אברהם שלום
הכול קרה ביום אחד. אני חושב שזה היה ה־13 במארס 1938. הייתי כמעט בן תשע וחצי. החדר שלי היה כולו מכוסה במפות על הקיר. מפות של רכבות, מפות של כבישים, מפות של הרים וגבעות, זה תמיד היה ה"הוֹבִּי" שלי. כשהגרמנים נכנסו הסתכלתי כל פעם מאיפה הם באים, למה הם באים, מה הם מתכננים. ואז הגיע הצבא הגרמני. קודם כול מטוסי חיל האוויר בשמים, ואחר כך הצבא ברחובות. התלהבתי כמו ילד.
בלילה שבו נכנסו הגרמנים לווינה, העוזרת שישנה אצלנו לא חזרה הביתה. בבוקר היא באה ואמרה לנו: "התחתנתי." אמא שאלה: "עם מי?" והיא ענתה: "טייס גרמני." בשביל להפחיד את הווינאים, הגרמנים באו בעשרות רבות של מטוסים, ואחר כך השתוללו בבָּרים, ואחד מהם, מצאה חן בעיניו העוזרת שלנו. אז הוא לקח אותה ובא אלינו, היהודים, לבקש רשות לשאת אותה לאישה. אמרנו, "בבקשה, קח אותה." היא אמרה לנו, "תודה רבה!" ולמחרת נסעה איתו לגרמניה. היא לא שאלה את ההורים שלה. היא שאלה אותנו. זה מוזר. אבל אלה היו היחסים.
גרנו במרכז וינה. אבי היה שותף בבתי חרושת לטקסטיל בגרמניה. להורַי לא היתה הבנה בדת ולא בפוליטיקה. הם לא התעניינו בזה. אני לא ידעתי אפילו שעברית כותבים מימין לשמאל, ולא הכרתי את הצליל של השפה הזו. לא תמיד הייתי מודע לכך שאני יהודי. כשבא הכומר בכיתה א', להעביר את השיעור הראשון בדת, הוא בחר בי שאקריא את הפסוקים, ובתום ההקראה ציין אותי לשבח. כשבאתי הביתה והשווצתי לאמא, היא לא אמרה לי מילה, אבל הלכה למחנך שלי ואמרה לו שאני לא שייך לעסק הזה. אז הוא מיד הוציא אותי משיעורי הדת, אבל לא הכניס אותי לכיתה של היהודים. באותה כיתה היו עשרה יהודים שהיו רשומים בקהילה. אנחנו לא היינו רשומים בקהילה, אני לא מבין עד היום מדוע. יחד איתי נותרו בחוץ שני פרוטסטנטים, זוג תאומים - בן ובת. היות ולנו לא היתה כיתת דת, כל פעם שהיה שיעור דת, שיחקנו בכדור בחצר. כל הילדים קינאו בנו.
ואז, כשהגרמנים נכנסו לאוסטריה, הלכתי לחברים שלי שישבו על המרפסת לפני המלון שהיטלר נאם ממנו, ראיתי את זה. בתור ילד זה לא עושה עליך אותו רושם היסטורי. הוא בירך על איחוד גרמניה ואוסטריה. הוא לא היה גאון גדול אבל היה מטורף מספיק בשביל לשגע את כל העולם. אתה יושב למטה, הוא למעלה במרפסת ולמטה ההמונים צועקים עם דגלים ומצדיעים במועל יד. כשבאתי הביתה, אִמי אמרה לי: "מה, אתה ראית את היטלר, לא פחדת? למה ישבת במרפסת?" אבל הגרמנים לא עשו משהו נגד היהודים ביום הראשון. האוסטרים כן. פתאום הם קיבלו אומץ.
למחרת ליל הבדולח אמא שלחה אותי לבית הספר. זה היה יום שכל הילדים היהודים ידעו שאסור ללכת לבית הספר, ואמא אמרה לי: "לא, צריך ללכת לבית ספר, מה זאת אומרת!" אינני יודע אם הורַי היו מודאגים לפני הפלישה הגרמנית. אם כן, הם לא הסגירו זאת בפנַי. יחסַי עם ההורים היו יחסים "גרמניים", לא של "יידישע מאמע". מה שלא הייתי צריך לדעת הם לא אמרו. מין חשיבה כזאת מרובעת. מאותה סיבה אמא גם שלחה אותי באותו יום לבית הספר.
הייתי היהודי היחידי בכיתה, כי כל יתר היהודים לא באו. היה להם שׂכל. סבלתי מהצקות שונות וחטפתי לא מעט מכות, עד שהמורה בא והפריד ביני לבין התלמידים ושכבתי איזה שבועיים בבית. הפילו אותי על הרדיאטור של ההסקה המרכזית, וקיבלתי מכה רצינית. אחד מהם היה לו אבא במשטרה, אז הוא הנהיג את הקבוצה. אחרי המלחמה חיפשתי אותו בספר הטלפונים בווינה. שמו היה הוּבֶּרט לַייטנֶר.
למה זכרת את שמו?
אברהם שלום: כי הוא היה הכי נבזה. תלמיד גרוע, אבא מטומטם. שוטר. גם שם באוסטריה, המשטרה לא היו גאונים גדולים. הוא צעק הכי הרבה, הוא בעצמו לא נתן מכות כי הוא פחד, אבל הוא הנהיג אחרים.
אחרי השבועיים האלה ששכבתי בבית, לא הלכתי יותר לבית הספר. אמא פחדה לשלוח אותי.
היה לנו קרוב אחד, שגמר בדיוק את הגימנסיה. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים. יום אחד הוא נעלם, אמא שלו צלצלה לאמא שלי, ואמא אמרה לה, "אל תדאגי". אחרי שישה שבועות הוא חזר מרוסק לחלוטין. גמגם, דיבר שטויות. הפרצוף שלו רצוץ, העצמות שבורות, והעור תלוי. הוא נראה לא כמו בן־אדם. עיניים דומעות כל הזמן דם, משהו נורא. הוא לא יכול היה לדבר והוא לא רצה לדבר כמובן על מה עבר עליו בבוכנוולד. זה היה בתקופה ששלחו יהודים צעירים למחנה ריכוז, אבל לא הרגו אותם, אלא החזירו אותם כדי שייבהלו האחרים, כי הגרמנים היו מעוניינים שהיהודים יעזבו. והיהודים לא עזבו.
באותה עת אבא שלי היה בגרמניה. אחר כך הוא ברח משם וצלצל הביתה. אני זוכר שאמא אמרה לו: "אל תבוא. לא טוב פה." והוא התחיל להתעניין לאן אפשר להעביר אותנו. יום בהיר אחד באו מהמשטרה ואמרו שתוך שבועיים צריך לפַנות את הדירה. לא היה לנו לאן ללכת. אחרי שגורשנו מהדירה גרנו בפנסיון שהוגבל רק ליהודים. התחלתי ללכת לבית ספר של יהודים. בעצם הנאצים הם אלה שגילו לי שאני יהודי.
הדבר הכי משפיל זה לא מכות, זה הזלזול. הזלזול היה גורף. גם הקַצב והרופא - כולם זלזלו בך. אם עמדת בתור, תמיד היית צריך להיות אחרון. מי שבא אחריך, נכנס לפניך. כל מיני דברים קטנים כאלה. היית רואה יהודים לפני החנות שלהם, שוטפים את המדרכה או את הכביש, היה כתוב "יוּדֶן" על חלון הראווה, או שלט בבית קפה: "ליהודים וכלבים הכניסה אסורה." אלה היו הדברים המשפילים. כל הזמן מסתכלים עליך כתת־אדם. וזה מזכיר לי את הדברים פה.
זה לא דומה, אבל זה כן דומה. מתייחסים אל הערבים כאל אזרחים מדרגה שנייה. ואני מדבר על ערביי ישראל. להיות ערבי פה זה לא כמו להיות קתולי באנגליה, שגם הם מיעוט. אם הייתי צריך לבחור להיות פה יהודי או ערבי, לא הייתי רוצה להיות ערבי. וגם לא יהודי באוסטריה ערב המלחמה. קשה מאוד להשוות, אבל זה מזכיר. ואני עוד עזבתי את אוסטריה כשהצרות הגדולות באמת עוד לא היו.
עזבנו את אוסטריה לאיטליה במארס 1939. בינתיים אבי הגיע לתל אביב ובעזרת חבר השיג כסף לסֶרטיפיקָט, הוויזה הבריטית. באוגוסט הגיע הסרטיפיקט המיוחל, ואבי בא לאיטליה ולקח אותנו. הגענו לחיפה ביום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. באחד בספטמבר 1939.
אבא שכר לנו חדר ברחוב בן יהודה בתל אביב. העיר הזו היתה בשבילי כמו ארץ זרה. לא הבנתי אף מילה. ההורים שלי אמרו: "כן שפה, לא שפה - קודם כול תיכנס לבית ספר." הכניסו אותי לגימנסיה "שלווה" בצפון תל אביב. אמרו להורים שלי שכל הגרמנים באים לשם. ובאמת מצאתי שם כמה תלמידים שדיברו איתי גרמנית מעורבת עם עברית, אבל לא התחברתי אליהם. למדתי ערב־ערב עברית עם מורה פרטית, ולקח לי שנה עד שפתחתי את הפה. כאן, כשאתה עושה שגיאה, מיד מתנפלים עליך - אז לא דיברתי. אבל לעומת זאת הייתי טוב באנגלית, כשהם לא ידעו כלום, וגם גיאוגרפיה ומתמטיקה. איפה שלא היה צריך לדעת עברית, שם הייתי בסדר. בשבוע האחרון של כיתה ה' פתחתי את הפה כי הרגשתי שאני יכול להשתתף במשחק מחניים. מאז דיברתי בלי חוכמות.
מהר מאוד התאקלמתי. בסוף מלחמת העולם השנייה ההורים רצו לחזור לאוסטריה, ואני לא. הייתי כבר מושרש. אמרתי להם: "אתם רוצים לחזור, תחזרו. אני לא." אמי אמרה: "אם הוא לא חוזר, אז גם אני לא חוזרת." אז גם אבא שלי לא חזר. רק בגללי הוא לא חזר לאוסטריה. אבא שלי עד יום מותו לא ידע עברית. לא הצליח לכתוב, לקרוא, כלום. להיות פליט זה לא מוסיף חיים. הוא לא הסתדר פה. כל החבר'ה שהוא דיבר איתם דיברו איתו גרמנית וכשהוא היה צריך לעשות עסקאות עם ישראלים רימו אותו, והוא לא תפס את זה. אבי מת מצער כשהיה בן 64. הוא קיבל חמישה התקפי לב בשבוע אחד ומת.
אני הלכתי לפלמ"ח ב־46', בגיל 17. קודם הייתי בהגנה, בגדנ"ע, ואחר כך הלכנו לפלמ"ח, קבוצה שלמה. הרגשתי שאני ישראלי לכל דבר. אם בווינה היו לי קירות עם מפות, אז גם פה היו לי. בתיכון הייתי עושה הרבה טיולים. פעם הלכתי ברגל מיָגוּר לבית הערבה. ולמדתי להכיר את הארץ. מאוד אהבתי ללכת מכפר לכפר. לא היה כפר שלא הכרתי, יהודי וערבי.
מלחמת השחרור תפסה אותנו בהכשרה, בפלמ"ח. המ"מ שלנו היה גנדי, רחבעם זאבי. נלחמנו בכל החזיתות. התחלנו במשמר העמק, אחר כך בגליל, אחר כך באזור לוד-רמלה וכל מה שהיום הוא כביש שש, ואחר כך בנגב. גם במלחמת השחרור לא יכולתי לראות איך שהורגים ערבים סתם, אבל לא עשיתי כלום כי הייתי ילד. גנדי לא קרא אף פעם לערבים "ערבים". הוא קרא להם "ישמעאלים". זה היה מתוך זלזול, לא מתוך ראייה היסטורית או תנ"כית. אבל לא הבנתי את זה אז. חשבתי שזו עברית צחה.
בכ"ט בנובמבר ישבתי ליד הרדיו בקיבוץ מעוז, ושמעתי את תוצאות ההצבעה על החלטת החלוקה והקמת המדינה. אבל לא עבר אצלי כלום בראש. היינו כל כך עייפים מהפעילות והסיורים, שזה לא השפיע עלינו. מה גם שעוד לא הוכרה המדינה, זו רק היתה ההצבעה באו"ם.
הכרזת המדינה ב־14 במאי 1948 תפסה אותנו בצפון, במָלכִּיה. כל הצבא הלבנוני התלבש על הגבעה שלנו, וזה היה היום הכי נורא שהיה לי במלחמה. חשבתי שלא אצא משם. הסתערו עלינו שלושת אלפים חיילים לבנונים עם משוריינים. לנו, לעומת זאת, לא היה כלום. לי היתה מרגמה זעירה של שני אינץ', ויריתי ממנה כמו מאקדח. התקיפו אותנו וכבשו מטר אחרי מטר אחרי מטר. מהמחלקה שלנו, שזו ההכשרה שלי, נהרגו לנו במלכִּיה הרוב. כבשו אותה מאיתנו, אנחנו ברחנו. אני זוכר שאני ברחתי עם המרגמה על הגב, אחרי שלא ראיתי אף אחד חי על ידי, רק אנשים מתים, ורצתי לתוך הוואדי למטה. כשהגעתי למטה התעלפתי.
אחרי שבועיים היינו צריכים לכבוש את זה חזרה. אחרי המפלה ההיא, לנוכח הפערים בכוחות, כששולחים אותך לכבוש את זה מחדש, אתה קצת חושש. לא ממש פוחד. פחד לא היה לנו, כי היינו צעירים. אבל הפעם באנו, ואחרי שתי יריות כל הערבים ברחו. הסתערנו למעלה וראינו שהקפה עדיין חם. הבורחים השאירו אחריהם תעודות, וראינו שזה לא צבא לבנוני. בשבועיים האלה הצבא הלבנוני עזב, והחליף אותו צבא הכנופיות הפלסטיני.
אלוף הפיקוד היה יגאל אלון ומפקד הגדוד היה דן לנר. הם באו להתפעל מהניצחון הגדול ובמקרה הייתי בסביבה, אז הם אמרו: "בוא, אברוּם, תספר לנו איך היה." אז אמרתי, "בפעם הקודמת זה היה צבא לבנוני, הפעם היו פלסטינים לא כל כך מאומנים. ברגע שהתחלנו לירות עליהם, הם ברחו. הנה התעודות." אז יגאל אלון כעס מאוד ואמר: "מה אתה מדבר, זה צבא לבנוני, זה לא כנופיות של פלסטינים!" כנראה להיות מפקד שמנצח בקרב על "גוּרנישטים",* זה לא כל כך מביא הילה.
[*. "כלומניקים" (יידיש).]
הייתי מ"כ סיירים. כבשנו כפר אחרי כפר, בלי התנגדות יתרה. אנחנו לא ביקשנו מהם להישאר, אם להיות עדין. אני זוכר שמישהו כבש את לוד ורמלה. אנחנו היינו בפריפריה של זה, ראינו שיירות של ערבים הולכים ברגל לרמאללה. אז אני לא יודע אם גירשנו אותם או שהם הלכו לבד. אבל בלי ספק הערבים עשו שגיאה אסטרטגית, בזה שנתנו לחברים שלהם להבין - "אין דבר, תיתנו ליהודים להתקדם, אנחנו נבוא יחד עם מצרים, סודן, עם כל הצבאות הערביים ונכבוש את זה בחזרה." אני לא זוכר איזושהי הוראה שקיבלנו, לגרש את הערבים. זה לפלמ"ח לא נתנו. עשו כאלה דברים, אבל את זה אני יודע מעדוּת שמיעה בלבד.
בתום מלחמת השחרור חיפשתי עבודה. חודשיים הייתי בקיבוץ רביבים, ראיתי שזה לא בשבילי, חזרתי לתל אביב, עבדתי על טרקטור במטעי זיתים איזה חודש-חודשיים, אחר כך נהגתי על טנדר של איזשהו פרדסן, ואז פגשתי את רפי איתן. הוא שאל אותי מה אני עושה. אמרתי לו: "כלום." אז הוא אמר, "אולי תעבוד בשירות הביטחון?" שאלתי מה זה. הוא אמר לי: "תופסים מרגלים, כל מיני אנשים, עושים חיים. ריגול נגדי."
לא הבנתי מה זה בכלל, אבל המילה מצאה חן בעינַי. אמרתי לו: "בסדר." נתנו לי טופס למלא ולא קרה כלום. אחרי שלושה חודשים שאלתי אותו: "נו, מה עם זה?" אז הוא הלך ובירר, ולמחרת בא מישהו עם טופס ואמר: "תחתום פה, ממחר בבוקר אתה עובד." שאלתי רק למה זה לקח כל כך הרבה זמן. אמרו שאני בא מקיבוץ רביבים, שזה "קיבוץ של אחדוּת העבודה", אז אני לא מהימן. רק מפא"י זה מהימן. לא הבנתי את זה, אבל בסופו של דבר נכנסתי לשם, ונתנו לי עבודה שלא מצאה חן בעינַי.
עזבתי ועשיתי תעודת בגרות, כי לא עשיתי שמינית מפני שהתגייסתי בסוף השביעית לפלמ"ח. אחר כך חזרתי לשירות ונתנו לי עבודה מבצעית בשטח עַרַאבֶּה, בגליל. גם זה לא מצא חן בעינַי. עשיתי שם שטויות. מטלות איסוף אינפורמציה על אובייקטים לא מעניינים. אז הלכתי לקורס קצינים של הצבא. ואחר כך חזרתי, והפעם כבר נתנו לי להיות מפקד מבצעי בירושלים. עשיתי מבצעים מהצד הזה של הגבול ומהצד השני.
היה לנו מבצע מעבר לקווים בירושלים בשנות החמישים. אז זו היתה ירדן. היינו צריכים לקחת חומר כתוב, לצלם אותו ולהחזיר. היה צריך לעבור את הקווים ולהישאר שם ולהתחבא בתוך אוטו וכל מיני פטנטים. אם היית נתפס, היו הורגים אותך או מחזירים אותך דרך מעבר מנדלבאום* עם חצי אוזן. אני הייתי האחראי על המבצעים בירושלים, ובחרתי את האנשים למבצע. בחרתי אחד שהיה מומחה למנעולים, כי היה צריך לפרוץ מנעולים, בחרתי אחד שסמכתי עליו שאם אהיה בצרה אז הוא יעזור לי - זה היה רפי איתן - ואחד שעמד על הגדר של הגבול עם אוטו למקרה של תקלה, כדי שנוכל לרוץ אליו, להיכנס לאוטו ולהסתלק. ועשינו את זה. זה היה מבצע מודיעיני ראשון מעבר לקווים.
[*. מעבר הגבול בין ירדן לישראל.]
אחרי חודש עשינו את זה שוב, ואז קרא לי אִיסֶר הַראֶל, ראש המוסד שהיה אחראי גם על השירות, ורצה שאספר לו איך זה היה, כי זה היה תכנון שלי. הוא אמר: "אם אתה יכול לעשות כזה דבר מעבר לקווים, תעשה את זה באירופה." ואז הקמתי את היחידה למבצעים של המוסד.
איסר אמר לי: "סע לאירופה ותציע לי מה אפשר לעשות מבחינה מבצעית נגד מדינות ערב." הוא נתן לי חצי שנה בערך ללמוד את השטח. כיף חיים. נסעתי מארץ לארץ לחפש אובייקטים. אני דובר שלוש שפות, אבל מבין ומסתדר בחמש-שש. כך שלא הייתי צריך לשאול איפה זה ומה זה. אחרי חצי שנה חזרתי לארץ ועשיתי תוכנית, שהבאתי אותה לאישורו של איסר. אמרו לי, "אוקיי, צריך לגייס קבוצה של אנשים." כך התחלנו את העבודה המבצעית של המוסד באירופה.
לכידת אייכמן
"אשרינו שיש לנו שירות ביטחון כזה"
"ממפא"י ועד חרות מברכות סיעות הכנסת על הצלחת תפיסתו של אייכמן וסודיותו של המבצע."
הודעת ראש הממשלה, מר בן־גוריון, מבמת הכנסת, אתמול על לכידתו של רב־הטבחים הנאצי אדולף אייכמן והעמדתו בקרוב למשפט בישראל, היתה בבחינת אפתעה גמורה. דומייה עמוקה שהשתררה בכנסת, העידה כמאה עדים על הרושם העצום שעשתה ההודעה, הלאקונית והדרמטית כאחת, על נבחרי העם.
(ש' סביסלוצקי, "ידיעות אחרונות", 24 במאי 1960)
אברהם שלום: כשחזרתי מאחת הנסיעות, איסר קרא לי והוריד אותי כמעט מהמטוס ישר למוסד. "איך אתה מרגיש בארץ דוברת ספרדית?" הוא שאל. אמרתי לו שאני לא יודע כלום. הוא אמר: "אז תיסע לארגנטינה. יש לנו אולי סיכוי לתפוס שם את אייכמן." ידעתי שמחפשים אותו הרבה זמן בלא תוצאות, אבל אנחנו שלחנו איש מהשירות בשם צבי אהרוני, שהיה בעל יכולת באמת עיקשת למצוא דבר שהוא מחפש. איסר הראה לי תמונה ואמר לי: "תודיע לי אם אפשר לעשות מבצע. להביא אותו, לחטוף אותו. שלח לי רק מילה אחת או שתיים - אפשר, אי־אפשר."
אז נסעתי.
בינתיים רפי איתן, מפקד היחידה, הכין פה את האנשים ואת הציוד. עוד קודם חשבנו יחד על הצוות. צריך היה אנשים יודעי שפות, אנשים עם כוח פיזי. כוח פיזי זה לא אני, אבל שפות כן.
היו לי שתי תקלות בדרך. היות וכל הזמן החלפתי דרכונים, בסוף כנראה התבלבלתי קצת. הייתי צריך לקחת מטוס מפריז לבואנוס איירס דרך ליסבון. בליסבון הורידו אותנו מהמטוס, אמרו לנו לחכות בטרנזיט ולקחו לנו את הדרכונים. החייל הפורטוגזי שאסף את הדרכונים, בא לטיסות המעבר והתחיל קורא לאנשים: "אתה, בוא הנה. מה שמך? תן, תן את הדרכון." כשבא אלַי פרח לי השם הבדוי מהראש, ולא ידעתי מה להגיד. זכרתי שאני לא זוכר. בסוף נזכרתי שהיה לי דרכון גרמני, שהיה אז בצבע ירוק. איתרתי את הדרכון שלי בערימה שהיתה בידו, אמרתי לו, הנה הדרכון שלי. פתחתי והראיתי לו את התמונה, והוא לא שׂם לב לשום דבר חשוד. עליתי על המטוס ונשמתי לרווחה.
כשנרשמתי במלון בבואנוס איירס ונתתי את הדרכון הגרמני לפקיד הקבלה, הוא אמר, "אה, אתה מהמבורג?" אמרתי לו שאני מהכפר הזה והזה, על־פי סיפור הכיסוי. "כן? גם אני מהכפר הזה!" הוא אמר. נהיה לי רע. לא ידעתי כלום על הכפר שלו, בקושי ידעתי שהוא קיים, והנה אני פוגש מישהו מאותו הכפר... אמרתי לו: "תשמע, אני ממהר," והוא אמר: "אל תדאג, אתה רק תחתום, אני אמלא את השאלון." הוא נתן לי את השאלון אבל שוב שכחתי את השם, והדרכון אצלו. לא ידעתי מה לחתום. אז הוא שאל: "מה הבעיה?" ואמרתי: "שמע, שכחתי את הכסף שלי בתוך הדרכון." אז הוא אמר: "כן?" פתח את הדרכון ואין כסף. אמרתי: "אוי ואבוי, זה מפחיד, תראה לי רגע!" ולקחתי את הדרכון. הסתכלתי על השם, ומאז אני זוכר אותו עד היום. וַאלצנוֹפֶר.
אין לזה משמעות בגרמנית. כלום. לכן לא זכרתי את זה.
אחר כך נפגשתי עם צבי אהרוני ויעקב גת. נסענו לשטח, ראיתי בן־אדם בחושך הולך עם פנס מול המכונית שלנו, וכבר מרחוק ראיתי שזה אותו האיש כמו בתמונה. אמרתי - "הנה הוא!" וצבי אהרוני לחץ על הברקס. אמרתי לו: "אל תלחץ כי הוא עוד יתרגש מזה ויברח." הורדנו את יעקב גת, אמרנו לו: "תלך אחריו." הוא הלך אחריו איזה 200 מטר, עד שהאיש הגיע לאותו בית ששם צבי צילם אותו קודם צילום סמוי. סימן שזה אכן האיש שבתמונה. הסתכלתי מסביב, חושך מצרים, אין תאורת רחובות, אין בתים, אין כלום. אזור ביצוֹת. והחלטתי שיותר טוב מזה כבר לא יכול להיות. באותו לילה הברקתי לאיסר דרך איש קשר את מילת הקוד למוסד בתל אביב: "אפשרי."
אחרי שבוע הם באו, איסר ורפי וכל אלה. והתמקמנו. עד שהם באו עמדנו, יעקב גת ואני, ערב־ערב על איזה מעקה של רכבת לראות אם אייכמן בא באותה השעה. 18 ימים עשינו תצפיות עליו, לראות אם הוא לא משנה את הרגליו. הוא לא שינה. כל פעם הוא הלך עם פנס שמקדימה היה לו אור לבן ומאחור אור אדום כמו באוטו. והוא הלך נגד הכיוון כי זה יותר בטוח. האיש הזה לא התאים לנוף הארגנטיני. בוודאי לא של המעמד הנמוך. מסתבר שהוא החליף דירות שלוש-ארבע פעמים בבואנוס איירס, וכל פעם עבר לדירה פחות טובה. ככה הוא חשב להיעלם.
על המבצע עצמו התאמנו שלוש מאות פעם על שולחן חול באיזו חצר. עבדנו ועשינו תרגילי חטיפה בכל מיני בתי מבטחים. אני חושב שלקח איזה שבועיים-שלושה. רפי התאמן עם הצוות ואני התאמנתי עם רפי ובסוף הרכבנו שני צוותים. צוות אחד שלוקח את אייכמן אישית וצוות שני שנוסע מאחוריו שמא תהיה תקלה באוטו, ולוקח על עצמו את החשד במקרה שניתקל באחד ממחסומי המשטרה הרבים.
כל פעם הוא בא באותו אוטובוס, אבל בלילה של המבצע הוא לא בא. חיכינו עוד אוטובוס אחד, ואז הוא כן בא. שני אנשים התנפלו עליו, הכניסו אותו לתוך התעלה ומשכו אותו לתוך האוטו. הם נסעו ואני אחריהם. המשפט הראשון היה באוטו שאני לא הייתי בו. הוא אמר להם: "אני כבר נכנעתי לגורל שלי." הוא הבין שאלה ישראלים או יהודים. המשפט הבא שהוא אמר זה, "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ." נבהלנו. חשבנו שהוא יודע עברית. אבל הוא רק ידע משפט אחד, שלימד אותו הרב הראשי של בודפשט. אחר כך לא דיברו איתו כמעט.
נסענו במכוניות עם מספרים דיפלומטיים מזויפים והגענו לבית מבטחים ושם התחילה החקירה. רק צבי ואני ידענו גרמנית. צבי חקר אותו וחקר אותו ובסוף הוא הודה בשמו. הוא נתן שלושה שמות אחרים קודם, ובסוף אמר ששמו אדולף אייכמן. עכשיו היה צריך להוציא אותו.
ממש באותם ימים הגיעה משלחת גדולה במטוס אל על לחגיגות 150 שנה לרפובליקה הארגנטינית. אבא אבן בא עם המטוס הזה, בלי שהוא ידע למה. אל על לא קיימה עדיין טיסות לארגנטינה ורק בשביל המשלחת הם הביאו מטוס עם הטייס הראשי של החברה. העמדנו את המטוס בהַאנגָר של הטיפול הטכני, ורצינו להכניס אליו את אייכמן. עשיתי תהליך של הליכה חזרה דרך פשפש, ששם עמד חייל ובדק את הניירות. רציתי שהוא יכיר אותי וייתן לי כבר לעבור בלי ניירות. אז עשיתי את התרגיל הזה איזה עשר פעמים, עד שהוא באמת הכיר אותי. ואז אמרתי לו: "אני בא עם חברים שלי," וגם את זה עשיתי כמה פעמים. בסוף, בערב הקריטי, אני באתי עם אייכמן, במדי אל על, ועם עוד שלושה-ארבעה אנשים, והוא נתן לנו להיכנס כבר ככה. היה לנו רופא שהזריק לו מבעוד מועד זריקת טשטוש. השכבנו אותו ואמרנו שזה טייס אל על חולה. אף אחד לא שאל אותנו. זה עבר חלק. ראו אותי ונתנו לעבור. העלינו אותו למטוס חצי מטושטש.
הרגשת שאתה במבצע היסטורי שיהווה אבן דרך?
משק כנפי ההיסטוריה? אני לא בנוי לזה. אני בנוי לזה שהמבצע ידפוק, ושהוא ייסע ויגיע לבית המשפט. לזה אני בנוי. אני לא ראיתי שההיסטוריה מנשקת לי כל הזמן על הגב. מה שכן, כשהוא אמר לבסוף: "שמי אדולף אייכמן" - רווח לי. לחצתי את היד לצבי ונסענו מיד להגיד לאיסר. איסר שמח אבל לא אמר כלום. הוא היה טרוד כבר בדבר אחר. הוא כבר רצה לתפוס את מֶנגָלֶה.
1967 - המדינה הפלסטינית
היתה רעיון שלנו
"לטרון וג'נין נכבשו, צה"ל השלים הלילה כיבוש צפון סיני"
נכבשו רפיח, אל עריש, חאן יונס, דיר אל בלאח ועוג'ה. אבידות רבות לאויב. שלל רב נפל לידי צה"ל. אבידותינו - קלות יחסית.
("ידיעות אחרונות", 6 ביוני 1967)
"מה תתנו לערבים ומה תקחו מהם?" נשאל אמש שר הביטחון, רב־אלוף משה דיין - והשיב:
"ניתן שלום וניקח שלום."
(יוחנן להב, "ידיעות אחרונות", 8 ביוני 1967)
אברהם שלום: עד 1967 הבעיה שלנו לא היתה ערביי עזה והגדה המערבית של עבר הירדן. הטיפול ביעדים האלה היה של צה"ל, לא שלנו. בשירות עבדנו בעיקר נגד ניסיונות הריגול מצד מדינות הגוש המזרחי. היו לנו הצלחות יפות מאוד כמו פרופ' קורט סיטה, אהרן כהן, ישראל בר ומרקוס קלינגברג, שאמנם נתפס רק בשנות השמונים אבל ידענו עליו גם קודם. פתאום, ב־67', כל האובייקטים האלה נעלמו, כי הם היו מופעלים על ידי אנשי הקונסוליות והשגרירויות של מדינות הגוש הקומוניסטי, ואלה עזבו את הארץ בעקבות המלחמה.
זה דבר מדהים. 17 שנה הייתי בשירות ועבדתי כל הזמן נגד רוסים, נגד מודיעין ערבי, נגד מודיעין לא־ערבי, ופתאום אתה נשאר בלי אויב. הערבים נכנעו, ואתה נשאר כמו הכלב בתחרות הכלבים שמחפש את השפן. השפן נכנס לאדמה והכלבים מחפשים אותו ולא מוצאים אותו. אז גם אנחנו היינו כאלה.
אחרי 67' התחלתי להיכנס קצת יותר לשטח הערבי ולראות איפה אני יכול לעזור עם היחידה שלי. הייתי אז ראש אגף המבצעים, והערבים לא היו מוקד כזה בוער בשבילנו. כשהתחלתי להתעניין ראיתי דברים שלא מצאו חן בעינַי. אבל לא עשיתי מהומות כי חשבתי שככה צריך לעבוד, כנראה, מול ערבים. לא ידעתי ערבית וניזונתי מההסברים שנתנו לי המנהלים מתחתַי. המנהלים של השירות עצמם למדו במשך ארבעים-חמישים שנה איך לדבר אל ערבים בערבית. ערבית הם יודעים, אבל הם לא יודעים איך לדבר אל בני אדם כשווים אל שווים.
התחלנו לעבוד בגדה וברצועה, בתחום של האנטי־טרור, מבלי עוד לדעת בדיוק מה זה כי הטרור לא היה מפותח. האוכלוסייה לא היתה עוינת. בגדה החלפנו את הכובש הירדני שהיה יותר אכזרי מאיתנו. אני זוכר אחרי מלחמת ששת הימים, את הדבר הראשון שאמר לי אנואר נוסייבה: "שמע, יש לכם חיילים נפלאים, הם לא כמו החיילים הירדנים שהולכים למכולת ולוקחים עשרה ארגזים קוקה קולה ולא משלמים. אתם משלמים. לא אונסים נשים, לא כלום."
בינתיים, בשירות, היתה לנו קבוצה של אנשים, שהלכו מערבי לערבי בגדה ודיברו איתם. המטרה היתה להבין מה מניע את העסק הזה, את הפלסטינים. במקור רצינו לעשות שלום עם ירדן, לא עם הפלסטינים. כי מי חשב שהירדנים לא יחזרו? נואל חַטיבּ היה מושל הגדה מטעם ירדן. אתה באת אליו הביתה, והוא אירח אותך כאילו שהוא מלך אנגליה. הוא ישב על כורסה כזו, הוא היה יותר שמן ממני, ודיבר כאילו שהוא המושל מטעם המלך, ואני יושב מולו כמו פקיד.
ואז צץ הרעיון של מדינה פלסטינית. את הרעיון לא הערבים הגו. זה אנחנו. כמו שאנחנו המצאנו את החמאס ואת החיזבאללה. לא המצאנו. תרמנו לזה שזה יקרה, בזכות כל מיני "מומחים לערבים". הרי אין כזה דבר מומחים לערבים, כמו שאין מומחים ליהודים. הערבים אולי מומחים לערבים, היהודים לא.
אני התלהבתי מזה, אף שזה לא היה בתחום העיסוק שלי כראש המחלקה המבצעית. החיידק של מדינה פלסטינית נדבק אצלי בהדרגה, בלי שהרגשתי. הייתי משוכנע שזה חלק מהפתרון שאפשר יהיה לחיות איתו. למה תפס אותי הרעיון של מדינה פלסטינית? אני לא יודע, אבל חשבתי שזה יותר הגיוני מאשר לכבוש אותם. לְמה רצינו להגיע? לא ידענו בעצמנו, כי לא קיבלנו שום הכוונה מלמעלה. ברגע שאתה לא מקבל הכוונה מהדרג המדיני, אתה גם כן - בדיוק כמו עם השפן - אתה מחפש.
אבל איך אומרים בצורה צינית, "למזלנו" לאט־לאט התגבר הטרור. עד 72' היו פעולות טרור פה ושם, אבל ב־72' זה התחיל להיות רציני. גם בעזה וגם בגדה. פתאום היתה לנו עבודה. ברגע שאתה מטפל בדבר נקודתי אתה שוכח את האסטרטגיה. אז הפסקנו להתעסק עם המדינה הפלסטינית. ברגע שהפסקנו להתעסק עם המדינה הפלסטינית והתעסקנו עם הטרור, גם הטרור השתכלל, גם אנחנו השתכללנו, ופתאום היתה המון עבודה. גם בעזה, גם בגדה וגם בחו"ל. ושכחנו מהעניין הפלסטיני. בשנות ה־70 כבר היה טרור בקנה מידה כזה, שזה הצריך את מלוא המרץ שלנו, ואמרנו: "ממילא אין עם מי לדבר אצלנו, אז נעזוב את זה."
באותן שנים היינו צריכים לתפוס עשרות חוליות. היינו צריכים להביא את המודיעין כי בלי זה אתה לא יכול לעשות כלום. ולדעתי השירות הצליח בזה, מפני שהוא עבד בכפפות של משי ובעדינות יחסית. הצבא החזיק סוכנים ואנחנו החזקנו סוכנים, והסוכנים אהבו לעבוד איתנו, כי הצבא היה נוקשה ואנחנו דיברנו אליהם בשפתם. ולכן היו לנו המון סוכנים והמון הצלחות ובסך הכול שלטנו במלחמה בטרור. יכולנו להחזיק את הלהבה בגובה כזה שהמדינה יכלה לעשות מה שהיא רוצה, וזה חשוב. אבל זה לא פתר את בעיית הכיבוש. זה רק הביא לזה שבמקום עשרים פעולות טרור בשבוע, יהיו עשרים פעולות בשנה. וזה הבדל גדול.
הפוליטיקה הישראלית חשבה במונחים של עַם חזק, שלא ייתן לערבים דריסת רגל בנושאים שיכולים לפגוע בביטחון הישראלי הבודד, שזה עד היום ככה. פעם, ב־74', הייתי באיזו ישיבה במשרד הביטחון, ודיברו על חברון. יום קודם הכריזו עליה כעל עיר אבות, אז אמרתי: "חבר'ה, איך זו 'עיר אבות', יש שם מאה אלף ערבים ואף יהודי." בעיר חברון כבר היה אז את הרב משה לוינגר, וחשבתי שזו שגיאה לתת לו להיכנס לשם, אבל אחרי שעשו את השגיאה הזו היה צריך לצאת מזה. אמרתי גם שלא יכול להיות שעַם אחד ישלוט על עם אחר לאורך זמן, חבל על המאמץ הזה. הסתכלו עלַי כמו על משוגע, שאני בוגד בנצח ישראל, הבנתי ומאז למדתי את הלקח.
ולא אמרת את זה יותר לדרג המדיני?
אני אמרתי את זה כל הזמן למי שרצה לשמוע. שמיר רצה לשמוע, אבל לא בשביל לעשות מה שאני אומר, אלא בשביל לתת לי להוציא קיטור. בֶּגין, לא עניֵין אותו הערבים. הנוצרים בלבנון עניינו אותו. סאדאת עניין אותו. אבל הערבים בשכם עניינו אותו? הוא ידע איפה שכם?... על המפה. אולי. הוא לא היה בחיים בכפר ערבי, גם לא בישראל.
שמעון פרס, אמרתי לו הרבה פעמים, אבל הוא היה כאילו בדעתי. כאילו. אתה לא יכול להיות בדעתי ולהרשות ללוינגר להתנחל בחברון. לא יכול להיות שאני חושב שעַם לא יכול לשלוט אחד על השני ומצד שני עושים התנחלויות.
ראיתי שאין עם מי לדבר, בזמנו של פרס האווירה השתנתה - הוא לא דיבר בגסות על הערבים - אבל הוא עשה אותו הדבר כמו שעשו קודמיו. שמעון פרס, היה חשוב לו שיישמע וייראה אבל לא ייעשה.
אבל זה היה עוד לפניהם. גולדה היתה יהודייה מרוסיה, אמריקה. לא עניין אותה ערבי בתור תושב פלשתינה. עניין אותה היהודי שעולה או לא עולה ארצה וכמה כסף הוא מביא איתו. גם אשכול. אשכול לא ראה ערבים, אבל הוא לפחות דיבר אליהם בנימוס. מבין ראשי הממשלות בן־גוריון היה היחידי, שהיה לי רושם לפחות שהוא מכבד את הערבים כי גם היו לו חברים כאלה, אבל הוא היה מעט מדי זמן.
בסך הכול ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם, על מפלגותיהם, לא התייחסו אל העם הפלסטיני. לא בתוך גבולות 67' ולא מחוץ לגבולות 67'. הם ראו שאנחנו מתגברים על הטרור נקודתית וזה הספיק להם.
מהשטח אני מקבל הלכי רוח נקודתיים, שאומרים שהערבים לא אוהבים את הכיבוש אבל הם סובלים אותו והם חיים עם זה, ושאין, בזמני לפחות, סיכון מיידי להתקוממות עממית. אנחנו משאירים את המצב ככה שהממשלה לא צריכה לדאוג מיידית. לא צריך לרוץ ולפַנות את השטחים בגלל זה.
זה מה שפוליטיקאים כל הזמן רוצים, גם באנגליה, גם בנורווגיה וגם בישראל. שיעזבו אותם לנפשם. שייתנו להם לנהל את העניינים שלהם הפנימיים, בלי להתייחס לכל הטענות והמַעֲנות של כל מיני מיעוטים. אם אתה יכול לפתור את זה בדרכים שלך, תפתור ותבוא עליך ברכה.
כל פעם פֶּרי היה מראה את הטבלה הזאת כראש מרחב - כמה אנשים נתפסו, כמה סוכנים יש לנו, כמה פיגועים מנענו, כמה פיגועים לא מנענו - וכל פעם זו היתה תמונה די ורודה. אבל נקודתית. לא היתה אסטרטגיה שם. רק טקטיקה.
עורף הראשים מאגף האבטחה
"משלחת ישראל יוצאת ממינכן; מצוד בגרמניה על 15 מחבלים"
"עם פתיחת האש עשו הישראלים הכלואים במסוקים ניסיון נואש להשתחרר מכבליהם."
מדוכאים ונכאים ממריאים הבוקר ממינכן 17 חברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה, במטוס מיוחד של "אל־על", שהגיע אמש מישראל. אל המטוס הועלו, בשעה 8 לפי שעון ישראל, ארונותיהם של 11 קורבנות הרצח... מן הידיעות שליקטתי במשך 24 השעות האחרונות, עולה כמעט מעל לכל ספק שתשעת בני הערובה נהרגו על ידי שלושה מחמשת המחבלים שהיו על המסלול. הם ירדו כידוע משלושת המסוקים כדי לבדוק את מטוס הבואינג שהעמידו לרשותם, כדי לטוס בו למדינה ערבית, יחד עם בני הערובה. הצלפים וכוח המשטרה הגרמני פתחו באש על החמישה אבל הצליחו לפגוע רק בשניים מהם.
(דב עצמון, "ידיעות אחרונות", 7 בספטמבר 1972)
אברהם שלום: ב־72', אחרי הטבח באולימפיאדת מינכן, פיטרו את ראש אגף האבטחה הקודם, ומינו אותי. כשנתנו לי את האגף, אני מתבייש להגיד אבל לא השארתי שם הרבה אנשים. את רובם ביקשתי מראש השירות שייקח. לפני כן היו שם אנשים שלא ידעו מה זה אבטחה. מראש השירות ומטה. יוסף הַרמֶלין, ראש השירות, לא ידע מימינו ומשמאלו בעניין של אבטחה. לאורך כל הדרך בכל דרגות הפיקוד והניהול עמדו אנשים שלא מבינים באבטחה. בהחלט בגללם קרה מה שקרה במינכן. היום ראש השירות בטח היה נופל מזה. זה כמו שראש ממשלה נרצח. אותו דבר.
כשנכנסתי לתפקיד בחרתי לי 30-40 אנשים שהכרתי בתוך השירות וחשבתי שהם מתאימים והתחלנו לעשות עבודת מטה. לבנות אבטחה. דווקא המוח המבצעי הקלאסי של עשיית מלחמה טוב גם לאבטחה. בנינו מערכת שלמה של מטה בארץ, מטה לחוד לאל על, מטה לחוד לספנות, מטה לחוד למשרד החוץ, והכול בתוך השירות. והצבנו לוחמים בכל המקומות האלה וגם מנהלים לוחמים לשעבר. לא זקנים בני שישים אלא זקנים בני שלושים. ככה זה התחיל לעבוד. היו לנו איזה עשרה מקרים בשנתיים וחצי מאז שקיבלתי את התפקיד, שניסו להתנכל לנו, וניצחנו בכולם. היום חצי העולם הולך לפי השיטות שלנו.
מהן השיטות שלנו? קודם כול בוחרים אנשים טובים, עם שׂכל, ממושמעים. כשאומרים להם משהו לעשות, הם עושים אותו - ולא עומדים בצד כשאחד יורה ברבין. בעצם אתה לוקח ובונה את כל תורת ההפעלה של האבטחה בחו"ל ובארץ - של אישיות, של משלחות. אתה כל הזמן במתח טוטאלי. אם אתה ישן דקה - בדקה הזו זה קורה. לכן אתה עושה תרגילים, אתה מדבר עם אנשים, ואם אחד עושה פאשלה, אתה אומר לו: "לך הביתה." בלי משחקים. בתקופה ההיא העפתי עשרות. הכנסתי משטר. שנאו אותי כולם. היו אומרים, שכל פעם שאני נוסע לחוץ לארץ, אני חוזר עם איזה ראש של מאבטח תחת בית השחי... זה צחוק אבל זו גם חצי אמת. האמת היא שלא הייתי חוזר עם ראשים של מאבטחים תחת בית השחי. כשהייתי בא הם היו טובים. הייתי צריך לשלוח בודקים אחרים, והם אלה שהיו חוזרים עם הראש...
אבטחה מושתתת קודם כול על משמעת ועל שׂכל סביר. אתה לא צריך ללמוד רפואה בשביל להיות מאבטח, אבל אתה צריך לעשות את מה שמוטל עליך במאה אחוז. לא בתשעים ותשעה.
מאבטח צריך להיות ערני בצורה בלתי־רגילה. קשה מאוד להיות ערני שעה, שעתיים, שלוש. צריך להחליף אותם. כל החוכמה היא לא לדרוש ממנו דבר שהוא מעבר ליכולת האנושית. אתה צריך להיות ערני עד כדי כך שאתה יכול לירות את הירייה השנייה. את הראשונה אפשר רק לעתים נדירות לעשות - כשההוא עושה שגיאה, מוציא אקדח ולא יורה. אבל מוכרחה להיות משמעת בלתי־רגילה, אכזרית.
היו לנו במינכן ובווינה ובבריסל הרבה תקריות שבהן היינו היורה השני. אני זוכר שבבריסל היתה התקפה בשדה התעופה, והקב"ט שם חיסל את האירוע. או לַיילָה חַאלֶד בתוך המטוס, שזה אירוע קשה מאוד. היא או החבר שלה כבר היו עם רימון ביד. תחשוב רגע שרימון מתפוצץ במטוס בטיסה. אז המצאנו פטנטים שאפשר לזרוק רימון בתוך קופה בתוך מטוס, וכשזה יתפוצץ לא יקרה כלום. תפסנו אותה באמצע הטיסה ומסרנו אותה לבריטים.
כדי לשמור על כוננות ומשמעת כל הזמן עושים תרגילים. זה אל"ף־בי"ת. איך אתה יכול להחזיק במתח מערכת כזו ענפה, של אלפי אנשים, כשאתה לבד, יושב פה באיזה כיסא בתל אביב? רק על ידי תִרגולת ותרגולים, ועוד תרגולים. אני טס הרבה ואני רואה את זה בלוד. הם לא יודעים מי אני הרי. אז אני רואה איך הם פוחדים, לא מפני שאני אהיה מחבל - הם רואים שאני לא - אלא שאני אהיה אחד שמשתמשים בו כמלכודת. לא רק אני, כל אחד. אולי הוא מתרגל אותי עכשיו. ואז הוא פתאום נעשה יותר ערני. בודק יותר, מבלבל את המוח סתם.
בתל אביב זה מוגזם. פתאום אתה חושד במישהו, ואז הוא אבוד, הוא לא יֵצא מזה שעה. בייחוד אם הוא ערבי. אני לא מבין איך הם עומדים בזה, אני לא הייתי עובר את זה. זה משפיל. אבל מה יש פה לעשות? מרגע שאתה מאבטח ראש ממשלה עם 20-30 איש בעת ובעונה אחת, זה אבוד.
המינוי
אחרי שלוש שנים כראש אגף האבטחה (72'-75') התמנה אברהם שלום במקביל גם לתפקיד המִשנה לראש השב"כ, יוסף הרמלין. זמן קצר לאחר מכן הוחלף הרמלין על ידי אברהם אחיטוּב, שעמו היו לשלום יחסים לא קלים. למרות זאת, ולמרות חוסר ניסיונו המוחלט של שלום בתחום הערבי, המליץ אחיטוב בפני ראש הממשלה עם פרישתו ששלום יחליף אותו בתפקיד.
***