איטה

א

בבוקר אני מתעוררת עם אור ראשון. שנתי קלה, וכל קול או אור מפוגגים אותה. אני פוקחת את עיניי, רואה את העץ הניבט מחלון המרפסת. שומעת את קולות הציפורים שהשכימו איתי, כנפיהן מרפרפות ומפרפרות את ליבי. הציוצים שלהן הם קולות הבוקעים מתוכי. נו טוב, מנסים לבקוע. כשהגיעה אלי השמועה על מה שקרה בטעלז', התמוטטתי. מאז אני לוקחת כדורים, כל מיני, וכשהגיעה אלי השמועה על מה שקרה לדוד במלחמה, שבתי והתמוטטתי. ציפורים וכדורים.

הציפורים נודדות אל ארצות החום. הציפורים שלי היו רוצות לנדוד אל ארצות הקור, אל ארץ הקור שלי, אל עיר הקור שלי — אל טעלז'. אני נמשכת אליה בעבותות של אהבה, כציפור ששברו את כנפיה והיא לא יכולה לעוף. במקום לנדוד אני עומדת במטבח ומבשלת עופות, מומחית לבישול כנפיים. מכל קצות המשפחה באים לאכול את מרק הכנפיים שלי, ואני אוכלת את השאריות. לוקחת כנף בידיים וטורפת אותה. אני יודעת שככה ליידי לא אוכלת, ואני יודעת שאני ליידי. מה לעשות, ככה זה אצלי. למדתי להכין מרק עוף מאמא שלי, אבל אני מורדת. מרים, התמניה שעבדה אצלי, לימדה אותי להשתמש בחווייג'. אני שמה חווייג' במרק הכנפיים, כולם עפים על זה — חוץ משמואל.

אני רואה את הציפורים גם באזכרה לדוד. אני לא מקשיבה למילים הרבות שאומרים, רק כשבנימין של אתל אומר 'אל מלא רחמים' — אני מתעוררת. 'על כנפי השכינה' שלו מעורר את ליבי. אני זוכרת כמו היום את השיעור בגימנסיה בטעלז', שיעור התורה. המורה הינדה קראה: 'כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחנו, ישאהו על אברתו.' כבר כשקראה את המילים הרגשתי שאני רואה אותן מול עיניי. הינדה הסבירה ש'אברה' זו כנף וקראה לנו את דברי רש"י. אני זוכרת אותם בעל פה: 'כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות מפחדים מהנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו. אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני.'

ב

אני שוכבת במיטה. שמואל קם כבר בשש, עם צלצול השעון. אני שונאת את השעון, שונאת את צלצולו. שמואל קם בשש גם אם השעון לא מצלצל. הוא אומר לי שיש לו שעון ביולוגי. 'אז למה אתה צריך שעון מעורר?' אני שואלת אותו, והוא אומר 'ליתר ביטחון.' הביטחון הזה שלו משגע אותי.

אני עוד שוכבת, מתבוננת בענפי העץ. זאת השעה שהזיכרונות באים אלי, זאת השעה שהזרוע השמאלית כואבת לי מאוד. אף רופא לא הצליח לאבחן מה קורה אצלי, לא מצא לי תרופה. פצע גדול ביד נפער בי, והוא לא מגליד כבר למעלה משנה. אני מבינה ברפואה, הרי ניהלתי את בית המרקחת של אבא לאחר מותו. הייתי רוצה להיות רופאה, זה עוד אחד מהחלומות שלא הגשמתי. יכולות להיות כמה סיבות לכך שהפצע שלי אינו מגליד. אני חושבת שאצלי זה בגלל זרימת הדם. אבל מעבר לכך, זה הלב.

אני קמה, מכניסה את כפות רגליי לנעליים, מקמטת את שולי הנעל. ליידי לא הולכת כך, ליידי נועלת נעלי בית ענוגות. אני יודעת. אין לי נעלי בית כי אין לי מנוח. אני תמיד רוצה ללכת למקום אחר. אבל אני גם יודעת שאני ליידי, למרות הכל. אולי ליידי פצועה, אבל ליידי. כשאחלים אשוב לאכול בנימוס, אקנה לי נעלי בית. אני נכנסת למטבח, מכינה לעצמי כוס קפה ולוגמת ממנה בישיבה על הטברטקה. זה הבית השני שלנו, הראשון היה ברחוב מטודלה. אבל הבית האמיתי שלי הוא הבית בטעלז'. אחרי שהתחתנתי עם שמואל — כאן, בארץ ישראל — עוד הספקנו לחזור ולבקר שם. הלכנו לבקר את הרב, רב העיר ורב הישיבה, הרב בלוך. הוא שאל את שמואל איך הוא לומד. שמואל אמר לו שהוא מפרש את הסוגיה לבד, ורק אחר־כך פונה אל המפרשים. כשהרב התבונן בו במבט רך ואמר 'זה יומרני...', הייתי גאה בשמואל. הייתי גאה בשמואל שחלם בנערותו להיות כמו הרמב"ם, הנשר הגדול. הוא רצה להיות רופא ותלמיד חכם. לא כל החלומות התגשמו, אבל אני אוהבת גברים עם חלומות.

בבקרים חוזרים הזיכרונות ומכים בי. טעלז' שלי. כששמעתי מה קרה בה, חשבתי לעצמי שאין טעם להמשיך. שפרה רק נולדה. לא רציתי עוד ילדים. לא רציתי להביא ילדים לעולם רע כזה. שמואל ניסה להתווכח איתי, 'התחת אלוהים אנחנו...' 'טאכעס', עניתי לו. ליידי לא מדברת כך. אבל זה מה שנהיה ממני. הוא נכנס לחדר העבודה שלו וטרק את הדלת.

בכל זאת, כששפרה היתה בת שמונה, ילדתי את דב. אני אספתי את עצמי, ואצל שמואל משהו כבה. הוא התקשח, דבק בהרגליו ובסדריו. הוא דורש שאגיש לו את ארוחתו בדיוק בזמן. שבע — ארוחת בוקר, אחת — צהריים, שש — ערב. נוגס ולועס בשתיקה. בסוף התייאשתי. אני מגישה לו את האוכל ולא יושבת איתו, כך זה כבר שנים.

פעם ניסיתי לספר לו מה עובר עלי. אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב, הוא אמר שאלך לרופא. אמרתי שהלכתי. הוא שאל מה הוא אמר, אמרתי שהוא נתן לי בדיקות. הוא אמר 'תעשי.' אמרתי שעשיתי. הוא שאל אם יש תוצאות. אמרתי שכן. הוא האיץ בי ב'נו...', אמרתי שלא מצאו כלום. אמר שזה מוכיח שהוא צדק, שהבעיה בלב ולא בגוף. אמרתי לו 'מה אני עושה עם זה?' הוא אמר 'תעשי משהו, אל תשבי כל היום בבית.'

בסוף התפרץ הכעס, כעס על כל השנים. כדי לעמוד במטבח ולהכין לו אוכל הפסקתי ללמוד באוניברסיטה. הייתי התלמידה המצטיינת בחוג למתמטיקה, ופרשתי כדי להיות אשת איש, כדי למלא את תפקידי. הפסקתי ללמוד תורה כדי שהוא לא ירגיש שאני מאיימת עליו. אני, שישבתי על הברכיים של סבא, הרב של פינסק, כשפסק הלכה. אני יודעת יותר ממנו, בוודאי שבמפגש בין התורה ובין החיים. אבל הפסקתי. אני נושאת המסורת של משפחת רבנים המגיעה עד לרש"י, עד לדוד המלך, והוא בן של סוחר במשקאות חריפים.

אני יושבת ואוכלת אגס אכילה גסה. אוכלת את הגרעינים וגם את העוקץ, המיץ נוזל לי על הסנטר. הכאב ביד הולך וגובר, הכאב של הלב בגוף. נראה לי שאני שקנאי. עוף שמפליא לעוף, ויש לו סנטר כפול לאגור אוכל.

ג

לפעמים אני מנסה להחיות את השיחה. לפני כמה שבועות סיפרתי לשמואל שהייתי אצל מומחית למחלות זיהומיות. הוא שאל למה, אמרתי שיש מחלות שהן על הגבול בין הגוף ובין הלב. הוא שאל אם אני חושבת שזה מה שיש לי. אמרתי שיש מחלות דומות לשלי, ואפשר לזהות אותן בדם. אם יזהו אני ארגיש טוב יותר, אדע שאני לא משוגעת. רציתי לבדוק. הוא התעניין, שאל אילו מחלות. אמרתי לו, 'קוראים להן מחלות נשיקה'. הוא חייך אלי חיוך שובב. שאלתי אותו למה הוא צוחק. הוא הכחיש ואמר שלא צחק. אמרתי לו 'צחקת'. רציתי שנהיה שוב זוג יונים, כמו פעם. אז רציתי.

לפעמים הוא מתחיל בשיחה. אתמול אמר לי 'את לא שומרת על עצמך.' 'מה זאת אומרת?' שאלתי. 'את לא לוקחת את התרופות בזמן, לא בכמויות שהרופא אמר.' 'אני לוקחת תרופות כמו שאני אופה עוגות. על פי הרגש, לא על פי המתכון.' שמואל מדקדק כחוט השערה. זה משגע אותי. אני שותה את התרופות כמו שאני שותה ברנדי. לשתות למדתי מאמא. אמא היתה אישה שקטה וחולנית. כשהייתי קטנה לא שתתה, אמרה שרק הגויים שותים. לאחר מות אבא התחילה לשתות. רק כששתתה ראתה את דמותו בחדר. פעם — שנתיים אחר מות אבא — מצאתי אותה שתויה. אז גילתה לי את הסוד. סוד בין אמא ובת. כלי לשרוד את היגון.

שמואל לא שותה, קידוש הוא עושה על מיץ ענבים. בשבת הוא ממלא את הפמוטים במים כדי שהנרות הכבים לא יעלו עשן. אם יעלו הנרות עשן, יבוא העשן בנחיריו. אם יבוא העשן בנחיריו, הוא ישתעל. שמואל נשימתו שבירה וריאותיו עדינות.

אבא היה הרוקח של טעלז', ממנו למדתי לאהוב תרופות. לא רק תרופות במעבדה שבירכתי החנות, גם צבעים וחומרי הדברה וניקיון. הריחות החריפים והמשונים היו לי כבשמי גן עדן. כל האחים של אבא היו רבנים. הוא לבדו בחר במקצוע חופשי. יום אחד — כשהייתי בת ארבע־עשרה — בלכתו לבית המרקחת, שמע זעקות וקריאות לעזרה. אחד מהשכנים הליטאים נפל לבור מים והחל לטבוע. אבא לא היסס, פשט בגדיו, ירד לבור והציל אותו. הוא חזר הביתה קפוא, חלה ומת לאחר שלושה שבועות. אמא התעקשה, 'הוא מת כי קפץ להציל את השכן.' אני אמרתי לה שהוא מת כי סגרנו את החלונות, הוא נדבק בזיהום. ראיתי שהיא לא יכולה לעמוד בהסבר שלי ושמטתי אותו.

אני לוגמת מהקפה שהתקרר, מתבוננת בארונות הסירים ובכיורים. בניתי לי תחושת ביטחון, והמחלה המוזרה מפירה אותה. היא רומזת לי שלא הכל תקין, היא קוראת לי לקום וללכת. לאן? התשובה ברורה. לטעלז'. העיר עומדת מול עיניי, אני מטיילת בדמיוני ברחובותיה.

מה אלבש? כל־כך קר שם. אין לי בגדים מתאימים, צריך לגשת לרוזנבלום. אני אוהבת לקנות בגדים, זאת חוויה חושנית עבורי. אצל רוזנבלום אני מרגישה קצת כמו באירופה. לשם אני שייכת. כמו ציפור שמתפארת בנוצות צבעוניות ויפות, למרות ששמעתי שאצל הציפורים הזכרים יפים יותר.

כשהייתי צעירה הייתי יפה וחטובה. במשך השנים... נו... אני אוכלת כשאני כועסת, כשאני מתוסכלת. אוכלת אכילה גסה. כך לא מתנהגת ליידי, אבל זה חזק ממני. הבטן צמחה לי, קפלים צצו מתחת לסנטר. כשאני הולכת לרוזנבלום, אני חוזרת להיות ליידי. כשאני רוצה בגדים פשוטים, אני מזמינה את הניה. פותחת לה את מכונת התפירה, מכינה לה ז'ורנלים. היא מעתיקה את הגיזרה, תופרת לי שמלה. אני מכינה לה ארוחת צהריים. שמואל אוכל בחדר האוכל, ואנחנו במטבח.

בחורף אני אוהבת לצאת בלי מעיל, המעיל פוגם ביופי של השמלה. טוב, אם אני אהיה כנה עם עצמי, הסיבה אחרת. הקור מזכיר לי את טעלז'. האמת, גם זאת לא כל האמת. הקור מזכיר לי את עצמי. החיים השכיחו ממני את עצמי, וכשהקור חודר לעצמותיי אני חשה התרוממות הרוח. שמואל, שכבר מראשית הסתיו מתעטף בצעיף ומתכסה במעיל, לא יכול לראות אותי כך, כועס. אולי זאת הרוח שעם זרמיה אצא למסע שלי.