האלקסיאדה

ספר ראשון

1.

א. הקיסר אלקסיוס, אבי, סייע רבות לאימפריית הרומאים עוד לפני שאחז ברסן השלטון. הוא הצטרף לצבא תחת הקיסר רומנוס דיוֹגֵנֶס.[1] הוא התבלט מעל יתר בני דורו, ואהב סכנות. בגיל ארבע עשרה מיהר להצטרף לצבאו של הקיסר דיוֹגֵנֶס, שיצא למסע מלחמה קשה ביותר נגד הפרסים.[2] בתאוותו זו להילחם נגד הברברים אמר שאם רק יבוא איתם בקרב, תנטוף חרבו מדם אויביו. עד כדי כך היה הנער שש אלֵי קרב. אולם הקיסר דיוֹגֵנֶס לא התיר לו להצטרף למסע המלחמה, שכן הוא ידע שאימו הייתה נתונה בצער כבד. היא התאבלה על מותו של בנה הבכור מנואל, שהתפרסם במעשיו יוצאי הדופן ומעוררי ההערצה למען שלטון הרומאים. וכדי שלא תהיה האֵם מעֵבֶר לניחומים – כשאינה יודעת היכן קבור ילד אחד, וכבר היא שולחת למלחמה ילד אחר וחוששת שמא יפגוש הגורל המר גם את הנער, והיא אף לא תדע היכן נפל – אילץ הקיסר את אלקסיוס הצעיר לסוב על עקביו ולשוב אל אימו. אך גם אם באותה הפעם השאירו אותו חבריו לנשק מאחור, הרי שבהמשך נפתחו בפניו הזדמנויות חדשות למכביר לביצוע מעשי גבורה. בימיו של הקיסר מיכאל דוקַאס,[3] לאחר שנפל הקיסר דיוֹגֵנֶס מכסאו, הפגין אלקסיוס את אומץ ליבו הרב בפרשת רוּסֵל.

ב. קֶלטי[4] זה התגייס לצבא הרומאי זמן רב לפני כן, הגיע למעמד בכיר, אסף סביבו כוח וצבא חזק, שהורכב מאנשי ארצו ומבני עמים אחרים, והיה למורד רב עוצמה. סערות רבות טִלטלו באותו זמן את השלטון הרומאי. כף הגורל נטתה לטובת הטורקים, והרומאים סבו על עקביהם ונמלטו תוך שהם מעלים ענן אבק. באותו הזמן תקף גם הוא את אימפריית הרומאים. המניע העיקרי שדחף אותו למרד גלוי, חוץ ממזגו המרדני, היה מצבה הירוד של האימפריה, והוא בזז כמעט את כל חבלי המזרח. אנשים רבים מונו להילחם בו, בעלי ניסיון קרבי וידועים באומץ ליבם, ואולם הוא גבר עליהם על אף ניסיונם הרב. לעיתים הסתער בעצמו ונפל על יריביו כרוח סערה, ופעמים אחרות קנה לו בעלי ברית טורקים והתקפותיו היו בלתי ניתנות לעצירה, עד כדי כך שלקח בשבי כמה מטובי המפקדים ופיזר לכל עבר את צבאם.

ג. באותו הזמן שירת אבי, אלקסיוס, כמפקד־משנֶה תחת אחיו, אשר כל צבאות המזרח והמערב הופקדו בידיו.[5] מכיוון שמצבם של הרומאים היה בכי רע, והברברי הִכּה כברק בכל מקום, עלה שמו של אלקסיוס המבריק בתור יריב ראוי שיהיה מסוגל להתמודד עם רוּסֵל, והקיסר מיכאל מינה אותו למפקד ראשי. הוא גייס את כל תבונתו וניסיונו בפיקוד ולחימה, ניסיון שלא אסף בשנים רבות (אלא שבשל חריצותו וערנותו המתמדת נחשב בעיני ראשי הצבא כמי שהגיע לרמה הגבוהה ביותר כמפקד והושווה לאמיליוס הרומאי, או סקיפּיו, או חניבעל מקרתגו, שכן לא היה אלא נער, ושׂערות זקנו אך החלו לצמוח, כמו שאומרים), לכד את אותו רוּסֵל שתקף את הרומאים פעמים כה רבות והסדיר את העניינים במזרח תוך ימים לא רבים. שכן הוא היה חד בהבנת הדברים שיש לעשות, וחד עוד יותר בביצוע התוכנית. על האופן שבו הצליח ללכוד אותו סיפר אמנם הקַייסַר בהרחבה, בספר השני של ההיסטוריה שלו, אך גם אני אספר על כך, ככל שיהיה בכך צורך בהיסטוריה הנוכחית.

2.

א. בדיוק כשטוּטָאך הברברי[6] הגיע ממעמקי המזרח עם צבא עצום ובזז את שטחי הרומאים, היה נתון רוּסֵל ללחץ מצד מפקד הצבא. הוא נסוג ממבצריו בזה אחר זה (על אף שעמד בראש צבא גדול, שאותו צייד היטב וברוחב יד, הרי שמבחינת כושר התחבולה נפל בהרבה מאלקסיוס, אבי. על כן החליט למצוא מקלט אצל טוּטָאך) עד כי לבסוף, כשנואש מכל מוצא אחר, נפגש עם טוּטָאך, ביקש את ידידותו והפציר בו לכרות עימו ברית.

ב. אולם מפקד הצבא אלקסיוס מצא לכך מענה והיה חריף ממנו בקניית ידידותו של הברברי והעברתו אל צידו באמצעות מסרים, מתנות וכל תחבולה אפשרית. שכן הוא היה בעל תושייה רבה מהרגיל וידע למצוא מוצא גם מהמצבים הקשים ביותר. הדרך המוצלחת ביותר שנקט בה הייתה, באופן כללי, להושיט לו את ידו לשלום, וכך אמר: "השׂולטן שלך והקיסר שלי ידידים הם, ואותו ברברי, רוּסֵל, הרים את ידו נגד שניהם והפך להיות אויב קשה לשני השליטים. מצד אחד הוא תוקף את הקיסר וקורע פה ושם חלקים מאדמת הרומאים, ומן הצד האחר הוא גוזל שטחים שהיו יכולים להיות שייכים לפרסי. ברוב ערמומיותו הוא מאפיל עליי כרגע, תוך שהוא משתמש בך ובכוח שלך, אולם כשירווח לו קצת ולא ירגיש עוד בסכנה הוא ירפה ממני, יפנה לכיוון האחר וירים את ידו עליך. אך אם תסכים לתת בי אמון, בפעם הבאה שיבוא אליך – תפוס את רוּסֵל בכוחות רבים ושלח אותו אליי כשהוא נתון בשלשלאות. שלושה דברים", אמר אלקסיוס, "אתה תרוויח מכך. קודם כול, סכום כסף שכמוהו לא הרוויח איש עד כה; שנית – תזכה בידידותו של הקיסר, אשר תביא אותך עד מהרה לפסגת ההצלחה; ושלישית – גם השׂולטן ישמח כשאויב כה גדול יסור מדרכו, אויב שפעל נגד שני הצדדים, גם נגד הרומאים וגם נגד הטורקים".

ג. לאחר ששלח אבי, שהיה אז מפקד הצבא, את המסרים האלו אל טוּטָאך, מיהר לשלוח גם בנֵי ערובה, מהמכובדים שבבני אותו הזמן, וסכומי כסף גדולים, כדי לשכנע את הברברים הסובבים את טוּטָאך ללכוד את רוּסֵל. ואכן כך היה הדבר, ורוּסֵל נשלח אל אָמָסֵיאָה,[7] למפקד הצבא.

ד. אלא שהגעתו של הכסף התעכבה. לאלקסיוס לא היו מקורות משלו, והעברת הסכום מצד הקיסר נזנחה. ולא שהכסף התקדם "ברגל כבדה", כדברי המחזאי[8] – הוא לא נראה באופק כלל. אנשיו של טוּטָאך, שהופקדו על ביצוע העִסקה, דרשו את הכסף, או לקבל בחזרה את האיש שמכרוּ, כדי שיוכלו לחזור איתו אל המקום שבו נתפס. אלא שלאלקסיוס לא היה מנַיין לגייס את הסכום שהובטח. לאחר ליל שימורים החליט לגייס את הסכום מתרומותיהם של אנשי אָמָסֵיאָה.

ה. לפנות בוקר, גם אם לא קל היה הדבר, זימן את כולם אליו, ובמיוחד את החשובים והעשירים שבהם. כשנשא דברים, הפנה את מבטו בעיקר אליהם: "כולכם יודעים כיצד נהג הברברי הזה בכל ערי החבל הארמני, כמה עיירות בזז, בכמה אנשים פגע בצורה שאין לתאר וכמה כסף גזל מִכּם. אך כעת הגיע העת שתשתחררו מהצרות שהביא על ראשיכם, אם רק תרצו. בשום פנים ואופן אין לתת לו ללכת. אתם ראיתם כיצד, הודות למאמצינו ובעזרת האל, הגיע אלינו הברברי כשהוא כבול בשלשלאות. טוּטָאך לקח אותו בשבי ודרש מאיתנו את מחירו, אלא שאין ביכולתנו לעמוד בדרישתו, שכן אנחנו נמצאים בארץ נוכרייה, נלחמנו בברברים כבר זמן רב והוצאנו את כל הסכום שעמד לרשותנו. אלמלא היה הקיסר כה רחוק, והברברי [טוּטָאך] היה נותן לנו זמן, הייתי יוצא מייד כדי להביא משם את הסכום הדרוש. אך מכיוון שהדבר בלתי אפשרי, כפי שאתם יודעים היטב, יש צורך שאתם תספקו את הסכום, וכל מה שתיתנו יוחזר לכם מהקיסר, דרכי".

ו. ברגע שאמר זאת היסו אותו אנשי אָמָסֵיאָה בצעקות רמות ובקריאות למרד, שכן היו שם כמה בני בלייעל שגרמו למהומה וידעו איך להתסיס את הקהל. מהומה גדולה נוצרה, כשאחדים מנסים להניע את הקהל לתפוס את רוּסֵל ולהחזיק בו ואחרים רוצים לחטוף ולשחרר אותו. ההמון היה מפולג ונסער, כפי שקורה להמון בדרך כלל. ומפקד הצבא, שראה את ההמון הנסער והבין שמעמדו עלול להיות בסכנה, לא איבד את העשתונות אלא אזר אומץ והשקיט את המהומה בהרמת ידו.

ז. לבסוף, כשהצליח להרגיע אותם מעט, פנה אליהם ואמר: "אני מתפלא עליכם, אנשי אָמָסֵיאָה, שהסכמתם ללכת שולל אחרי מי שרוצים לשפוך את דמכם רק כדי להציל את עצמם ופועלים בלי הרף כדי להסב לכם נזק גדול. מה אתם מרוויחים מהמרד של רוּסֵל מלבד טבח ומומים וקטיעת אברים? האנשים שהביאו עליכם את כל הצרות האלה דאגו לבֵיתם בכך ששירתו את הברברי, ומצד אחר קיבלו מהקיסר מתנות רבות משום שאמרו לו שלא הסגירו אֶתכם ואת העיר אָמָסֵיאָה לידיו, וכל זה – בלי לחשוב לרגע על טובתכם. לכן הם גם רוצים להמשיך ולתמוך במרד, כדי להרוויח מכך שיפיחו במורד תקוות להצלחה, ובאותו הזמן ידְרשו לקבל כיבודים ומתנות מהקיסר. אם יהיה כאן מרד, הם ינקו את ידיהם מהמעשה ויַפנו את זעמו של הקיסר כנגדכם. אך אם תתנו בי אמון, אתם תתכחשו למתסיסים ברגע זה, תחזרו כל אחד אל ביתו שלו, תחשבו על מה שאמרתי לכם ותבינו מי נותן לכם עצה טובה יותר".

3.

א. לשמע מילים אלה שינו האנשים כהרף עין את דעתם והלכו, איש איש לביתו. ומפקד הצבא, שידע שהעם הפכפך מטבעו, במיוחד אם בני בלייעל טורחים להתסיס אותו, חשש שמא בלילה ישַנוּ האנשים שוב את דעתם, יִפנו נגדו ויוציאו את רוּסֵל מהכלא, ישחררו אותו מכבליו וישלחו אותו לדרכו. ומאחר שלא היו לו כוחות מספיקים כדי להתנגד למהלך שכזה, הוא תִכנן את התוכנית הפָּלָמידית[9] הבאה: להעמיד פנים שהוא מעוור את רוּסֵל. רוּסֵל הושכב על האדמה, האיש שהופקד על המשימה שלף את מכשיר ניקור העיניים ורוּסֵל נאנק ושאג כאריה. ואולם כל זה לא היה אלא העמדת פנים, שכן המעוּוָר לכאורה קיבל מראש הוראות לצעוק ולגנוח, והמוציא לפועל – לתת באיש השוכב מתחתיו מבט זועם ולעשות הכול בפראות, אך לנקר את עיניו רק למראית עין. מנוקר העיניים לא התעוור, העם מחא כפיים והשמועה על אודות ניקור עיניו של רוּסֵל הִכּתה גלים בכל פינה.

ב. תוכנית זו, שנערכה כהצגה מבויימת היטב, שִכנעה את האוכלוסייה כולה, מקומיים וזרים כאחד, לנהור אליו כנחיל דבורים ולתרום את תרומתם. שהרי זה היה ההיגיון מאחורי תוכניתו של אלקסיוס, שמי שסירבו לתרום כסף ותכננוּ לחלץ את רוּסֵל מידיו של אלקסיוס, אבי, יאמצוּ עתה, לאחר שסוכלה תוכניתם ונכזבה תקוותם, את עצתו של מפקד הצבא, יבקשו את ידידותו, ויימָנעו מלעורר את זעמו של הקיסר. כך שמר המפקד הנערץ על רוּסֵל כמו על אריה בכלוב, כשתחבושות מכסות על עיניו כהוכחה לעיוורונו.

ג. אך הוא לא הסתפק במה שכבר עשה ובתהילה שצבר, ופנה לטפל בעניינים נוספים. הוא כבש ערים ומבצרים רבים שסבלו בימי שלטונו של רוּסֵל והכניס אותם תחת שלטונו של הקיסר. לאחר מכן הִפנה את מושכותיו ורכב היישר לכיוון העיר הקיסרית. כשהגיע אל עירו של סבו,[10] הִרשה לעצמו ולכל צבאו לנוח מתלאותיהם. או אז עשה כמעשהו של הרקולס, בסיפור אַלקֵסטיס אשת אַדמֵטוֹס.[11]

ד. אחד מאחייניו של הקיסר המנוח איסאקיוס קומננוס, איש ראוי ואצילי במוצאו בשם דוקיאנוס, שהיה בן דודו של אלקסיוס, ראה את רוּסֵל כשהוא מובל ביד וחבישת העיוורון על עיניו. נוכח המחזה שִחרר דוקיאנוס אנחה קורעת לב, וכשדמעות בעיניו הוכיח את המפקד על אכזריותו כלפי רוּסֵל, האשים אותו בקול רם על שגזל את מאור עיניו של אדם אמיץ וגיבור למופת, וטען שהיה צריך להימנע מלהטיל עליו כל עונש. אלקסיוס, מצידו, ענה לו באותו רגע "את הסיבות לעיווּר תשמע בקרוב, ידידי", ולאחר זמן לא רב לקח אותו ואת רוּסֵל אל חדר קטן, הסיר את הכיסוי מעל פניו של רוּסֵל והראה לו את עיניו הרושפות כאש. דוקיאנוס ההמום לא ידע את נפשו נוכח הפלא שהתגלה לעיניו ושם את ידיו שוב ושוב על פניו של רוּסֵל, כדי לשכנע את עצמו שלא מדובר בחלום, מעשה כשפים או איזו תחבולה חדשה ומוזרה. כשהבין את נדיבותו של בן דודו כלפי האיש ואת המחשבה העומדת מאחורי נדיבות זו, לא ידע את נפשו מרוב שמחה, חיבק ונישק אותו, והפּליאה שחש הפכה באחת להנאה. אותו דבר עצמו חשו גם אנשיו של הקיסר מיכאל, הקיסר עצמו והציבור כולו.

*המשך הפרק בספר המלא*