פרחי ברזל

1.

בבוקרו של יום חדש בראשית האביב פקח רמי את עיניו במיטתו ונזכר בחלומו המוזר. הוא עמד נבוך ומבוהל קמעה מול מדרגות הבמה הנסתרות מהקהל הרב שהמתין לו בתוך אולם ענק ובו תקתוקי מצלמות ותנועה מתמדת של צלמים בחיפוש אחר זווית מיוחדת.

השתרר שקט והמנחה קרא: ״אבקש את רמי ינאי, אומן הברזל מכפר קיקיון לעלות לבמה...״ המנחה המשיך בדבריו, אך רמי לא הצליח להבין ולחבר את המילים ששמע מרוב התרגשות. הוא קלט רק את מילות הסיום: ״רמי יעניק את האוסקר היוקרתי שעיצב במו ידיו לשחקנית האהובה שנבחרה לשחקנית השנה שלנו.״

רמי טיפס על המדרגות המובילות לבמה הגדולה בסערת רגשות שהתגברה עם מחיאות הכפיים של הקהל, וחש שהוא וההצלחה אחד הם. הוכחה לכך מצא גם בהתעניינות ובהערכה שהפגינו התקשורת והאקדמיה לאומנות כלפי יצירתו. הצלמים לא הרפו ממנו והבזיקו לתוך המצלמות את יופיו של פסלון האוסקר החדש והתמקדו בעיקר בראשה הניצב גאה ומורם, ידיה שלובות על החזה מביעות שקט ושלווה, עיניה סוקרות בעמקות יתר את אוחזי המצלמות, אחדים מהם לקחו הפסקה לרגע מהסנוור שהיה באור החוזר מהפסלון.

אף שהוועדה קבעה כי האוסקר החדש מושלם ולא נותר לכולם אלא להתפעל מעוצמתו, רמי התבייש מעט, כלומר לא ממש, אלא שקינן בו חשש שמא יתבקש לספר מהיכן הביא את המתכת שממנה עיצב את האוסקר. האם יהיה נכון לספר שמצאתי את המתכת הנפלאה בערמת גרוטאות? מחשבות שריחפו שוב ושוב בראשו. רגליו המיוזעות כבדו. ולפתע שמע קריאה אחת מהקהל, קול בס חזק שמפורר קירות, שהתגבר על כל המהומה והדהד באולם:

״מאיפה מצאת את הדבר הזה?״

לרגע נשתררה דומייה באולם ואז... כמו נפרצה חומה, הוסר מחסום, החל רחש־בחש בתוך הקהל. אחד שאל את השני, והשלישי הסביר. פרץ שאלות מהקהל הקיף את אוזניו כנחשול ענק שאיים להטביעו.

רמי התעורר בבהלה ומצא שכפות רגליו יבשות. הוא הביט מסביב, ראה את יעל ורווח לו מאוד לדעת שהרטיבות הייתה רק בחלום. הוא ניגב את הפחד ממצחו וחשב בחיוך לעגני: חלום הוא דרך מיוחדת לדבר עם עצמי בלי שיאזינו.

הוא הביט בפניה של יעל חברתו. זה מכבר נעלמה ממוחו היכולת לראות את פניה היפות בלי שתתלווה לכך נימת קולה המתרעם. בעבר התבונן בה בשנתה, בפניה הבהירות, בדייקנות אפה הקטן הסולד, לגם רגעים של נחת אפילו ממבט חטוף. עתה הסתכל עליה, מלחש לעצמו: אח, יעל... יעל... מה עשית לי, מה?

רמי הפך את גופו הצידה וקם ממיטתו מחשש שמא ״ההם מהחלום״ עוד יבואו. משהתפכח והתנער מהלילה, התרחץ ויצא משוח בשמן ובמרץ להמשיך לעבד את הפסלון. את פניו קידמה רוח שנשאה על גבה בועות אוויר שהכילו ניחוחות מענגים ומעוררי תשוקה לקראת התחדשות הבוקר. החשק לגעת בגוש הברזל קם עליו בתרועת אביב. ביום שבו מצא את הגוש המיוחד, ישב מעונה מהמחשבה מה לעשות עמו. הוא חש את משא האחריות על כתפיו לבלתי הכאיב ליופיו הנדיר. בזמן שהיה לבדו אהב רמי לצטט את אביו, שדיבר בשפה קדומה כשחקן במה המשתעשע במילותיו. באותו יום בסדנה והוא לבד, פתח במונולוג של אבא:

״ראו נא, בני עוולה, מה הבאתם לידי, משסים אתם בי את הדבר הנפלא הזה,״ הצביע על הפסלון והמשיך, ״או שמא במוחי רץ חזיון־השווא אשר הנחתם לפתחי. מה לי ולתעתועי לבכם, לנסותיני אתם באים?״ רמי סיים ופרץ בצחוק משוחרר. כשנזכר באביו השתדל לדייק בדברו עם עצמו.

״הלוואי שאבא היה כאן,״ לחש מתוך ליבו.

הוא החזיק בידו את הגוש שדמה במראהו לבקבוק ישן של חצי ליטר. בתחילה נראה לו הדבר קל ופשוט, אולם ככל שהעמיק להתבונן בו בכובד ראש, ובזמן שהקיף מבטו את צורתו כמו היה מהלך סביב הגלובוס שעמד במרכז השולחן בתיכון, עיקר מחשבתו התנקז לשאלה: כיצד לעשותו בדמות ובצלם של אישה שהיה מתאווה להיות ראוי לה. אישה שתיגע ברוחו המתייסרת ממות הוריו, שהרי אובדן הוא קריעה של רגש מרגש. לאחר שנתן את דעתו על מהותה של הצורה אשר לפיה יעצב את החומר, חשב כיצד נכון יהיה להפוך את דמיונו למראה מציאותי שאפשר להלבישו בבגד, כלומר במחשבה.

יהיה עליו להקפיד ולשמור על משקלה של המתכת, ולהיזהר שלא לנתקה מצורתה המקורית. ללא ספק, נדרש ליטוש עדין. החומרים שמהם עשוי הפסלון יהדהדו ויכשפו את המתבונן כמו יהלום ענק, חשב בסיפוק. הוא יעצבו בזהירות ויניח לנפשו שלו למצוא את הדרך הנכונה לשמור על אופיו של הפסלון.

חברים וסקרנים רבים באו לראות את הפסלון בימים שבהם עיבד אותו והתאהבו בו. הנשים הביעו את התלהבותן בהתפעלות צעקנית כדרכן של בנות־עשרה, בעיקר ממגוון צבעי הלבן, הכסף והאפור, והגברים בחנו היטב את חיטובי גופה של הדמות המעוצבת ואת זקיפות קומתה ועפו לעולמם הדמיוני.

גוש מתכת זה עבר חיים קשים וסבל רב. רמי מצא אותו מפויח ומלא כוויות אחרי שריפה שהתיכה מחדש את תערובת המתכות. את חלקן הצליח לזהות, כמו כסף פלטינה בצבעים של לבן־כסוף ולבן־אפרפר הנמשכים ממרכזו של הצבע האחד ועוברים לתוך האחר כענני נוצה בשמיים. אימא הייתה אומרת: ״המתכת עברה כור היתוך, ואף על פי כן נותרה חדת מראה ופראית במחשבה גם יחד, בדומה לעם היהודי.״ היא תמיד ערכה השוואות עם העולם המציאותי. היא נהגה לומר: ״אומנות מופשטת היא רק מחשבה, ולשתי אלו, המחשבה והאומנות, אין עדיין מציאות רק תיאוריה.״

הימים חלפו ורמי עסק בגימור ובליטוש אחרון להשלמת צורתה של האישה. פניה העדינות עוררו בו לפעמים קנאה, מעין הרהור מגוחך שאולי ״היא״, כך קרא לה (מחשש שמא יפלוט ויאמר אהובתי), תתאהב באחר. בזמן ההפסקות הציב אותה על שולחן הסדנה מול קרני השמש הדקות שחדרו מבין חרכי החלון, והתפעל משלל האורות החוזרים וצובעים את הקירות.

הוא חיפש לעצמו שלוות נפש. עם הזמן הרגיש שהליטוף היומי נעשה יותר ויותר הכרחי עבורו לזכות בראש שקט. בכל פעם שישב מול הפסלון מצא עוד מקומות שיש להדק וללטש. הוא עידן את אפה המעוגל, תחם את קווי השפתיים העבות סביב לפה הקטן והשאיר בהן רמז חיוך. אף שיעל צחקה עליו בטענה שהוא מקדש את הפסלון, נסחפה אף היא אחר התלהבותו והזמינה כמה מחברותיה להתרשם ממנו. משהבינה שמדובר באוצר, הזמינה אחד מבני משפחתה, מומחה להערכת מתכות, שסיכם ואמר:

״חומר הגלם שממנו עשוי הפסלון הוא תערובת של מתכות יקרות מכסף ומפלטינה ביחסים שונים, והפיסול הנפלא מעלה את ערכו למאות אלפי דולרים.״ כשראה את פניהם ההמומות של יעל ורמי הוסיף בצחוק: ״אל תאמינו רק לי, קחו אותו לעוד מומחים.״

רמי התמלא גאווה על אותה הערכה והודה ליעל: ״אני מאוד מעריך את מה שעשית למעני,״ ומיד הוסיף: ״אני מקווה שמצידך זה לא רגע נדיר של הומור.״

״אתה לא מסוגל להחמיא ולעצור שם,״ אמרה ברוגז מחויך, ״אתה חייב להוסיף עקיצה מרומזת?״

״צודקת, מצטער.״