֹן; הימצא בנו דופי בשל נדר או הֶקָטוֹמְבָּה³² שלא שולמו? (66-70) אולי ירצה להסיר מעלינו המגפה, לאחר שיגיע לאפו ניחוח עולת שֵׂיִים ועזים טהורות."
כך אמר והתיישב במקומו. קם בקרבם קַלְכַס בן־תֶּסְטוֹר, המעולה שבחוזים בציפורים. הוא ידע את שהווה, את שיהיה ואת שהיה לפנים, (71-75) והוביל את צי האַכַיִים אל אִילִיוֹס³³ בכישרון נבואתו, אשר העניק לו פוֹיבּוֹס־אַפּוֹלּוֹן. בטוּב־דעתו נשא מילותיו וַידבר אליהם: "הו אַכִילֵּס, אהוּב זֶאוּס, תצווני להסביר את זעמו של אַפּוֹלּוֹן, האדון היורה־למרחק; (76-80) ובשל כך אדבר, אך אתה הסכת והישבע בפני כי תהיה נכון באמת לסייע לי במילים ובכוח ידיך. הן סבור אני כי אעיר חמתו של איש אשר מושל ביד רמה בכל האַרְגֵּאִים,³⁴ והאַכַיִים סרים למרותו. שכן בשעת כעסו מתעלה מלך על פני אדם נחות ממנו; (81-85) ואם גם יכבוש את כעסו באותו היום, בכל זאת ישמור בלבו טינה לעתיד, עד אשר יממשנה. ואתה — שקול אם תצילני."
ענה לו אַכִילֵּס קל־הרגליים, פנה אליו ואמר: "אזור אומץ לרוב ואמור את דבר האל אשר תדע. (86-90) חי אַפּוֹלּוֹן היקר לזֶאוּס, אשר לו אתה, קַלְכַס, נושא תפילה ופותח בפני הדַנָאִים את דברי האל, כל עוד חי אני ומישיר מבטי על הארץ, איש מבין כל הדַנָאִים לא יִשא כנגדך ידיים אלימות כאן בצד הספינות החלולות; לא כל שכן אַגַמֶמְנוֹן, אם אליו כוונתך, (91-95) אשר מתנשא עתה למכביר כי הוא המצוין מבין האַכַיִים."
נמלא אז אומץ נביא המופת וַידבר: "האל אינו מוצא בנו דופי בְּשֶׁל נדר שלא שולם, גם לא בשל הֶקָטוֹמְבָּה, אלא בשל הכוהן, אשר את כבודו חילל אַגַמֶמְנוֹן ואף לא שחרר את בתו ותמורתה לא לקח את הכופר. (96-100) על כן הביא עלינו מכאובים היורה־למרחק ועוד יוסיף להביאם. לא יסיר הוא מהדַנָאִים את המגפה הנוראה עד אשר נשיב את הנערה מהירת־המבט לאביה שלה ללא מחיר וללא כופר, ולכְרִיסֵה נוביל הֶקָטוֹמְבָּה קדושה. אז, משנְחַלֶּה את פני האל, אולי נזכה בחסדו."
(101-105) כך אמר והתיישב במקומו. קם בקרבם הגיבור בן־אַטְרֶאוּס, אַגַמֶמְנוֹן המושל במרחבים, והוא רוגז, וַתִּמָּלֵא נפשו השחורה זעם למכביר וַיִּדְמוּ עיניו לאש בוהקת. ראשית שלח מבט נורא, פנה אל קַלְכַס ואמר: (106-110) "נביא אסונות, מעולם לא בישרת לי טובות. תמיד יקר ללבך לנבא רעות, הן מעולם לא אמרת ולא הגשמת דבר מה לשֶבח. גם עכשיו מתנבא אתה בקרב הדַנָאִים ומכריז שבעבור זאת היורה־למרחק מקים עליהם מכאובים — (111-115) בעבור שאני סירבתי לקבל את הכופר הנוצץ תמורת הנערה כְרִיסֵאִיס, כי חפץ אני מאוד להחזיקה בביתי. ובאמת, אעדיף אותה בהרבה על פני קְלִיטַימְנֵסְטְרָה אשת חיקי, משום שאין היא נחותה ממנה, לא בגופהּ, לא במראהּ, אף לא בתבונתהּ ובמעשיה. (116-120) אולם אף על פי כן הנני מוכן להשיבהּ, אם כך ייטב. מעדיף אני שהצבא יהיה חי ושלם מאשר שיאבד. אך מהרו והכינו לי תשורה, פן אהיה היחיד מבין האַרְגֵּאִים ללא מענק־כבוד, שכן אין זה יאה. הן כולכם רואים כי תשורתי הולכת ממני למחוז אחר."
(121-125) אז ענה לו אַכִילֵּס הנהדר, מהיר־הרגל: "בן־אַטְרֶאוּס רב־הכבוד, הנישא מבין כל רודפי־הבצע, כיצד יעניקו לך תשורה האַכַיִים אמיצי־הלב? אין אנו יודעים על מקום בו יִמָּצֵא רוב אוצר לכלל, אך את אשר בזזנו מן הערים³⁵ חילקנו בינינו (126-130) ואין זה יאה כי ישובו הלוחמים ויקבצו את השלל מחדש. אולם כעת, ותר על הנערה לטובת האל, ואנו האַכַיִים נגמול לך פי־שלושה וארבעה, אם רק יִתן בידינו זֶאוּס לבזוז עד תום את העיר טְרוֹיָה בצורת־החומות."
ענה לו אַגַמֶמְנוֹן המושל, פנה אליו ואמר: (131-135) "אל תנסה להוליכני כך שולל, אם כי איש־חיל ומופת אתה, אַכִילֵּס הדומה־לאלים, שכן לא תצלח ולא תשכנעני. אכן, אתה עצמך רוצה לשמור את מענק־כבודך, אך אני אשב למעשה מחוסר כול. הַבְשֶׁל כך תצווני להשיב את הנערה? אולם אם האַכַיִים אמיצי־הלב יתנו לי תשורה, (136-140) יסבו נחת ללבי וכך תהיה מידה שקולה כנגד מידה.³⁶ אך אם לא יתנו, אלך בעצמי ואקח את מענק־כבודך שלך או את זה של אַיאַס,³⁷ או אף אקח את תשורתו של אוֹדִיסֶּאוּס ואובילנה — יתמלא כעס האיש אשר אגיע אליו. אך בדברים אלה נהפוך שוב מאוחר יותר, (141-145) עתה בואו ונוריד ספינה שחורה אל הים האלוהי, נקבץ לתוכה חותרים כהלכה, נעלה הֶקָטוֹמְבָּה ונוליך את כְרִיסֵאִיס יפת־הלחיים אל סיפונהּ. אחד יהיה הקברניט, אדם משיא־עצה: אַיאַס, אִידוֹמֶנֶאוּס, או אוֹדִיסֶּאוּס הנהדר, (146-150) או אתה, בן־פֵּלֶאוּס, התקיף מכל בני האדם, על מנת שתערוך את טקסי הקודש ותחַלֶּה את פניו של היורה־למרחק בעבורנו."
הביט בו בכעס אַכִילֵּס קל־הרגליים, פנה אליו ואמר: "אוי לי, עטור אתה חוסר־בושה, חורש־מזימות, כיצד יציית לפקודותיך איש מבין האַכַיִים בלב שלם, (151-155) יֵצא לשדה הקרב או יִלחם בעוז בחיילי האויב? הרי לא בגלל הטְרוֹיָאנִים אוחזי־החנית באתי אני הנה להילחם, הן בי כלל לא פגעו הם: מעולם לא חטפו את בקרי ולא את סוסַי, אף לא החריבו אי־פעם את התבואה בפְתִּיָה³⁸ הפורייה, מכלכלת־בני־האדם; (156-160) הרי שוכנים בינינו הרים מטילי־צל רבים והים המהדהד בגליו. אולם בעקבותיך, הו חסר־בושה לרוב, באנו למען יגיל לבך, וגבינו מחיר מן הטְרוֹיָאנִים עבור מֶנֶלָאוֹס ועבורך, עז־פנים.³⁹ אך אינך נותן דעתך ואינך מטריד עצמך בדבר מעניינים אלה. (161-165) יתרה מזו, מאיים אתה כי בעצמך תגזול ממני את תשורתי, שלמענה עמלתי רבות והעניקו לי אותה בני־האַכַיִים. לעולם איני משתווה לך במענק־הכבוד, עת האַכַיִים בוזזים עיר משגשגת מערי הטְרוֹיָאנִים.⁴⁰ עם זאת, את רוב מהלך המלחמה רבת־הטלטלות (166-170) מכוונות ידַי שלי, אך כאשר מגיעה עת חלוקת השלל, מענק־כבודך גדול בהרבה, ואילו אני שב לספינותַי עם חלקי הקט לאחר שיגעתי בלחימה. עתה אשוב לפְתִּיָה, שכן טוב בהרבה לשוב הביתה בספינות קמורות־החרטום, וכן אין בדעתי (171-175) לשהות כאן חסר־כבוד ולהרעיף עליך שפע ועושר."
אז ענה לו אַגַמֶמְנוֹן, מלך בני האדם: "ברח, אדרבא, אם אכן לבך להוט לכך. אני לא אתחנן בפניך להישאר למעני. אחרים, אשר יכבדוני, עומדים לצִדי ובייחוד זֶאוּס הנבון־בעצה. (176-180) אתה השנוא עלי מכל המלכים צאצאי־זֶאוּס; תמיד המריבה יקרה ללבך, מלחמות ומערכות קרב. ואם מתעלה אתה מאוד בכוחך, ניחא — האל נתן זאת לך. לך לביתך עם ספינותיך ורעיך ומלוך על המִירְמִידוֹנִים,⁴¹ אני לא אטריד את עצמי בגללך, (181-185) אף אין לי עניין בכעסך. אך זאת אוסיף ואאיים: כשם שפוֹיבּוֹס־אַפּוֹלּוֹן חוטף ממני את כְרִיסֵאִיס, ואני אשלח אותה בספינתי עם קהל מרעי, כך אלך בעצמי ואוביל את בְּרִיסֵאִיס,⁴² שניתנה לך כמענק־כבוד, אל אוהלי⁴³ שלי. וזאת על מנת שתדע אל נכון (186-190) עד כמה אדיר אני ממך, וכך יחשוש גם אחר לטעון כי הוא שווה לי, ולא ישקול עצמו כנגדי."
כך דיבר, וכְאֵב עלה בבן־פֵּלֶאוּס. המה לבו בחזהו השעיר והיה פוסח על שתי הסעיפים: האם ישלוף חרבו החדה מצד ירכו, (191-195) יקים מהומה במחנה ויקטול את בן־אַטְרֶאוּס, או שמא יעצור את כעסו ויכבוש את להט לבו. עודו מתחבט בדברים אלה במחשבתו ובלבו, החל מושך את חרבו הגדולה מנדנהּ והנה אַתֵּנֵה באה מן השמים. הֵרָה האלה לִבנת־הזרועות שיגרה אותה, (196-200) שכן שווה אהבתהּ בלבה לשני הגיבורים וחרדה היא להם. באה אַתֵּנֵה, ניצבה מאחוריו ואחזה בשׂערו הזהוב של בן־פֵּלֶאוּס, לעיניו בלבד נגלתה היא ומבין האחרים איש לא חזה בה. נדהם אַכִילֵּס, הסתובב לאחור ומיד הכיר את פַּלַּס־אַתֵּנֵה, וַתִּבְהַקְנָה עיניה הנוראות. (201-205) נשא קולו ופנה אליה במילים בנות־כנף:⁴⁴ "בת־זֶאוּס נושא־האַיגִיס,⁴⁵ מדוע הגעת כעת? האם על מנת שתראי את יהירותו של אַגַמֶמְנוֹן בן־אַטְרֶאוּס? אומר לך דבר מה, והוא שיתגשם לדעתי: ייתכן כי במהרה יאבּד את חייו בשל גאוותו היתרה."
(206-210) השיבה לו האלה אַתֵּנֵה אפורת־העין⁴⁶ לאמור: "באתי אני מן השמים על מנת לעצור את עוצמתך, אם אך תשמע בקולי. הֵרָה האלה לִבנת־הזרועות שיגרה אותי, הן שווה אהבתהּ בלבה לשניכם וחרדה היא לכם. אולם בוא, חֲדַל מהמריבה ואל תשלוף החרב בידך. (211-215) אמת ויציב, תוכיחנו במילותיך באשר לעתיד לבוא; הרי זאת אומר, והוא שיתגשם: הנה תבוא עת ויונחו בפניך מתנות נהדרות, רבות פי־שלושה, עקב חטא גאוותו זה. אך אתה רסן עצמך וציית לנו."⁴⁷
ענה לה אַכִילֵּס קל־הרגליים, פנה אליה ואמר: (216-220) "עלי לכבד, אלה, את ציווּיכן, על אף כעסי הרב בלבי. הרי כך ייטב: האיש אשר מציית לאלים, מרבים הם להיעתר לו."
אמר, והסיר את ידו האדירה מהניצב הכסוף, דחק את החרב הגדולה לנדנהּ ולא הִמרה (221-225) את מצוות אַתֵּנֵה. היא שבה לאוֹלִימְפּוֹס, אל ארמונו של זֶאוּס נושא־האַיגִיס ולחברת האלים האחרים.
שוב אז נשא בן־פֵּלֶאוּס מילים הרות־גורל, כי עדיין לא סר מכעסו, וַידבר אל בן־אַטְרֶאוּס: "שיכור כבד מיין, בעל עיני כלב ולב צְבִיָּה,⁴⁸ (226-230) מעולם לא העזת בלבך לעטות שריון ולהיחפז עם הצבא אֱלֵי קרב, אף לא לצאת למארב עם הטובים שבאַכַיִים; אכן דבר זה נראה לך כמוות. ודאי נעים יותר בהרבה לגזול מתנות מיד כל איש אשר ידבר כנגדך במחנה האַכַיִים הרחב. (231-235) מלך טורף־בשר־עמו, שולט אתה על חסרי־תוחלת, שאלמלא כן, בן־אַטְרֶאוּס, היית עכשיו עולב זו הפעם האחרונה. אך אומר לך ואשבע שבועה גדולה: חי שרביט זה,⁴⁹ אשר לעולם לא יצמיח עוד עלים וענפים, מאז לראשונה עזב את גזע העץ בהרים (236-240) ולא יוסיף לפרוח; הרי הנחושת⁵⁰ החליקה אותו מכל צִדיו והסירה את עליו וקליפתו. עתה נושאים אותו בכפות־ידיהם בני־האַכַיִים החורצים משפט, מביאי המסורות מזֶאוּס. וזו תהיה לך השבועה הגדולה: אמת, יגיע יום בו תבוא על כל בני־האַכַיִים ערגה גדולה לאַכִילֵּס. (241-245) אולם אז לא יהיה בכוחך לפצותני, גם אם תרגז מאוד, כאשר רבים יאבדו ויפלו בידיו של הֶקְטוֹר הורג־האדם. ואתה בקרבך תשסע את לבך בכעס, משום שלא הוקרת כבוד כל עיקר למעולה בבני־האַכַיִים."
כך דיבר בן־פֵּלֶאוּס, השליך ארצה את השרביט (246-250) המשובץ מַסְמְרוֹת זהב ושב למקומו; למולו זעם בן־אַטְרֶאוּס. אז קם ביניהם נֶסְטוֹר,⁵¹ בעל אמרי השפר, הנואם צח־הקול בבני־פִּילוֹס; קול מתוק מדבש ניגר מלשונו. כבר שני דורות בני־אדם היודעים־שפה⁵² (251-255) הלכו לעולמם, אלה שלפנים נתחנכו וגדלו עמו בפִּילוֹס הקדושה, ועתה היה הוא מלך בדור השלישי. בטוּב־דעתו נשא מילותיו וַידבר אליהם: "אבוי, אכן כאב גדול בא לאדמת אַכַיאָה! בוודאי יצחק פְּרִיאַמוֹס ובני־פְּרִיאַמוֹס יעלזו, (256-260) אף יתר הטְרוֹיָאנִים ישמחו מאוד בלבם, אם אך יִוָּדַע להם כל זאת בדבר מריבת שניכם, אתם המעולים שבדַנָאִים במתן עצה ובלחימה. על כן שמעו לי: שניכם צעירים ממני; הן כבר בימים עברו התהלכתי בחברת גיבורים טובים אף מכם (261-265), וגם הם מעולם לא הקלו בי ראש. גברים שכאלה שוב לא ראיתי ואף לא אראה עוד, כדוגמת פֵּירִיתּוֹאוֹס ודְרִיאַס רועה הצבאות, קַאינֶאוּס, אֶכְּסָדִיוֹס ופּוֹלִיפֵמוֹס השווה־לאלים, וכן תֵּסֶאוּס בן־אַיגֶאוּס, דמיונו כבני־האלמוות.⁵³ (266-270) היו אלה האיתנים בבני האדם הולכי־הארץ. איתנים היו ובאיתנים נלחמו — חיות הפרא שוכנות ההרים⁵⁴ — ובאלימוּת אבדו מן העולם. עמם התעריתי בבואי מפִּילוֹס, הלאה מארצי הרחוקה, שהרי הם זימנו אותי. (271-275) אני נלחמתי בכוחי שלי, ואין איש כיום בבני האדם הולכי־הארץ שיוכל להילחם נגדם. הם הקשיבו לעצותַי וצייתו לדברַי; אם כן צַייתו גם אתם, משום שהציות טוב יותר. אתה, על אף כוחך, אל תגזול ממנו את הנערה, (276-280) אלא ותר, הואיל ובני־האַכַיִים הקדימו להעניק לו אותה כתשורה. ואתה, בן־פֵּלֶאוּס, אל תהיה נכון לריב ולהתנגד בכוח למלך, היות שמעולם לא זכה מלך נושא־שרביט למנת־כבוד כשלו, וזֶאוּס העניק לו תהילה. אף אם איתן אתה, ואלה היא אמך יולדתך, (281-285) בכל זאת הוא נישא יותר, כי על רבים מאוד ימלוך. בן־אַטְרֶאוּס, עצור את עוצמתך, מתחנן אני כי תרפה מכעסך על אַכִילֵּס, באשר הוא חומת מגן לכל האַכַיִים מפני המלחמה הנוראה."
ענה לו אַגַמֶמְנוֹן המושל, פנה אליו ואמר: (286-290) "אכן, כל הדברים הללו, ישישי, דיברת כסדרם. אך גבר זה רוצה להתעלות על כל האחרים, על כולם רוצה לשלוט, בכולם למשול ולהכפיף את הכול לציווּיָו, אשר אותם, דומני, שום איש לא ימלא. אם האלים הקיימים לעד עשוהו לוחם אוחז־חנית, (291-295) הַבְשֶׁל כך יתירו לו לדבר דברי נאצה?"⁵⁵
ענה לו בהתרסה אַכִילֵּס הנהדר: "אמת, אֶקָרֵא פחדן וחסר־תוחלת, אם אכן אעתר לך במשימה כלשהי אשר תוֹרֶה. על אחרים צווה דברים אלה, שהרי עלי (296-300) לא תפקד; אין בדעתי שלי עוד לציית לך. אך דבר נוסף אומר לך, ואתה הטמן זאת בנפשך: לא אלחם בידַי עבור הנערה, לא בך ולא במישהו אחר, הואיל והיא שגזלתם ממני, אתם נתתם לי אותה. אולם שאר רכושי הנמצא ליד ספינתי השחורה, המהירה, (301-305) ממנו לא תגזול דבר ותישאהו בעל־כורחי. ובאמת, בוא ונסה, על מנת שיֵדעו גם הללו: מיד יָזוּב דמך השחור סביב כידוני."
כך, משהתעמתו השניים במילים עוינות, קמו ממקומם ופיזרו את אספת האַכַיִים לצד הספינות. (306-310) שב בן־פֵּלֶאוּס אל אוהליו וספינותיו המאוזנות בלווית בן־מֶנוֹיטִיאוֹס⁵⁶ ורעיו. אך בן־אַטְרֶאוּס נחפז והוריד ספינה מהירה אל הים, בחר עשרים חותרים, העלה לתוכה הֶקָטוֹמְבָּה לכבוד האל, הוביל לסיפונהּ את כְרִיסֵאִיס יפת־הלחיים (311-315) והושיבהּ. עלה גם הקברניט, אוֹדִיסֶּאוּס רב־התושייה.
אז, משעלו לספינה, הפליגו בנתיבים הלחים.⁵⁷ בן־אַטְרֶאוּס ציווה את החיילים להיטהר, והם נטהרו, השליכו חרפתם לים⁵⁸ והקריבו לאַפּוֹלּוֹן הֶקָטוֹמְבּוֹת שלמות, (316-320) פרים ועזים, לצד חוף ים השממה.⁵⁹ ניחוח העוֹלָה הסתחרר, היתמר בעשן והגיע לשחקים.
כך עמלו הם בדברים אלה במחנה. אך אַגַמֶמְנוֹן לא סר מדברי המדון אשר קודם איים על אַכִילֵּס. פנה בדברים אל טַלְתִּיבִּיוֹס ואֶוּרִיבָּטֵס, (321-325) שהיו כרוזים ומשרתיו הזריזים: "לכו לאוהלו של אַכִילֵּס בן־פֵּלֶאוּס, תפסו את בְּרִיסֵאִיס יפת־הלחיים בידהּ והובילוה. אך אם לא יִתן אותה, אני עצמי אבוא בלווית רבים ואקחנה, ועבורו רק יקשה הדבר."
(326-330) כך אמר, שילחם ואף ציווה פקודה נוקשה; הלכו השניים על־כורחם לצד חוף ים השממה והגיעו אל אוהלי המִירְמִידוֹנִים וספינותיהם. אותו הם מצאו יושב באוהלו, ליד ספינתו השחורה, ולמראה שניהם לא שמח אַכִילֵּס. (331-335) עמדו הם ברעד וביראת־כבוד כלפי המלך, לא פנו אליו ולא שאלו אותו מאומה. אך הוא הבין הדבר בנפשו וַיִּשא קולו וַיקרא: "שלום עליכם, כרוזים, שליחי זֶאוּס ובני האדם, מהרו ובואו! בעינַי אינכם נושאים אָשָׁם, אלא אַגַמֶמְנוֹן, (336-340) אשר שלח אתכם בעבור הנערה בְּרִיסֵאִיס. בוא, פַּטְרוֹקְלוֹס צאצא־זֶאוּס, הוצא את הנערה, תן להם ויובילוה. יהיו שני אלה עדים בפני האלים הברוכים, בפני בני־אדם שסופם מוות ובפני המלך הזה האכזר — אם שוב אי־פעם (341-345) יגיע הכורח שאושיע את האחרים מחורבן נורא. אמת, הוא רותח בנפשו ההרסנית ואינו יודע כלל להבחין, אינו מביט לפנים ולאחור, כיצד יוכלו האַכַיִים להילחם בבִטחה לצד הספינות."
כך דיבר, ופַּטְרוֹקְלוֹס מילא את מבוקשו של חברו האהוב, (346-350) הוביל את בְּרִיסֵאִיס יפת־הלחיים אל מחוץ לאוהל, מְסָרָהּ להם ויובילוה. שבו הם אל ספינות האַכַיִים ועל־כורחה הלכה עמם האישה. אולם אַכִילֵּס שפך דמעותיו, סר לבדו והתיישב הרחק מרעיו על חוף הים האפור, צופה אל מרחביו האינסופיים. (351-355) שטח ידיו והתפלל רבות לאמו היקרה: "אמי, הן את יְלַדְתִּינִי וקצר־ימים אנוכי; הנה כי כן, היה על זֶאוּס שוכן־האוֹלִימְפּוֹס הרועם־במרומים להפקיד בידַי את מנת־כבודי. אולם כעת לא שילם לי כִּדְבָעֵי ולו קמעה. אמת, בן־אַטְרֶאוּס, אַגַמֶמְנוֹן המושל במרחבים, (356-360) חילל את כבודי. תפס הוא את תשורתי ויחזיק בה, הן בעצמו גזל אותה."
כך דיבר והזיל דמעה, ואמו הגבירה שמעה אותו והיא יושבת במעמקי הים לצד אביה הזקן.⁶⁰ במהירות עלתה כאֵד מתוך הים האפור והתיישבה אל מול בנה הבוכה. (361-365) וַתלטפנו בידה וַתאמר דברהּ וַתקרא: "ילדי, מדוע תבכה? מהו הכאב שבא לך בנפשך? אמור, אל תסתיר זאת במחשבתך, וכך נדע שנינו."
נאנח בכבדות אַכִילֵּס קל־הרגליים, פנה אליה ואמר: "ידעת זאת, ומדוע אספר לך כל הדברים הללו ואת כבר מכירה אותם? (366-370) באנו אל תֵּבֵּה, עירו הקדושה של אֵאֶטִיוֹן.⁶¹ החרבנו אותה ואת כל השלל הבאנו לכאן. חילקו בני־האַכַיִים את השלל ביניהם כהלכה, ובחרו עבור בן־אַטְרֶאוּס את כְרִיסֵאִיס יפת־הלחיים. אך עתה כְרִיסֵס, כוהן אַפּוֹלּוֹן היורה־למרחק, (371-375) בא אצל ספינותיהם המהירות של האַכַיִים עוטי־שריון־הנחושת למען יפדה את בתו, והוא נושא כופר עצום ובידיו סמלי אַפּוֹלּוֹן היורה־למרחק מתנוססים על שרביט זהב. התחנן הוא בפני כל האַכַיִים, ובפרט בפני שני בניו של אַטְרֶאוּס, מושלי הצבאות. (376-380) אז הריעו בהסכמה כל יתר האַכַיִים כי יש לירוא את הכוהן ולקבל את הכופר הנוצץ, אך הדבר לא הסב נחת לבן־אַטְרֶאוּס, לאַגַמֶמְנוֹן, בלבו. הוא גירשו באכזריות ואף ציווה פקודה נוקשה. בכעס שב הזקן על עקבותיו, אך אַפּוֹלּוֹן (381-385) שעה לתפילתו, כי יקר ללבו מאוד. הוא שילח באַרְגֵּאִים את חִצו הנורא, ועתה גוועו הלוחמים בהמוניהם. חִצי האל התעופפו לכל עבר במחנה האַכַיִים הרחב, ונביא היודע אומנותו היטב בישׂר לנו את אותותיו של היורה־למרחק. (386-390) מיד קראתי ראשון כי יש לחלות את פני האל; או אז נתקף בן־אַטְרֶאוּס כעס, קם לאלתר ואיים עלי במילים, ואכן הוא שהתגשם. הן האַכַיִים מהירי־המבט שולחים אותה בספינה מהירה אל כְרִיסֵה ומובילים מתנות לאדון; (391-395) אך את השנייה, זה עתה הלכו כרוזים והובילוה מאוהלי, הנערה בת־בְּרִיסֶאוּס, אשר בני־האַכַיִים נתנוה לי. אולם את, אם יש בכוחך, הגני על ילדך. בואי לאוֹלִימְפּוֹס והתחנני אל זֶאוּס, אם אכן אי־פעם שימחת את לבו במילה או במעשה. (396-400) הרי פעמים רבות בבית אבי שמעתיך מתפארת, עת סיפרת כי את היחידה בבני־האלמוות שמנעת אסון מביש מבן־קְרוֹנוֹס השוכן־בשחור־עננים. כאשר יתר דרי האוֹלִימְפּוֹס רצו לכבול אותו בשלשלאות — הֵרָה, פּוֹסֵידוֹן ופַּלַּס־אַתֵּנֵה — (401-405) את, האלה, באת ושחררת אותו מכבליו. חיש זימנת את בעל־מאה־הידיים⁶² לאוֹלִימְפּוֹס התמיר. האלים מכנים אותו בְּרִיאָרֶאוֹס, אך בפי כל בני האדם הוא אַיגַיאוֹן⁶³ — שהרי עולה הוא בכוחו על אביו — והוא אם כן ישב לצד בן־קְרוֹנוֹס, מתנשא בתהילתו; (406-410) יראו מפניו האלים הברוכים ולא כבלוהו עוד. הזכירי לו עתה דברים אלה, שבי לצִדו וחבקי את ברכיו, אולי יהיה נכון לסייע לטְרוֹיָאנִים וידחק את האַכַיִים, בעודם נקטלים, אל סביבות הים וירכתי ספינותיהם.⁶⁴ כך יטעמו הם כולם את טעמו של מלכם, (411-415) וגם יכיר בן־אַטְרֶאוּס, אַגַמֶמְנוֹן המושל במרחבים, את שגעונו, באשר כלל לא הוקיר כבוד למעולה באַכַיִים."
אז ענתה לו תֶּטִיס והזילה דמעה: "אבוי לי, ילדי שלי, מדוע גידלתי וטיפחתי אותך, אני שילדתיך בסימן רע? הלוואי ידעת נחת לצד ספינותיך, ללא דמעות וכאב, (416-420) היות שגורל חייך קצר־מועד הוא ולא יארך הרבה. ועתה, נוסף על היותך קצר־ימים, היית גם לאומלל מכול. על כן ילדתיך לגורל אכזר בהיכלי. אלך בעצמי לאוֹלִימְפּוֹס המכוסה־שלג ואומר דבר זה בעבורך לזֶאוּס הנהנה־בברקו, אם יהיה נכון להקשיב. (421-425) אך אתה הישאר כעת ושב לצד הספינות מהירות־השַׁיִט, התמד בזעמך על האַכַיִים וחדל כליל מן המלחמה. הרי אתמול עשה זֶאוּס דרכו אל אוֹקֶאַנוֹס⁶⁵ לסעודה בקרב האַיתִּיוֹפִּים החסודים, וכל האלים הלכו בעקבותיו. ביום השנים עשר ישוב לאוֹלִימְפּוֹס, (426-430) ואז אלך אל בית זֶאוּס שמוסדותיו־נחושת, אפול לרגליו ואחבק את ברכיו; דומני כי ייעתר הוא."
כך דיברה והלכה לדרכה, אך אותו הותירה שם, כועס בלבו בעבור האישה יפת־המַחֲגוֹרֶת אשר בכוח גזלו ממנו על־כורחו. אולם אוֹדִיסֶּאוּס (431-435) הגיע לכְרִיסֵה והוא מוביל את ההֶקָטוֹמְבָּה הקדושה. כאשר נכנסו אל הנמל רב־העומק, קיפלו מפרשׂיהם והניחו אותם בספינה השחורה; שִחררו בזריזות את חבלי־התורן הקדמיים, הנמיכו התורן אל מחזיקו,⁶⁶ ובחתירת משוטים הִנחו את הספינה קדימה אל המעגן. (436-440) הם השליכו את אבני־העוגן למים ובחבלים קשרו את הספינה לחוף מירכתיה. אז ירדו מהספינה אל שפת הים, הוציאו את ההֶקָטוֹמְבָּה לאַפּוֹלּוֹן היורה־למרחק, ומן הספינה חוצת־הימים ירדה ובאה כְרִיסֵאִיס. אוֹדִיסֶּאוּס רב־התושייה הוביל אותה לאלתר אל המזבח, (441-445) הפקידהּ בידי אביה היקר, פנה אליו ואמר: "הו כְרִיסֵס, אַגַמֶמְנוֹן מלך בני האדם שלח אותי להשיב את בתך אליך, ולהעלות הֶקָטוֹמְבָּה קדושה לפוֹיבּוֹס בשם הדַנָאִים. זאת על מנת שנחלה את פני האדון, אשר זה עתה המיט ייסורים הֲרֵי־אנחות על האַרְגֵּאִים."
(446-450) כך אמר, הפקידהּ בידיו והוא קיבל בשמחה את בתו היקרה. הם מיהרו וערכו את ההֶקָטוֹמְבָּה הקדושה לאל סביב המזבח הבנוי־לתלפיות. אז נטלו את ידיהם וחפנו בהן גרגירי־שעורה, ובקהלם נשא כְרִיסֵס ידיו וַיתפלל תפילה רמה: (451-455) "שמע אותי, בעל־הקשת־הכסופה הפורשׂ חסותך על כְרִיסֵה וקִילָּה הקדושה, השולט בעוצמה על טֶנֶדוֹס: אמת כבר לפנים שעית לתפילתי, הענקת לי כבוד ונגפת בחוזקה את צבא האַכַיִים. ובכל זאת אף עתה מלא־נא משאלתי זו: (456-460) הסר כעת מן הדַנָאִים את המגפה הנוראה."
כך דיבר בתפילתו ופוֹיבּוֹס־אַפּוֹלּוֹן שמע אותו. אם כן, לאחר שהתפללו והשליכו מידיהם את גרגירי־השעורה, משכו תחילה לאחור את צוואר הקורבנות, שחטו אותם ופשטו את עורם; את הירכיים חתכו והפרידו, עטפו את העצמות (461-465) בשכבת שומן כפולה והניחו עליהן את נתחי הבשר הנא. הזקן העלה זאת באש על־גבי גזרי־עץ ונסך ממעל יין אדמדם תוסס, ולצִדו הצעירים אחזו קלשונים מחומשי־להב.⁶⁷ אולם לאחר שנשרפו הירכיים כליל ואף טעמו הם מן הקרביים, קצצו את שאר החלקים והתקינו אותם על שיפודים. (466-470) את הכול צלו בשימת־לב רבה ואחר־כך משכו מן האש. משפסקו מעמלם והכינו את הסעודה, נפנו וסעדו, ולבם לא חסר מאומה בסעודה השווה.⁶⁸ אך כאשר מילאו את תאוותם למשקה ולמאכל, מילאו הנערים את קערות־היין⁶⁹ עד שפתן (471-475) וחילקו המשקה לכולם, זאת לאחר שנסכו מגביעיהם. וכך כל היום היו נערי האַכַיִים מחלים את פני האל בריקוד ובשירת הלל עֲרֵבָה, מזמרים שבחו של היורה־למרחק; והוא שמע אותם וַיתענג בלבו.
כאשר שקעה החמה וחשכה ירדה ובאה, (476-480) נשכבו לישון לצד חבלי הספינה. אך עת הופיעה אֵאוֹס⁷⁰ הרעננה, ורודת־האצבעות, אזי הפליגו בחזרה אל מחנה האַכַיִים הרחב. אַפּוֹלּוֹן היורה־למרחק שלח להם רוח גבית טובה. הם העמידו את התורן ופרשׂו עליו מפרשׂיהם הלבנים, (481-485) והנה נשבה הרוח בלב המפרש; גל הארגמן⁷¹ העלה שאון סביב שִׁדְרִית הספינה הנעה, והיא האיצה על פני הגלים וביקעה לה נתיבהּ. משהגיעו אל מחנה האַכַיִים הרחב, גררו את הספינה השחורה על חול הים (486-490) במעלה החוף והתקינו תחתיה את הסָמוֹכוֹת הארוכות ליצבהּ. אז נתפזרו הם אל עבר האוהלים והספינות.
אך הוא התמיד בזעמו וישב אצל הספינות מהירות־השַׁיִט, בנו של פֵּלֶאוּס מזרעו של זֶאוּס, אַכִילֵּס קל־הרגליים. לא הלך עוד כמנהגו לאספה המקנה־כבוד־לגברים, (491-495) לא עוד למלחמה, אלא נשאר שם ולבו עליו דַּוָּי, עורג לזעקת הקרב וללחימה.
אולם כשהפציע השחר ביום השנים עשר למן המועד,⁷² שבו יחד לאוֹלִימְפּוֹס כל האלים הנצחיים וזֶאוּס הובילם. אך תֶּטִיס לא שכחה את מצווֹת (496-500) בנה שלה, אלא השכימה קום ועלתה מגלי הים אל השמים הרחבים, אל אוֹלִימְפּוֹס. היא מצאה את בן־קְרוֹנוֹס המשקיף־למרחב יושב בנפרד מן האחרים בשיא פסגותיו של אוֹלִימְפּוֹס רב־הרכסים. התיישבה היא למולו, אחזה ברכיו (501-505) בידה השמאלית, ובימנית נגעה בסנטרו, פנתה בתחינה לזֶאוּס המלך בן־קְרוֹנוֹס ואמרה: "זֶאוּס אבינו, אם אי־פעם הועלתי לך בקהל בני־האלמוות במילה או במעשה, מלא משאלתי זו: כבד את בני, אשר קצר־ימים הוא מכול. (506-510) עתה אַגַמֶמְנוֹן מלך בני האדם חילל את כבודו, תפס את תשורתו ויחזיק בה, הן בעצמו גזל אותה. אך אתה, זֶאוּס האולימפּי הנבון־בעצה, בַּכֵּר אותו; הפקד עוצמה בידי הטְרוֹיָאנִים עד אשר יכפרו האַכַיִים על עוונם כלפי בני ויאדירו את כבודו."
(511-515) כך דיברה; אך זֶאוּס אוֹצֵר־העננים לא השיב לה מילה, אלא ארוכות ישב והחריש. אולם תֶּטִיס, כאשר חיבקה את ברכיו, המשיכה לאחוז ודבקה בהן ושאלה שוב בשנית: "הבטח לי זאת באמת והנד ראשך לכך, או סרב — הרי הפחד אינו מושל בך — על מנת שאדע היטב (516-520) עד כמה בזויה הנני מכל האלים."
בטרדתו הגדולה פנה אליה זֶאוּס אוצר־העננים ואמר: "לבטח זהו עסק ביש, משום שתצווי עלי להתכתש עם הֵרָה, עת תעלה היא חמתי במילות תוכחה. גם בימים כתיקונם מתגרה היא בי תמיד בקהל האלים בני־האלמוות (521-525) וטוענת כי אני מסייע לטְרוֹיָאנִים בקרב. אך את שובי עתה על עקבותייך, פן הֵרָה תבחין בך. אני אדאג לעניינים אלה כדי שאוכל להגשימם. בואי, אניד ראשי עבורך כדי שתאמיני: הן מבחינתי אין גדול מזה האות בקרב בני־האלמוות: (526-530) לא אוכל לחזור בי ממילתי, לא שווא תהא הבטחתי וחסרת־מימוש, כאשר אך־פעם אניד ראשי בהסכמה."
אמר בן־קְרוֹנוֹס והנהן בגבותיו השחורות. נעו ונרעדו התלתלים נוטפי־האַמְבְּרוֹסִיָה⁷³ על ראשו האלמותי של המלך, וַיטלטל הוא את אוֹלִימְפּוֹס הנישא.
(531-535) לאחר שהתדיינו השניים כך, נפרדו דרכיהם: היא זינקה מאוֹלִימְפּוֹס הבוהק אל הים העמוק, וזֶאוּס שם פעמיו אל ארמונו. וַיקומו האלים כולם לקראת אביהם; אף לא אחד העז להישאר בכיסאו כאשר הלך והתקרב, אלא כולם עמדו למולו לברכו. (536-540) אז התיישב בכס־מלכותו, והֵרָה הביטה בו והיטב ידעה כי תֶּטִיס כסופת־הרגליים, בתו של זְקַן הים, באה עמו בדברי עצה. מיד פנתה אל זֶאוּס בן־קְרוֹנוֹס במילים עוקצניות: "מי שוב מבין האלים, ערמומי שכמותך, בא עמך בדברי עצה? (541-545) תמיד יקר ללבך לחשוב בסתר ולחרוץ משפט הרחק ממני. מעולם לא הסברת לי פנים, לא היית נכון לומר לי מילה על אודות שיקוליך."
אז ענה לה אב בני האדם והאלים: "הֵרָה, אל־נא תקווי לדעת את כל ציוויי; (546-550) יכבד עלייך הדבר על אף היותך רעייתי. אולם, את שמן הראוי לשמוע, לא יהא איש מבין האלים ולא מבני האדם אשר יקדים ויֵדע זאת לפנייך. אך את אשר אעדיף לשקול במחשבתי הרחק מהאלים, אל תשאלי פרטי דברים אלה ואל תחקרי על אודותם."
(551-555) אז ענתה לו הֵרָה הגבירה יפת־העין:⁷⁴ "בן־קְרוֹנוֹס הנורא מכול, איזהו הדבר אשר אמרת? מני־קדם לא אשאלך דבר, אף לא אחקרך, אולם אתה חשוֹב־לך בשלווה כל אשר תחפוץ. עתה קיים חשש נורא בלבי שמא (556-560) תֶּטִיס כסופת־הרגליים, בתו של זְקַן הים, הִטתה את דעתך. הרי עם שחר התיישבה בקרבתך וחיבקה את ברכיך. לדעתי הנהנת לה בראשך שבועת אמת, כי תוקיר כבוד לאַכִילֵּס ותמיט חורבן על רבים בצי ספינות האַכַיִים."
ענה לה זֶאוּס אוצר־העננים, פנה אליה ואמר: (561-565) "גבירתי היקרה, תמיד עסוקה את במחשבות ואינני חומק מעינך. אך בכל מקרה אין בכוחך לעשות מאומה, כי אז תרחקי יותר מלבי, ועבורך רק יקשה הדבר. אם כך הם פני הדברים, לבטח זו הדרך היקרה ללבי; אך את שתקי ושבי, צייתי למילתי (566-570) פן לא יועילו לך כל האלים אשר באוֹלִימְפּוֹס, כאשר אך אתקרב ואשלח בך את ידַי העצומות."
כך דיבר, והֵרָה הגבירה יפת־העין פחדה, ישבה חרישית וכופפה את לבה. וַיתעצבו האלים דרי הרקיע ברחבי ארמונו של זֶאוּס, (571-575) ובקרבם הֵפַיסְטוֹס,⁷⁵ האומן המהולל, פתח במילים וַידבר על לב אמו היקרה, הֵרָה לִבנת־הזרועות: "אכן יהיה זה עסק ביש ולא נוכל עוד לשאתו, אם תמשיכו שניכם כך לריב בגין בני־תמותה ותנהיגו סכסוך בקרב האלים. אף הסעודה (576-580) המעולה לא תנעם במאומה, כאשר עניינים פחותי־ערך מעיבים עליה. אנסה לשכנע את אמי — והיא עצמה תבין זאת — לפייס את זֶאוּס, אבי היקר, כך ששוב לא ירגז אבינו ויפריע את שלוות הסעודה בקרבנו. שכן אם אך ירצה האולימפּי משליך־הברק, (581-585) אזי ידיח את כולנו מכיסאותינו, כי עצום כוחו עד מאוד. אך את שְׁבִי את לבו במילים רכות, ומיד אז יִטֶּה האולימפּי חסדו לכולנו."
כך דיבר וזינק ממקומו, שם בידי אמו היקרה את גביע־היין כפול־הידית וַיִּשא אליה דברו: (586-590) "גלי איפוק, אמי, ושאי בנטל על אף עוגמת נפשך, פן אראך בעינַי מוכה ונחבטת, ואם גם יקרת לי ולבי עלייך דואב, לא אוכל לסייע לך. הרי האולימפּי הִנו יריב אכזר לכל אשר יתמודד נגדו. הן כבר לפנים, עת השתוקקתי לבוא להגנתך, (591-595) תפס אותי ברגלי והשליכני מסף־ביתו השמימי. יום תמים נטלטלתי מטה ועם שקיעת החמה נפלתי בלֵמְנוֹס.⁷⁶ רוח־חיים הייתה בי אך מעט. שם, אחר שנפלתי, מיהרו בני־הסִינְטִיִים והביאו לי מזור."
כך דיבר. חייכה הֵרָה, האלה לִבנת־הזרועות, (596-600) ובחיוך קיבלה בידהּ את הגביע מבנהּ. והוא דולה נֶקְטָר מתוק מקערת־היין ומוזגו לכל האלים האחרים, כפי תורם משמאל לימין. צחוק אשר שובע לא יֵדע ניעור אז בקרב האלים הברוכים, עת חזו בהֵפַיסְטוֹס נחפז ומתנשף ברחבי הארמון.
(601-605) כך סעדו הם כל היום עד שקיעת החמה, ולבם לא חסר מאומה בסעודה השווה, אף לא בצלילי הנבל היפה להלל שעליו פרט אַפּוֹלּוֹן, ולא בנעימת המוזות ששרו בקולן הערב וענו אחת לרעותה בשירתן.
אולם משדעך אור השמש הבוהק, (606-610) ביקשו מנוחתם והלכו איש איש לביתו, מקום משכנו אשר הֵפַיסְטוֹס, נכה־הרגליים המהולל, הקים עבורו בדעת ובהשכל. זֶאוּס האולימפּי משליך־הברק עלה על יצועו, שם לפנים היה נוהג לנום עת באה עליו שינה מתוקה. (611) שם עלה על משכבו ונרדם, ולצִדו הֵרָה, היושבת בכס הזהב.