להבות

אפר

אימנו שבה אלינו יומיים אחרי שפיזרנו את אפרה בערוץ נוֹטְלִי פֵרן. היא הייתה ללא ספק אימא שלנו — ויחד עם זאת לא הייתה אימנו כלל. היא השתנתה מאז פוזרה בין השרכים של נוטלי. עורה היה מכוסה מרבד טחב ספוגי ירקרק וקנוקנות דקיקות של שרך שקוף. שלושה עלים גדולים של עצי שרך בצבצו מגבּהּ והתפרשו משני עברי מותניה כזנב טווס מרובד עשוי צמחים, ואת שערה החליף מפל שערות שולמית ירוק כדשא — אולי המעודן מכל השרכים.

דברים כאלה לא היו בלתי מוכרים במשפחתנו.

סבתנו שבה והופיעה ימים אחדים אחרי שאפרה פוזר במימי המצר הצפוני של חוף הוֹלי. היא התהדרה בחצאית קונכיות קפריסין, קרס דיג נעוץ בלשונה, עורה מצופה חולות נודדים, שערה קווצות של אצות קֵלפּ, ורכיכת אוזן הים גדולה דבוקה לעורפה. היא ניגשה אל קבוצת דייגים מבועתים, זרועותיה הקמוטות פרושות וקול גלים נשברים מסתחרר ועולה מפיה העטור טבעת מלח. דודה רבתא שלנו מרגרט שבה אף היא זמן לא רב אחרי שאפרה נזרה על אדמת החווה המשפחתית בבּוֹת'וֶול. כאשר נכנסה לסלון ביתה, החלה מיד להשיר על השטיח יריעות קליפת עץ התה. מראשה בקעה עטרה מפוארת של ענפי איקליפטוס, ותחת שמלתה היטלטל זנב פרוותי של וָלַבּי אדום צוואר. ובת הדודה שלנו אֵלָה נראתה שבוע אחרי שאפרה נגרף ברוחות הזעף העזות המנשבות במצוקי סטֵקס. היא נכנסה בגאון לבית הספר שלמדה בו, בגוף מנומר דוֹלֵריט ופנים של שמי קרח כהים, וצעדה לאיטה בשטחו, ובכל מדרך רגל הותירה שובל של כפור מתפצפץ.

והיו עוד — דודות ובנות דודות ואימהות קדמוניות, שצימחו מגופן עלים ואצות, שורשים וטרשים, פלומות ופרוות. דברים מסוג זה קרו דורות שלמים, מאז הגיעו אבות אבותינו אל האי ואולי אף קודם לכן; איש לא ידע לבטח. הוודאות היחידה הייתה היחס המספרי: כשליש מנשות מֵקאליסטר שבו אל המשפחה אחרי שנשרפו לאפר. ואף לא אחד מהגברים.

לכולן היו סיבות משלהן לשוב — עניינים לא גמורים, טינות נושנות, מטלות שנשכחו. מרגע שסיימו את העניין שלשמו באו, חזרו בצעדים כבדים אל הנוף שממנו בקעו ומאז לא נראו לעולם.

אימנו חזרה לארבעה ימים. אחותי שרלוט ואני שיערנו שיש לכך קשר לאבינו, שלא דיבר עם איש מאיתנו שנים ארוכות, אבל אימנו לא הסגירה דבר. ביום הראשון התקלחה שש שעות. תוספות העלווה שלה, כמו שרכים אמיתיים, נזקקו ללחות רבה. ביום השני הגבילה את עצמה למקלחת של שעתיים ושוטטה ברחבי הבית כשהיא מעבירה את עלי השרך העדינים על פני תצלומים משפחתיים ומזכרות מן העבר ומתעלמת משרלוט וממני כשניסינו לדבר איתה. ביום השלישי הפסיקה לגמרי להתקלח, וברביעי יצאה מדלת הבית, חייכה אל שמש החורף והלכה יום שלם עד ביתו של אבינו, ושם חיכתה על הדשא שלפני הבית שיבוא וימצא אותה.

יומיים ללא מים עברו עליה עד שהוא הגיע לבסוף. עלוותה השחימה, נסדקה והתייבשה עד דק. כשאבינו הלך לקראתה היא החלה לחכך במרץ שניים מהעלים הגדולים של עץ השרך. כשהיה במרחק שמיעה החל להיתמר מגבה סליל עשן דק, וכשהושיט יד לגעת בפני הטחב שלה התלקחה לשון אש בקול פיצוח והתפשטה דרכה אל על. הוא נרתע ונפל לאחור בעוד גופה רוחש להבות והיא עולה באש, מהירה ובהירה וקולנית כתפוז דם בלילה.

האירוע דכדך אותנו — אני משער שגם את אבי, אם כי אין לדעת בוודאות — אבל אני התאוששתי מהר. כולם מתים, גם אם נשמותיהם שבות ומתגשמות בבשר. אבל שרלוט התקשתה להמשיך הלאה. כתם הדשא השחור החרוך לפני בית אבינו לא הרפה ממנה. התחלתי לראות אותה בוהה ביער, נוגעת בצמחים, מרחרחת אבנים, מלקקת עצים. קריאות עורבני הפעמון משכו אותה אל תוך הערוצונים שביתרו את נחלתנו. רסס הלווייתנים שעלה מהאוקיינוס הסמוך עורר בה התקפי צרחות בלתי נשלטים. תהיתי איזו צורה תלבש היא כשתשוב אליי, וזה החזיר אותי למחשבות על אימנו שנשרפה לאפר פעמיים.

התברר לי שלמחשבות הללו אין סוף והן מדאיגות ואיומות, וככל שגברו קשייה של שרלוט כן גברה דאגתי. עשיתי אפוא את מה שראיתי לנכון לעשות. התחלתי לחפש ארון קבורה, ונשבעתי לקבור אותה שלמה, קרה ודוממת.

מלח

החול היה קשה וחד ונחבט אל שוקיו של קרל בצליפה אכזרית מכוח רוח הצפון הנגדית שהסתערה אל היבשה מהים הגועש בלובנו. הוא החיש את צעדיו ופסע במהירות לאורך החוף כשהוא מטלטל את הדלי ואת קופסת הפיתיונות והחכה, פניו אל צריפי הסירות ואל השביל הנמתח ביניהם, אותו שביל שהתפתל דרך שיחי המיאופורון וטיפס ועלה אל החוֹם העשֵן של ביתו וחדר המגורים שלו ומשפחתו.

שְׁללו: שני פרפרונים שחורי גב ושלוש לטאות שנמשו מתוך המים סמוך לעמודים אכולי המלח של המזח הישן, שנרקב לאורך עיקול לשון היבשה של הולי. כל דג נקטל באבחת חוד סכינו של קרל בין העיניים. יש מי שקוטמים את הזימים ומותירים את הדגים לדמם בתוך דלי מי ים. אחרים מפלטים אותם בעודם בחיים ומבתרים רצועות בשר מעל אדרות מפרפרות. ויש שמניחים להם לטבוע באוויר, בזימים מפרכסים, בקשקשים מאפילים. אבל מכה מכוונת היטב למוח היא הדרך המהירה ביותר להביא למותו של דג, וכך עשה קרל, במהירות ובדייקנות וללא רגש.

אלא שהדבר הזה — עמידה זו על סלע, הטלת חכה, המתנה; נשימה איטית, סבלנות עגמומית, דומייה גדולה — זה לא היה דיג. לא דיג של ממש. זה היה דיג בחכה. מבחינת קרל, דיג של ממש התרחש מעבר לקו שבו נשברים הגלים, בכחול העמוק המתערסל, כשאתה מתנודד זקוף ויציב, חנית בידך האחת וידך האחרת אוחזת בעורפו החלקלק של כלב ים, ואתה ממתין לשעטת יצור חי שהוא נשק יותר משהוא דג: טונת אחת־הדם. אדם אינו יכול לצוד אותה לבדו, גם כלב ים אינו מסוגל לכך, אך יחדיו הם עשויים לקטול חיה שמשקלה גדול פי שניים ממשקל שניהם גם יחד. אנשים מהחוף הצפוני של האי הדרומי הזה — אנשים זועפים, אנשים ספוגי מלח, אנשים כמו קרל — נהגו לדוג כך עוד לפני שהחל תיעוד רשומות החוף. כל דייג קשר בנעוריו קשר עם גור שחיפש ומצא באחת המושבות המסולעות הרחוקות מהחוף. כאן, מעבר לצוקים הצרים שהגנו על הולי ועל העיירות השכנות מפני המצר הרחב, התמקמו כלבי הים על הזיזים הצרים של כמה סלעים משוננים שהזדקרו מתוך הים, והתכתשו על מקומם בתוך הרכיכות ולשלשת השחפים. באביב היו צעירי הצפון חותרים לעברם, מותירים מאחור את החופים הרכים ואת האיקליפטוסים הנקודים כדי למצוא להם בן לוויה; ואולי יותר מכך, אם האמינו בעצמם במיתוסים שלהם: למצוא את החצי השני שנולדו בלעדיו.

הגור של קרל היה ניו־זילנדי צעיר. מבטיהם הצטלבו כשהגור היטלטל בתוך כברת רפש של יער אצות קלפ. החיבור היה חד ופתאומי: קרל צלל פנימה מתוך הסירה, חתר דרך השונית אל יער האצות ונעצר ליד ראש שהגיח מטר לפניו. שתי עיניים שחורות הזדהרו מתוך הכיפה החומה החלקה, והייתה בהן כבדות שלא הייתה מוכרת לקרל. זרועו הושטה בלא מחשבה, והוא הגיש לגור את ידו, לרחרוח או לליקוק או לנשיכה. כעבור זמן שנראה לו כעונה שלמה התמסר הגור לאחיזתו והניח לחי חלקלקה ומסרק שפם דוקרני על הקווים החרותים בכף ידו של קרל. הם המשיכו להביט זה בזה. הגור נהם. קרל, שכבר הותש מהבטישה הנמרצת במים, שלח את ידו הפנויה וחפן את לחיו האחרת של הגור. האוקיינוס זרם לתוך פיו בעודו נשאב מעלה, לעבר השמיים הנמוכים. הגור נח, הגלים סערו, והמשמעות האמיתית של מלח ומים ואוויר התערבלה בתודעתו של קרל. ובדיוק ברגע שמסך מסמא של מים מעקצצים התנודד מעל עיניו, נבח הגור וזינק ונמלט כברק אל היער התת־מימי. קרל חזר בכבדות אל הסירה, רטוב כעכברוש טבוע, דואב וקהה, ולא ידע אם הצליח, אם ישוב אי־פעם לראות את הגור, אם בכלל עשה משהו.

אבל כעבור יומיים קשר את סירתו אל מצוף בלב ים, סמוך לזרם המצר הגועש, הרים את החנית של סבו, וכשהשקיף אל מעבר לגלים הגבוהים ראה את הגור, סנפיריו באוויר, מבטו נוקב שוב את עיניו. קרל מילא את ריאותיו באוויר, ובצלילת ראש זינק אל תוך הנחשול, בעט בחוזקה בסנפיריו ופנה אל אזור דגי הטונה. בתנועות בעיטה כפולות של רגליו הצנומות שחה בעקבות דמותו המסתחררת והמתהפכת של כלב הים שלו.

בשנתם הראשונה יחד הם למדו מעט ולא לכדו דבר. הם היו צעירים מדי, קטנים ובלתי מנוסים מכדי להתמודד עם אחת־הדם, שמשקלה הממוצע כארבע מאות וחמישים קילו. לכל היותר יכלו לשחות אל המקום שבו נקבצו דגים אלה ולראותם ניזונים מדגי מַסָּר ואלתית, הגלילים האדירים של גופם חוצים את המים כספינות טורפדו, קשקשיהם נוצצים, לסתותיהם נפערות. לחזות באחת־הדם פירושו להביט בהתגשמות כוח ותכלית ששום אדם, כישרוני או נחוש ככל שיהיה, אינו מגיע לקרסוליה. יצור כה גדול, כה כבד, עטוף כך בשרירים בולטים, אמור להיות איטי; אלא שאחת־הדם יכולה לפלח מי מלח במהירות של יותר ממאה קילומטרים בשעה. דג כה חזק אמור לצוד את טרפו בכוח; אך לא — אחת־הדם תעדיף להתגנב ולהתנפל מאשר לשסע ולשאוג. חיה כה אדירה אמורה להיות קלה לאיתור; אך אחת־הדם מסתווה באפלולית האוקיינוס ומופיעה רק כשברצונה להיראות.

קרל התייצב על המים וראה את הטוּנות עולות ממעמקים כמו מבעד לפתח שנפער בים: רגע כחול כהה אחד, וכעבור עוד רגע, קליע שרירים וקשקשים, מגיח אחרי טרפו במהירות כה גבוהה עד שהמים מבעבעים סביבו. ואז, משלכדה אותו, נעלמת הטונה — צוללת באחת ושבה אל המעמקים האפלים יותר. לראותן צדות את טרפן היה קשה כשלעצמו; הריגת אחת מהן נראתה לקרל בלתי אפשרית. אבל הוא ידע שדברים כאלה נעשים — מאז ילדותו ראה אותן מובלות לחוף בסירותיהם של אנשי הולי, הררי בשר אדום עז שחנית ארוכה מזדקרת מתוכו, נטועה בעורק העבה, האדום כארגמן, שנמתח מגרונן אל גבן והעניק למין הזה את שמו.

דומה היה שכלב הים שלו אינו מפקפק ביכולתם לעשות זאת. באותה שנה ראשונה הוא הצטרף לקרל בכל גיחה, גופו המהיר והחלק מבליח סביב גפיו המתנועעות של קרל בעוד שניהם צופים בסעודת אחת־הדם. לפעמים היה רודף אחר טונה אחת עשרים או שלושים מטרים, אך תמיד חדל ושב אל קרל כשחיוך כלבי משתלשל משפמו. בהיעדר בשר טונה, הוא ניזון מדיונונים ואלתיות ומעט־מעט גדל במשקלו ובהיקפו ובכוחו. קרל הצליח להתפרנס מעבודה בתור נער סיפון בהפלגת דיג שבה עזר לתיירים שהתקשו בכך לגרור אל הסירה דגי לוּטיָן וקוֹדָה וכמה ממיני הטונה הקטנים יותר — כחולת הסנפיר או ארוכת הסנפיר, שבהשוואה לאחת־הדם היו כחתולי בית לעומת פנתרים. ואחרי אחת מאותן הפלגות, כשהחזיר אל הרציף בהולי קבוצת עורכי דין, ראה קרל את אחת מנשות מקאליסטר עולה מן הגאות, נולדת מחדש, עטורת קונכיות, עור חול, וצדפת אוזן הים גדולה צמודה לעורפה. קרל לא נתן כמעט את דעתו לכך; תמיד אמרו לו שנשות מקאליסטר הן צרה צרורה, ואחת היא אם הן נושמות באמצעות ריאות או זימים או שאינן נושמות כלל.

אחרי העבודה, אחרי שעזר להוריו בבית, חזר קרל תמיד לים עם כלב הים שלו. בשנתם השנייה יחד הם החלו לערוך מרדפים חסרי התלהבות אחרי דגי אחת־הדם צעירים. כלב הים שלו כבר הגיע למשקל שמונים קילו והיה חומק למתקפה מדומה אחרי דגי הטונה בריקוד תזזיתי שטרפם לכאורה היה מתעלם ממנו בדרך כלל. גם קרל התעלם, ברוב המקרים, עד לאותו יום שבו כלב הים שלו חזר אליו בתנועת היפוך, וקשקש מבריק אחד אחוז בפיו. שלושה שבועות אחר כך הצליח להקיז דם: אחת־הדם בינונית זינקה והתרחקה מהם, שובל אודם דקיק, עשיר בברזל, נשרך מאחוריה, וכלב הים בקושי הניע את לסתותיו בימים הבאים, אחרי שנגס בה בעוצמת תנועה כה פראית.

בשנתם השלישית הם החלו לתאם את התנועות שכל צוות ציידי טונה חייב להכיר על בוריין. ראשית, כלב הים נדרש לקלוט את הרטט החטוף שמבשר על בואה של אחת־הדם העולה מן המעמקים. ואז עליו לצלול מתחת לדג העצום ולהתחיל להציק לו באמצעות שורת התהפכויות, נגיסות, מעגלים ופעולות הסחה. אחת־הדם מהירה יותר מכל כלב ים בתנועה בקו ישר, אך נפחה הגדול אינו יכול להתחרות בו בזוויות חדות. במצב כזה תנסה אחת־הדם הלכודה לתפוס את כלב הים ולשסע את היונק המרגיז לקרעים חמים. אם לא יעלה בידה לעשות זאת, צעדה הבא יהיה הימלטות, וזהו הרגע שבו כלב הים צריך להתחיל לעבוד באמת. בעוד הדג מחפש לו מוצא מהיר, חייב כלב הים לדחוק בו כלפי מעלה, בהדרגה, בזהירות, לעבר מדקרות השמש ופני המים שסועי הרוחות, והחנית הממתינה של שותפו.

בשלב זה כבר חשה אחת־הדם אי־נוחות, זעם, וּודאי לראשונה בחייה — גם פחד. מרגע שכלב הים פתח בתמרוניו, הטונה אינה שולטת בתנועותיה, וזה לא מוצא חן בעיניה; כלל וכלל לא. יותר מכול היא שונאת את כלב הים — כפי שבני אדם שונאים את יבבת היתוש המזמזם ליד האוזן בדיוק כשהם עומדים להירדם — ולכן אין היא מבחינה אפילו ברגליים המשתלשלות של הצייד האחר, גם לא בחוד המבהיק של נשקו.

כאשר הדג וכלב הים קרבים למרחק שלושה מטרים מפני המים, מגיעה שעתו של האדם לפעול. ולאמיתו של דבר זה לא קשה, בוודאי בהשוואה למה שעשה כלב הים, אבל נדרשים ממנו דייקנות ומהירות ורוגע מסוים. כשאחת־הדם מגיעה למרחק פגיעה, הצייד שבסירה חייב לצלול אל תוך המים, לכוון את זרועו, להמתין להבזק בטנה הלבנה של הטונה, וחשוב מכול — למיתר החיים הארגמני השזור לאורך גופה. ברגע שהעורק מתגלה לעיניו, עליו להכות. אסור לו להחטיא, גם לא בכהוא זה, כי חנית הננעצת בין הקשקשים והשרירים לא תטריד את הטונה יותר מנגיסותיו של כלב הים, והיא תימלט. עליו להטיח את חוד החנית כפגז ולנעוץ את הקרס בתוך העורק הזוהר, שם הקשקשים דלילים והחיים פועמים. דם יעכיר את הים, ועיניה ופיה של אחת־הדם ייפערו לרווחה.

ועתה בא החלק הקשה ביותר בעבודת הצייד: להחזיק מעמד. כשעסיס חייה דולף, מתחילה אחת־הדם להתחבט בכל הכוח והבהלה האצורים בגופה העצום, ואל לו לצייד להרפות מחניתו; עליו להישאר מחובר אל טרפו, גם כשהוא מטולטל ונחבט במים כעפיפון בסערה, גם כשהאוויר נסחט מריאותיו בבועות גדולות ונחפזות. רק כאשר שוככת ההתחבטות הפראית הזאת — והיא יכולה להימשך שתיים, שלוש, חמש דקות — כלב הים שהמתין עד כה, מזנק, מצמיד פה קשה אל שדרת עורפה של אחת־הדם ונועץ את שיניו בגזע המוח. ולבסוף, בלי דם, בלי דעת, הדג הגדול מת, ועל כלב הים המותש והצייד הטובע מוטל לגרור אותו אל הסירה, שם נועצים בו קרס גדול המחובר לחבל ומרימים אותו בעזרת הכננת, בטרם יריחו הכרישים את הדם ויגרמו עוד מוות שאיננו רצוי.

קל לתאר את התהליך, וקשה הרבה יותר לבצעו. באותה שנה שלישית התנסו בו קרל וכלב הים שלו עשרות פעמים ואפילו לא התקרבו לקטל. בדרך כלל היו קרובים הרבה יותר לאפשרות שטרפם האדיר והזועם יקטול אותם בעצמו. והיו עוד דברים שקרו באותה שנה — הוריו של קרל פרשו מחיי החוף ועברו להתגורר ביחידת דיור דרומה משם, בעיר הבירה, ואת בית המשפחה הקטן השאירו לקרל בתנאי שיבקרם מפעם לפעם; כלב הים שלו תפח למשקל מאה קילו והחל לצמח רעמה עבותה סביב עורפו; סערה שריסקה את סירת הדיג שעליה עבד קרל גזלה ממנו שלושה חודשי השתכרות; וכאשר תוקנה הסירה, בהפלגת הדיג הראשונה עם קבוצת בכירים בתעשיית התיירות הוא פגש את לואיז.

כבר בשלב מוקדם דובר על כך שהוא יעבור לדוונפורט, שם ניהלה לואיז חברה להדרכת טיולים, אבל הרעיון לא הצליח להמריא (קרל שיתף פעולה רק מתוך נימוס; הוא ידע שהולי שבתה את ליבה). כשלואיז נוכחה שאין סיכוי לעקור את קרל ממקומו, עברה היא עצמה לביתו, הביאה איתה את העסק שלה, והחדר הפנוי הפך למשרד. קרל, שכבר היה בסוף שנות העשרים לחייו, חש עקצוץ מתחת למלח שעל עורו כאשר החל לראותה על מרפסת העץ הרעועה שלו מדי ערב בשובו הביתה, וידע, אף כי מעולם לא דיבר עם איש על נשים או על חיזור או אפילו על המושג הסמוק ששמו אהבה, שעליו לעשות משהו קבוע בנוגע אליה. הוא הכיר בכך באותה ודאות שבה הכיר את מחזור הגאות בהולי — אבל לא הכול היה תלוי בו.

לצורך האישור הסופי שידל את לואיז לרדת איתו לסירה, הפטיר מה שהפטיר לנוכח שאלותיה והשיט את הסירה אל הסלעים המשוננים שמעבר לצוקים. כאן הרים את חניתו, כפי שעשה תמיד, ובתוך דקה הצטרף אליהם כלב הים שלו. הוא התיז מים על קרל בשני סנפיריו הקדמיים, להוט לקראת הציד, אך עצר בראותו את לואיז. מבט כבד. מצמוץ ארוך. הקפה איטית של הסירה בתוך המים. גיחה מחדש ונביחה נרגנת. לואיז קפאה. "תני לו יד," ביקש קרל. "בבקשה." היא עשתה זאת אחרי דקות אחדות של היסוס, ועיניה נעו ללא הרף בין קרל לכלב הים, ללא בהלה, אך בהחלט בתחושה לא נוחה. כלב הים שכשך במים, נבח בקול רם יותר ואז התקרב. חום נשימתו הצחין על פרקי אצבעותיה. פיו של כלב הים נפתח וחשף פגיונות קטנים, נוצצים בלובנם. ראשו צלל, הסתובב, התפתל... ואז נדחק אל כף ידה, הפך אותה וחשף את העור הדק והפגיע של פרק היד ואת הוורידים הכחולים שזהרו מבעדו. עיניה נפערו, והיא כמעט משכה את זרועה אליה, אבל קרל אמר: "רק רגע. תני לו להתקרב." והיא עשתה זאת, בניגוד לכל דחף פנימי, בעיניים עצומות, ולכן לא ראתה את כלב הים מתקרב בשחייה כטפח ומשעין את פניו אל כף ידה; היא רק חשה זאת. למגעו נפקחו עיניה, והיא הביטה מטה וראתה את הפנים המימיות הנחות נועצות בה מבט כבד. "ועכשיו היד השנייה," אמר קרל. "תשתמשי בשתיהן." ובדיוק כפי שעשה הוא שנים קודם לכן, היא רכנה וחפנה את ראשו של כלב הים, שהיה גדול הרבה יותר מכפי שהיה כשקרל החזיק בו לראשונה. הרגע התמשך. כלב הים פלט מפיו החם נביחת שביעות רצון ואז, בהיפוך וצלילה, הוא נעלם ולואיז צווחה בהקלה ובפליאה, ובפנותה אל קרל ראתה שני שובלי מים חמים זולגים על לחייו, מלח מתערבב במלח.

שלושה חודשים אחר כך הבהיק על אצבעה יהלום מלוטש מתיז ניצוצות אור, שנקנה בכספי אחת־הדם הראשונה שלכדו קרל וכלב הים שלו.

אחרי הלכידה נשכב קרל פרקדן בסירתו, שאף לגימות אוויר גדולות וחיכך את צווארו של כלב הים שנמנם ליד רגלו. הציד התנהל פחות או יותר כפי שהיה אמור להתנהל: דחיקה חלקה, נשימה הדוקה, מהלומה חזקה. פלדה פגשה דם בשסע משונן, וקרל הצליח להיאחז במוט החנית בעוד טרפם המתפתל והגווע מטלטל את כל עצמותיו. כשכלב הים נעץ את שיניו בחוליות השדרה והדג נעשה רופס, הופתע קרל עד כדי כך שכמעט שכח מה הדבר הבא שהם אמורים לעשות. דחיפת אחת־הדם, הנפתה והרמתה אל תוך הסירה התישו את שארית כוחותיהם.

ועתה צף לו תחת שמש חיוורת. העננים התפוחים כקצפת כמעט מחקו את השמיים, אבל די היה בחום החלמוני שדלף על איבריו היגעים למנוע ממנו לרעוד. החצי השני שלו ישן לצידו. הקורבן היה מוטל בעיניים מזוגגות ובזימים דוממים. מחשבות הבהבו בתודעתו של קרל, לא נאחזות, נמלטות מפניו לפני שיתלכדו לכלל ממשות. הוא הניח יד אחת על צוואר שותפו ואת האחרת הרים מעלה. רוח חמימה ליטפה את היד המורמת הזאת, רוח קלה שנשאה עימה חריפות ומליחות ואת ניחוח האיקליפטוס המטהר, בעוד הוא מהדק את אצבעותיו סביב פרווה רטובה וחמימה.

את בשר אחת־הדם מכר לסוחר דגים יפני בשם אוֹשיקאווה תמורת סכום שסחרר את ראשו יותר מכל דג או כלב ים. אושיקאווה רצה את בעל החיים השלם, על קרבו ועל כרעיו וראשו, אך קרל צחק — חלקים אלה היו שייכים לכלב הים, כפי שידעו הכול בתעשיית הדיג (לרבות כלב הים, שזלל את חלקו על הרציף לשמחת ליבה של קבוצת תלמידים). בכסף קנה את הטבעת ללואיז; וחודש אחר כך הם לכדו עוד אחת־דם ומכרו אותה לאותו סוחר במחיר גבוה עוד יותר. אחרי הלכידה השלישית עזב את עבודתו בהפלגת התיירים והקדיש את כל ימי העבודה של העונה לדיג בחלקת דגי הטונה.

בשנה שלאחר מכן תפסו ארבעה דגים, ובעונה שאחריה לכדו שישה. לימים התברר כי זהו המספר הממוצע שלהם בעשור הבא: שש טונות אחת־הדם, שמנות, עזות, לוחמות, לפעמים רק שלוש, לפעמים אפילו עשר. כלב הים חדל לגדול משהגיע למאה ושישים קילו, אך לא איבד שמץ ממהירותו, ובמלוא משקלו וכוחו יכול היה לדחוק כלפי מעלה את הטונות הגדולות ביותר שבנמצא, ולאפשר לקרל — שזרוע חניתו נעשתה מדויקת ומהימנה — את המשימה הלא נעימה, להחזיק מעמד מול פרפורי הגסיסה האלימים של דג זועם שמשקלו שש מאות קילו.

אל ניצחונותיהם במים נלוותה הצלחתה של לואיז ביבשה. תעשיית התיירות באזור החוף הצפוני פרחה, ואחרי שנתיים עלה בידה לשכור משרד בעיר, וכך יכלו להסב את המשרד הביתי לחדר ילדים, ועד מהרה הוא היה לחדרה של בתם הבכורה. שנה וחצי אחר כך נולדה להם עוד בת, וקרל, עם כל פעילות השחייה והציד, עול הפרנסה וגידול הילדות, הבחין שהם מזדקנים, כולם, והדבר לא חרה לו כפי שחשב שיקרה, כלל וכלל לא.

הוא פרש לבסוף, הרבה יותר מוקדם מכפי שתכנן. ובכל זאת פרש; אחרת למה הוא פוסע עכשיו על חוף סחוף רוחות, נושא דגים זעירים שעלו בחכה, דגים שאחת־הדם לא הייתה טורחת אפילו לכרסם? הוא לא בחר בזה; זה לא היה הרעיון שלו; אבל למלח ולגלים היו בשבילו תוכניות אחרות.

זה קרה יום בהיר אחד, כשפיסת שמיים כחולה עזה זרחה מעל סירתו, יום מושלם להיות במים. התחלה רגילה: חצי שעת ציפה עד שדגי הטונה זינקו כלפי מעלה במרדף אחר להקות סרדינים, ועוד כמה מרדפי שווא, ואז כלב הים שלו החל לחוג סביב זכר גדול. הוא לכד אותו בטבעת נטולת פרצות, וחניתו של קרל נורתה בדייקנות. הטלטלה והנשיכה וענן הדם — כל אלה לא היו מסובכים, והקטילה הושלמה כרגיל. רק כאשר סחבו את הדג אל הסירה העוגנת חש קרל שמשהו משתבש. זו לא הייתה נבואת לב, תחושת בטן או המיית פחד אלא תחושה גופנית, הוא חש שמשהו אדיר וחזק נחבט במותניו וחומק מעליו בתוך המים.

המחשבה הראשונה הייתה: כריש. אך עוד לפני שהסתובב ידע שאין זה כריש; משקל החבטה היה עטוף בעור חלק כעין גומי, לא במגע הסחוסי המחוספס של עור הכריש. הוא התהפך בתוך המים, בלי שראה עדיין את היצור, ואוזניו התמלאו פתאום במקצב מהיר של נקישות וציוצים גבוהי תדר. ולבסוף, אחרי היפוך שלם של שלוש מאות ושישים מעלות, ראה אותו במלוא סנפיריו ואונות זנבו וכבירותו השחורה־לבנה: אוֹרקָה.

כלב הים שחה לצידו והביט בלווייתן מתהפך וחוזר. קרל לא היה מודאג, לפחות לא בהתחלה. אורקות לא תוקפים בני אדם, ולווייתן יחיד לא ירדוף אחר כלב ים בוגר — היצור הזריז והמתפתל בעל השיניים החדות הוא סעודה מסוכנת מדי. ככל הנראה רצה פשוט את הטונה שלהם. קרל הדף את הדג המת לעבר האורקה והחל לחתור ברגליו לעבר הסירה. אך האורקה התעלם מהגווייה, הדף אותה הצידה באבחת זנב — ואז עבר במים שיר נקישות שני. כלב הים התהפך מהר יותר מכפי שקרל היה מסוגל לזוז, ובאותו רגע חלף משמאלם עוד אורקה. שלישי התקרב אליהם מימין, ורביעי — כהה, מהיר, ששיר הנקישות שלו היה נחיל צלילים מרצד — שחה ממש מתחתיהם. הם צללו לצדדים כדי להצטרף לתנועות החוגה של חבריהם לעדר. האורקות כבר התנחשלו סביבם, וכלב הים חג מהר עוד יותר סביב קרל בניסיון להשגיח על תנועות כולם. קרל לפת את החנית. הדופק שלו קרטע.

ואז, בלי רחמים, באין מנוס, זה התחיל. כל אורקה בתורו הסתער על כלב הים מכיוון אחר וברגע האחרון נסוג כשכלב הים הסתובב וחשף כלפיו שיניים. קרל רדף אחרי האורקות בחוד חניתו השלוחה, אך הסתערויותיהם השתרגו זו בזו והוא לא הצליח לעמוד בקצב. לכלב הים לא הייתה דרך לברוח — אילו שחה בקו ישר היו הלווייתנים תופסים אותו — אבל הוא גם לא ניסה להימלט. עם כל נסיגה של הלווייתן הוא התקרב אל קרל וחג סביבו, וקרל הבין שהוא מגן עליו, אף על פי שלא אותו ביקשו האורקות לצוד.

ואז, בזווית עינו הימנית, ראה לוע ורוד מבהיק נפער באחת. הוא זינק בתוך הרטיבות הקרה וכיוון את חניתו קדימה בעוד כלב הים שלו מתנודד לפניו בשיניים חשופות ובשרירים דרוכים. הוא הטיל את החנית והחטיא במטרים, בקילומטרים, באוקיינוסים, והאורקה נרתע לאחור, ותחושת ההקלה הזעירה שעמדה בבטנו נגרפה בפני נחשול אדיר שסחף אותו לאחור ובעקבותיו חבטה גדולה עוד יותר של גומי ושריר. הוא הוטל עתה, מתהפך וחסר כיוון, ורק הספיק לראות את אונות הזנב של עוד אורקה שעלה מתחתיו ושיגר אותו מתהפך ומתגלגל בתוך המים.

בתום שני היפוכים שלמים חדל גופו לחוג סביב עצמו. הוא התאזן וזקף את ראשו מעל פני המים, ושאף אוויר לקראת הצלילה הבאה. הוא לא ראה את כלב הים שלו. גם את האורקות לא ראה, אך עדיין שמע את שירי הנקישות שלהם. הוא התהפך והתגלגל ושחה לכל עבר, שמאלה ימינה, מעלה מטה, צפונה דרומה, אך לא היו שם אלא בועות, וכחול עמוק, ונקישות.

אך אז נשמע עוד קול — חבטה עזה שכאילו עברה מעל פני המים, לא בתוכם. קרל עלה אל פני המים. תחילה לא ראה דבר; אך מאחורי ראשו שמע שוב את החבטה והסתובב, ואז ראה. הוא ראה את ההתרחשות מבעד למים שמילאו את עיניו האדומות ממלח. הוא ראה אותה בהילוך מהיר ובהילוך איטי. הוא ראה את האורקות מטיחים את גוף כלב הים שלו במים. בזה אחר זה הם תפסו בשיניהם את זנבו וטלטלו את ראשיהם שמאלה וימינה, שוב ושוב ושוב, נעזרים בפני האוקיינוס הקשים כדי לפרק את כלב הים של קרל לחתיכות בשר חום־אדום מרוטשות.

בחודשים שחלפו מאז מתקפת האורקות ועד שצעד כעת על החוף בשיניים חשוקות בין גרגרי החול שהעיפה הרוח הנגדית על שוקיו, ניסה קרל לשכוח את צליל הנקישות ההוא. אלא שהצליל נתקע בחור שבין שתי אוזניו, ניגון רקע שליווה את ימיו, והוא פחד מפניו ושנא אותו אך לא הצליח להימלט ממנו. הוא נזכר בו ללא הרף: כשמישהו הדליק את האור, כשלואיז נקשה באצבעותיה, כשבנותיו המקפצות נקשו בעקביהן, כששרון בחנות הפיש אנד צ'יפס הצמידה את לשונה אל חיכה וצקצקה בעודה ממתינה לשמן המתחמם במכל הטיגון. כל הצלילים היום־יומיים הללו ואחרים עוררו בו את זכר איכון הד האורקות הקופצני, ועימו באו התמונות, וזכר משב המלח החמים וצליפת פיצוח כלב הים שלו וגופו הנשבר על פני המים.

הוא לא מצא עוד כלב ים, הוא אפילו לא ניסה. הוא ידע על ציידים אחרים שהצליחו למצוא שותף חדש, אך חסרו לו המרץ או החשק להתחיל מחדש בתהליך האימונים. והמחשבה על חיפוש גור חדש העלתה חמיצות בגרונו — הציפה את כלב הים שלו המתפתל בזיכרונותיו, מניח את פניו הצעירות בכף ידו. ואז היו הנקישות שבות, צליפות בלתי מרפות שריחפו לעברו במים בלי סוף, וקרל היה תוחב את אגודליו לאוזניו או כורת איקליפטוס במסור חשמלי או מגרגר רום עד שאחת מבנותיו הייתה מוצאת אותו במפרץ, כובש יפחות יבשות.

ואולי דווקא טוב שנטש את הציד. לאוזניו החלו להגיע שמועות על התדלדלות אוכלוסיית אחת־הדם. תחילה חשב שהדייגים האחרים משקרים בניסיון לרומם את רוחו ששקעה בקרקעית, אבל אז הופיעה בעיתון כתבה שנשאה את הכותרת "עונת הטונה הגרועה זה עשור".

הוא שוחח עם הסוחר הוותיק שלו, אותו אושיקאווה אנין טעם, וזה אישר באוזניו את הסיפור. "שנה רעה," אמר לקרל כששתו יחד בירה. "אין הרבה דגים, וגם אלה שראיתי קטנים." קרל ליחך את הגל המקציף של ארוחת הערב שלו, ואושיקאווה שרטט באצבעו קווים על תחתית הקרטון ואמר: "אולי זאת מחלה שלא זיהינו. אולי איזה מונסון איפשהו שיבש את כל שרשרת המזון. אולי המים מתחממים." הוא קרע את התחתית לפתותים לבנים. "אולי סתם עונה גרועה." קרל לגם, ואצבעותיו השתעשעו בתחתית שמתחת לכוסו וכבר עמד לשאול משהו, אך ברגע שפתח את פיו מישהו סגר את דלת הפאב והמנעול פלט נקישה צווחנית רמה וברורה והיא אילצה את קרל להחליף נושא.

מבחינה כספית לא הייתה בעיה. שנים של לכידה והריגה של אחת־הדם הותירו לו סכום שאנשים רבים היו רואים בו הון לא קטן, ובוודאי היה בו די לקניית מזון, לביטוח, ואפילו לשכר הלימוד לבנותיו בפנימייה פרטית בלוֹנסֶסטוֹן. לואיז המשיכה להרוויח סכומים נאים, ולא היה לו אפוא צורך לחזור לעבוד בהפלגות הדיג לתיירים. הוא ידע שעליו לעשות משהו כדי להעסיק את עצמו, אבל הוא הכיר רק גל וחנית וכלב ים.

המשפחה יצאה אפוא לטיולים במעלה הפסגות הטרשיות של האי ובמורד גיאיותיו העמוקים. סוף שבוע ארוך עבר עליהם בתחנת כוח הידרואלקטרית לשעבר בהיילֵנדס. חמישה ימים הם עלו וירדו בחגווים הצוננים של הר העריסה ולנו בבקתת אבן מרווחת בבעלות אושיקאווה. הם אכלו אוזני ים שרוככו בפטיש לנגד עיניהם על מזח בסטנלי. לואיז לקחה אותם אל הירוק המבהיק של ערוץ נוטלי פרן, מערבה אל נוף הירח האפל של גבעות קְווינסטאוּן, ואל הגאות הכחולה כסִבּכִי פיות של חוף בּוֹט הרבור, וקרל דשדש באצבעות רגליו במים אך לא העמיק מעבר לגובה ברכיו. הם נסעו דרומה, הרחיקו כמעט ככל שיכלו, עד מרחבי הפרא של מֵלָלוּקָה. בתם הצעירה השתעממה והזדעפה, אך הגדולה — ניקולה, שזה לא כבר מלאו לה שמונה עשרה ושעמדה להתחיל עד מהרה בלימודי וטרינריה — השתאתה והתאהבה במקום עד כדי כך שלא רצתה לעזוב. קרל ניסה להצטרף להתלהבותה אך לא הצליח לחוש את הדברים שכבשו את ליבה של בתו. הוא יצא לטייל בהרי קוורציט לבנים, וצפה בווֹמבָּטים מקפצים, והשקיף אל מישורי ציצות העשב הירוקים בקצה דרומי זה של העולם, ואף כי חייך אל לואיז ואל הבנות (ולפעמים אפילו צחק), ראה מבעד לעשב רק כלב ים מוטח אל המים, ושמע בשמיים הריקים והגבוהים האלה רק את המקצב הפועם של נקישות תת־מימיות.

בשובם הביתה לא גילו הבנות כל עניין בציד אחת־הדם. הוא לימד אותן אפוא להשחיל קרסים בדיונונים קפואים ולהשליכם למים, והן אהבו זאת באותה מידה שהוא השתעמם מכך. אלא שבאמצעות שיתוף בנותיו בפעילות הנדושה הוא פיתח כך או אחרת חיבה לפעילות עצמה ומצא את עצמו מטיל חכה מן הסלעים אפילו כשהבנות שהו בדוונפורט, מטיל ולוכד ולפעמים בוכה, אך רק כשהתפזרו הערפילים, ולעיניו נפרש המרחב שמעבר לצוקים לכיוון הסלעים הגבוהים, שם המשיכו כלבי הים לנוע בין המים לחוף, כך לפחות הניח.

כך קרה שדיג בחכה הוא שהביא את קרל באותו ערב אל החוף החשוף לרוחות, והוא חש איך החול הצולף מתענג על שוקיו. עוד מעט יברר לעצמו מה לעשות הלאה. עוד מעט יחדלו הנקישות, והוא יחדל לשמוע את כלב הים שלו מוטח אל המים, ורעיון או כיוון או תכלית יצופו ויעלו. הרוח חבטה. הוא המשיך לצעוד בתוך החול.

כשהתקרב הביתה ראה איש צעיר מחטט בתוך צרור עצי סחף. בחור לא גבוה, שעורו חלבי ושערו כהה במיוחד. זוויות רזון הזדקרו מסנטרו, מלחייו, מעצמות הבריח. בידיו החזיק ענף ארוך אפרפר. הוא הרים אותו בקושי אל עיניו, ומבטו בחן לעומק את דוגמת העץ נטול הקליפה. זרועותיו נראו כחושות עוד יותר מפניו.

"ערב טוב," מלמל קרל בעוברו. הצעיר לא אמר דבר אבל הסתובב והעביר את מבטו הדרוך מהענף אל פניו של קרל. קרל נעצר. "יופי של ענף."

"גם אני חשבתי ככה," אמר הצעיר, "אבל לא. זה לא יתאים." קרל נשא את מבטו אל האור שרמז לו ממרפסת ביתו וחשב ללכת היישר לשם, להיחלץ מהרוח ולהתרחק מהזר המשונה הזה, אך הרגלי הנימוס של החיים במקום קטן אילצו אותו לעצור. "לא יתאים למה?"

הצעיר סובב את הענף בידו והעביר את אצבעותיו החופשיות הלוך ושוב על פניו הגבשושיים. "לארון מתים."

הבעת הפתעה התגנבה אל פניו של קרל והוא חש בה, אך הקפיד שלא תישמע בקולו. "לא יֵצא לך מי יודע מה ארון מתים מעצי סחף, חבר."

"לא," נאנח האיש. "כנראה שלא." הוא השליך בתנופה את הענף אל החול ורכן ושב לפשפש בין אחיו.

קרל הציץ שוב אל הבית, אל האור, אל הבטחת החמימות והאוכל ולואיז הצפונים בו. "חבר, אתה צריך עזרה?"

"סליחה?" הצעיר לא הרים את עיניו.

"זאת אומרת, לא יודע." קרל נשף את האוויר מריאותיו. "הכול בסדר?" הצעיר הזדקף ועל פניו הבעת פליאה, כאילו מי שהתנהג באופן מוזר הוא דווקא קרל. קרל הושיט את ידו. "אני קרל."

הוא קיבל בכף ידו את ידו של קרל. "לִיוַויי." ואז, כאילו שם המשפחה עלה בדעתו באיחור: "מקאליסטר." הוא הרפה מהיד והעביר את אצבעותיו בשערו. "הכול בסדר."

"מאה אחוז." השם התרוצץ ונחבט בין אוזניו של קרל, במקום שבו שכנו בדרך כלל הנקישות. "אני מצטער."

הבעת הפליאה שבה ועלתה על פני הצעיר. "למה?"

"בגלל הארון מתים. אני משתתף בצערך."

חיוך התפשט עתה על הלחיים השקועות, הנעריות. "אה, לא. אף אחד לא מת. בכל אופן לא בזמן האחרון." הוא נופף לעבר ערמת עצי הסחף כאילו היה בכך כדי להסביר משהו. "אני פשוט מכין הכול בשביל אחותי."

"היא חולה?"

"לא."

מחשבותיו חסרות המנוח של קרל נבלמו — השם: מקאליסטר. גביניו התכווצו. הוא ידע מה קורה שם. פעם, כשעוד היה צעיר וכלב הים שלו טרם הגיע לבגרות, ראה אחת מהן עולה מן המים, קמה לתחייה מקושטת בקונכיות. הוא שמע על הלהבות, והוא ידע מה קרה אחר כך, ועתה שמע את עצמו שואל: "בת כמה היא?"

הרוח גוועה, כאילו כיבה מישהו נר, והחול המעקצץ צנח אל החוף. ליוויי מקאליסטר הציץ לתוך הדלי של קרל והסתכל בזימים הדוממים של הדג היבש ובראשו הדקור. "היא בת עשרים ושלוש."