השטן בגוריי

השטן בגוריי

ספר ראשון

א: שנת ת"ח בגוריי

בשנת ת"ח, כשחמלניצקי הרשע ואנשיו צרו על העיר זָמוֹשְץ ולא יכלו להבקיע את החומה הבצורה שהקיפה אותה, היו פרעות נוראות בטוֹמָאשוֹב, בבילגוריי, בקרַשניק, בטורבין, בפרַמפול, וגם בעיירה גוריי, אותה פינה נידחת בין הרים. הייאדמאקים שחטו, פשטו את העור מאנשים חיים, רצחו ילדים קטנים, אנסו נשים, ולאחר מעשה קרעו את כרסן ותפרו בתוכה חתול. רבים ברחו ללובלין, רבים הוצאו לשמד או נמכרו לעבדים. גוריי, ששמה הלך לפניה בזכות לומדי התורה והאנשים ישרי־הדרך שבה, התרוקנה לגמרי. השוק העגול, שפעם נערכו בו ירידים גדולים, צימח עשבים שוטים. בית הכנסת ובית המדרש התמלאו גללי סוסים שאנשי הצבא החזיקו בתוכם. רוב הבתים עלו באש. שבועות אחרי החורבן התגוללו מתים ברחובות ולא היה מי שיביאם לקבורה. כלבי הפקר גררו איברים כרותים, ועורבים ונִצים נהנו מן הבשר. המעטים שנותרו בחיים עזבו את המקום ונדדו למרחקים. נראה היה שהעיר נמחקה לתמיד.

רק אחרי כמה שנים התחילו בעלי־הבתים הגולים לחזור גם לגוריי. ממשפחות גדולות חזרו מעטים. גברים צעירים האפירו כִּזְקֵנִים, אנשים נכבדים באו בלבוש שק, במקל ובתרמיל. אחדים ירדו מדרך־הישר, אחרים נפלו למרה שחורה. אבל, כדרכו של עולם, עם הזמן התחיל הכול לחזור להיות כפי שהיה. תריסים, שזמן רב עמדו נעולים מאחורי בריחים חלודים, נפתחו זה אחרי זה. עצמות הובלו לבית הקברות שכבודו חולל, ונקברו בקבר אחים. בחנויות נפתחו בהיסוס חצאי דלתות, בעלי מלאכה תיקנו את הגגות השבורים, העמידו מחדש תנורים וכיריים, סיידו את הקירות שנשארו עליהם סימנים של דם ומֵח־עצמות. צעירים חיטטו במקלות ארוכים בתוך בורות המים היבשים והעלו את עצמות ההרוגים שהושלכו לתוכם.

אט־אט התחילו רוכלים ללכת מכפר לכפר והביאו חיטה, ירקות ופשתן. האיכרים מסביב, רובם גויים שעד עתה לא העזו להסתכן ולהציץ לגוריי מאימת השדים שהתהוללו בה, חזרו ונסעו אליה בעגלותיהם הקטנות וקנו מלח, נרות, אריגים צבעוניים לשמלות ולאפודות נשים, מותניות מרופדות, כלי חרס, וכל מיני מחרוזות ואבנים מבריקות. גוריי הייתה תמיד מנותקת מן העולם. הרים ויערות עבותים נמתחו סביבה במרחקי מרחקים. דובים, זאבים וחזירי בר ארבו בדרכים. מאז ההרג התרבו החיות הרעות.

הרב הזקן, הגאון ר' בִּינוּש אשכנזי, ור' אלעזר בַּבַּד, שהיה בעבר גביר אדיר ופַרנס הקהל, היו האחרונים שחזרו לגוריי. ר' בינוש החזיר יותר ממחצית משפחתו. הוא השתכן בביתו ליד חצר בית הכנסת, ומיד התחיל להשגיח על דיני שחיטה וכשרות, לדאוג שהנשים יילכו בזמן למקווה, ושהצעירים יחזרו ללמוד תורה. שתי בנות וחמישה נכדים השאיר הרב בבית העלמין שבלובלין, שבה גר בימים הקשים ההם. למרות זאת הוא לא שינה ממנהגו: השכים לפני שהאיר היום, למד משנה ופוסקים לאור הנר, טבל במים קרים, ועם זריחת החמה התפלל שחרית בבית הכנסת. ר' בינוש היה כבן שבעים שנה, אבל עדיין זקוף־קומה. שערו הלבן לא הקריח ושיניו לא נשרו. כאשר פסע לראשונה לאחר שנים על סף בית המדרש – גבוה, חסון, בעל זקן ארוך מעוגל ומסולסל, בחלוק קטיפה ארוך עד הרצפה וכובעו מופשל על עורפו – קמו כולם ממקומם לברך ברכת "מחיה מתים", כי היו שמועות שר' בינוש אבד בלובלין בימי ההֶרג שהיו בערב סוכות שנת תט"ו. כדי להיטיב לראות, הרים ר' בינוש באצבע ובאגודל את הגבה העבותה שכיסתה את עינו הימנית, הסתכל על הקירות השחורים הבלויים ועל מדפי הספרים הריקים ואמר בקול רם:

"אבוד!... מה שהיה, היה... ה' יתברך רוצה שנתחיל מחדש..."

דורות של רבנים הורישו לר' בינוש אשכנזי את כס הרבנות בגוריי. הוא חיבר ספרי־מחקר וספרי שאלות ותשובות, השתייך לבית־דין של ועד ארבע ארצות, ונחשב בין הפוסקים החריפים ביותר. בזמנים קודמים נהגו עגונות לנדוד ולהגיע עד גוריי הנידחת כדי להשיג היתר מר' בינוש, שבזכות למדנותו וחריפות שכלו ידע להקֵל בדין. כמה פעמים באו שליחים מערים מפורסמות לשכנע אותו שיקבל אצלם את כס הרבנות ויצאו בידיים ריקות, כי ר' בינוש ביקש לחיות את שנותיו במקום שהייתה לו חזקה שירש מאבות־אבות־אבותיו. עכשיו שוב היה בביתו. בדרך נס, הנזקים בביתו היו קלים. שני ארונות הספרים מעץ אלון ובהם ספרים וכתבי־יד נשארו כפי שהיו, וכך גם הכורסאות העתיקות המכוסות בד אטלס צהוב, ונברשות הנחושת שירש מאבות־אבותיו. בעליית הגג היו מוטלים "שמות" וכתבים בערימות שהגיעו עד לגובה של אמה. היו שאמרו שמוסתר שם גולם עשוי חֵמָר,[1] שעזר ליהודים בימי זעם וגזירות נוראות.

ר' אלעזר בבד חזר רק עם בתולה בוגרת. הקוזקים אנסו את בתו הבכורה, הנשואה, ואחר כך שחטו אותה בכידון. אשתו מתה במגפה ובנו היחיד אבד ועקבותיו לא נודעו. הקומות התחתונות בבניין של ר' אלעזר חרבו, והוא השתכן בדירה שבעליית הגג. ר' אלעזר בבד היה מפורסם בעבר כגביר אדיר, ושמו הלך לפניו עד למרחוק. יהודי זה נהג ללבוש בגדי משי אפילו בימי חול. כשערכו חתונה נהגו להוביל את הכלה לביתו והכליזמרים ניגנו לכבודו. חזן בית הכנסת היה ממתין לו בתפילת "שמונה־עשרה", ובשבת אכלו על שולחנו בכלי־כסף. הפריץ של גוריי נסע אליו לא פעם בכרכרה הקלה שלו, והשאיר אצלו את תכשיטי אשתו הפָּריצה – משכון עבור מטבעות זהב. עכשיו אין להכיר את ר' אלעזר בבד: גופו התמיר כפוף כמו נר, הזקן המחודד כְּיָתֵד אפור כאפר, והפנים המצומקים נראים אדמומיים, כמו לבֵנה שרופה. העיניים, שהיו סמוכות זו לזו משני צדי האף הגרמי קלוף־העור, כאילו יצאו מחוריהן בחיפוש אחר משהו על האדמה. הוא חובש מגבעת ישנה מפרוות כבשים, לובש חלוק עשוי בד קשור בחבל למותניו, ורגליו עטופות סמרטוטים, כדרכם של פשוטי־עם וקבצנים המחזרים על הפתחים. הוא לא בא להתפלל בבית הכנסת, התעסק בעצמו במשק ביתו, טִאטא, העמיד תבשילים על האש בשבילו ובשביל בתו היחידה, ואפילו הלך אל התגרניות בשוק לקנות ירק בפרוטה. כמה פעמים, כשניסה מישהו לשאול מה שלומו ומה עבר עליו בארצות נכר, נרעד ר' אלעזר והתכווץ כאחוז זיכרון נורא, הסתכל אי־שם מעבר לכתפו של השואל וענה: "אה, נו... בשביל מה הדיבורים? שמע, כל זה הוא מעֵבר להשגה..."[2]

אומרים, שיהודי זה עושה "תשובה" על חטא משכבר. תמה־רחל החסודה סיפרה שפעם, כשעברה ליד חלונו בשעת לילה מאוחרת, קלטה אוזנה איך ר' אלעזר פוסע בכבדות הלוך וחזור ואומר משהו בניגון עגום. אחרים לחששו בסוד שר' אלעזר בבד "מְסוּבָב" לגמרי, ישן בבגדיו ומניח סכין ארוכה מתחת לראשו, סגולה נגד השטן, כנהוג אצל אישה לאחר לידה. רֹחָלֶה בתו, בתולה בת שבע־עשרה, גררה את הרגל השמאלית ולכן הסתגרה בחדרה ויצאה החוצה לעתים רחוקות. היא הייתה גבוהה, ירקרקת, יפת־תואר, ושערה השחור ארוך עד הברכיים. בהתחלה, כשר' אלעזר הגיע, אנשים הציעו שידוך, כי זו חרפה שבחורה בוגרת תחיה בלי בעל. אבל ר' אלעזר לא ענה ולא אמר לשדכנים "כן" או "לא", והם התעייפו מדיבורי־סרק. נוסף לכך, רֹחָלֶה התנהגה בצורה משונה. כשהרעימו רעמים, הייתה צורחת בקולי־קולות ומתחבאת מתחת למיטה. היא לא אמרה מילה לנשים הצעירות ולבתולות שבאו לכבד אותה בביקור, וכך גירשה את כולן. היא ישבה לבדה משעת בוקר מוקדמת עד ערב, סרגה גרביים או קראה ספרונים בלשון־קודש שהביאה איתה מן הנכר. לעתים הייתה נעמדת ליד החלון וקולעת את צמותיה.[3] עיניה הגדולות, האפלות, פקוחות לרווחה, מביטות אל מעבר לגגות, מתנוצצות בחריפות – כאילו ראתה דברים מוסתרים מעין כול. למרות שהייתה בעלת מום, היא עוררה בגברים הרהורי עבירה. נשים הניעו ראשן, לוחשות אחת באוזן חברתה:

"יתומה עלובה, ועוד חולה..."

"איזה דיכאונית..."

ב: ר' בינוש ובני ביתו

בלובלין היה ר' בינוש עסוק יום ולילה. אלפי נשים נשארו עגונות אחרי ת"ח ות"ט, ולא פעם אנוס היה בית הדין להתירן לִפְנִים משורת הדין. בחדר ההמתנה של בית־הקהל, שר' בינוש ישב בו יחד עם גדולי הרבנים, נשמע בלי הפסק בכי של נשים. חלקן הלכו ברגל מעיר לעיר ועיינו בפנקסים של החברה קדישא כדי לדעת אם שמות בעליהן רשומים בהם. אחרות נאלצו לקבל חליצה והתלוננו בבכי על גיסיהן שתבעו שכר. פעמים רבות קרה שאישה התחתנה ואחר כך חזר בעלה הראשון שיצא מעבדות אצל הטטארים, או שקהילת איסטנבול פדתה אותו מבית הסוהר והחזירה אותו לפולין. סביב הבית של ועד ארבע הארצות הסתובבו שדכנים שזיווגו זיווגים ותבעו דמי קדימה. שנוררים משכו בכוח בכנף־בגדם של אנשים; משוגעים ומשוגעים למחצה צחקו, בכו, שרו; יתומים התגוללו בחצר, מוזנחים ומוכי גרדת, פשטו יד וניבלו את הפה. כל יום בא שליח אחר מקהילה יהודית וסיפר על כל מיני בעלי־ייסורים שנותרו לאחר חמלניצקי והחיילים השוודים. ר' בינוש ביקש לעתים קרובות מאלוהים שייקח אותו מן העולם, כי כבר לא נותר לו כוח לשמוע על כל כך הרבה צרות.

כאן, בגוריי, הייתה מנוחה. לא התקיים "דין תורה", והיו רק מעט "שאלות". פרנסה הייתה חסרה, אבל כנגד זה היה לרב די זמן. החדר הגדול של בית הדין היה מופרד מהחדרים האחרים, ובכל פינה שרר שקט. זבוב יחיד זמזם כשהוא מתחבט בחלון; עכברון גירד את הרִצפה; מאחורי התנור צִרצר צרצר, האזין להד קולו שלו, וחזר וצִרצר כעל צרה שאינה מניחה שישכחו אותה. קורות התקרה היו שחורות מעשן, הקירות טחובים, ובמשך הלילה עלו בהם פטריות לבנות ושקופות, חסרות ממשוּת, כאילו לא מן העולם הזה. גליונות נייר לא כתובים ונוצות אווז לכתיבה היו מונחים על השולחן. ר' בינוש ישב שעות ארוכות שקוע במחשבות, מקמט את מצחו הגבוה. מפעם לפעם הציץ בווילונות הצהובים שעל החלונות, כאילו ציפה למישהו. למרות שיותר ממחצית אנשי העיר ניצלו וחזרו, כמעט שלא שמעו בחוץ קולות דיבור ומשחקי־ילדים. זה נראה כאילו מעט היהודים שהתגנבו לכאן לא מפסיקים להקשיב בדריכות שמא האויב יבוא לעשות בהם שפטים.

ר' בינוש הכיר היטב את עדתו. הוא חשב על כולם, אף שתמיד היה שקוע במחשבות נעלות. הוא קרא לכל אישה בשמה, וידע איך כל אחד נראה. בקיץ, כשר' בינוש הגיע, הייתה בגוריי פעלתנות ניכרת: הובילו קורות עצים מן היער, משֹורים חרקו, פטישים דפקו, ילדים קטנים התרוצצו. ילדות יצאו ליערות והביאו דליים מלאים תותי־יער שחורים ואדומים, חבילות זרדים כבדות, סלסילות פטריות. הפריץ הרשה לדוג דגים בנחל שלו, ובכל הבתים ייבשו פירות כדי להכין לפתן במשך השנה. לפנות ערב, כשר' בינוש הלך להתפלל מנחה, נישא באוויר ריח טרי של חלב שנחלב זה עתה, עשן עלה מהארובות, ובכול שררה אווירה של שורשיות משכבר. ברגע זה נהג ר' בינוש לשאת עיניו לשמיים ולהודות לאל על שהשאיר שריד חי לצאן מרעיתו ולא כילה אותם לגמרי, כפי שקרה בקהילות אחרות.

רישומו של החורבן ניכר יותר אחרי סוכות, עם תחילת עונת הקור. רוב החלונות היו חסומים בלוחות עץ או אטומים בחומרי בנייה. לילדים לא היו מעילונים חמים, והם נשארו בבית ולא הלכו ל"חדר". בגלל הגשמים נקוו בעיירה שלוליות גדולות של מים עכורים, והבתים הקטנים השתקפו בהן עם כל הטלאים בקירות ובגגות. התבואה התמעטה: אם השיגו קצת שיפון, לא היה איפה לטחון אותו מפני שחוכר טחנת המים של הפריץ נרצח יחד עם בני ביתו. הסכרים היו שבורים, ובית הטחנה נהרס ונרמס. כדי שיהיה לחם היו מרסקים זירעונים ברֵחַיים מעץ אלון ואופים כיכר כבדה. במשפחות רבות לא טעמו פת לחם.

נוסף לכל הצרות, לא פסקה המחלוקת בביתו של ר' בינוש. מחלוקת זו נמשכה שנים רבות, עוד לפני שנת ת"ח.

עוזר, בנו הבכור של הרבי, לא היה אדם ראוי: הוא היה למדן קטן ובטלן שנשאר סמוך על שולחן אביו עם אשתו וילדיו, אף שהתקרב לגיל חמישים. הוא היה גבוה, רזה, כפוף, פזיז באופיו וחמום מוח. כובעו המעוך נטה תמיד הצדה, הכותונת פתוחה, המעיל מלא כתמים ולא מכופתר. אפו היה דק ועקום כמו מקור, עיניו הגדולות היו עגולות כשל ציפור. זקנו הצהוב כקש נראה מדובלל ופרוע, כאילו נשבה בו רוח. לפני שנת ת"ח הוא ישב כל היום בבית־מרזח או בפונדק, ושם שיחק שחמט או הטיל קוביות בחברת טיפוסים בזויים. הוא נהנה לשמוע כל מיני פירורי חדשות ולשון הרע. לא זכר אישה וילדים, לא דאג לתכלית, תמיד החזיק חתיכת גיר בין האצבעות ורשם כל מיני חשבונות, קשקושים וסלסולים על השידות והשולחנות... גם כעת הוא נשאר מבוהל כשהיה. הרב תיעב אותו וכמעט שלא דיבר איתו. נוסף לכל המעלות, עוזר אהב לשבת במטבח בין הנשים, להתחמם כנגד התנור ולהציץ בסירים. אמו הרבנית נהגה להבריח אותו במטאטא ולצעוק: "חמור! תתבייש לך!... בגילך!...נבזה!..."

לוי, הבן הצעיר, בן השלושים וכמה, היה ההיפך מאחיו: נמוך קומה, שחור כצועני, מקפיד על ניקיונו, יחסן ונוהג גדוּלה בעצמו. זקנקנו העגול מסורק תמיד, הפאות – מסולסלות בגנדרנות. הוא הביא איתו מלבושים יפים מלובלין והסתובב בגוריי הדלה בחלוק משי צבעוני עם שולי קטיפה, בקבקבים מהודרים, ומגבעת חדשה. הוא התהלך במתינות, לא התערב בין בני הבית, ונכנס אל אביו רק לעתים רחוקות. הרבנית פינקה אותו במעדנים נדירים ששלחה אל ביתו הקטן שבקצה החצר, ובזה עוררה את קנאת עוזר ובניו. נוסף לכך, אשתו של לוי הייתה בת־יחידה להוריה העשירים. אביה נרצח בפוגרום בנָארוֹל, והיא, נחה'לה, גדלה בלובלין אצל קרובים עשירים ויחסנים. אישה צעירה זו המשיכה להתנהג כמו בימים הטובים שהיו פעם: שכבה במיטה עד שעה מאוחרת, וחיכתה שחמותה תשלח לה חלב מוקרם. נחה'לה הכלה הייתה עקרה, ובעיניה זו הייתה מַעֲלָה. היא חבשה שביס משי אפילו באמצע השבוע, התהדרה בעגילי זהב גדולים, והעמיסה טבעות רבות על אצבעותיה הדקות. רזה, דקת חזה, עדינה ורפה. עיניה הרכות היו לחות תמיד, ועל לחייה עלתה אדמומית חולנית. נחה'לה לא הפסיקה לבוא בטענות על כך שנפלה לבית של אנשים מגושמים. תמיד מלמלה משהו בשפתיה הדקות ועיקמה את האף, כאילו משהו מסריח כל הזמן.

החדר שלה היה מלא חפצי נוי. על הקירות נתלו גובלנים שתיארו את עקידת יצחק, משה ולוחות הברית, אהרון הכוהן בחושן ובאפוד על חזהו. על המיטות היו מוטלות כריות. החלון היה מכוסה וילון רקום, שהשרה בחדר אפלולית תמידית. נחה'לה הסתובבה בחדר כשהיא עוטה סינר רקום, כמו פְּריצה, ידה אוחזת מטאטא נוצות, עיניה תרות אחר אבק וקורי עכביש, ופיה מצית אש של מחלוקת בדברים שאמרה לבעלה בניגון בכייני.

אשתו של עוזר וילדיו לבשו בגדים פשוטים, גרו בצפיפות ואכלו במטבח הגדול עם המשרתת. חוץ מהם היו כאן כמה יתומים, ילדיהן של בנות הרב שמתו במגפה בלובלין. בבית הרב ישבה גם בת אחת גרושה. כולם היו טעונים שנאה לרבנית שנטתה לצד לוי ואשתו, וניהלו יחד מלחמה שקטה נגדם. הם התקוטטו זה עם זה וחתרו זה תחת זה: נחה'לה עם הרבנית; נחה'לה והגיסות, שני האחים, סבתא והיתומים עם הדודים והדודות, ואחד כנגד האחר. על נחה'לה אמרו שכישפה את בעלה שיאהב אותה ויילך בדרכיה הנלוזות. אשתו של עוזר נשבעה שנחה'לה יוצאת כל מוצאי שבת ללקט עשבים. אפילו נתקלו בה כשנכנסה אל קונגונדה המכשפה שגרה בקצה העיירה, סמוך לבית הקברות של הגויים.

בשנים עברו ניסה ר' בינוש להשכין שלום ביניהם. הוא נרתע ממריבות, כי ידע שכל הצרות באות על ביתו של אדם בגלל אותה עבירה. עכשיו לא היה לרב הזקן כוח. יש הרבה מה לתקן, והשנים ספורות. היה עליו לסיים כמה ספרים. חוץ מזה, הגזירות המרות של ת"ח ות"ט הביאו לכך שבלבו התעוררו מחדש הקושיות הישנות בענייני אמונה, ידיעה ובחירה, צדיק ורע לו. ר' בינוש הסתגר בחדרו, והפסיק לבוא לחדר השינה של הרבנית. אם מישהו מבני המשפחה היה מתגנב לחדר בית הדין בדיבורים של מלשינוּת, היה ר' בינוש מתרומם במלוא שיעור קומתו, זקנו מוטח לפנים כאילו יש בו חיים, יד אחת דופקת בכוח על שולחן עץ־האלון והאחרת מכוונת אל הדלת. "החוצה! אני לא רוצה לשמוע יותר!... זבובים טורדניים!..." צעק.

ג: שמועות מופלאות

בשנים האחרונות פשטו בפולין שמועות מופלאות.

עוד כשר' בינוש ישב בלובלין, הגיעו לאוזניו סיפורים מופלאים. כולם דיברו על השד"ר[4] הירושלמי ברוך גד, שתוך כדי הליכתו במדבר התגלגל והגיע לצד האחר של נהר הסמבטיון והביא משם מכתב על נייר קלף מעשרת השבטים. המכתב נכתב בידי מלך היהודים אחיטוב בן־עזריה, ונאמר בו שקרוב קץ הימים. עותקים של כתב זה הביאו כמה יהודים מארץ־ישראל, שהיו סובבים ונוסעים בכל המדינות לקבץ כספים.

המקובלים הגדולים ביותר בפולין ובארצות אחרות גילו כל מיני רמזים ב"זוהר" ובספרי קבלה קדומים, ולפיהם ימי הגלות ספורים. הפוגרומים של חמלניצקי היו חבלי משיח, שעל פי תורת הסוד היו צריכים להתחיל בשנת ת"ח[5] ולהימשך עד סוף שנה זו, שנת ה'תכ"ו, שבה תהיה גאולה שלמה. דיברו על כל הדברים האלה בשקט, מאוזן לאוזן, שלא לעורר התרגשות ותסיסה בין נשים ופשוטי־עם שדעתם קצרה. למרות זאת, ההמון שוחח על פי דרכו על תשועת היהודים.

כמעט בכל קהילה יהודית היה מי שמיהר להפיץ את הבשורה שכולם ייגאלו במהרה. אחדים צעקו שהם שומעים תקיעת שופר־הגדול. אחרים עוררו לתשובה. היו שעשו את חשבון חטאיהם וחטאי הציבור. היו גם שרקדו ברחובות מרוב שמחה ותופפו בתופים קטנים.

נשים פשוטות ראו חלומות לא רגילים. קרובי משפחה שמתו באו אליהן בשנתן וסיפרו על הנסים והנפלאות שיתרחשו בקרוב. היו שראו בחלום ובהקיץ את העני הרוכב על חמור, שמעו את קריאת אליהו הנביא: גאולה באה לעולם. ענן גדול יירד, וכל היהודים על נשיהם וטפם יישבו עליו כדי לעוף לירושלים. לפני־כן יטוסו לשם בתי הכנסת ובתי המדרש. משרתת מהעיר ביכוב סיפרה שהתנמנמה, ובתוך כך ראתה בניין של אש, גבוה עד לשמיים, מאיר כמו השמש, וסביבו כורעים ומזמרים יהודים בלבוש משי, ושטריימל על ראשם. בעל הבית שלה, יהודי למדן, הבין מיד שהבתולה זכתה לראות את בית המקדש של מעלה ואת הלוויים, ונסע איתה לכל הקהילות בסביבה, כדי שתחזור ותספר את חלומה. גויים זקנים, חוזים בכוכבים ומגידי עתידות גילו שבמזרח נראה כוכב קטן שנלחם בשאר המזלות, בולע אותם, וכך הוא הולך וגדל עד שהוא מקבל את צורת הלבנה. זה היה סימן שהאומה הקטנה ביותר והמבוּישת ביותר תתגבר על כל העמים ותמשול בהם. גם כמרים[6] העידו שראו בשמיים את מלחמת גוג ומגוג ואת ניצחון ישראל.

דברים שאינם נתפסים בשכל קרו בעולם. קבצנים מחזרים על הפתחים, ארחי־פרחי, שנודדים מעיר לעיר ומארץ לארץ, סיפרו שבבוהמיה ירד ברד של אבני־חלמיש וחולל חורבן. בעונת הגשמים בטורקיה נפל משמיים נחש ענק שכיסה כמה ערים והרג שונאי־ישראל רבים. שואב־מים בשֶבְּרֶשִין שמע בת־קול, ובפילוב צעק דג "שמע ישראל" כשקִרצפו את קשקשיו לכבוד שבת. כמו־כן הרבו לדבר על כך שפּה ושם האוזן קולטת קול קורא מהר חורב: "שובו בנים שובבים". רופא חוטא, ששמע שלוש פעמים רצופות את הקול הקורא, פרש מאשתו ומילדיו, חגר שק על מותניו ויצא לערוך גלות. בכל עיר שבא אליה הטיל עצמו על סף בית המדרש, וכל אחד שנכנס או יצא הוצרך לדרוך עליו ולירוק בפניו. ברגע זה מנה האיש בבכי וביללה את כל מעשיו הרעים. דיברו הרבה על כך שדווקא בימים אלה, כשהיהודים מעונים ומגורשים מביתם, רַבּוּ גֵרים בכל הארצות. לעתים קרובות קרה שגויים נימולו בסתר וקיבלו על עצמם את מצוות התורה, למרות שהמלכוּת גזרה עונש חמור על כך. כל אלה היו סימנים ברורים שהלילה הארוך של חשכת העבדות מגיע לסופו, ושעת הגאולה קרובה.

בעיקר דיברו על אחד, גדול וקדוש, שבתי צבי, שהוא זה שמצפים לו כבר אלף ושבע־מאות שנים, והוא זה שיתגלה במהרה. אחדים הניחו שהוא משיח בן יוסף שעתיד ליהרג, כפי שכתוב בספרים הקדושים. אחרים טענו שמשיח בן יוסף נקרא ר' אברהם זלמן, זה שנהרג בטִישֶוִויץ על קידוש השם, ושבתי צבי יהיה משיח בן דוד. כל מיני שמועות הילכו סביבו. חלק אמרו שהוא גר בירושלים בארמון, אחרים – שהוא מסתתר אי־שם במערה עמוקה יחד עם תלמידיו. אחדים ידעו שהוא רוכב כל יום על סוס חבוש אוכף משי, וחמישים עבדים רצים לפניו. אחרים – שהוא צם משבת לשבת ומייסר את גופו בייסורים קשים. כל משולח הביא מעשיות אחרות. ספרדי אחד, שהתגלגל ללובלין, נשבע ששבתי צבי גבוה כארז, לבוש זהב, כסף ואבנים יקרות, ואי־אפשר להסתכל בפניו – כל כך הם מאירים ומלאי זוהר. מפיו של בחור ישיבה, שהתגלגל לכאן מאותם מקומות, נפלט ששבתי צבי מסוכסך עם הרבנים, והם הטילו עליו חרם כי הוא כופר ומחלל שם שמיים. הרבו גם לספר על נערה מפולין, שרה, שנמלטה מהקוזקים ולפתע התחילה להִינבא שהיא תהיה אשת המשיח, עד שהתחתנה עם שבתי צבי. היו שאמרו עליה שהיא צנועה ויראת אלוהים, ואחרים המתיקו סוד ולחשו שהיא ישבה בבית־זונות.

ר' בינוש שמע הכול, אבל נהג לפי הפסוק בספר עמוס, "והמשכיל בעת ההיא יידום", ולא דיבר. כל זמן שישב בלובלין עשה עצמו כמי שאינו יודע דבר. שנים רבות לפני שנת ת"ח הבחין ר' בינוש אשכנזי שיהודי פולין הולכים בדרכים נלוזות: התעמקו יותר מדי בנסתרות ושתו מעט מדי ממעיינות התורה שבנגלה. תנ"ך ולשון קודש היו טריפה בעיניהם. הם כמעט שלא למדו פוסקים ראשונים, בלבלו את הראש חסר הדעת בפִלפולים ריקים, פתרו מאה קושיות בתירוץ אחד מצוץ מן האצבע, ועשו צחוק מלימוד תורה. צעירים, שלא מלאו להם עשרים ועדיין לא הגיעו לשכל־הישר, למדו "עץ החיים", "רזיאל המלאך", "זוהר", ומעשה־מרכבה. גברים שביקשו לטהר עצמם נדדו ברחבי העולם והשאירו את נשותיהם עגונות. ילדים שלא מלאו להם שלוש־עשרה טבלו במקוואות קרים. יותר מדי פְּרוּשִים הסתובבו בין היהודים, יותר מדי כותבי קמיעות ובעלי מופתים. ר' בינוש – חוקר וידען ב"מורה נבוכים" וב"הכוזרי", ב"האמונות והדעות" וב"ספר העיקרים" – התנגד בסתר לבו לקבלת האר"י, שלדעתו היא מלאה סתירות ואפילו ניבול פה. אצלו, בעיר גוריי, עוד לפני שנת ת"ח, השגיח ר' בינוש בעין פקוחה שאותה מכה – כך קרא לה בינו לבין עצמו – לא תגדל ולא תחזק. הוא הוציא בסתר את ספרי הקבלה בכריכת העץ מבית המדרש והחביאם בביתו. בעצמו אמר שיעור בפני הבחורים, ודאג שיבינו בשכלם מה שהם לומדים, ולא יסובבו באצבע העבה. הוא זירז אותם לחזור ולשנן נביאים וכתובים ואפילו לימד אותם דקדוק, אף שדבר זה נחשב בפולין על גבול האפיקורסות. אילו נהג כך רב דרדק, היו מגרשים אותו מן העיר במקלות. אבל כלפי ר' בינוש נהגו כולם בנימוס ובדרך־ארץ. בעלי־הבתים הוותיקים – יהודים חובשי כובעים גבוהים ואוחזי נרתיקי־עור לטליתות, נגידים אמידים שאהבו מתינות ושכל ישר – צידדו בר' בינוש ועזרו לו לרדוף את בעלי "וצדקתך" כמו שקראו להם. אם איש צעיר התחיל להסתגר ולשקוע בעניינים שבנסתר, היו מלקים אותו או שאסרו עליו להיכנס למקום קדוש, עד שנאלץ לבוא בגרביו בפני הקהל ולהצהיר שיותר לא יפרוש מן הציבור. לעתים הופיע בגוריי מישהו שהתעסק בקבלה מעשית, סחט יין מן הקיר, ריפא חולים והפיץ כל מיני שמועות זרות. אבל ר' בינוש לא הניח לו לשהות זמן רב בעיר. אם לא עזב מרצונו, סילקו אותו בחרפה. האדוקים רטנו במלמול; השונאים טענו שר' בינוש אינו מאמין שר' שמעון בר־יוחאי הוא מחבר ה"זוהר".

פעם פרסמו אלמונים כרוז שמשמיץ את ר' בינוש. למרות זאת, נשאר הרב איתן בדעתו וטען: "כל עוד אני חי, לא תהיה בגוריי עבודה זרה!"

ר' בינוש ראה בפורענויות ת"ח ות"ט עונש על כך שהיהודים עזבו את דרך הישר, והיה בטוח שכאשר הגזירות יחלפו, יחזרו הדברים לקדמותם. כעת, כשהגיע הזמן וציפיית ר' בינוש לא התגשמה, מילא הרב פיו מים. יהודי זה ראה בהכנעה שההשגחה העליונה נוטה לצד האחר, ומפני שלא ידע מהו רצון שמיים, רפו ידיו לגמרי. כל יום הביא שמועות חדשות שלא היו מעולם, אחת הפוכה מהאחרת, ורובן עומדות בסתירה לדברי קדמונים. יהודים נחלקו יותר ויותר לכיתות. אפילו נכבדי הקהל לא השתוו בדעתם. זה לא היה הזמן לעונש ולתוכחה, מפני שחוליים קשים פשטו בהמון. כך חזר ר' בינוש מלובלין לגוריי, לאותה פינה נידחת בהרים שהייתה חרבה למחצה ומנותקת מן העולם. כאן הסתגר בין ארבעה כתלים, כמו בתיבה, כדי לעבור את ימי הרעה. לפעמים היה ר' בינוש יוצא ועומד על סף ביתו, מסתכל לכל הצדדים, עוצר שואב מים או תינוק של בית־רבן ושואל: "מה תהיה התכלית, אה?... מה הוא רוצה, היושב במרומים?..."

*המשך העלילה בספר המלא*