מסמרים

יהלי

אמא שמחה עד האוזניים שחזרתי לצייר, אבל עמוק בפנים ידעתי שהיא בעיקר שמחה שאני ילד רוסי טוב, לא מתמסטל ולא יוצא עם בנים (תיקון: לא מביא יותר בנים הביתה ולא מתקשר אליה כשאני מסטול), ולכולנו הייתה שמחה וצהלה. לפחות כל עוד גרתי בירושלים והייתי סטודנט מצטיין ואפילו קנו כמעט את כל העבודות שלי בתערוכת הסיום. 

איציק אָרוֹיוֹ, שמלמד בבצלאל ולקח אותי תחת כנפו, אמר שזהו, מאני טיים. אני יכול (חייב) לספק את הסחורה, יש כמה מקומות שהוא מכיר והוא יכול להציג אותי, ככה התחלתי להתגלגל ואפילו הצלחתי לא רע. יצירה בתערוכה קבוצתית במוזיאון תל־אביב, עוד יצירה בתערוכה קבוצתית במוזיאון ירושלים, ציור במוזיאון פתח־תקווה, תערוכת יחיד ראשונה שנה אחרי שסיימתי את בצלאל והזמנה להציג בגלריות מסחריות בחו"ל. הייתי בן עשרים וחמש וקצת ועל גג העולם. ואני יש לי סוג של פחד גבהים, אני מסתכל למטה ורואה את עצמי מרוסק (ואז אני המרוסק מסתכל על עצמי שעומד למעלה וכל מה שהוא יכול לראות זה את יהלי שלפני הנפילה, ופתאום אני במעגל מטורף שמוביל תמיד לנקודה שבה אני נופל ומתפרק). אז כשמישהו הציע לי להסניף איתו בפתיחה של גלריה בקלרקנוול, לא אמרתי לא, גם לא אמרתי לא כשהציעו לי אֵם־דִי, ובקיצור, אמרתי הרבה כֵּנים שכנראה היו צריכים להיות לֹאִים. 

אמא התחרפנה. 

חשבתי שהכול בסדר איתךָ, חשבתי שעברנו את השלב הזה, אתה אומן צעיר ומצליח, למה אתה צריך את השטויות האלה? מה לא עשיתי בשבילך? את האוכל מהפה שלי אני הוצאתי בשבילך, את החיים שלי אני נתתי בשבילך, למה אתה עושה לי את זה? אתה רוצה להרוג אותי? אתה רוצה שאני אסבול? לא הייתי אמא מספיק טובה? אתה מנסה להעניש אותי?

אז התמסטלתי עוד קצת כי הדיבורים שלה המשיכו ללוות אותי גם כשנחתי וחזרתי לדירה בתל־אביב והייתי צריך לעשות משהו כדי להשתיק אותם, ובנקודה הזאת, היו מעט מאוד דברים שעזרו. אחרי שנגמר לי הוויד הייתי בדָאוּן ולא היה לי כוח להזמין עוד כי הדילר שלי היה יותר פרנואיד מהקג״ב ותמיד מצא מקומות יותר ויותר מוזרים להיפגש. אז בדקתי אם יש משהו אחר, והיו כל מיני דברים אחרים. לקחתי קצת קלונקס של השותפה שלי כדי להרגיש יותר טוב, אחרת לא הייתי יכול להגיע למסיבה שאיציק אמר לי להגיע אליה היום בערב, ואז התקלחתי והתלבשתי יפה.

המסיבה שאיציק סיפר עליה התקיימה בבית של שרית בּוֹשִׁינְסְקִי, שהיא סוג של "פטרונית של האומנויות", כמו שאיציק אוהב לקרוא לזה. מישהי עשירה עם הרבה זמן פנוי, ובעיקר עם הרבה כסף פנוי, שאוהבת לחשוב שהעובדה שהיא מוציאה המון כסף על אומנות פלסטית הופכת אותה להיי־סוסייטי ובגלל שכולנו אומנים מורעבים, אנחנו אוהבים לבוא אליה, לעזור לה להרגיש ככה.

"תבוא, תעשה לה חינדל'ך", איציק טפח לי על הכתף. אני מעדיף לעשות חינדל'ך לאיציק ולא לאישה בת שישים ומשהו עם קמטים על התחת, אבל האמת שכבר ניסיתי עם איציק איזו פעם והוא צחק עליי ואמר שהוא מצטער, הוא לא בקטע, אבל אם היה מסתכל בכיוון, אז בכיף.

שרית בושינסקי, כמו הרבה אנשים עשירים אחרים, גרה לה בסטייל על שדרות דוד המלך בדירה ענקית שפעם הייתה שלוש או ארבע דירות, עם הרבה יצירות אומנות על הקירות ועל הרצפה ובכל מקום. הן כנראה סיפקו לה תחליף לחברה, כי לא נראה שיש לה בנזוג או ילדים. הייתה שם שתייה, והייתה מוזיקה שרצתה מאוד להיות רטרו, ובעיקר הרבה ציורים, אז התחלתי לעבור בין הראובן גוטמנים למשה קדישמנים לרות שלוס המהמם שתלוי על הקיר באחד החדרים וגרם לי לעמוד ולהתעצב, עד שכמעט החמצתי את הדיווה שעמדה והסתכלה במבט בוחן על הפסל שהוצב באמצע הסלון וכמו התגמד לעומתה. 

אמא שלי, וחלק מהחברים שהיו לי בַּשירות לאומי ובכלל אנשים עם סטיגמות מטומטמות על הקהילה הַבִּיסִית, בטוחים שזה שאני אוהב גם גברים אומר שאני לא יכול להימשך או להתאהב בנשים: בולשיט מטורף, כי היי — מחיקה ביסית, מישהו? ועוד יותר גרוע, למה שקהילה, שבמשך שנים דיכאו ומחקו אותה, תרצה למחוק חלק מתוך עצמה? זה משהו שבכלל משגע אותי. אז לא, אני נמשך מאוד לנשים, במיוחד לדיוות גבוהות, עם תחת בשרני, שיער אדום־דם וזרועות ארוכות שגורמות לי לחשוב על אֵלוֹת הודיות ועל זרועות בלתי־נראות שמאווששות בחושך מאחורי וליד הזרועות הגשמיות שלהן. 

היא זזה, קצת לכאן וקצת לכאן, כאילו חשבה לרגע על מה היא חושבת, ככה, בקטע רפלקסיבי, ואז היא הסתובבה וראיתי שזאת לא סתם אישה — זאת דנה שוורץ.

דנה שוורץ, שעליה היה לי קְרָאשׁ מטורף כשהייתי בן שבע־עשרה, ופָאק, פתאום זה החזיר אותי ממש לשם, בקטע מופרע לגמרי, שוב ישבתי בכיתת הרישום, במקום שבו הדרך היחידה לגרום למישהו להסתכל עליך היא להוכיח שאתה הכי טוב והכי מוכשר, וכמובן שבחיים לא העזתי לפתוח את הפה, כולם היו הרבה יותר מבוגרים, הרבה יותר מנוסים והתעניינו בנושאים כמו ״איך להרשים את האומן אורח שבא להרצות על זין־אם־יש־לי־מושג־מה״, בזמן שאני התעניינתי בנושאים יותר חשובים כמו: איך לשרוד את הבגרויות, איך אני גורם לימית למצוץ לי, ואיך, בריבון העולמים, אני גורם לדנה שוורץ להסתכל עליי, כי ברור שלהיות מוכשר כמו שד עם העיפרון והצבעים והפחם, לא באמת הזיז לה. היא לא הייתה ממש סגורה על עצמה, וזה רק נעשה ברור יותר כשמיד בתחילת הסמסטר השני היא עברה למסלול לצילום (החברה שלה, קרנית, הסתכלה עליי במבט מרחם, אבל לא לגמרי חסר אמפתיה. כאילו היא מבינה שדברים כאלה קורים וילדים קטנים מתאהבים בילדות גדולות. לא נורא, זה יעבור להם). 

למרות זאת, מאז הזמן שלי בוִיצוֹ עברו כמעט... שש? שמונה שנים. הייתי בשירות לאומי והייתי בהודו והייתי די הרבה באירופה עם האומנות שלי, וכל האיציקים והשריתות וה״ערב־רב״ים אמרו שאני הדבר הבא של הציור הישראלי ואם ככה, אז גם אם אני מסתכל על עצמי מהנקודה הכי גבוהה בעין של לונדון או סתם כל־בו שלום ורואה את התהום צוחקת בחזרה — יש עליי. וזה כמובן נשמע ממש סבבה באופן תיאורטי, אבל כשאני מנסה לעודד את עצמי אני תמיד רואה את הטי־שירט עם הציור של הילד הבריון שמקדימה כתוב לו don’t mess with me, וכשהוא מסתובב, מאחורה כתוב I will cry. 

דנה שוורץ הסתובבה באיטיות אחרי שניקיתי את הגרון וניסיתי להציג את עצמי. "יהלי סָבּוֹלְבֶסְקִי. למדנו פעם יחד, בויצו — לפני שעברת למסלול של הצילום..."

"יהלי?" העיניים הכחולות־כחולות שלה הצטמצמו כמו מישהי שבחורים כל הזמן מתחילים איתה והיא רק מחפשת דרכים להיפטר מהם, עד שפתאום ראיתי התחלה של זיכרון ואיתו התחלה של חיוך. "אתה הילד שהצטרף אלינו לקורס של אילן?" 

זה לא היה החיוך שרציתי. ניסיתי לחשוב על משהו אחר להגיד, אולי לספר על אחד הפרויקטים שאני מעורב בהם כשהיא פתאום שאלה אם יש לי סיגריה, ולא, לא הייתה לי סיגריה, למרות שבאותו רגע הצטערתי שאין לי. אני לא אוהב לעשן, ואלוהים יודע כמה שזה דפוק — בחור שמטפח התמכרות לסמים קלים ושונא סיגריות — אבל העשן של הסיגריות עושה לי רע ואף פעם לא הייתי מסוגל לקחת לריאות. וויד אני מעשן תמיד עם מאייד ומשתדל לשלוח את סבטה, החברה הכי טובה שלי, לשבת ליד החלון כשאנחנו מעשנים ביחד.

ניסיתי להגיד לדנה שיש לי דברים אחרים לעשן (זאת אומרת, לא לי, אבל עוד מעט אני הולך לחברים שלי. להם יש, אולי את רוצה להצטרף?) אבל את דנה שוורץ זה כבר לא עניין. לא הייתה לי סיגריה ולא היה לי מה להציע לה חוץ מזיכרון מעורר רחמים על ילד נוירוטי. 

למרות שזה היה הדבר האחרון שרציתי, איציק — שידו בכול ויד כל בו (ואוהב את זה ככה) — מצא אותי גם הפעם. מן הסתם, אחרי שבדיוק ספגתי דחייה משפילה, ממש לא היה בראש שלי לשמוע את איציק, אבל כמובן שהוא לא חסך ממני — לא את התוכחות ולא את המחמאות. יהלי, יא איבני, אתה חייב להישאר בתודעה אם אתה רוצה להצליח, יש כל־כך הרבה צעירים כמוך שהכוכב שלהם זרח פתאום ואז — פוף. נגמר. הינה, אני מסדר לך מקום בְּפָּאנֶל על ״אמת ובדיה באומנות הישראלית״, זה במכון מה־שמו, לא תבוא? ואני רוצה שתתחיל לחשוב על תערוכה חדשה. מי שלא מציג, לא קיים. מתארגנת תערוכה קבוצתית במוזיאון אשדוד, אני יכול לסדר לך להשחיל לשם משהו. הוא טפח לי על הכתף, חייך והדליק לעצמו צינגל'ה. ככה הוא קורא לזה. צינגל'ה. 

״להדליק גם לך?״

ולמרות שבדיוק לפני כמה דקות הצעתי לדנה שוורץ להצטרף אליי לחברים כדי לעשן, אמרתי לא. 

איציק צחק ואמר שהוא ישחרר אותי. לך, תבלה עם אנשים בגילך. וזה מה שהתכוונתי לעשות, לפחות לפני שראיתי את דנה. 

במקום להמשיך לחברים, חזרתי הביתה הרבה לפני שהמסיבה הסתיימה. ההשפעה של הקלונקס התפוגגה כבר, פתחתי את הארון (שמשמש בעיקר את השותפה שלי), לקחתי קצת (הרבה) מכל דבר וקיוויתי לטוב. אבל טוב זה לא היה. אחרי משהו כמו עשרים שעות התעוררתי על הרצפה, מסריח, מעורפל ועם ראש דופק, גררתי את עצמי למקלחת ואחרי שהסתבנתי, נשטפתי וזרקתי את עצמי על המיטה, קלטתי שאני לא מצליח להפסיק למצמץ ושיש לי מלא טיקים בתוך הגוף, כאילו אני מקצר מבפנים. 

במשך קרוב לשעתיים התלבטתי מה לעשות, ואז התקשרתי לאיציק. מהצד השני של הקו יכולתי לשמוע אותו, נאנח, כאילו נשף עשן מהסיגריה שלו כששאל מה יהיה איתי, יהלי, יהלי. היה כל־כך טוב אתמול. בושינסקי אהבה אותך. למה?

לא עניתי לו, ואיציק הכריז שיאללה — קח את עצמך למיון.

אין מצב, מה אני צריך מיון עכשיו על הראש? אני כבר יודע שאני דפוק וצריך טיפול — תודה ובבקשה — בשביל זה יש לי את אמא שתזכיר לי שאני החיים שלה אם רק אעז לשכוח לחצי שנייה, אבל כנראה שגם כשניסיתי לברוח מאמא מצאתי את עצמי אוסף אנשים שינהלו אותי רק כדי להזיז את התחת ולעשות משהו. חמש דקות אחר־כך ארזתי את עצמי בג'ינס וחולצה ונסעתי לבית חולים.

במיון חיכיתי מיליון שעות עד שהושיבו אותי על מיטה והחליטו לאשפז אותי כדי לראות שהכול בסדר והיי, הינה לך משגיח (כי זה נשמע כאילו ניסית להרוג את עצמך). לא, לא ניסיתי להרוג את עצמי, הסברתי. אני אוהב לחיות. אני אומן מצליח. 

בשלב הזה התקשרתי לסבטה. סבטה, בניגוד לאיציק, גילתה קצת פחות הבנה כשסיפרתי לה על הלילה שעבר עליי.

"מתי תפסיק כבר לשחק עם תרופות של אנשים אחרים? אתה לא מבין שאתה הורג את עצמך?" היא התעצבנה — פעם אחת כשסיפרתי לה מה קרה, ופעם שנייה כשצחקתי עליה ואמרתי, בערך בפעם האלף, שאם היינו יחד והיא הייתה משגיחה עליי, זה לא היה קורה. 

"צא מזה, יהלי. אני לא אוהבת בחורים ואתה צריך להתגבר על התסביך אדיפוס שלך בקטע דחוף". 

"אם לי יש תסביך אדיפוס, מה יש לך?" 

"חור בראש", וזה היה סיכום די טוב לרומן האפלטוני שלי ושל סבטה, כמו הבדיחה על השניים שרצו להתחפש לגבינה שוויצרית: אחד לבש חולצה עם חורים והשני סתם הסריח.

במשך כמה ימים ניסיתי להסתיר את מה שקרה מאמא שלי. כי אם סבטה, שנכרכה סביבי ולא הפסיקה להתקשר ולשלוח הודעות הייתה תמנון, אז אמא הייתה עלוקה, כזאת שיונקת ממך חיים ואנרגיה ומאלחשת אותך בתערובת פסיכודלית של אשמה, אהבה ופחד, עד שאתה כל־כך מסומם שאתה כבר לא מסוגל לחשוב לבד ורק מתפקד על אוטומט. וכשאמא הבינה שבבית־חולים חשבו שניסיתי להרוג את עצמי — טוב, זה היה צפוי — ״אני רוצה אותך בבית״.

"ואני רוצה לנשום. ביי, אמא —"

"יהליצ'קה, אוי ואבוי לך אם אתה מנתק לי —"

"אני ילד גדול".

"ילדים גדולים לא מנסים להתאבד כשאמא שלהם לא משגיחה עליהם". 

ומפה לשם ומשם לפה, אמא בכתה שאני הדבר היחיד שיש לה בעולם ואיך אני יכול לחשוב בכלל על להתאבד, לא עזר שאמרתי שבכלל לא התכוונתי למות. באיזשהו מקום גם אני וגם אמא ידענו שאני בעצם מאוד רוצה למות ומשימת חייה של אמא לא הייתה רק להביא אותי לעולם אלא להבטיח שאשאר בו ואף פעם לא אעזוב אותו.

יום אחר־כך, כשמצאתי את הביצים לספר לסבטה שאני חוזר לחיפה, סבטה נאנחה ואמרה שהתחלקתי על השכל. כי מה, לא התאמצתי מספיק לברוח מאמא שלי, לא החטיפו לי מספיק מכות בתיכון כי אני הומו, מה חיפה עכשיו, איזה חיפה בראש שלך?

אבל אמא בחיפה, וחיפה בחיפה. אפילו סבטה בחיפה. 

אז כן. עמדתי לחזור לחיפה.