איך לצאת עם דושבג: סבסטיאן

"את לא טיפוס של אישה לראווה, את יותר טיפוס של אישה שהיא פרס ניחומים."

סבסטיאן

"אחי, תעשה טובה ותראה אם זאת היא."

אני מתעלם מההפצרה שלו, נחוש להתחיל את המאמר הזה לקראת השיעור שיש לי דבר ראשון בבוקר, שיעור שאני חייב לסיים כדי לקבל את התואר. חשבתי שמקום שקט כמו הספרייה יעניק לי את השלווה שאני זקוק לה כדי להשלים את המשימה, אבל נראה שטעיתי.

כל כך טעיתי.

"אתה מקשיב לי? אני חייב שתלך לשם ותראה אם הבחורה שמסתכלת לכאן היא המתרגלת שלי. בבקשה, אני ביישן."

אני שותק. "זיק, אני לא הולך את כל הדרך לשם רק כדי לראות אם היא המתרגלת שלך. תעשה את זה בעצמך."

ראשי נרכן ואני חוזר לעבודה שלי.

"אני הקפטן של נבחרת ההיאבקות, טמבל."

העט שלי עוצר בפעם השנייה. "לא, אני הקפטן, טמבל - או שאולי כבר הספקת לשכוח? זה לא חלק מהגדרת התפקיד שלי, לעשות בשבילך את העבודה השחורה."

חברי מנסה שוב ומתבכיין בלי בושה. "ואם אבקש יפה?"

"לא. כבר התנהגת כמו זין יותר מדי פעמים היום."

זה מאושש אותו במידה ניכרת. "ואם כבר מדברים על זין, מה אם אני אמצוץ לך?" הוא מגרגר. "תעשה את זה?"

"אני אעשה את זה תמורת מציצה," החבר שלנו דילן מתערב מצדו השני של השולחן - שולחן שנראה גדול מספיק להכיל את כולנו כשהתיישבנו, אבל עכשיו נראה כאילו הוא בגודל של תחבושת היגיינית.

"סתום ת'פה, לנדרס. אף אחד לא שאל אותך," זיק אומר בבוז. "אוסבורן, לך תראה אם זאת המתרגלת שלי."

אלוהים, הוא לא מוותר. "היא לא המתרגלת שלך."

הוא מפתל את פלג גופו העליון ומציץ לעברה בספקנות. "איך אתה יודע?"

כולנו זוקרים את הצוואר כדי לראות היטב את הבחורה שעליה מדובר, שיושבת ממולנו בחלל המשותף האפלולי של הספרייה. עיני השחורות נחות על בחורה לא יומרנית הרכונה מעל ערימת ספרים, מחזיקה עיפרון וכותבת בקדחתנות.

ממוקדת ונחושה, הבחורה הזאת לוקחת את העניינים ברצינות.

היא לא באה לכאן כדי לשחק.

כבר הבחנתי בה כמה פעמים, אבל עד עכשיו לא הקדשתי לה יותר משנייה של מחשבה, וסימנתי אותה כסתם עוד גוף חמים שתופס שולחן שלם שאני והחברים שלי יכולנו להשתמש בו.

אקדמאית. לא הרפתקנית. בטח חתיכת מתחסדת, אם לשפוט על פי שרשרת הפנינים שמקיפה את צווארה.

היא בקושי מצמצה כשחלפתי לידה עם סינדי - או מינדי, או איך שלא קראו לה והתחרז עם אינדי - וגררתי אותה למחסן כדי להרטיב את הזין שלי.

"איך אני יכול לדעת שהיא לא המתרגלת?" אני חוזר. "קודם כול, הפנים שלה קבורות בספרים האלה - היא לא הסתכלה מסביב אפילו פעם אחת במשך כל הזמן שאנחנו כאן."

גבותיו השחורות של זיק מתרוממות. "בולשיט. היא הסתכלה עלינו כל הזמן."

אני מתעלם מהבעת פניו וממשיך בשטף. "דבר שני, לא נראה שהיא אחת שצריכה עבודה. זאת אומרת, לא ראית את הפנינים המחורבנות סביב הצוואר שלה? אין מצב שהיא צריכה את הכסף."

"אולי היא אוהבת לעזור לנזקקים," דילן מתבדח.

"אני אראה לה מה זה להיות נזקק, אני נזקק לציון טוב בביולוגיה." זיק לועג ובוחן אותה בתשומת לב. "מריה הבתולה שם נראית כמו פאקינג ספרנית. בחורה כזאת תהיה רווקה לנצח."

"כן, אבל תסתכל עליה. אין להכחיש, היא לא מחכה לאף אחד," דילן מעיר.

זיק זורק לעברו מבט זועף. "השתמשת עכשיו בביטוי אין להכחיש?"

החבר שלנו מתעלם ממנו. "או שאולי מבט אחד בפנים העצבניות שלך הספיק לה כדי להחליט שהעבודה לא שווה את הכסף שתשלם לה. ומה נסגר עם הסוודר הזה? אני מוכן להתערב שלא יזיק לה לקבל זין חזק." קולו המרעים של דילן מהדהד בהמולה, החספוס שלו חותך את ספריית האוניברסיטה השלווה באופן הכי לא־שקט שיש. "היא נראית לגמרי כמו כלבה."

צחוקו של זיק גס. "אולי זאת הבעיה - היא קיבלה זין והוא עדיין תקוע לה בתחת." הוא בודק את הטלפון שלו בפעם החמישית. "אם היא לא המתרגלת שלי, אז שלי מבריזה. אתה מוכן בבקשה ללכת לשם ולבדוק בשבילי? אני מתעצל לגרור את התחת שלי מהכיסא."

אני משפיל לעברו את מבטי, מנענע את ראשי לנוכח החוצפה שלו, ואז נשען בידי על שולחן העץ וקם על רגלי. "בסדר. איך קוראים למתרגלת שלך?"

הוא מיישר את הנייר המקומט שנח על ערימת הספרים שלו וקורא בקול רם. "ויולט."

"או, כמה יפה." אני מדשדש בנחת וחוצה את הספרייה, מתפתל במבוך של שולחנות, מתכוונן על הקרדיגן השחור. "ויולט."

הקוקו החלק והקלאסי שלה אסוף גבוה, אף לא שערה אחת ברחה ממקומה, ומשקפיים שחורי מסגרת מונחים על ראשה. היא לובשת טישרט לבנה פשוטה וקרדיגן שחור, חוט בודד של פניני שנהב נוצצות מקיף את צווארה.

כן, כן, אמרתי את זה, פאקינג פנינים.

אוזניות בצבע ורוד בוהק משתלשלות על צווארה.

אני מתקדם ומתקרב אליה בזהירות, קצת כמו שניגשים לכלב משוטט, או לבחורה שאתה יודע שהיא במחזור - בחשש, בהתגוננות, מניח את קצות אצבעותי על קצה שולחן העץ המוצק, ומחכה שהיא תרים את מבטה. תבחין בי. תגיד משהו. תסמיק.

אבל היא לא. למעשה, אם הבחורה הזאת חשה בנוכחותי, היא מומחית בלהסתיר את זה.

אני מכחכח בגרון, זורק אמירת שלום אגבית ומשתדל להיראות משועמם. "היי."

היד שלה ממשיכה לנוע לרוחב המחברת, האצבע עוקבת אחר אמצעה של פסקה הכתובה בכתב יד. בראש מורכן עדיין, קולה השקט ממלמל, "אני לא מתרגלת, אז אל תטרח."

אני משער שזה עונה על השאלה שלי. אני פונה לאט לעבר חברי - שניהם זוקרים לעומתי אגודלים - ומנענע בראשי. שלילי. זיק מקמט את גבותיו, עצבני כרגיל, ומציץ על הנייר המקופל בידו במבט זעוף. הוא מקמט אותו ומשליך על הרצפה.

נו, טוב.

אני משער שזה סוגר את העניין. אלא ש...

"לא קוראים לך ויולט?" אני דורש לקבל עוד מידע, כדי לגרום לה להרים אלי את מבטה.

היא לא מנידה עפעף.

"מצטערת לאכזב אותך, אבל לא."

אני מגחך, משעין את האגן שלי על השולחן ומשלב את זרועותי. "רק בודק. המתרגלת של החבר שלי שם הבריזה לו, ועכשיו הוא מתבכיין."

"למה הוא לא בא לכאן בעצמו?"

"עצלן מדי בשביל לקום." הנימה שלי אגבית.

"אני לא רוצה להיות גסת רוח, אבל אם הוא צריך מתרגלת, אולי העצלנות שלו היא חלק מהבעיה."

יש בזה משהו. "יש בזה משהו."

"טוב, עכשיו, כשהבהרנו שאני לא ויולט המסתורית הנעדרת, אני באמת צריכה להמשיך ללמוד. אתה הורג לי את המוג'ו."

"אוקיי. מצטער שהפרעתי לך." ההתנצלות חומקת מבין שפתי ומצליחה להישמע כנה.

הבחורה מהמהמת בביטול וממשיכה להניע את האצבע שלה לאורך מחברת השורות מבלי לזרוק אלי מבט.

זה פאקינג מעצבן.

זאת אומרת, הגאווה שלי ממש חוטפת כאן. לא בכל יום מבטלים אותי ככה, ובטח לא איזו כלומניקית בספרייה המחורבנת, איזו סטודנטית משעממת שמקל ארוך תקוע בתחת הפריבילגי שלה.

להסתובב וללכת? או לנסות לומר את המילה האחרונה? אני עומד כאן, לא ממש יודע מה לעשות, ותוחב את הידיים לכיסי הג'ינס שלי.

הבחורה הזאת הצליחה לעצבן לי את הצורה בפחות מדקה, ויש לה את הביצים לדחות אותי - ואני לא יודע איך בדיוק להגיב.

"אתה יכול ללכת עכשיו." היא קוראת את מחשבותי, ובקולה יש שמץ של עוקץ.

מה לעזאזל לא בסדר עם הבחורה הזאת?

"תרגיעי," אני פולט. "אני הולך."

ההליכה בחזרה אל עבר השולחן שלי היא מסע זריז, ולשני החברים שלי מרוחה הבעה משועשעת על הפנים האידיוטיות שלהם. אני מושך כיסא ומצטרף אליהם במבט זועף.

"לא נראה שזה הלך כל כך טוב," דילן מעז לומר.

"לך תזדיין."

"זאת לא ויולט?" זיק שואל.

"לא." אני פותח ספר טופוגרפיה. "לא ויולט."

"היי אוז, גבר." דילן מציע. "אני מתערב שאם תלך לשם ותתחיל איתה, זה יספק לה סיבה להשוויץ במשך שבועות. ייתן לחנונית סיבה לחיות."

איכשהו, אני בספק. "היא תצטרך קודם לשלוף את הפרצוף מהספר שלה ולהכיר בקיומי."

"מתערב שתצליח להרטיב את תחתוני הסבתא שלה."

"מה אתה אומר. כאילו שזה יהיה קשה."

זיק צוחק. "בואו נהיה כנים, היא לא לובשת תחתוני סבתא - זאת בטח חגורת צניעות."

לא שתחתוני סבתא מפריעים לי. כולם מחליקים מטה על ירכיה של אישה באותו אופן. לאט, ונוחתים על הרצפה בצליל מתוק ומספק.

אני מגחך בידענות. "כן, כנראה."

"אתה חושב שהיא בתולה?" דילן תוהה בקול רם.

זיק מגחך וזורק מבט מעל כתפיו הרחבות לעבר הספרנית, שמקיפה את החדר. הוא מנמיך את קולו. "פאק, בטח שכן. תראה אותה. היא בטוח תבכה כשהיא תגמור אחרי שהיא סוף־סוף תקבל ז -"

"בסדר, מספיק," אני קוטע אותו בחדות. כשזה מגיע להשפלה של נשים, אפילו לי יש סטנדרטים. אין ספק שהם לא גבוהים, אבל יש לי כמה - והתנשאות מינית כלפי נשים הוא אחד מהם. "אתה מתנהג כמו דוש."

אני זורק עוד מבט מעבר לכתפי לעבר הבחורה, וקולי מתרכך. היא באמת סוג של חמודה. "וחוץ מזה, מה אכפת לך בכלל?"

"לא אכפת לי. אני רק אומר שעם כל כמה שאתה משוויץ, לא תצליח לשכנע את הבחורה הזאת להזדיין איתך, מבטיח לך." הוא מטה את ראשו לעברה. "ראיתי איך שהיא השכיבה אותך על הקרשים אותך, וזאת לא השכבה מהסוג שאתה רגיל לקבל."

נכון. קחו לדוגמה את הלילה הקודם. לא הייתי צריך כמעט שום מאמץ כדי להשיג זיון במרפסת האחורית של אולם ההוקי. קצת דיבורים, כמה חיוכים פלרטטניים, ואני נשען על הקיר החיצוני ומזיין איזו בחורה שאפילו לא אמרה לי מה שמה.

"ואני מתערב שלא תצליח לגרום לה לשים את הפה שלה עליך בשום מקום. אני אפילו מוכן לשלם לך מאה דולר."

רגע. בואו נחזור לאחור.

מאה דולר?

זה מושך את תשומת לבי והראש שלי מתרומם במהירות. למה?

כי אני מרושש.

האמת היא שלא למדתי בבתי הספר הכי טובים. מההתחלה הייתי מתאבק מחונן, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי אימונים נוספים. למשפחה שלנו לא היה כסף לשלם תמורתם. כשהייתי בחטיבת הביניים אחותי התחילה לעבוד בעבודה האמיתית הראשונה שלה אחרי התואר, אבל מהר מאוד מצאה את עצמה מסובכת במאבק משפטי - שלא אכנס לפרטיו - ונתמכה מאוד בכספי הפנסיה של הורי.

הכסף למועדוני היאבקות ולאוניברסיטה הלך גם הוא לבלי שוב.

אז כן, בניגוד לרוב החברים שלי, אני לא לומד כאן על חשבון הכיסים העמוקים של הורי. אין לי כרטיס אשראי פתוח או קצבה חודשית.

לא.

ייתכן שיד האלוהים בירכה אותי בכישרון לרתק את היריב על המזרן, אבל מבחינה כלכלית אני חמוש רק במלגת ספורט (שאני לא יכול להרשות לעצמי לדפוק) ובעבודה. עבודה. במובן של ע־ב-ו־ד-ה.

כלומר, כשאני לא בכיתה, באימון או לומד, אני קורע את התחת עד עשרים שעות בשבוע, בנהיגה במלגזה במשמרת לילה באיזו מנסרה עלובה במרחק רבע שעה מהקמפוס. זה מכסה את שכר הדירה לחור שבו אני גר עם חברי לקבוצה זיק, שחקן כדורגל בשם פרקר והבן דוד שלו אליוט.

העבודה עוזרת לי לשלם על הוצאות שהמלגה והורי לא מכסים - חשמל, גז, מכולת - ורק מעט נותר לכל השאר.

ואם מישהו יגלה, נדפקתי.

טכנית, אני לא אמור לעבוד. החוזה שלי עם האוניברסיטה אוסר עלי לעבוד. אבל אין לי ברירה - אני מוכרח לעבוד, בדרך כלל בלילה, כשאני אמור לישון, ללמוד ולתת לגוף שלי לנוח.

הגוף שחוטף מכות באופן קבוע ומשמש ככרטיס הכניסה היחיד שיש לי לאוניברסיטה יוקרתית.

מלגת לימודים של עוד כמה אלפי דולרים נוספים לשנה עוזרת - היא ממומנת על ידי חברת הביטוח שאבא שלי עובד בה - אבל אני ממש זקוק לכסף שזיק הזכיר, אפילו אם מדובר רק במאה דולרים.

אז.

אני מוצא את עצמי בוחן שוב את הבחורה, סוקר אותה בעניין מחודש. קרדיגן מכופתר עד הצוואר. פנים רציניות. שיער שחור חלק. פה משוך לקו ישר, קצה לשונה הוורודה מציץ מהצד, ללא ספק מרוב ריכוז.

אני מניח שאוכל לסבול את הפה שלה על שלי למשך כמה שניות.

אני מהנהן בנוקשות לזיק, ומפני שאני יודע שהוא ישלם, אני אומר, "חמש מאות, ועשינו עסק."

הוא נוחר בבוז. "סגור."

חברי לקבוצה נשען לאחור בכיסא, משלב את זרועותיו העבות ומאיץ בי בנקישת אצבעות. "כדאי שתצא לדרך, קזנובה, לפני שהיא תקלוט שאתה מסתכל עליה ותברח עם הזנב בין הרגליים הסגורות שלה."