ספר אור זרוע וסיפורים אחרים

דן מירון
מן האי "אור זרוע"
אל קונגרס הנוער
על סיפוריו של יעקב הורוביץ

א

לפני תשעים שנה, בשנת 1927, נדפס בשמונה המשכים ב"העולם", שבועונה הרשמי של ההסתדרות הציונית העולמית, סיפור ארוך או רומן "היסטורי" קצר בשם "ספר אור זרוע" מאת יעקב הורוביץ, מחבר צעיר, אשר אך זה, החל בשנת 1924, עלה על בימת הפומביות הספרותית העברית. הורוביץ פרסם עד כה קומץ סיפורים קצרים ("סוליקה", "החתולה הלבנה", "שלושה עילופי איציק") ונובלה אחת, "עד דכּא", בעיקר בכתבי עת ארץ ישראליים שנתנו מקום למהלך המודרניסטי שפרץ אל הזירה הספרותית לאחר מלחמת העולם, כגון "הפועל הצעיר", "הדים" ו"סדן" (כתב העת "האישי" שהוציא לאור אורי צבי גרינברג; הורוביץ, שהיה אז מקורב מאוד למשורר פורץ הדרך, היה זמן מה העורך האחראי של כתב העת). הפרסום המלא של הרומן הקצר שלו בשבועון הנחשב הסב אליו תשומת לב רבה והקנה לו לשעה מעמד כמו־קונצנזואלי. "העולם" כבר פרסם בעבר טקסטים של "המודרניסטים". כך, ב-1923 נמצא בו מקום לשתי הפואמות האקספרסיוניסטיות הנועזות של אורי צבי גרינברג, שנקראו — משנכללו בספרו העברי הראשון של המשורר, "אימה גדולה וירח" — "פרספקטיבות" ו"הדם והבשר". כמו כן פורסם בשבועון (גם כן ב-1923) מאמרו הפובליציסטי הציוני הראשון של אצ"ג, "הציונות הערטילאית והמקוננים בשוליה", שבו פתח אצ"ג את התקפתו השיטתית על ההנהלה הציונית, בנשיאותו של חיים וייצמן, וקרא להחלפתה. אלא שהורוביץ זכה לפרסום המובלט של "ספר אור זרוע" בעודו מתחיל כמעט אלמוני, ואילו גרינברג הגיע לפרסומיו אלה לאחר שכבר יצאו לו מוניטין של אחד מראשי המדברים בספרות יידיש הצעירה (בזכות ספריו "בשאון הזמנים", 1919, "זהב בין ערביים", 1921, ובעיקר הפואמה "מפיסטו", 1921). המעבר שלו בשנת 1923 מיצירה בעיקר ביידיש ליצירה שעיקרה בעברית (אמנם גם קודם לכן יצר שירה עברית), ועוד יותר מזה הצטרפותו המלאה והסנסציונית לתנועה הציונית (אשר עד כה נהג בה ספקנות, והיה קרוב אידֵאולוגית למעין ניהיליזם אנרכיסטי), נחשבו לניצחון תרבותי עברי־ציוני גדול, וזיכו אותו כמובן מאליו בזכות לפרסם את שיריו ומאמריו בשבועון של ההסתדרות הציונית העולמית אף שהדעת נותנת שעורך השבועון, משה קליינמן, פובליציסט ומבקר ספרותי ציוני־רוסי (ידוע בשם העט שלו "קורא ותיק"), בן דורו של ביאליק ומי שראה עצמו תלמיד של אחד־העם, לא גרס את המודרניזם "הפרוע" של שירי אצ"ג, ובוודאי לא הזדהה עם התקפת המצח שלו על וייצמן. קליינמן ראה בחלקו הספרותי של "העולם" זירה שבה יש מקום לכל הזרמים בספרות העברית בת הזמן, ובלבד שהטקסטים עומדים ברמה המתבקשת בכתב העת הציוני הראשי. הפרסום הממושך של פרקי "ספר אור זרוע" בשמונה חוברות של השבועון (חוברות מז־נד של שנת התרפ"ז) העיד על הערכתו הרבה ליצירתו של הסופר הצעיר והלא ידוע. קליינמן ראה ב"ספר אור זרוע" תגלית ספרותית.

רוב הקוראים והמבקרים בני התקופה, בהם אלה שנודעו ביחסם העוין אל המהלך המודרניסטי שהציף את הנוף הספרותי בשנות העשרים של המאה שעברה (כגון המשורר זלמן שניאור,¹ שהרבה גם הוא לפרסם ב"העולם"), הסכימו עם העורך. גם כעבור כשנתיים, כאשר לאחר הרחבה לא גדולה (לסיפור היתוֹסף פרק של רקע היסטורי) יצא "ספר אור זרוע" לאור במהדורה אמנותית (בלוויית רישומיו של נחום גוטמן) בהוצאת הספרים של כתב העת "כתובים", היו רוב התגובות עליו חיוביות מאוד. "כתובים" והחבורה הספרותית שהתבצרה בו — הורוביץ היה אחד מראשי המדברים בה, וכן עורך נספח לשני העורכים העיקריים, א' שטיינמאן וא' שלונסקי (הורוביץ הוא שקיבל ופרסם בכתב העת את השיר "בשטף עיר", שירו הראשון של אלתרמן שראה אור) — אמנם יצאו אז למלחמת חורמה כנגד הגוורדייה הספרותית הוותיקה, זו של "אודיסא דפלשתינא" (צירוף מלגלג שצירף אורי צבי גרינברג כשתיאר קבוצה ספרותית של בני דורו של ביאליק, שהמעבר ממזרח אירופה לארץ ישראל לא הניע אותם, לדעת אצ"ג, לשנות מגמה ואופני ביטוי),² ובספרות נתהוותה הוויית "מחניים" אפופת בליסטראות שהטיחו המחנות היריבים זה בזה; ואף על פי כן, נוצר סביב "ספר אור זרוע" מעין קונצנזוס (מחוצה לו היה רק מבקר בולט אחד בשעתו, המספר י' סערוני³). היצירה זכתה, בעצם, להכרה כוללת כיצירת מופת של הספרות העברית הארץ ישראלית, ונשארה שיא הישגיו של המחבר גם לאחר שנוספו עליה שני הרומנים שכתב ("שערי טומאה", תר"ץ; "עולם שלא נחרב עדיין", תש"י) וקובץ של סיפורים קצרים מלוטשים ומאתגרים ("חתולותי הלבנות", תרצ"ט; עוד קובץ סיפורים, "כי האדם אינו כוזב", ראה אור בתשט"ו).

לא קשה להבין מדוע מצא "ספר אור זרוע" לפניו, משהופיע לראשונה, לבבות פתוחים, שלא ככמה מספרי היסוד של המודרניסטים בני דורו של המחבר (כגון "לפני השער האפל" מאת דוד פוגל, "אימה גדולה וירח" של אורי צבי גרינברג, "בגלגל" ו"באלה הימים" של שלונסקי, הרומן "זוגות" מאת אליעזר שטיינמן, ועוד). לכאורה ענה הסיפור הזה על הציפיות הרווחות ביותר בקרב קהל הקוראים העברי בן הזמן, קהל שכבר היו בו מבני הארץ שהעברית היתה שפת אמם. רבים בקרב הקהל הזה מאסו בנוסח הסיפורי שהיה דומיננטי בספרות העברית שמלפני מלחמת העולם הראשונה, נוסח סיפורת "התלושים", שעסקה בצעירים יהודים חסרי שורשים חברתיים ומשפחתיים, ונטתה ל"חיטוט" פסיכולוגי. במקום נובלות או סיפורים קצרים "חסרי עלילה", שחקרו את עולמם המעורער של צעירים אלה, התבקשו עתה לקוראים רבים רומנים עזי עלילה (על ההתפתחות הזאת עמד בזמן אמת ובהעמקה רבה המבקר החריף יעקב רבינוביץ⁴), ובכללם כאלה שהיה בהם מיסוד "הרומנס", שהתגלם הן במעשי גבורה הן באהבות יוקדות של צעירים אידֵאליים, בניצחונותיהם, במפלות הטרגיות שלהם, בעצם הגורליות הדרמטית של חייהם. סיפורו של הורוביץ נענה במידה לא קטנה לציפיות החדשות הללו. יתרה מזו, התגשמותה של הציונות במעשה בחיי העבודה בארץ ישראל המנדטורית, זו שהפכה שאיפות ערטילאיות ופולמוסים אידאולוגיים לפרַקסיס מן הבחינה החברתית, הכלכלית והיישובית, ותרגמה חלומות אוטופיים למציאות חלוצית רבת־תנופה (הקמת הקיבוצים והמושבים של עמק יזרעאל), עוררה געגועים לסיפורת שתשקף את ההווה באספקלריה היסטורית רחבה ותראה בו המשך למפעלי גאולה קודמים בחיי האומה. התעורר עניין מחודש בתנועות המשיחיות ובמשברים ההיסטוריים שהולידו אותן, כגון משבר גירוש ספרד בסוף המאה הט"ו, והדרמה של "האנוסים" במאה שלאחר מכן. סיפורו של הורוביץ נראה כאילו הוא נענה במישרין גם להתעניינות מחודשת זו.

לאמתו של דבר בעניין זה נראתה הספרות העברית שלאחר מלחמת העולם הראשונה כאילו היא מורדת באבותיה ונותנת ידה לסביה — היא הפנתה עורף לספרות "התחייה" של ראשית המאה העשרים, וכאילו הפנתה את פניה מחדש לספרות חיבת ציון הסנטימנטלית משנות השמונים והתשעים של המאה הי"ט, ואפילו לשיירי ספרות ההשכלה של שנות השישים והשבעים של אותה מאה (תקופת יל"ג, סמולנסקין, ליליינבלום וחבריהם). על כל פנים "ספר אור זרוע" כאילו מנהל דיאלוג ספרותי חיוני מעל לראשה של סיפורת "התחייה" העברית (אברמוביץ', ביאליק הפרוזאיקון, ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין, שופמן, ברקוביץ' וחבריהם), ודווקא עם השירה והפרוזה העבריות הנאיביות יותר של שלהי המאה הי"ט, אלה שזוהו עם תנועת "חיבת ציון". הסיפורת והשירה האלה עסקו בנושאים שעתה חזר אליהם המספר המודרניסט הצעיר בתנופה מחודשת. בתקופת "חיבת ציון", עם התעוררות התנועה הלאומית והציונות בסוף המאה הי"ט, נתבקש לספרות מתן ביטוי מלא לפָתוס הקיום הלאומי היהודי ההיסטורי המיוסר ולכמיהות הגאולה שפיעמו אותו לצד האתוס המרטירולוגי, שהיה מעין משקל שכנגד לכמיהות האלה ובה בעת גם הכנה ורקע להתעוררותן. ביטוי כזה נמצא לה עוד כעשרים שנה קודם לכן בפואמות ההיסטוריות הגדולות של י"ל גורדון ("בין שיני אריות", "במצולות ים", "צדקיהו בבית הפקודות"), אשר אמנם היתה בהן, בצד הביטוי הנוקב של פתוס הסבל הלאומי ההיסטורי, גם ביקורת משכילית נוקבת־לא־פחות על הפגמים בתרבות ישראל ("שיחתך ישראל"), שגרמו כביכול לחורבן הפיזי והמדיני של העם. למרות ביקורת זו, שממנה הסתייגה הספרות החיבת־ציונית, עמדו הפואמות האלה במרכז התודעה הספרותית של הדור. עליהן נוספו עתה במקור ובתרגום יצירות פואמטיות חדשות שעניינן היה הנושא המרטירולוגי — מ"רבי אמנון" מאת ש' פרוג ועד "ברוך ממגנצא" מאת טשרניחובסקי הצעיר. רבות מיצירות אלה התמקדו ביהדות אשכנז ובניסיונות הקשים שעמדה בהם בימי הביניים, בעיקר בתקופת מסעי הצלב. ואולם בה בעת גם חורבן עולמה של יהדות ספרד, שעמד במרכז התעניינותה של ההשכלה, הוסיף להעסיק את המשוררים, כגון דוד פרישמן, אשר ב"שבועי שבועות" תיאר את גירוש יהודי ספרד, את ייסורי פרידתם ממולדתם האהובה, ואת קללתו הנמרצת של דון יוסף בן אדר על ספרד "החנפה" ואת השבעתו: "אחי, הישבעו כי שוֹב לא תוסיפו עד עולמי־עולמים אל ארץ הרצח".⁵ ש"ל גורדון כתב ב"בלב ים" שלו מעין גרסה חדשה של "במצולות ים" של יל"ג, שבה עומעמה כמעט לגמרי הביקורת על ההתנהלות היהודית הכושלת והוגבר עד מאוד תיאור הסבל והזוועות בימי הגירוש. בפרוזה הסתמכו הסופרים בעיקר על הסיפורת האפולוגטית היהודית שנכתבה בגרמנית באמצע המאה הי"ט במסגרת ניסיונותיהם של הסופרים היהודים הגרמנים לבסס את דימוי היהדות האמנציפטורית בארצם על המודל היהודי־הספרדי, שאִפשר, לפי תפיסת ההשכלה, לשמור את המשכיות הזהות היהודית מתוך מודרניזציה של החיים הלאומיים וקִרבה גוברת והולכת לתרבות ההומניסטית של הנאורות האירופית. עתה נוצל אותו מודל עצמו לשם קביעת הלגיטימיות של הסימביוזה היהודית־הציונית: המשך הזהות היהודית מתוך הסטת מוקדה מן הדת אל הלאומיות והעלאתה בקנה אחד עם תנאי החיים של מדינת הלאום המודרנית. ספרד וגירוש ספרד מילאו תפקיד מרכזי בסיפורת החיבת־ציונית המקורית וזו שעובדה על פי המקור הגרמני (כגון בסדרת הרומנים ההיסטוריים "זיכרונות לבית דוד" מאת א"ש פרידברג, הלהיט הגדול של הסיפורת העברית בשנות התשעים של המאה הי"ט, שהסתמך רובו על "מסתורי היהודים" מאת המלומד המזרחן הרמן רקנדורף, סדרת הסיפורים שנכתבו כחצי מאה קודם לכן ותוארו כ"ניסיון ראשון לפופולריזציה בלטריסטית של ההיסטוריה היהודית"⁶).

כל זה כמו התעורר מחדש בעידן הסוער שלאחר מלחמת העולם הראשונה ומלחמות האזרחים השונות, שהציתה המלחמה בתוך כדי דעיכתה. הסבל האוניברסלי העצום, שגרמו המלחמות הללו, והסבל היהודי הספציפי, הקשור הן בגירושי אוכלוסיות יהודיות נרחבות בעת המלחמה ובהרס יישובים יהודיים שהיו סמוכים לחזיתות בתנועת התזזית שלהן מצד אל צד, והן ברצח כמאה אלף יהודים בפוגרומים שליוו את מלחמות האזרחים בגליציה, ובעיקר באוקראינה ובבלורוסיה — כל אלה יצרו הרגשה של חזרה אל העידן המרטירולוגי ואל חיפושי הגאולה שהיו כרוכים בו. הציונות, שהחלה להתגשם בארץ ישראל על יסוד הצהרת בלפור והעליות השלישית והרביעית, שיוותה לנושא הגאולה מוחשיות היסטורית, כשם שהגשמת הקומוניזם שיוותה לו מוחשיות כזאת בברית המועצות. סבל, התפוררות סדרי החיים הקיימים וחיפושי גאולה היו הנושאים העיקריים שריחפו בחללה של התרבות של העידן שלאחר מלחמת העולם; ונראה כאילו פרשת החורבן של יהדות ספרד, שהביאה עמה פריחה של המיסטיקה הלוריאנית וניסיונות משיחיים נוסח זה של דוד הראובני ושבתי צבי, יכלה לשמש מחדש את הספרות היהודית בניסיונותיה השונים לבטא את הזעזועים ששינו את פני החיים היהודיים. והנה היה אפשר לחשוב שב"ספר אור זרוע" של יעקב הורוביץ התרחש בדיוק הדבר שהתבקש: סוּפר מחדש סיפור הגירוש מספרד מלפני ארבע מאות שנה, אגב החייאה בנוסח עדכני של הפתוס, הטרגדיה והרומנס, שבהם היתה פרשה זו כרוכה, במסגרת של משל מודרני שעוסק בסוגיית הסבל ובקשת הגאולה המתחייבת ממנה.

אמנם, הקוראים ציפו להחייאת הנושא המרטירולוגי והנושא המשיחי בנוסח מודרני שונה לגמרי מזה של הרומנס הנאיבי של סוף המאה הי"ט, וכמה ממסַפרי התקופה ניסו, איש־איש בדרכו, להיענות גם לציפייה זו. המספר הוותיק א"א קבק, ששימר בספרות העברית של ראשית המאה העשרים את האופצייה הלא פופולרית אז של הרומן הנרחב, הטרילוגי והטטרָלוגי, ניסה לעדכן את הנושא באמצעות סיפורת היסטורית רֵאליסטית עתירת תיאורי מקום, זמן והוויי ברוח הסיפורת ההיסטורית הצרפתית של המאה הי"ט (לפי הנורמות שלה שקבע גוסטב פלובר). הטרילוגיה הנרחבת שלו "שלמה מולכו" נכתבה ופורסמה (תרפ"ח־תרפ"ט) ממש בימים שבהם כתב הורוביץ את ספרו הקטן והתמציתי. מקס ברוד הלך באותן שנים בעקבות המסורת של הרומן ההיסטורי הראליסטי הגרמני בספרו "ראובני שר היהודים", שתורגם עד מהרה לעברית ונכלל בחומר הקריאה שהזין את הקוראים העברים בני הזמן. המספר הראליסטן אשר ברש הלך בדרך דומה בנובלה המרוכזת שלו "הנשאר בטולדו", שעמדה בעיקר על בחינת מצבו הנפשי של היהודי שנשאר בעירו לאחר שגלו ממנה כל בני דתו.

יעקב הורוביץ בחר בדרך שונה לגמרי, דרך הפַּסטיש והפרודיה הרצינית. את סיפורו כתב בשמונה פרקים קצרים, שהוצגו כאוסף תעודות היסטוריות שנתגלו במקרה; תעודות מימי גירוש ספרד, שכתבו בלשונות שונות של התקופה (עברית, ערבית, לטינית, ספרדית, פרסית, תורכית עות'מאנית הקרויה כאן "תוגרמית") דמויות שונות בנות הזמן, מהן נוגעות במישרין בעלילה העיקרית המתרחשת על רקע הגירוש, כגון הרופא אברהם דון בונאפיוס ובתו פאמלה, שניהם מן המגורשים, הקברניט הפיראט מיכאל די מגלהס, שהשליך לאי שומם את כל היהודים אנוסי גזרת הגירוש שהתקבצו בספינתו, אך שמר על פאמלה ואביה באהבתו את הנערה, וכן הנזיר הדומיניקני הצעיר פְרָה רופרטוס, שהצטרף אל המגורשים באונייתו של די מגלהס כדי לנסות להשיבם אל אמונת ישו המושיע, ואף הוא נשאר בספינה שהתרוקנה, ולעומתם הכרוניקאי או ההיסטוריון יהושע בן אברהם, שהיה גם הוא מבאי הספינה אך הושלך ממנה עם רוב אחיו לאי המדברי ולחיות הטרף ששוטטו בו, שרד וכתב את דברי הימים של הגירוש למן חורבן ירושלים בידי טיטוס; ומהן דמויות בנות הזמן שאינן נוגעות במישרין בעלילה זו, כגון "האב" הכומר הדומיניקני הבכיר ויצנצו טורקוומדה, הכוהן המוודה של איזבלה, מלכת קסטיליה, שדחק בה לממש את גזרת הגירוש, או הקברניט העות'מאני יוסוף פחה, שהצי שלו ניצח את הצי הוונציאני ובחלקו נפלה ונציאנית יפהפייה, שהעבירה אותו על דעתו עד שחנק ושילח אותה על פני המים לאחר שכרך על צווארה בקבוק, ובו מכתב מסתורי שהגיע באותו בקבוק עצמו מאנשים במקום לא ידוע המכונה "ארזרע", או כמו הנוסע היהודי בנימין, שנדד לירכתי המזרח והגיע אל שבטי ישראל החופשיים מעול מלכויות שחיו שם, או המשורר, המיסטיקן וחכם הדת הצוּפי בוסתאני. כל אחד מאלה כתב בלשונו ובנוסח המתאים לו (וידוי, תפילה, אוטוביוגרפיה, כרוניקה היסטורית, ספרות מסעות, פואמה אלגורית) טקסט לא ארוך, שהוסיף זווית ראייה חדשה לסיפור, וזוויות הראייה השונות האלה, בעודן מצטלבות זו בזו ושוברות זו את זו, עיצבו מציאות סיפורית ססגונית־קלֵדוסקופית מיוחדת במינה, מודרניסטית במהותה.

ההבניה של הסיפור כאוסף תעודות היסטוריות אותנטיות הצריכה יצירת מסכת חיקויים סגנוניים, שהגיעו לא פעם למדרגה מפליאה של אותנטיות מדומה (אותנטיות זו בלטה בעיקר בפרקי הכרוניקה, והגיעה לשיאה בפרק הדוּח של בנימין הנוסע; פרקי הווידוי והתפילה טבולים פחות במוהל הסגנוני החריף של לשון התקופה). הורוביץ הצעיר והמלומד חדר ללא ספק לעומק העברית של ימי הביניים והרנסנס ועשה בה כבן בית, עד שקוראים אחדים, לאו דווקא תמימים, סברו שסיפורו מסתמך על תעודות אותנטיות חדשות שנתגלו לו (כך סבר, למשל, זלמן שניאור, שהסיפור עורר בו התפעלות⁷). ואולם לא רק פרודיה סגנונית מבריקה יצר המחבר ב"ספר אור זרוע". הוא ניהל בספר הקטן מערך כמעט אנציקלופדי של דיאלוגים עם פרקי ספרות בני זמנים ומקורות תרבותיים שונים; מערך שמזכיר לנו שהורוביץ הגיע לחיבור "ספר אור זרוע" לאחר שלמד במשך שנים הן בבית המדרש הגבוה לרבנים של הרב צבי פרץ חיות (בימים ההם אחד ממוסדות המחקר של מדעי היהדות הנחשבים ביותר), הן באוניברסיטת וינה, שבה נעטר בתואר דוקטור, והיה בעצם המשכיל ביותר בקרב חבורת הסופרים העברים בני דורו. נקודת מוצא שימשו כאן הדיאלוגים המפורטים הגלויים לעין שניהל הסיפור עם הכרוניקות ההיסטוריות היהודיות הקלסיות שנכתבו במאה הט"ז לאחר גירוש ספרד, כגון "שבט יהודה" מאת שלמה אבן וירגה (נכתב בעשור השני של המאה הט"ז) ו"עמק הבכא" מאת יוסף הכהן (נכתב כחצי מאה לאחר כך) וכן, כמעט באותה מידה, עם ספרי "הנוסעים" היהודים הימי־ביינמיים, כגון ספריהם של בנימין מטודלה שבספרד (המאה הי"ב) ושל בן דורו האשכנזי פתחיה מרגנסבורג.

ואולם הרִפרוּר הספרותי האנציקלופדי של הורוביץ התפרש כאן הרחק מעבר לנקודות המוצא הללו. המחבר קיים, כאמור, דו־שיח, לעתים קנטרני, עם הספרות היהודית של המחצית השנייה של המאה הי"ט. בראש ובראשונה בולט הדו־שיח עם "במצולות ים" של יל"ג. לכאורה שִחזר "ספר אור זרוע" את עיקרי העלילה של הפואמה האיקונית הזאת: נערה יהודייה יפהפייה ונבונה, שנקלעה לאחת מאוניות הגולים בזמן הגירוש, מעוררת את תשוקתו הבלתי נשלטת של הקברניט הספרדי, והוא מוכן להניח לגולי הספינה להגיע לחוף מבטחים אם אך תיענה לו. אמנם מה שקורה בסיפורו של הורוביץ מתגלה בסופו של דבר כהיפוך הסיפור של "במצולות ים". הקברניט אינו מניח לגולים להגיע לנמל בטוח, אלא מפקיר אותם לרעב ולחיות הטרף שעל האי השומם (כמסופר ב"שבט יהודה" ובפואמה "בלב ים" מאת ש"ל גורדון); הנערה (פנינה בשירו של יל"ג, פאמלה ב"ספר אור זרוע"; השם מלמד על שייכותה של הגיבורה "התפוחית" לעולם הצמיחה והפריון לעומת שייכותה של פנינה לעולם היופי והתבונה) אינה מוליכה את הקברניט הנוצרי שולל בהבטחה שתיענה לו ומאבדת את עצמה לדעת בטביעה כדי לחמוק מאהבתו־תאוותו (כמסופר בפואמה של יל"ג), אלא היא מתאהבת בו, והקברניט מצטרף אליה ואל אביה במסעם לעבר האי הנקרא "ארזרע" או "אור זרוע": הכומר הדומיניקני פְרה רופרטוס אף הוא מצטרף למסע הזה, הממיר את הסיום הדרמטי־האובדני של הפואמה היל"גית בסיום מטפיזי־מיסטי.

בו בזמן מתקיימים בסיפור מגעים עם יצירות מספרות העולם. כך פרק הווידוי של טורקוומדה, המתפתח למעין ויכוח עם ישו, הוא הנמען של אותו וידוי, על דבר הצורך להפעיל אמצעים כוחניים אכזריים כדי להגן על האמונה האמתית מפני החותרים תחתיה או המצטרפים אליה בלב ולב ("האנוסים"). הפרק מתכתב באורח ברור למדי עם פרק "האינקוויזיטור הגדול", "הפואמה" בפרוזה המשולבת ב"האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי, שבה הודף האינקוויזיטור את ניסיונו של ישו לחזור אל העולם כדי להושיע את בני האדם מייסוריהם. כך יש קשר ברור בין סיפור אותלו ודסדמונה במחזה של שייקספיר ובין הפרק שבו מספר יוסוף פחה, קברניטו של הצי התורכי, על אהבתו המטורפת לשבויה הוונציאנית הלבנה כשלג ("אין עוד אהבת אישה אשר תשווה לאהבת אישה לבנה מבנות וינֵציאה העיר"⁸), ועל כך שחנק אותה בזעמו משום שצחקה בחלומה "הוורוד" וכאילו רטט של אושר חלף את גווה (יוסוף פירשו כביטוי של אהבה לגבר אחר), והטיל את גווייתה אל גלי הים (גם גופתה כאילו מצטרפת אל המסע אל האי "אור זרוע"). חשובה יותר מהתכתבויות אלה עם יצירות המופת האירופיות הידועות לכול היא ההתכתבות המפתיעה, זו שלא ניתנה עליה הדעת במידה מספקת, עם אחת מיצירות המופת של הספרות הפרסית הצוּפית, הפואמה האלֵגורית "מַנְטִק אל־טַיְר" ("שיח הציפורים") מאת המשורר־המיסטיקן פריד אל־דין עַטּאר (1221-1145 בקירוב), זו הפואמה שתורגמה ללשונות אחדות בכותרת "ועידת הציפורים" (באנגלית: The Conference of the Birds), והיא מספרת על המסע המפרך של להקת ציפורים, בהנהגת הדוכיפת, בחיפוש אחר מקום משכנו של סימורג מלך הציפורים. הדרך אל סימורג זרועה מכשולים, ורוב הציפורים אינן יכולות לעמוד בקשייה. רק שלושים מהן מגיעות אל מרומי הצוק שעליו שוכן העוף המופלא, ואז הן מגלות שהן והוא — אחד הם (עטאר משחק עם צורת המילה "סימורג", היכולה להתפרש "שלושים ציפורים" [סי ו־מורג]). כלומר הן עצמן, לאחר שצורפו בכור המצרף של ייסורי הדרך, הן הסימורג שאותו ביקשו. כך נהיה מסען משל לכמיהת האדם לאֵל הבלתי מושג, ולעינויי כור ההיתוך שעל האדם להתמסר להם כדי לגלות בסופו של דבר שהוא והמבוקש הם ישות אחת, "אני" כוּלי אופף־כול, שמתיך את האל ויצוריו למקשה אחת. הורוביץ, שהכיר את הפואמה של פריד אל־דין עטאר בתרגומה הגרמני, שם את עיקרי תוכנה (בווריאציות קלות) בפי המיסטיקן וחכם הדת הערבי בוסתאני,⁹ שהצטרף גם הוא אל הנודדים שהגיעו אל האי "אור זרוע".

*המשך הפרק בספר המלא*