נישואי תרמית

פרולוג

זהו זה!
מדי ריאן התיישרה, מיוזעת ומלוהטת תחת השמש שיקדה בשמים התכולים, והניחה את ידיה המלוכלכות על ירכיה המעוגלות. כל עלה ופרח היו מושלמים. עציצי הטרה קוטה היו מסודרים בקבוצות מושכות סביב החצר המקומרת. מזרקת האבן המרכזית העתיקה היפהפייה שוקמה ופעלה סוף-סוף, שולחת אל על תימורת מים כסופה שנפלה בחזרה אל אגן האבן הרדוד, יוצרת מוסיקה מימית מקסימה.
הכול היה מוכן לקראת המסיבה שתיערך הלילה, ועבודתה החשובה הראשונה כגננת נוף הושלמה בהצלחה, עבודה שקיבלה מחברתה הטובה מימי הלימודים, אמנדה.
היא חייכה כשחשבה על אמנדה. זו היתה חברות משונה – כולם אמרו זאת – הילדה הנערית השובבה והיפהפייה הבלונדינית העדינה והאיסטניסית. אבל הקשר הצליח. עם סיום הלימודים הטביעה אמנדה את חותמה כדוגמנית-על וניהלה סגנון חיים זוהר. אך מדי, שהתייגעה בקולג' לגננות, לא קינאה בה אלא רק שמחה בשבילה, במיוחד כשאמנדה התאהבה באיל הון יווני עשיר כקורח ונישאה לו.
ואז, שלושה חודשים אחרי החתונה, התקשרה אמנדה בבוקר אביבי קריר אחד. "מה דעתך על חופשת עבודה מלווה בתשלום נאה? קריסטוס קנה וילה משגעת מחוץ לאתונה. הבית מושלם אבל השטח מוזנח מאוד, במיוחד החצר. בא לי משהו בסגנון מורי. את יכולה לקחת על עצמך את העבודה? קריסטוס אמר שכסף לא מהווה שיקול." צחקוק לוחשני. "הוא יעשה הכול כדי לרצות אותי. הוא לא כמו הגבר היווני הטיפוסי; הוא מאמין שלנשים יש דעות משלהן!"
מחר תחזור מדי לאנגליה עם צ'ק שמן, שיזוף ואוסף של זיכרונות מאושרים – ועם התקווה שבהיעדרותה קיבלה אמה לפחות כמה תגובות לפרסומים שבתה פירסמה בעיתונות המקומית.
היא פנתה לבדוק בפעם האחרונה את מערכת ההשקייה המוסתרת בדיסקרטיות שטיפלה בהשקיית העציצים וראתה את דלת העץ הכבדה שהובילה מהחצר אל פרדס הלימונים נפתחת. היא שרבבה את שפתה התחתונה, הסיטה בנשיפה את תלתלי הקרמל שהסתבכו בריסיה הסמיכים וזכתה להתבונן ללא הפרעה בחתיך – שום תיאור אחר לא התאים – שנכנס לחצר בנחת.
כמוה, גם הוא היה לבוש בבגדים נוחים. מכנסי ג'ינס דהויים כמעט בלויים, בניגוד למכנסי הכותנה הקצרצרים שלה, ווסט שחור עתיק שמלבד גודלו תאם את הווסט שלה. מישהו שמחפש עבודה מזדמנת, הסיקה כשהוא פסע לעברה. אבל בניגוד לנערים ששכרה כדי שיעזרו לה בעבודות הכבדות, הבחור הזה נראה מבוגר יותר – מניחוש שלה, בן שלושים וארבע או חמש.
מובטל, עם אישה וכמה ילדים קטנים? מחפש עבודה לכמה ימים? איזה בזבוז. עם מראה כשלו, לא תחסר לו עבודה כדוגמן: גבוה, כהה ומשגע, פניו מעוצבות ביד אומן כדי להבטיח פיק ברכיים בקרב האוכלוסייה הנשית. עצמות חזקות, פה תקיף ושתלטני בדיוק עם מידת החושניות המתאימה, מנתה מדי את היתרונות. כשהתקרב, הוסיפה לרשימה עיניים זהובות חמות מקסימות תחומות בריסים כהים ארוכים עד כדי חטא.
העיניים המרתקות הללו הביעו שאלה כשהוא עצר מולה, ומדי נאלצה לבלוע גוש מרגיז בגרונה כשהתנצלה בכנות מוחלטת, "הפרויקט הסתיים. אנחנו כבר לא מחפשים עובדים. אני מצטערת."
"באמת?" הוא לא נראה מאוכזב. הוא אפילו חייך. וההשפעה היתה מחשמלת. זיעה חדשה הופיעה על שפתה התחתונה. גבה כהה התרוממה. "ומי את?"
"מד." למקרה שהוא לא הבין, היא מיהרה להמשיך, "מדי ריאן. מעצבת הפרויקט." היא הוטבלה כמדליין משום שאמה, שכבר ילדה שלושה בנים מופרעים, השתוקקה לבת שתוכל להלביש בבגדים יפים ולגדל להיות נשית. אך מדליין סירבה להגיב לכל שם מלבד מד – או מדי, בלית ברירה – וזכרה בבירור את גיל שלוש או ארבע, כשאמה המסכנה ניסתה להלביש אותה במשהו ורוד ומצויץ למסיבת יום-הולדתה. היא התאבנה כמו קרש וצרחה בכל כוחה כשסירבה ללבוש בגד נשי כזה.
היא אהבה את הוריה אבל העריצה את אחיה הגדולים ותמיד שאפה להוכיח שהיא יכולה לעשות כל מה שהם יכולים לעשות – החל בטיפוס על העצים הגבוהים ביותר ובדיג של דגי טרוטה באמצעות דגדוג בטנם וכלה בחתירה ברפסודה מעשה ידיה על פני האגם באחוזה שבה אביה הועסק כאחראי גנים ראשי. לבסוף השלימה אמה עם העובדה שיש לה בת נערית – מנומשת, מלוכלכת תמיד, אגדים מידבקים מקשטים את רגליה הפזיזות, תלתלים סוררים – ואהבה אותה אהבה עזה.
"אז את אנגלייה?" העיניים הזהובות הסקסיות נדדו עליה, ומדי שהנהנה באישור הרגישה שבשרה רוטט כשעיניו חזרו מעלה וננעצו בעיניה. בכל עשרים ושתיים שנותיה, אף גבר לא השפיע עליה כך, ותחושת האינטימיות הצורבת המפחידה והזרה איבנה אותה. "את דוברת את שפתי?" שאל בנהמה גרונית, נהמה שהרטיטה משהו חם בעורקיה. אחר-כך השפיל עיניו אל פיה הרחב, שפתיה פשוקות כשהיא תהתה לפשר שאלתו. קולו, שהיה בעל מבטא מושך, רמז על משהו מעבר לנימוס גרידא. "אני מעוניין לדעת איך הבהרת לעובדים שלך את הרצונות שלך."
"אה – זה!" מדי נרגעה. שאלה ידידותית. עם ידידותיות היא יכלה להתמודד בלי בעיות. היו לה הרבה ידידים, גם בתיכון וגם בקולג'. היא היתה חברה טובה של רוב הבנים בכפר. אבל מעולם לא היה לה חבר רציני. אף אחד מידידיה לא בחר בה להיות הנערה המיוחדת שלו. הם ראו בה אחת מהם – פנו אליה עם בעיות, שוחחו איתה על כל מיני דברים – אך בכל הנוגע לקשרים רומנטיים, הם בחרו בנערות הפלרטטניות שידעו לחייך חיוכיים אווייליים ולצחקק.
עיניים כחולות כבירוניקה חייכו. "לא, אני לא דוברת יוונית. קלטתי מהעובדים הזמניים כמה מילים" – חיוכה התרחב, אפה המנומש היפה מתקמט – "אבל אפשר לומר שניחשתי שמדובר במילים שאסור לחזור עליהן בחברה מנומסת! ניקוס – הגנן הקבוע שקריסטוס שכר – מדבר אנגלית די רהוטה, והוא תרגם בשבילי."
קולה גווע. היא שמה לב בבלבול שהוא לא נראה מקשיב לה. האם הוא פשוט שאל את הדבר הראשון שעלה בראשו הנאה רק כדי לדובב אותה לדבר? כי הוא חזר אל הסקירה האיטית והמטרידה של גופה השופע מדי, עיניו משתהות יתר על המידה על הירכיים הזהובות החלקות שיצאו מתוך השוליים המרופטים של מכנסיה הקצרצרים.
היא לחצה את ברכיה זו אל זו כדי להילחם באינסטינקט החולני לפשק אותן ולהטות את ירכיה אל אותו גוף משגע גבוה, רזה וחזק, והחליטה להיפטר ממנו. בניסיון לדכא אותו, דבריה יצאו בקול צרוד שהיא לא זיהתה כשלה. "רצית משהו? אני יכולה לעזור לך?"
הוא הדאיג אותה כשהתקרב אליה עוד קצת. כתפיו הרחבות התרוממו מעט, העור השזוף נוצץ כמו משי משומן, והיא החלה לתהות מה יהיה מרקם העור הזה תחת אצבעותיה.
הוא לא ענה, אבל משהו רחש בשתיקה, וחיוכו האיטי גרם לה לרעוד, גרם לה לתהות מה קורה כאן – כי באותה ודאות שתרנגולות הטילו ביצים, שום גבר מעולם לא עורר בה תחושה משונה כזו. את ה... מה? הציפייה הזאת?
היא בלעה את רוקה במאמץ בדיוק כשהוא אמר, "אני חושב שכרגע את צריכה למצוא מקום מוצל." בחינניות עצלה, במגע קל שבקלים, הוא הסיט קווצת שיער לח ממצחה הלוהט. "את חמה. חמה מאוד." עיניים זהובות ריצדו. "נתראה בהזדמנות."
לא אם זה יהיה תלוי בי, חשבה מדי בפראות כששעתה לעצתו והתרחקה מנוכחותו המטרידה, ניגשת אל הדלת הרחבה שהובילה אל הווילה הקרירה. עורה עדיין עקצץ ממגעו הקל, מעביר רטטים של תגובה במורד גבה.
גבר יווני טיפוסי, חשבה בזעם. רוב העובדים הזמניים היו אותו הדבר. הם לא היו מסוגלים להפסיק לעשות רושם בנוכחות אישה. היא הצליחה להתעלם מהם בלי שום בעיה. היא לא פלרטטה. לא ידעה איך. לא רצתה לדעת איך. לא היה לה שום ניסיון.
אך הזר הזה היה שונה. ועוד איך! זה עורר בה אי-נוחות. מינון גדול במיוחד של כריזמה, החליטה כשהגיעה אל המפלט של סוויטת החדרים שניתנה לה. מינון מרשים שלא היה מאפשר לה לעמוד בפניו אילו חשב על פיתוי.
פיתוי? היא לא התכוונה לפנות לכיוון הזה. בשום פנים ואופן לא! אין ספק שהוא התנהג כך עם כל אישה מתחת לגיל תשעים. אז צאי מזה, נזפה בעצמה.
היא הסירה את בגדי העבודה שלה, ניגשה אל המקלחת ודחקה אותו ממחשבותיה בפראות די רבה. או ניסתה לעשות זאת. ללא הצלחה של ממש, הודתה ברוגז רב.

המסיבה התנהלה עם אותה פעלתנות דיסקרטית שרק כסף רב יכול היה להשיג. אורחים סופר-נוצצים נדדו מהמזנון השופע אל החצר, כוסות יין מוחזקות באלגנטיות ביד, מדברים במלמול רך על הרומנטיות של התאורה העילית הממוקמת בנקודות אסטרטגיות, של השתילים הריחניים שמדי בחרה, של הוורדים החיוורים והיסמין המתוק שקישטו בשרשראות את עמודי הארקדה. ומפני שאמנדה וקריסטוס וידאו שכל הנוכחים ידעו שהיא יצרה את היופי השופע, מדי החזיקה אצבעות וקיוותה שחלק מהאורחים אולי יזכרו אותה אם יזדקקו לעבודות כלשהן בעתיד.
אמנדה הצטרפה אליה על מושב האבן המבודד שאליו פרשה מדי כדי להסדיר את נשימתה אחרי שענתה על שאלות גננות כה רבות, כוס של יין לבן צונן בידיה החמות.
"זה מושלם. כולם מתפעלים. אי-אפשר לדעת – אולי תקבלי עוד עבודה או שתיים."
"אני מקווה!" מדי חייכה אל חברתה. "אני אשמח לעבוד כאן שוב – התאהבתי בארץ הזאת! ואני לעולם לא אוכל להודות לך מספיק על זה שחשבת עלי."
"על מי עוד הייתי חושבת, טיפשה?" גומות של חיבה הופיעו בפניה היפות של אמנדה. "ותקשיבי לי – אם תקבלי הצעת עבודה, תגבי הרבה כסף. האנשים האלה שייכים לעשירון העליון של החברה היוונית – הכסף נוזל להם מהאוזניים – הם מצפים לשלם המון כסף. אם תציעי להם מחיר מוזל, הם ייבהלו ויברחו!"
"אני אזכור את פיסת הציניות הזאת!" מדי לגמה באסירות תודה לגימה ארוכה של יין ובידה הפנויה דחפה את השיער המבולגן שלה מעיניה, עיניה הכחולות המרצדות משוטטות על קבוצות האנשים היפהפים שהסתובבו לאט, פטפטו, הנשים מדביקות מחירים בדיסקרטיות לתכשיטים ולשמלות המעצבים של חברותיהן.
כשמדי התלבשה למסיבה, היא אפילו לא ניסתה להתחרות בהן. לעזאזל, איך היא יכלה? היא לא היתה גבעולית, והמלתחה שלה היתה מצומצמת כמו השערות על ראשו של אדם קירח. לכן היא לבשה את השמלה היחידה שהביאה איתה – שמלה כחולה, פשוטה אבל ייצוגית.
כשראתה אותו, הצטערה מיד על המראה הרגיל שלה.
משהו בלתי נשלט הקפיץ את לבה וגרם לבטנה לבצע סלטה משונה. הבחור שהיא תייגה כעובד זמני – ממגנט בטוקסידו לבן, מנומס, אלגנטי – היה ללא ספק אחד מהאנשים הסופר-עשירים שאיתם חברתה התרועעה עתה משנישאה לעשירון העליון של החברה היוונית. כל תשומת לבו היתה נתונה ליפהפייה הכהה והרזה באופנתיות שנצמדה אל זרועו כאילו נשתלה שם.
"אופס – אורח מאחר. כדאי שאגש להתנהג כמו מארחת."
אמנדה, שהבחינה באיש המושך תשומת לב, קמה על רגליה, ומדי, שלא הצליחה להתאפק, שאלה, "מי זה?"
"הוא משגע, נכון?" אמנדה החליקה את המשי התכול של חצאיתה וצחקקה. "דימיטרי קובאריס, איל ספנות ושכן קרוב. הוא קפץ הבוקר לדון בעסקה עם קריסטוס – אבל הוא תפוס! הקרצייה היא איריני – נדמה לי שהיא איזו קרובת משפחה רחוקה – והדעה הכללית היא שבקרוב יצלצלו פעמוני החתונה! אז ראי, הוזהרת!"
נהדר! חשבה מדי בעידוד. והאזהרה היתה מיותרת. הופעתו בסביבה הזוהרת הזאת היתה דלי המים הקרים המטאפורי שנדרש לה – כי למרות כל כוונותיה הטובות, היא לא הצליחה להוציא אותו או את דבריו האחרונים מראשה. או את המבטים שנעץ בה. שפת הגוף שלו שידרה משיכה מינית – ואיזה גוף זה היה!
היא היתה צריכה לשים קץ לפלישתה החוזרת והלא רצויה של המחשבה המטופשת שהוא אולי הגבר היחיד שמסוגל לגרום לה להפר את נדר הצניעות שלה. נדר שנדרה לעצמה מפני שהקריירה המתפתחת שלה היתה חשובה לה הרבה יותר מכל קשר רומנטי, ובגלל הצורך שלה להוכיח את עצמה לאמה, שחשבה שאישה זקוקה לגבר שידאג לה, שיהפוך אותה לשלמה.
שטויות! – כפי שמדי הבהירה לאמה ללא אלגנטיות כשזו נתנה ביטוי להשקפתה המיושנת.
אך היא לא יכלה שלא להביט באורחים המאחרים ולהבחין שהיד שלא הקיפה את מותניה של איריני היפה הורמה בברכת זיהוי כשהוא העיף מבט מעבר לאמנדה וראה אותה יושבת על ספסל האבן שלה.
מדי סירבה להגיב, פניה בוערות, וניסתה להידחק יותר אל הצללים. הדבר האחרון שרצתה היה שהוא יתקרב אליה בנחת, העלוקה בעקבותיו, וישפיל אותה כשיזכיר לה שחשבה בטעות שהוא עובד זמני.
אם זו היתה כוונתו, מדי ניצלה כשקבוצה של אורחים, קריסטוס בראשה, הצטרפה אליו. עם זאת, היא התפתלה ממבוכה ומרטטים חזקים מדי של משהו שונה בתכלית השינוי כשעיניו הוסיפו לחפש אותה. עיניים מוצרות ומהורהרות.
צמרמורת גדולה עברה בה. מספיק! היא לא התכוונה לשבת כאן כמו ארנב משותק בזמן שהאיש הזה לטש בה עיניים! היא זינקה על רגליה בסרבול ופסעה במרץ בחזרה אל הווילה, שם עיניו לא יוכלו לעקוב אחריה. היא עשתה את דרכה אל חדרה ואל משימת האריזה המרגיעה לקראת חזרתה לאנגליה בבוקר.
החשכה החלה לרדת כשמדי החנתה את המסחרית הישנה שלה בצדו של קוטג' האבן ששימש לה כבית כל חייה. הבית היה צפוף, עם ארבעה ילדים, אבל אמה הפכה אותו לבית נוח. אולי נוח מדי, הרהרה מדי באירוניה. רק אדם, הבכור, עזב את הבית, כשנישא לפני שנתיים. לו ולאן התמזל המזל להשיג בית בדיור ציבורי במרחק של קילומטר וחצי משם, ועבודתו כיערן פירנסה את אשתו ואת הדור הבא של משפחת ריאן – פעוט בן שנה וחצי ותאומים בדרך.
סם ובן עדיין גרו בבית. היה להם עסק משותף של שיווק תוצרת חקלאית – אספקה של תוצרת אורגנית לפאבים ולבתי-מלון מקומיים – והעסק לא הניב מספיק כדי לאפשר להם לעזוב. לא שהם נראו להוטים להפנות את גבם לבישול הביתי ולשירותי הכביסה של אמם.
היא הוציאה את המפתח ממתג ההצתה והפטירה אנחה. היא התקרבה לגיל עשרים ושלוש והיתה אמורה לעזוב את הקן ולהקל על אמה. והיא תעשה זאת, ברגע שהעסק שלה ימריא.
הרווחים מהעבודה ביוון היו מיועדים לכלים חדשים, אולי לשדרוג הרכב ולפרסום מקיף יותר – כי העיתונות המקומית הביאה רק להתעניינות אחת לעיצוב של גינה אחורית קטנה בעיירת השוק הקרובה. הלקוחות, שעברו לאחרונה לבית חדש, רצו את הדברים הרגילים. מה שהם כינו "חדר חיצוני", עם שטח משחק לילד קטן, הדק הנצחי ומדשאה זעירה. עבודה שגרתית משמימה שהיא סיימה בתוך חמישה ימים. ולא היה שום דבר אחר באופק.
מדי, שהיתה אופטימית מטבעה – קצת דומה מדי למר מיקאובר, נהג אביה לומר, אם כי בחיבה – היתה מדוכאת שלא כהרגלה כשנעלה את המסחרית וניגשה אל הדלת הצדדית שהובילה ישירות אל לבו החמים של הבית – המטבח. אמא תהיה עסוקה בהכנת ארוחת הערב לקראת שובם של הגברים המורעבים שלה. בליל שישי לרוב הכינה פאי בשר ענקי. מדי תכין את כמות הירקות העצומה ברגע שתחלוץ את מגפי העבודה המטונפים מבוץ שלה ותסיר את מעיל הגשם העתיק שלה.
היא הדביקה חיוך זורח על פיה הנדיב – לאמא היקרה היו דברים טובים יותר לעשות מאשר להסתכל על פרצוף חמוץ – פתחה את הדלת, וחיוכה התנדף. פיה נפער, לבה זינק אל גרונה, והיא נותרה עם סחרחורת משונה.
הוא היה שם. דימיטרי קובאריס. בכבודו ובעצמו. בחליפה ללא דופי. יושב ליד שולחן המטבח הענקי, שותה תה וטועם מעוגיות החמאה שהעמיסה עליו אמה המפטפטת וורודת הלחיים.
הוא נשא מבטו.
וחייך.
זה היה יום אביבי מושלם. יום אחרי הופעתו המדהימה. מדי צפתה בו בעיניים כחולות מוצרות כשפסע בנחת לאורך שביל היער הצר.
הוא לבש הבוקר מכנסי ג'ינס בצבע אבן שנצמדו אל ירכיו הגבריות הצרות ואל רגליו הארוכות וחולצה פשוטה בגון דבש שנצמדה אל הרוחב המאיים של כתפיו והשתלט על כל הסביבה. הפעמוניות הרבות, שהחלו להנץ בהבטחה, אפילו לא זכו למבטה. עיניה היו נתונות אך ורק לו. למורת רוחה.
אמש, אחרי הזמנה מצד אמה, הוא נשאר לארוחת הערב, משתלב בקלות עם משפחתה. הוא הסביר שפגש אותה באתונה באמצעות ידידה משותפת ושכאשר הגיע לאזור לרגל עסקים, החליט לקפוץ לבקר אותה.
והיא אולי היתה מאמינה לו, אילו ניסתה בכל כוחה. אבל לא אחרי שהופיע הבוקר, ערני ונמרץ, והודיע חלקלקות שיש לו יום פנוי ושמדי, כפי שגילה – או סביר יותר להניח, חילץ ממישהו – לא עובדת היום, לכן ישמח אם תראה לו קצת את האזור. בנוסף לכך, הוא הזמין את כולם לסעוד איתו בערב במלון שלו, מוחק בהינף יד את קימוט המצח התמה הזעיר של אמה.
אבל למדי עדיין היו תמיהות.
איזו סיבה היתה לחתיך הורס, איל הון יווני עשיר כקורח עם ארוסה משגעת, לטרוח "לקפוץ לבקר" אצל נערה עובדת פשוטה ומשפחתה הפשוטה? על אף שלא היתה רגילה לתשומת לב מינית גברית, היא לא היתה תמימה מכדי לזהות התעניינות כזאת. היא הבחינה בה באותו יום ראשון באתונה. היא נשכה בדאגה את שפתה התחתונה המלאה. הבעיה היתה שזה היה הדדי ושהיא נמשכה אליו אף שהשכל הישר הורה לה לברוח כל עוד רוחה בה.
דימיטרי הסתובב כשהשביל הצר נפתח אל אחו עשבי רחב וחיכה לה, פעימות לבו מואצות. תלתלים בורקים הקיפו את פני הלב הסמוקות שלה, שפתיה הלוהטות היו פשוקות; גופה השופע היה עטוף במכנסי ג'ינס דהויים ובחולצת עבודה גברית. היא היתה רחוקה מרחק שמים וארץ מהנשים האלגנטיות בבגדי המעצבים שהשליכו את עצמן עליו על בסיס קבוע מייגע.
טסטוסטרון הציף את גופו. דימיטרי היה ציני לגבי החצי הנשי של האוכלוסייה שהביט בו וראה רק את עושרו המרשים, והמודעות הגופנית המיידית וההרסנית הזאת מעולם לא הופיעה אצלו בעבר. ולא היתה לו שום כוונה להתייחס אליה בביטול. הוא רצה את מדי והוא ישיג אותה. הוא יעשה שמיניות באוויר כדי לזכות בה!
"למה אתה כאן? מה אתה רוצה?" היא נשמעה קצרת נשימה. היא היתה קצרת נשימה. אולם קצב ההליכה שלו לא היה קשה כלל. הכול היה חלק מעסקת החבילה של השפעתו עליה, הודתה מדי באי-נוחות ורעדה כשהוא אחז בידה והרים אותה אל שפתיו.
החמימות והתקיפות של פיו ששוטט על גב אצבעותיה גזלו את שארית נשימתה. וכשהוא מלמל, "את רוצה לשמוע את האמת?" היא נאלצה לעשות מאמץ אדיר כדי להישיר אליו מבט.
"אלא מה?"
זו היתה טעות גדולה לפגוש בעיניים הזהובות המרתקות והמהפנטות הללו, קלטה מדי כשברכיה נחלשו ובמקביל שדיה התרוממו ונדחפו בבהילות חמדנית אל הכותנה הדקה של חולצתה.
ידיו החזקות הארוכות נשלחו אל מותניה וקירבו אותה אליו, כאילו הוא ידע בדיוק מה קורה לה, גורמות לה לבעור מרוב מודעות לריגושו.
מדי, שנקרעה בין מה שמוחה אמר לה לבין מה שגופה רצה, קלטה את דבריו רק כעבור שניות אחדות. "אני צריך לחזור לאתונה בתוך חודש. וכשאעזוב, אקח אותך איתי. כאשתי." כשקלטה אותם לבסוף, תפס מוחה פיקוד.
היא התרחקה ממנו וצרחה, "השתגעת? איך אתה יכול לרצות להתחתן איתי? זה טירוף. אתה לא מכיר אותי!" אחר-כך הצטמצמו עיניה לחרכים מלאי בוז. "ככה אתה בדרך כלל נכנס לתחתונים של נערה? עם הבטחה להתחתן איתה?"
מזועזעת מרעם הצחוק הפתאומי שלו, היא יכלה רק לגמגם כשהוא כרך את זרועותיו סביבה ונשבע, "ידעתי שאני רוצה אותך בגופי ובנפשי בפעם הראשונה שראיתי אותך. ואם זה טירוף, אז אני אוהב להיות מטורף. הלילה, בארוחת הערב, אני אבקש את רשותו של אביך לחזר אחרייך. ואז אני אעשה כל שבכוחי כדי לשכנע אותך לקבל אותי."
לשמע האשמתה הרועדת, "אתה באמת מטורף!" הוא הנמיך את ראשו ונשק לה. וכל השאלות שכרסמו בה באשר לסיבה לכך שגבר כמוהו, שיכול היה לבחור מבין הנשים היפהפיות ביותר בעולם, בחר דווקא בה ככלתו לעתיד נעלמו למשך השעות המסעירות הבאות.

1

בפנים רועמות חצה דימיטרי קובאריס את מסדרון הקומה השנייה של הווילה המפוארת שלו בפאתי אתונה, ידיו מאוגרפות בצדי גופו, כתפיו הרחבות נוקשות כמו שור זועם שעומד להסתער.
אלני, הצעירה מבין עובדות משק הבית שלו, נצמדה אל הקיר כשהתקרב, ושחררה את נשימתה העצורה רק כשהוא ירד במדרגות שתיים-שתיים.
הסוליות של נעליו התפורות ביד הדהדו על אריחי השיש כשחצה את האולם הרחב ואחרי דפיקה קצרה נכנס לחדרה של דודתו.
"ידעת על זה?" דרש לדעת בקצרה, מעיף ככדור את פיסת הנייר המקומטת שבאגרופו. הצבע הזהוב של עיניו התכהה מזעם פנימי כשהאצבעות החיוורות הדקות של האחות הרווקה המבוגרת של אביו יישרו את הקמטים.
המילים הבודדות צרבו את מוחו כמו חומצה.
 
הנישואים שלנו תמו. עורך-הדין שלי יהיה איתך בקשר לגבי הגירושין שלנו.
 
שלושה חודשים, והיא אמרה שזה נגמר! בלי הסברים. שום דבר חוץ מפתק שהשאירה על הכר של מיטת הכלולות המרווחת שלהם. איך היא העזה?
"היא ממיטה קלון על השם קובאריס!" פלט, ודודתו הפסיקה את קריאתה הקפדנית חשוקת השפתיים והרימה את ראשה הכסוף. העיניים השחורות החדות הביעו בוז כשדודתו בת השבעים שמטה את הפתק על השולחן הקטן שלצדה וניגבה את ידיה באיסטניסיות בממחטת משי.
"אתה המטת קלון על שם המשפחה שלנו כשנישאת לה," הכריזה אלכסנדרה קובאריס ללא שמץ חמלה. "רודפת בצע מצויה שללא ספק חושבת על הסדר גירושין נאה. זה מחיר גבוה לשלם על ניסיון כושל להעמיד יורש, אחיין." היא התרווחה בכיסאה ברשרוש של משי שחור ושלחה יד אל הספר שקראה, מתייחסת אל דימיטרי בביטול. "לא, לא ידעתי שהיא עזבה. אני לא אשת סודה, ולא היה לי שום רצון להיות במעמד הזה. אני מציעה שתעיף מבט בכספת שלך כדי לבדוק כמה מהתכשיטים שהיא שכנעה אותך להרעיף עליה היא לקחה איתה."
דימיטרי סב על עקביו ועזב, פיו חשוק בשאט נפש. הוא לא יכול היה לנזוף בדודתו על שנתנה ביטוי למה שכל האחרים יחשבו, אף שנאלץ לנשוך את לשונו כדי להימנע מלעשות זאת. במצב רוחו הנוכחי, הוא היה מתנפל על כל מי שהיה מעז לנשום בנוכחותו, הודה בפראות. בתוך שניות חזר דימיטרי אל חדר השינה שחלק עם כלתו, פותח ארונות ומגרות. לבסוף עמד, גבותיו מחוברות, והשקיף החוצה דרך החלונות הגבוהים שסיפקו נוף חלקי על האקרופוליס הרחוק.
נראה שהיא עזבה רק עם הבגדים שלגופה ולקחה איתה רק את הדרכון ואת תיק היד שלה. אף אחד מבגדי המעצבים או מהתכשיטים לא נעלם. האם דודתו צדקה באמרה שמדי חיכתה לפרס גדול הרבה יותר? האם היא שמה לה למטרה להשיג בהסדר גירושין חצי מעושרו הרב ולעשות ממנו צחוק?
הוא חרק בשיניו החזקות. על גופתו המתה! מי שפוגע בגאוותו של גבר יווני, חמת זעמם של האלים תרד עליו בנקמה איומה!
האם הוא לא נתן לה כל מה שאישה יכולה לרצות? בית יפהפה מעורר קנאה, כסף ללא הגבלה, משרתים שימלאו כל גחמה שלה, סקס נהדר. תווי פניו המתוחים כהו מזעם בשל זיכרונות ברורים מדי מהדרך שבה הפסקות הצהריים שלו, שעד לנישואיו זכו לרוב להתעלמות, הפכו עם אשתו לגן-עדן בין הסדינים, כי הוא תמיד הרגיש שאינו מסוגל לעבור את השעות עד הלילה בלי ליהנות מגופה השופע והנענה.
האם היענותה הנלהבת היתה הצגה ותו לא? האם היא רק סבלה בשקט את התעלסותו כדי שהוא לא יחשוד בכלום עד שהיא תברח ותגיש בקשה לגירושין?
אף אחד לא עשה זאת לדימיטרי קובאריס! אף אחד!
הוא פנה בחיפזון והשתמש בטלפון הנייד שלו כדי להורות לעוזר האישי הבכיר שלו לבטל את כל הפגישות שלו לשלושת הימים הבאים. בידו הפנויה תחב כמה חפצים הכרחיים לתיק נסיעות. כשסיים את השיחה, חייג אל שדה התעופה ולבסוף, אחרי שקיבל את המידע הדרוש לו, יצר קשר עם הטייס של מטוסו הפרטי.
דמעות גאו בעיניה העייפות של ג'ואן ריאן כשפנתה להניח את הקומקום על כירי הברזל העתיקים. הרעידות הפנימיות הארורות האלו התעוררו שוב, ובעשרים וארבע השעות האחרונות היא שתתה מספיק תה כדי להציף אוניית קרב.
אף-על-פי-כן, היא היתה צריכה לגלות אהדה ולנסות לעזור, לדחוק את הבעיות האחרות שלה הצדה, כי רגע אחרי שג'ו, בעלה – שלפי הוראות הרופא, אמור היה לנוח ולהירגע בעקבות בעיית הלב שלו – יצא מהבית עם שלושת בניהם, נכנס החתן שלה. והטיל עוד פצצה ענקית.
מדי עזבה את ביתם.
מדי רצתה להתגרש.
לא ייתכן שזה קורה, חשבה בפרץ של חרדה. היא בשום פנים ואופן לא יכלה להבין איך הנישואים שלהם השתבשו כל-כך, במהירות רבה כל-כך. בתה זרחה מאושר כשאמרה את נדרי החתונה שלה בכנסייה הקהילתית הקטנה לפני שלושה חודשים. גם היא וג'ו היו מאושרים מאוד. תארו לעצמכם – בתם הנערית, שמעולם לא היה לה אפילו חבר, נישאת לגבר חלומי כה נאה, עשיר ונדיב. מדי האהובה שלהם פוסעת בהתלהבות אל עתיד בטוח.
ועכשיו זה!
דימיטרי נראה מתוח, כפי שכל גבר היה נראה אחרי זעזוע כזה, שלא לדבר על הטיסה הפזיזה מיוון והנסיעה לכאן במכונית שכורה. לכן שתייה של כוס תה...
היא הסתובבה, נשאה את הקומקום אל השולחן הישן הגדול ושמה לב שדימיטרי התיישב בכיסאו של ג'ו, ידיו המטופחות אך החזקות מאוגרפות על שולחן האורן המצולק.
"הלוואי שיכולתי לעזור," התאבלה ג'ואן, מרגישה חסרת תועלת. "אני ממש לא מצליחה להבין את זה. בשיחות הטלפון שלה היא לא רמזה שיש בעיה. מצד שני, זה לא האופי שלה." היא נאנחה. "זאת מדי. תמיד היתה לה נטייה לעצמאות." ביד רועדת כיסתה את הקומקום בכיסוי המרופד שלו. "לא שמעתי ממנה כלום מאז הטלפון האחרון שלה לפני שבוע. היא לא הופיעה כאן."
דימיטרי כפה על ידיו להירגע ושיטח אותן על המשטח המחוספס. ג'ואן ריאן היתה ללא ספק מבולבלת כמוהו.
הוא היה צריך לשכוח מהצריבה החומצית של הכעס בתוכו. האישה המסכנה ללא ספק יצאה מדעתה מרוב דאגה. הוא חיבב את הוריה של מדי, העריץ את יכולתם לעבוד קשה, את כנותם, את אהבתם למשפחתם. הוא לא היה מסוגל לספר לג'ואן שבתה האהובה היתה רודפת בצע ערמומית ותחמנית שנישאה לו רק בשביל מה שחשבה שתוכל לסחוט ממנו!
הוא לא היה מאמין בכך בעצמו עד היום. נשים התחילו איתו מאז הגיע לשנות העשרה המאוחרות שלו, והוא למד לזהות רודפות בצע ממרחק של מאה מטר. הוא היה מהמר על חייו שמדי כנה ורוצה אותו רק בגלל מי שהוא, שהיא רוצה ילדים בדיוק כמוהו. האם מוחו היטשטש בפעם הראשונה שראה אותה, חשק בה כפי שמעולם לא חשק באישה, לבו ונפשו אומרים לו שהיא האישה היחידה בעולם שבה הוא יכול לבטוח ללא סייג?
אבל איזה הסבר אחר יכול היה להיות? צבע חרך את עצמות לחייו הזוויתיות. עד כה היו נישואיהם נהדרים. בלי מילת כעס, רק מילים רכות וחיוכים. צחוק, אושר. הוא רק שם לב שלאחרונה היא נעשתה קצת יותר שקטה, ופעם, כששאל בעדינות אם קרה משהו, היא הפנתה אליו את חיוכה המקסים, שלחה אליו יד והרגיעה אותו שהכול כשורה.
וזו היתה האמת לאמיתה, כי הכול התנהל לפי התוכנית החמדנית שלה. הוא באמת לא רצה להאמין בזה עליה – לא עליה. אבל, בהעדר הסבר אחר, הוא היה מוכרח להכיר במציאות.
ג'ואן משכה כיסא, התיישבה בכבדות ומזגה את התה ביד רועדת. חמלה לנוכח מצוקתה אילצה את דימיטרי לומר, "תנסי לא לדאוג. היא תופיע. היא בוודאי עלתה על טיסה מסחרית מסודרת, לכן ייקח לה יותר זמן להגיע להית'רו ואז לעשות את דרכה לכאן. לאן עוד היא יכולה ללכת?" הוא בדק את זמני העזיבה של הטיסות לבריטניה כי ניחש שהיא תחזור הביתה. "את יכולה לחשוב על מקום אחר?"
ג'ואן, שלא היתה מסוגלת לדבר בגלל הגוש שבגרונה, נענעה בראשה. הגוש קיבל ממדים אדירים כשדימיטרי אמר בהרגעה, "היא תגיע לכאן. אני בטוח בזה. אבל אם היא תתקשר לפני כן, אני מבקש ממך לא לספר לה שאני כאן. אני צריך לדבר איתה, ליישר את ההדורים."
בזהירות, שומר על טון עדין, מרסן את הכעס, את הגאווה הזועמת של הגבר היווני, הוא כיסה את ידה המחוספסת מעבודה בידו – כי ג'ואן ריאן היתה אישה טובה, ושום דבר מזה לא היה באשמתה. "אל תדאגי."
אדיבותו שברה אותה. לא היתה לה שום כוונה להעמיס עליו את הבעיות של משפחתה, בוודאי לא כשהוא היה כה נסער בגלל נטישתה של מדי. אך ג'ואן לא יכלה לעצור את שטף היפחות שהרעיד אותה, ואז הביא חתנה הנאה והאכפתי חבילת ממחטות מאדן החלון, הציב אותה לפניה והניח יד רחומה על כתפה.
"מה קרה, ג'ואן?" שאל. הוא ציפה שהיא תהיה מבולבלת ונסערת מהתנהגותה של בתה, אבל לא עד כדי כך שתישבר לגמרי. "תספרי לי. אולי אני אוכל לעזור."
הכול נשפך ממנה.
השעה היתה מאוחרת, ובחוץ היה חשוך כפי שלילה בכפר יכול היה להיות. נהג המונית רטן חרש כשתמרן על הכבישים המפותלים והצרים שעצים סוככו עליהם. מדי, שרכנה קדימה, נאלצה לספק לו הכוונה.
"זה בערך בעוד קילומטר וחצי," אמרה לו כשהוא לקח את הפיצול השמאלי שעליו הצביעה. "אני אגיד לך כשנגיע לשם." היא השתתקה, שקועה במחשבות. והן לא היו חברה נעימה.
הדרך מאתונה היתה סיוט מוחלט. היא לא רצתה לחשוב על נישואיה המפורקים – זה כאב מדי – לכן החליטה לחשוב במקום זה על הקשיים של יציאתה אל החופש. ההמראה מאתונה התעכבה כמה שעות. כשהגיעה לבסוף להית'רו, עמדה מדי בתור שעה ארוכה כדי להחליף את שטרות האירו שלה ללירות שטרלינג, ואז ניגשה לתחנת יוסטון וישבה עם ספל של מה שהיה אמור להיות קפה בזמן שחיכתה לרכבת לשרוזברי. היא התקשרה הביתה כדי להודיע שהיא מגיעה – קרוב לוודאי בחצות, בקצב הזה, אחרי הקושי למצוא נהג שיסכים להסיע אותה לאזור הכפרי הנידח.
אמה נשמעה קצת מוזר בטלפון. מדי לא סיפרה לה שנישואיה תמו. היא תעשה זאת פנים אל פנים. היא ידעה שהבשורה תעציב את הוריה. הם חשבו שנישואיה מושלמים.
והם יכלו להיות מושלמים. היא אהבה אותו כל-כך. מספיק כדי לדחוק ממוחה את הספקות באשר לסיבה שהיתה לו לרצות להתחתן עם מישהי כה נחותה ממנו. ספקות שהזדחלו בחזרה פנימה באיטיות אבל ללא רחם עם חזרתה לאתונה ככלתו. קרביה התכווצו בכאב, והיא נאלצה להקשיח את גבה ולהזכיר לעצמה שהיא לא תרשה שינצלו אותה. שהיא לעולם לא תתחרט על שעזבה אותו, שהיא לא תתייפח בגללו.
האם הוא חשב שאין לה גאווה? האם הוא חשב שהיא טיפשה מכדי לגלות את האמת? שהיא כה מאוהבת בו, מוקסמת מגופו המרהיב, מהתעלסותו, מהדברים שיכול היה לתת לה, עד שלעולם לא תגלה?
כשקלטו פנסי החזית את שביל הגישה של בית האבן הקטן, היא התנערה בשמחה ממחשבותיה חסרות התכלית וציינה ברגש, "אתה יכול להוריד אותי כאן."
דמעות של הקלה טשטשו את עיניה. סוף-סוף בבית! להתחלה של חיים חדשים ועצמאיים. מלבד הפתיחה בהליכי הגירושין, היא לעולם לא תצטרך להכניס לראשה שוב מחשבה אחת על דימיטרי קובאריס.
ברגליים כושלות מרוב עייפות, היא הלכה על השביל הקצר אחרי ששילמה לנהג, ובחשכה המוחלטת נתקלה בחלקה האחורי של מכונית שחנתה לצד שני רכבי הלנד רובר החבוטים השייכים לאביה ולאחיה.
מדי התכופפה ברטינה כדי לעסות את שוקיה החבולות. היא שמעה טריקה של דלת מכונית וכשנשאה מבטה, גילתה את הדמות הכהה המאיימת של דימיטרי חוסמת את דרכה.
"תיכנסי למכונית."
הפקודה הקצרה העבירה רטט במורד גבה הנוקשה.
מוחה היה ערבובייה כאוטית של הלם. מה הוא חשב שהוא עושה כאן? האם לא הבין את ההודעה הפשוטה שנישואיהם תמו? גרונה התכווץ ותגובתה, "אני לא הולכת איתך לשום מקום!" נפלטה בטון חנוק וקצר נשימה, טון שגרם לה להירתע בשל הססנותו. היא התאמצה לדבר ביתר תקיפות. "אני הולכת הביתה. תן לי לעבור." את זה היא הוסיפה מפני שהוא ריתק את זרועותיה בידיו החזקות והשתלטניות, מגעו עדיין מצליח להמיס אותה.
"המשפחה שלך הלכה לישון," אמר. "דיברנו על העניין והסכמנו שעדיף שתתלווי אלי למלון שלי. אנחנו צריכים לדבר."
"לא!" פלטה מדי במרדנות. "אין לנו על מה לדבר."
כפי שלמדה מהניסיון הכואב, בדיבוריו הוא היה מסוגל לשכנע אותה ששחור הוא לבן. נוסף על כך, למרות כוונתה האיתנה להוציא אותו מחייה, היא ידעה שכרגע היא עדיין כואבת ופגיעה מכדי לעמוד בהחלטה זו אם הוא יבחר להפעיל את קסמו השטני כדי לגרום לה לשנות את דעתה. בשביל מטרותיו הנתעבות.
"אתה לא יכול להכריח אותי להתלוות אליך," הטיחה בו בקריאת תיגר.
"לא?" הוא עדיין נשמע מתון כשהתחמק ואמר, "אני מחכה לך במכונית כבר למעלה מחצי שעה, וסבלנות היא לא תכונה בולטת שלי. מעולם לא כפיתי על אישה לעשות משהו בניגוד לרצונה. אבל – ואת זה אני מבטיח לך – אם תסרבי, בסוף החודש המשפחה שלך תישאר ללא קורת גג. לך יש את הכוח למנוע את זה. הבחירה שלך."