תיק אודסקי

כאב חד חותך בראש. זרמים. כמו חשמל. חם מאוד. חום מתפשט בכל הגוף. אני לא מצליחה להחזיק את עצמי, חייבת לשכב על הרצפה. הגוף כבד והראש עוד יותר. או, ככה יותר טוב. על הרצפה הקרה. האור של מנורת הפלורסנט מסנוור כל כך. אני חייבת לעצום עיניים. חם לי כל כך, לא מצליחה לזוז. הגוף משותק. למה הוא לא זז? הלב עדיין דופק. אני מרגישה אותו דופק. אני שומעת אותו חזק — עוד רגע האוזניים מתפקעות. פתאום שקט. אני חיה? כן, אני עדיין חיה, רק למה הידיים והרגליים לא זזות?

אני שוכבת על נוזל חם, מתאמצת לפקוח את העיניים. אני חייבת לראות מה קורה. הן לא נפקחות. למה עצמתי אותן? אז מה אם האור קצת סנוור? אני חיה, אני בטוחה בזה. הלב שלי פועם, אני מרגישה. אני רק לא מצליחה להרים את העפעפיים האלה. כאילו מישהו שם על כל אחד מהם מטבע זהב כבד.

צעדים. מישהו מסתובב פה לידי. אני שומעת. אני רוצה לדבר אבל לא מצליחה. כאילו מישהו הדביק לי את השפתיים בדבק מגע. שמישהו יעזור לי. הצעדים מתרחקים עכשיו. הקצב שלהם מהיר. מישהו נמצא כאן, איך זה שהוא לא רואה אותי? רעש של טריקת דלת. הצעדים מתרחקים עד שהם נעלמים, עם התקווה שלי.

חם כל כך. אין לי אוויר. מחניק. אני עם דודה ז'ניה ולאמאזי הקטנה בנהר הוולגה ליד הבית. אני לובשת תחתונים וגופייה לבנה. בהתחלה אנחנו טובלות רק את בהונות כף רגל אחת, ואז הקור מתפשט מהר מאוד בכל הגוף עד שהעור כולו צמרמר. אני ולאמאזי מסתכלות אחת על השנייה וקופצות למים הקפואים בלי להסס. אנחנו עושות תנועות מהירות עם הידיים והרגליים, אנחנו מרימות את הראש וצוללות שוב. עכשיו עמוק יותר. לאמאזי מושיטה את ידיה ותופסת את שלי. מתחת למים, אנחנו מחזיקות ידיים ופוקחות את העיניים. השיער השחור של לאמאזי מרחף למעלה והיא מחייכת אליי עם העיניים הגדולות השחורות שלה. מרחוק אני שומעת במעומעם את קולה של דודה ז'ניה קוראת לנו לחזור אליה ולא להתרחק. אנחנו יוצאות מהנהר, דודה ז'ניה מחכה לנו עם המגבות פרושות, עוטפת אותנו ומנגבת טוב ומגישה לנו סנדוויץ' מלחם שחור דחוס טעים כל כך, כמו עוגה, שעליו מונחים נקניק סגול עם נקודות לבנות ומלפפון חמוץ.

אנחנו יושבות רטובות על שמיכת פיקה כחולה שפרושה על הדשא וטורפות את הכריכים בביסים גדולים. דודה ז'ניה אומרת "גובנו" כי נפלה לה חתיכת נקניק מהידיים. תמיד היא אומרת את המילה הזאת כשמשהו לא מצליח לה. לאמאזי ואני צוחקות בפה פתוח, ואני רואה את הביס של הסנדוויץ' בתוך הפה שלה. ללאמאזי נפלה שן ראשונה בשבוע שעבר, והיא מראה לי איך רצועה של מלפפון חמוץ מצליחה להיכנס ברווח בין השיניים התחתונות שלה ואנחנו עושות פרצופים.

הרצפה קרה. דודה ז'ניה ולאמאזי הקטנה לא איתי כאן. ואולי הן כן כאן? אולי הן קוראות לי שאבוא לשחות איתן בנהר שליד השכונה שלנו. אני רוצה לבוא אבל הרגליים לא נשמעות לי.

אני לא יודעת כמה זמן אני שוכבת כאן על הרצפה הזאת. תחושה מוזרה להיות מרותקת לרצפה. חם ונעים עכשיו, רק שלא יתקרר. הלב שלי עדיין דופק. אני לא מצליחה לזוז. לא צריך לזוז. דווקא נעים. לא צריך למהר. אין עבודה. אין לקוחות. אפשר לנוח. כמו שדודה ז'ניה היתה מרדימה אותי כשהייתי קטנה, מעבירה את אצבעותיה הרחבות מהמצח ויורדת אל כיוון העיניים, עוברת במרווח בין הגבות ונעה במורד גשר האף, כאילו היה מגלשה. ושוב. ושוב. לאט לאט עד שהגוף נרגע.

אור חזק. הוא צהוב ונעים. הוא מזמין אותי. אני רוצה ללכת אחריו, אבל קודם אני חייבת להגיע לבית חולים, או לפחות להזמין אמבולנס. האור עיקש. הוא מושך אותי אליו. אני קצת רוצה ללכת לראות מה יש שם מעבר, אבל גם פוחדת. אולי זאת מלכודת?

האור מלטף אותי. אני טובעת ברכות, כמו בין זרועותיה של דודה ז'ניה. תמיד אותו ריח של קליפות תפוחי אדמה ודג מעושן. מחזיקה את כפות ידיי הקטנות בשלה הגדולות, הצהבהבות, מחממת אותי. גם האור מחמם. הוא מושך אותי בחזרה הביתה. אני עפה. שטה באוויר. נותנת לאור הזוהר ללטף אותי ולקחת אותי אליו, הביתה, הרחק הרחק מהמבט של העיניים ההן, מלאות השנאה — הדבר האחרון שראיתי.

יום ראשון

06:00 בבוקר

"הלו?"

"יקי?"

"כן?"

"תבוא מהר, יש פה איזה אישה שוכבת."

"מה?"

"נראה לי היא מתה."

"מה?"

"צריך להתקשר למשטרה."

"חכה, אל תתקשר. אני בא."

06:30 בבוקר

ליאורה שוכבת במיטה ובוהה במאוורר התקרה המסתובב, מזיז מכאן לשם את האוויר החם, העומד, של אחד בספטמבר. קולות משאית הזבל מודיעים לרחוב ששבוע חדש התחיל, וצריך לקום ולהתנער מהבטלה של סוף השבוע ושל הקיץ המהביל. האור החזק חודר ללא היסוס מבעד לשלבי התריסים. זה המחיר שהיא צריכה לשלם כדי לישון עם חלון פתוח בשביל קצת אוויר בלילה. היא חייבת לתקן את המזגן הישן הזה. זה לא כזה סיפור, היא יודעת. היא רק צריכה למצוא זמן בשביל לחכות לטכנאי. היא לא תעמוד בעוד קיץ כזה בלי מזגן. העיניים צורבות מהאור החזק, מסרבות להיפקח. היא שתתה יותר מדי אתמול בלילה. כרגיל.

ליאורה תמיד בצד של החלון. גם אם היא ישנה לבד. עכשיו גור שוכב לצידה, עם הגב אליה, מכוסה בשמיכה קיצית לבנה. שרירי הגב השחום שלו בולטים ועורפו מבריק. נשימותיו עמוקות. לו האור לא מפריע. הוא רגוע. ליאורה מתיישבת במיטה ורוכנת להרים את גופיית הסבא הדהויה הזרוקה על השטיחון שלצידה. היא משתחלת לתוכה באיטיות, מרימה את זרועותיה גבוה למעלה, מתמתחת. ראשה כמו סלע כבד, ונדמה לה שהצוואר שלה לא יעמוד במשימה היחידה המוטלת עליו — להחזיק אותו. היא מזדחלת לעבר חדר האמבטיה, נעצרת לבהות בעצמה במראה. היא מסירה באצבעותיה הדקיקות את קרומי השינה סביב עיניה הירוקות ומסתכלת עליהן שוב. הן עייפות. עור העפעפיים נוחת על העיניים בכבדות, עוד קמט בזווית עינה, עוד שערה לבנה קטנה מבצבצת בשערה השחור הארוך מדי.

הקיץ האחרון התיש אותה.

היא סיימה את קורס הפו"מ שיורם סידר לה. עשרה שבועות בחום הנורא של יולי־אוגוסט. היא נכחה בכל השיעורים, עשתה את כל מבחני השטח, כאילו חזרה עשרים שנה אחורה לטירונות. את כל המבחנים היא עברה כמו ילדה טובה, אבל שום דבר לא הכין אותה לסכין בבטן שהיא קיבלה בשבוע שעבר. מכל האנשים הוא האחרון שהיתה מאמינה שיתקע בה סכין ועוד עמוק כל כך, ואם זה לא מספיק, גם יסובב ויגדיל את הפצע. היא בחיים לא תסלח לו. בחיים.

היא יוצאת מחדר האמבטיה, מרתיחה מים בקומקום ומתיישבת על הכורסה בסלון. בוהה בטלוויזיה הכבויה. אולי אבא שלה צדק כשאמר שאין לה מה לחפש במשטרה, שהיא טובה מכדי לעבוד בארגון כל כך בינוני. אולי תחושת ההיי, האדרנלין של פיצוח החקירות, מיסכו אותה והיא הפכה להיות עיוורת למה שקורה סביבה? הארגון ניצל אותה, את החוכמה שלה ואת המסירות שלה. איך היתה כל כך תמימה, שהאמינה שאם תעשה הכול על פי הנהלים והכללים ותהיה טובה, תקבל את הקידום שהיא מחכה לו כבר יותר מארבע שנים? פיצוח תיק החקירה של איה קרינצקי, הילדה בת הטובים מצפון תל אביב, זיכה אותה בלא מעט תשבחות על עבודה מבריקה, אבל לא הביא לה את הקידום המיוחל. מי זוכר לה את זה בכלל. הפוליטיקה השכיחה את הפיצוח של "תיק איה" מזיכרונם של מקבלי ההחלטות.

אם אחרי סיום לימודי המשפטים היתה עובדת במגזר הפרטי בתור יועצת משפטית של איזו חברת היי־טק, היא בטוח כבר היתה היום איזה הוט שוט שיושבת על משכורת מנופחת, עם אופציות ובונוסים שמנים. ומה יש לה פה במשטרה? חור גדול בבטן. זה מה שיש לה.

שריקת הקומקום קוטעת את מחשבותיה. היא קמה מהספה לכיוון המטבח, להכין לעצמה קפה שחור. עוד משהו להוסיף לרשימה — קפה שחור. נשארה בקופסת הפח שעל השיש בדיוק כפית וחצי שתספיק לה לקפה של הבוקר. מזל שגור הוא לא איש של קפה שחור.

צלצול הטלפון מקפיץ אותה. על הצג מופיע השם "רויטל". היא בוהה בצג כמה שניות ונותנת למכשיר לצלצל, עד שהיא מחליטה להניח את אצבעה על העיגול הירוק.

"ליאורה?" הקול צרוד משנים של עישון סיגריות.

"כן."

"נמצאה גופה."

"איפה?" ליאורה מרגישה כאילו זרם חשמל עובר בכל גופה.

"מאחורי מכולת ברחוב ויסבורג ברמות צהלה."

"מתי?"

"ממש עכשיו."

"מי מצא אותה?"

"הבחור שמביא את הלחמניות."

הנשימות הכבדות של רויטל נשמעות מצידו השני של הקו, מעצימות את הדופק ההולם בראשה של ליאורה. כוס הוודקה האחרונה אתמול היתה ממש מיותרת.

"שלחתי צוות סיור לסגור את השטח והחוקר התורן גם בדרך. תגיעי לשם."

שתיקה.

"לא נראה לי."

"לא הבנתי," רויטל נשמעת מבולבלת.

"תני את התיק הזה למישהו אחר. אני בדרך החוצה, ביקשתי העברה."

"אז מה מעניין אותך איפה, מתי ומי מצא אותה?"

"ידע כללי."

"אז תגייסי את כל הידע הכללי ותעני לי למה את מבזבזת לי את הזמן במקום להיכנס לאוטו ולטוס לזירה."

"תשאלי את יורם — הוא כבר יגיד לך."

"יורם לא בארץ, וכל עוד הבקשה שלך לא אושרה התיק הזה שלך ויש גופה שמחכה לך," רויטל משיבה לה באותה נימה.

"שתחכה בסבלנות. אני עדיין מחכה," ליאורה מנתקת ובוהה במכשיר הטלפון. גוש הכעס שלה גדל. היא לוקחת לגימה מהקפה השחור וצועדת לעבר המקלחת. המקלחת הקצרה לא מצננת אותה. בחדר השינה גור עדיין ישן באותה תנוחה, נטול דאגות. היא פותחת את הארון ומוציאה טי־שרט שחורה עם הדפס של פינק פלויד, תחתונים, גרביים וג'ינס אפורים. היא טורקת את הדלת חזק מדי, והארון הקשיש גונח. ליד דלת הכניסה לבית מחכים לה בנאמנות המגפונים השחורים שלה. מפתחות, תיק עור שחור גדול, טריקת דלת והיא בחוץ.

07:30 בבוקר

"מרלבורו לייט פליז," ליאורה שולפת מכיס הג'ינס שלה מטבעות ומניחה על הדלפק.

"היר יו גו, לאב," עונה לה ג'וני, הבעלים הבריטי של בית הקפה, במבטא צפון לונדוני ובחיוך צהוב.

"איפשהו בעולם השעה כבר חמש אחר הצהריים," ליאורה עונה בחיוך ומצביעה על חצי ליטר הבירה שלו המונחת מאחורי הדלפק.

"איטס א לייט ביר, סוויטהארט," ג'וני עונה לה בקריצה.

היא מחבבת את ג'וני. גבר אנגלי עם נימוסים אנגליים. מרגיע אותה לראות אותו בנוף הישראלי, הצפון תל אביבי שלה. בטח עכשיו, כשהיא מבעבעת מבפנים. היא מסתובבת ופוסעת לכיוון הספסל ברחוב, ושם היא מתיישבת, קורעת את עטיפת הפלסטיק מחפיסת הסיגריות, שולפת סיגריה, שלוש נקישות על החפיסה, אש, ושאיפה עמוקה לריאות. הרחוב שלה מתחיל להתעורר. אימהות צעירות בכפכפים ובשיער סתור דוחפות עגלות ילדים לגן. אי אפשר להסתיר את ההתרגשות שלהן לקראת החזרה למסגרות אחרי חופשה ארוכה. מכוניות מתחילות לפנות מקומות חניה ויוצאות מהעיר, אחרות תופסות את מקומן. גור בטח עוד ישן למעלה במיטה שלה, לא מודע לכל מה שקורה אצלה בפנים. תמיד קשה לה לשתף. למה היא מתנהגת כמו ילדה קטנה שלא רוצה לחזור לבית הספר?

ליאורה לוקחת שאיפה עמוקה מהסיגריה הבוערת שבין שפתיה ומחפשת באנשי הקשר את יורם. "יורם גלינסקי". היא מתלבטת אם עכשיו זה הזמן הנכון להתקשר ולומר לו בדיוק את כל מה שהיא חושבת עליו. רויטל אמרה שהוא לא בארץ. הוא יכול להיות בכל מקום בעולם. אולי תעיר אותו. שוב היא חושבת עליו במקום לחשוב על עצמה. זה מעצבן אותה. היא יונקת מהסיגריה ומחזיקה את העשן עוד שנייה בריאות. איך אחרי כל השנים של עבודה צמודה של שניהם הוא מכר אותה. אחרי כל מה שהיא עשתה בשבילו, אחרי כל הלילות שנשארה לבד בתחנה כדי לפצח תיקים והוא יצא לשתות עם המפכ"ל באיזה בר אחרי ארוחת ערב באחת מהמסעדות היוקרתיות בעיר. היא עשתה את העבודה השחורה, והוא תמיד קיבל את הקרדיט. היא ירדה לפרטים, חיפשה אותם באובססיביות מתוך אמונה שאלו יעזרו לה למצוא את המנוולים כי רק בעבודה קשה ושימת לב לכל פסיק אפשר לנצח. ככה לימדו אותה. והוא? הוא רק קטף את התשבחות, ובסוף עוד סובב את הסכין. איך היתה כל כך תמימה?

לא אכפת לה אם אמצע הלילה אצלו! היא לא תשמור את זה עוד בבטן, לא משנה מה. היא כבר תתמודד עם זה אחר כך. הוא חייב לה הסברים. היא לא מוכנה להמשיך לשמור את זה בבטן המדממת שלה. ליאורה נושמת עמוקות ונוגעת בעיגול הירוק שעל מסך המכשיר. קול צלצול נשמע באוזניה. הצלצול הופך לצליל רחוק יותר — הוא לא בארץ. היא ממתינה.

"הלו?" קולו של יורם נשמע רחוק.

"יורם," היא אומרת. היא עצבנית ולא מנסה להסתיר.

"מה קורה?"

"אולי תגיד לי אתה?"

שתיקה מצידו השני של הקו.

"זה לא זמן טוב לדבר עכשיו." היא שומעת רעשי רקע מהצד שלו.

"לשיחה הזאת אף פעם לא יהיה זמן טוב."

"אני בסרי לנקה."

"אתה יכול לברוח גם רחוק יותר. זה לא יעזור לך."

"ליאורה, את קצת מגזימה, לא?"

"אני מגזימה?" קולה מתגבר ומתחיל לרעוד.

"תירגעי!" הוא משתמש בטון האבהי שלו כאילו היא ילדה שצריכה שיציבו לה גבולות.

"לא בכזאת קלות."

"בואי נדבר בשקט בשבוע הבא. עכשיו זה לא מתאים," יורם מנסה להחזיר את השיחה לפסים רגועים יותר.

"לי זה כן מתאים עכשיו."

"ליאורה, אני נוחת בשישי בבוקר. אם את רוצה אפשר להיפגש בראשון על הבוקר במשרד."

"איך יכולת למכור אותי?" היא צועקת עליו כדי לא לבכות.

"לא מכרתי אותך."

"הבטחת לי את הקידום, ובמקום זה קיבלתי את רויטל."

"אני אף פעם לא הבטחתי לך את הקידום."

"אתה כן!" קולה רועד על סף שבירה.

"אני אמרתי שאני אנסה לעזור לך, אבל אף פעם לא הבטחתי."

הקו נקטע ויורם נעלם.

"יורם? אתה כאן? יורם???"

צליל ניתוק ממושך. היא מסתכלת על מכשיר הטלפון בתיעוב. בית השחי שלה לח. הראש עוד כואב — דופק הרקות חזק. הפעם זה לא בגלל הוודקה של אמש. היא זורקת את בדל הסיגריה על המדרכה ומועכת אותו עם המגפון שלה. היום הזה רק התחיל, השבוע רק פקח את עיניו, והיא כבר מותשת.

*המשך הפרק בספר המלא*