אמא של ג'ניס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמא של ג'ניס

אמא של ג'ניס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2004
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 263 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 23 דק'

סוזן אדם

סוזן אדם (נולדה ב-1954 בסאטו מארה־סאטמר, טרנסילבניה) היא סופרת ואמנית ישראלית. שמה המקורי היה ז'וז'ה סוזנה פריד. בשנת 1964 עלתה משפחתה לישראל. למדה במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון. הציגה את עבודותיה בתערוכות ועסקה באיור, בהוראה ובפיתוח משחקים חינוכיים.

בשנת 2000 הוציאה את ספרה הראשון "כביסה".

ספרים נוספים שכתבה הם:
מיה מיה, 2002
אמא של ג'ניס, 2004
רכוש גנוב, 2009

אדם גם כותבת סיפורים קצרים, וכמה מהם פורסמו באוספים שונים.

פרסים
בשנת 2001 זכתה סוזן אדם בפרס הקרן לעידוד ספרי ביכורים 2000 - 2001, מטעם המדור לספרות במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, משרד המדע, התרבות והספורט.
בשנת 2006 זכתה סוזן אדם בפרס קוגל על ספרה: אמא של ג'ניס.
בשנת 2008 זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5h7j2rb9

תקציר

בגיל שלושים ושבע עוזבת רחל את השכונה שבה גדלה, לאחר שגמלה בלבה החלטה לתבוע מן החיים את מה שחשבה שכבר לא תזכה בו לעולם. מסעה של רחל הרחק אל מעבר למחוזות המוכרים לה מעמת אותה עם זיכרונותיה - האנשים שסבבו אותה בילדותה ובנעוריה, אהבתה לאלכס שהופרד ממנה, ובדידותה על רקע החיים שבשכונת עולים משנות השישים ועד לאותו יום, בתחילת שנות התשעים, שבו קמה ועזבה. במרכז סיפורה של רחל עומדים יחסיה העידנים והמורכבים עם אַנִיקוֹ, אשה רחבת נפש ומלאת חוכמת חיים, הנוטעת ברחל את הנחישות לקחת את גורלה בידיה ובפעם הראשונה לנסות לעצב אותו על פי רצונה.

באמא של ג´ניס בחונת סוזן אדם את סוגיית ההזדמנות השנייה. לארוך הזמן מבקשת הגיבורה לפענח את הקלקול הבראשיתי של מהלך חייה, את החלקים של זהותה שנותרו בצל. הדיון בשאלת ההשלמה עם הצידה שניתנה לאדם בלידתו ושממנה הוא ניזון כל חייו, שאלת המרד בתנאי הפתיחה, ועד כמה הוא אפשרי, נעשה דרך דמויות שונות שהגורל מפגיש בינהן, באמצעות קולות מובחנים ומזוויות מגוונות. ברומן הנקרא במתח רב, בפרוזה עשירה, סוחפת אדם את סיפורן של הדמויות שחלפו בעברה של רחל ושל אניקו או שנלכדו בחוטים המסועפים והמתוחים בין שתי הנשים. אמא של ג´ניס הוא ספרה השלישי של סוזן אדם. קדמו לו רבי המכר "כביסה" ו"מַיהמִיה".

פרק ראשון

רחל העיפה מבט אחרון על השולחן הערוך, אחזה בידית וסגרה לאט את הדלת. אולי הייתי צריכה לקלף את הביצים הקשות, חשבה, להוציא עוד בקבוק מיץ אשכוליות מהמקרר. היא עמדה בחדר המדרגות החשוך. הכפתור הזוהר של הפעמון האיר באור ירוק חיוור את שם המשפחה שגרה בדירה. רק לפני מספר חודשים אמרה לה אַניִקוֹ, "זה מזל, או גורל, כמו שאומרים היום על הכול."
אניקו דיברה הרבה על המזל. בלוטו אף פעם לא היה לה מזל, אותם המספרים כבר כמה שנים וכלום, לכל היותר היו לה שלושה ניחושים. אניקו אמרה שלג'ניס היה מזל גדול, "אי אפשר לדבר על זה אחרת. אצלנו אומרים, היא התפללה טוב, היה לה מזל שמישהו שמע אותה." רחל הניחה לרגע את כף ידה על לוח הדלת הסגורה, ובידה השנייה גיששה אחר מתג האור. היא ירדה במדרגות שלוש קומות, בדקה כהרגלה את תיבת הדואר ויצאה לרחוב החמים. הדוורית החייכנית חילקה את הדואר בשעות הבוקר, ובמקום שרחל נעמדה, על המדרכה, כבר פלש צלו הזקן של עץ הג'קרנדה הענק. בסוף כל אביב קישטו פרחי השלכת הסגולים שלו את חגורת מרצפות הבטון סביבו. עכשיו, בתחילת הסתיו שבושש לבוא כהרגלו, עוד היו ענפיו מכוסים במניפות עלים שינשרו עם בוא הימים הקרים. מעבר לרחוב, בצל דחפור דומם, ישבו שלושה פועלי בניין וניגבו חומוס. השעה הייתה שלוש.
רחל הניעה את בהונותיה בתוך נעלי הספורט הלבנות, כפות רגליה סירבו לזוז. היא תכננה במבט את נתיב הליכתה ברחוב ירמיהו המוכר, שבימים האחרונים הפך למסלול מכשולים של שברי אספלט ושורשי עצים גלויים. זוויות ברזלים חלודים בלטו מתוך תלוליות החול שינקו רטיבות מצינורות מים סדוקים. למרות הכול הם התחילו לבנות. בשלושה ימים הספיקו לפרוץ את גבולות השכונה, לגדר את שדה החרציות הנטוש, לעקור את שני שערי הכדורגל העקומים. ליד שלד הבניין שהיה פעם המכולת כבר עמדו מגדלי מרצפות ארוזות בניילון תכלכל שקוף על משטחי עץ, שילדים ישמחו להשליך למדורות ל"ג בעומר עתידיות. בפינת הרחוב נשתל שלט ענק שהצהיר באותיות אדומות, כאן ייבנה קניון הצומת.
"תלכי עכשיו הביתה, בובה'לה, מספיק מהיום הזה, מחר יום חדש," אמרה אניקו לרחל כל ערב. תלכי עכשיו הביתה, אמרה רחל לעצמה, לפני שכולם יחזרו. הביתה, לחדר וחצי, מיטה וחצי, שולחן עץ, כיסא, ספה דו–מושבית, כרית רקומה עם מראות. את כל השאר ארזה בחמש קופסאות קרטון קטנות ואפסנה בפינת המחסן של מינימרקט מורדי ובת שבע ושילמה להם עשרים דולר דמי שכירות, לחצי שנה מראש, במזומן. הם לא חקרו ולא שאלו, עטפו את כל רכושה ביריעת ניילון וביקשו מרחל שלא תספר על המחסן שהניב להם הכנסה צדדית פטורה ממס. את שני ארגזי הספרים תרמה לספריית בית הספר. גם את המילונים. אנגלית– עברית–אנגלית, צרפתית–עברית–צרפתית, גרמנית–עברית– גרמנית. הכריכות היו מהוהות, הדפים הצהיבו, אבל הספרים היו שלמים, ללא פגם, אפילו אוזני חמור לא הסתלסלו בפינות העמודים. הספרנית הקשישה, שהייתה מאושרת מהמתנה, לא שאלה מנין לרחל כל הספרים ומדוע היא נפרדת מהאוצר, רק ציינה שחלקם לא יתאימו לבית הספר היסודי, ואולי היא יכולה לקחת אותם לספרייתה הפרטית? לרחל לא היה אכפת. היא סיכמה עם עצמה שבבוא הזמן תרכוש ספרים חדשים שיתאימו לצרכיה המשתנים. בשש בערב קבעה עם בעל הבית שתחזיר לו את המפתח.
חגורת הכסף לחצה על בטנה, התפרים של הבד דגדגו את עורה. היא שלחה יד לתוך מכנסי הג'ינס, רופפה מעט את הקשר ההדוק על מותניה והחלה לצעוד במעלה הרחוב.

סוזן אדם

סוזן אדם (נולדה ב-1954 בסאטו מארה־סאטמר, טרנסילבניה) היא סופרת ואמנית ישראלית. שמה המקורי היה ז'וז'ה סוזנה פריד. בשנת 1964 עלתה משפחתה לישראל. למדה במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון. הציגה את עבודותיה בתערוכות ועסקה באיור, בהוראה ובפיתוח משחקים חינוכיים.

בשנת 2000 הוציאה את ספרה הראשון "כביסה".

ספרים נוספים שכתבה הם:
מיה מיה, 2002
אמא של ג'ניס, 2004
רכוש גנוב, 2009

אדם גם כותבת סיפורים קצרים, וכמה מהם פורסמו באוספים שונים.

פרסים
בשנת 2001 זכתה סוזן אדם בפרס הקרן לעידוד ספרי ביכורים 2000 - 2001, מטעם המדור לספרות במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, משרד המדע, התרבות והספורט.
בשנת 2006 זכתה סוזן אדם בפרס קוגל על ספרה: אמא של ג'ניס.
בשנת 2008 זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5h7j2rb9

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2004
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 263 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 23 דק'
אמא של ג'ניס סוזן אדם

רחל העיפה מבט אחרון על השולחן הערוך, אחזה בידית וסגרה לאט את הדלת. אולי הייתי צריכה לקלף את הביצים הקשות, חשבה, להוציא עוד בקבוק מיץ אשכוליות מהמקרר. היא עמדה בחדר המדרגות החשוך. הכפתור הזוהר של הפעמון האיר באור ירוק חיוור את שם המשפחה שגרה בדירה. רק לפני מספר חודשים אמרה לה אַניִקוֹ, "זה מזל, או גורל, כמו שאומרים היום על הכול."
אניקו דיברה הרבה על המזל. בלוטו אף פעם לא היה לה מזל, אותם המספרים כבר כמה שנים וכלום, לכל היותר היו לה שלושה ניחושים. אניקו אמרה שלג'ניס היה מזל גדול, "אי אפשר לדבר על זה אחרת. אצלנו אומרים, היא התפללה טוב, היה לה מזל שמישהו שמע אותה." רחל הניחה לרגע את כף ידה על לוח הדלת הסגורה, ובידה השנייה גיששה אחר מתג האור. היא ירדה במדרגות שלוש קומות, בדקה כהרגלה את תיבת הדואר ויצאה לרחוב החמים. הדוורית החייכנית חילקה את הדואר בשעות הבוקר, ובמקום שרחל נעמדה, על המדרכה, כבר פלש צלו הזקן של עץ הג'קרנדה הענק. בסוף כל אביב קישטו פרחי השלכת הסגולים שלו את חגורת מרצפות הבטון סביבו. עכשיו, בתחילת הסתיו שבושש לבוא כהרגלו, עוד היו ענפיו מכוסים במניפות עלים שינשרו עם בוא הימים הקרים. מעבר לרחוב, בצל דחפור דומם, ישבו שלושה פועלי בניין וניגבו חומוס. השעה הייתה שלוש.
רחל הניעה את בהונותיה בתוך נעלי הספורט הלבנות, כפות רגליה סירבו לזוז. היא תכננה במבט את נתיב הליכתה ברחוב ירמיהו המוכר, שבימים האחרונים הפך למסלול מכשולים של שברי אספלט ושורשי עצים גלויים. זוויות ברזלים חלודים בלטו מתוך תלוליות החול שינקו רטיבות מצינורות מים סדוקים. למרות הכול הם התחילו לבנות. בשלושה ימים הספיקו לפרוץ את גבולות השכונה, לגדר את שדה החרציות הנטוש, לעקור את שני שערי הכדורגל העקומים. ליד שלד הבניין שהיה פעם המכולת כבר עמדו מגדלי מרצפות ארוזות בניילון תכלכל שקוף על משטחי עץ, שילדים ישמחו להשליך למדורות ל"ג בעומר עתידיות. בפינת הרחוב נשתל שלט ענק שהצהיר באותיות אדומות, כאן ייבנה קניון הצומת.
"תלכי עכשיו הביתה, בובה'לה, מספיק מהיום הזה, מחר יום חדש," אמרה אניקו לרחל כל ערב. תלכי עכשיו הביתה, אמרה רחל לעצמה, לפני שכולם יחזרו. הביתה, לחדר וחצי, מיטה וחצי, שולחן עץ, כיסא, ספה דו–מושבית, כרית רקומה עם מראות. את כל השאר ארזה בחמש קופסאות קרטון קטנות ואפסנה בפינת המחסן של מינימרקט מורדי ובת שבע ושילמה להם עשרים דולר דמי שכירות, לחצי שנה מראש, במזומן. הם לא חקרו ולא שאלו, עטפו את כל רכושה ביריעת ניילון וביקשו מרחל שלא תספר על המחסן שהניב להם הכנסה צדדית פטורה ממס. את שני ארגזי הספרים תרמה לספריית בית הספר. גם את המילונים. אנגלית– עברית–אנגלית, צרפתית–עברית–צרפתית, גרמנית–עברית– גרמנית. הכריכות היו מהוהות, הדפים הצהיבו, אבל הספרים היו שלמים, ללא פגם, אפילו אוזני חמור לא הסתלסלו בפינות העמודים. הספרנית הקשישה, שהייתה מאושרת מהמתנה, לא שאלה מנין לרחל כל הספרים ומדוע היא נפרדת מהאוצר, רק ציינה שחלקם לא יתאימו לבית הספר היסודי, ואולי היא יכולה לקחת אותם לספרייתה הפרטית? לרחל לא היה אכפת. היא סיכמה עם עצמה שבבוא הזמן תרכוש ספרים חדשים שיתאימו לצרכיה המשתנים. בשש בערב קבעה עם בעל הבית שתחזיר לו את המפתח.
חגורת הכסף לחצה על בטנה, התפרים של הבד דגדגו את עורה. היא שלחה יד לתוך מכנסי הג'ינס, רופפה מעט את הקשר ההדוק על מותניה והחלה לצעוד במעלה הרחוב.