פתח דבר
מטרתם של העיונים המקובצים בספר זה היא להאיר אחדים מן ההיבטים ההיסטוריים, הספרותיים והעיוניים של ספרות המוסר הקבלית שהיא ללא ספק אחד מחידושיו המובהקים של המרכז הרוחני הגדול של צפת במאה הט"ז, אשר השפעתו המכרעת על תולדותיה של היהדות למן אותה מאה ועד ימינו אלה היא מן המפורסמות. העיונים מתחלקים לשני חלקים, שהראשון בהם, על ארבעת פרקיו, מוקדש בעיקרו לבירורם של היבטים ספרותיים, ביוגרפיים וביבליוגרפיים, ואילו השני, הכולל שני פרקים, מתמקד בבירורן של שתי סוגיות רעיוניות.
וביתר פירוט: הפרק הראשון, 'ראשית צמיחתה של ספרות המוסר הקבלית בצפת' סוקר בסקירה פנורמית את מרב ספרי היסוד של ספרות המוסר הקבלית שנתחברו בצפת במאה הט"ז תוך בירור רקעם ומקורות יניקתם בחבורותיה של זו בתקופה האמורה. מן הסקירה המקיפה הזאת עובר הדיון בשלושת הפרקים הבאים לעסוק ביוצרים ובספרים מסוימים. הראשון בהם הוא ספר 'מגיד מישרים', יומנו המיסטי של ר' יוסף קארו, שבעיוננו בו נעשה ניסיון לקרוא אותו דווקא כספר מוסר; ומסתבר שלא רק שהדבר אפשרי, אלא שקריאה כמו זאת עשויה להביאנו אל המסקנה שבין דפיו של יומן זה מקופלים כמה מן המוטיבים המרכזיים של ספרות המוסר הקבלית של צפת באופן ההופך אותו לנקודת מוצא נאותה לדיון במטען האידאי של הספרות הזאת כולה. המכלול האידאי הזה מוצא את ביטויו המקיף, הממצה והשיטתי ביותר בספר 'ראשית חכמה' של ר' אליהו די־וידאש, שהינו ללא ספק הספר המרכזי של ספרות המוסר הקבלית אשר נוצרה בצפת במאה הט"ז. ואכן בבירור מעמדו זה של הספר בתוספת סקירה ספרותית־ביבליוגרפית של קיצוריו השונים, המבקשת להמחיש הן את מעמדו הקנוני והן — את התפשטות השפעתה של ספרות המוסר הקבלית, עוסק הפרק השלישי של הספר. הפרק הרביעי מוקדש לדיון בספר 'חרדים' לר' אלעזר אזכרי, שאף הוא כקודמו נמנה עם ספרי היסוד של הספרות הנידונה בספרנו. ברם אף כי כקודמו גם הוא הינו ספר שיטתי, לא באופיו זה הוא מתייחד, כי אם דווקא בצביונו האישי הנחשף לעינינו באמצעות קשריו ההדוקים עם יומנו המיסטי של אזכרי ופרקי המוסר 'מילי דשמיא' שנתחברו לעיתים כהמשך טבעי לרשימות היומן. בחשיפה זו מתמקד בירורנו בפרק זה ששמו, "ר' אלעזר אזכרי — חייו ואישיותו בראי יומנו המיסטי וספר 'חרדים'", רומז אליה. וכדאי כאן להעיר בכעין מאמר מוסגר שבדומה לשמו של הפרק האחרון אף שמו של הספר כולו — חבורות וחיבורים — רומז בעליל אל המוטיב העובר כחוט השני בכל בירורינו עד כה, ומאחד אותם לחטיבה עניינית אחת. מוטיב זה מעלה על נס את הקביעה, שחיבורי המוסר הקבלי של חכמי צפת נֶהֶגו ונוצרו בתוככי חבורות המקובלים והחסידים שלה, ומתוכן יצאו ונתפשטו.
שני הפרקים האחרונים, הפרק החמישי והפרק השישי, המהווים כאמור את החלק השני שבספר, מוקדשים בהתאמה לבירורן של שתי סוגיות במשנתם של חכמי צפת, יוצריה של ספרות המוסר הקבלית (ולא רק הם, כפי שיובהר בהמשך). הראשונה היא שאלת מקומה של ארץ־ישראל בסדר יומם הרעיוני, שאלה שנודעת לה חשיבות יתירה לאור העובדה שמדובר כאן בחכמים, שיש בהם מי שעלו לארץ ויש בהם מי שכבר נולדו בה, ומכל מקום אין ספק שישיבתם והישארותם בה מבטאות הכרעה אידיאולוגית מובהקת. הסוגיה השנייה היא תפיסתם את אידיאל הדבקות ומעמדו של זה בסולם הערכים הדתיים שלאורם חיו וביקשו לעצב את אורחות חייהם של המוני בית ישראל. שתי הסוגיות מבוררות באופן מפורט המקיף את רוב רובם של ספרי המוסר הקבלי שנסקרו ונדונו בפרקי החלק הראשון של הספר, ובתוספת ספרי דרוש המבוססים אף הם על יסודות הקבלה, כמו למשל אלה של אלקבץ, אלשיך וגאליקו, עם קובצי דרושים וספרי מוסר שאינם דווקא קבליים, כמו אלה של ר' ישראל די קוריאל והמבי"ט, אך משלימים היטב את התמונה הרעיונית הכללית בסוגיות הנידונות העולה מספרות המוסר הקבלית. השלמה זו באה ללמדנו שבסוגיות מרכזיות, כמו סוגיית ארץ ישראל, שררה בצפת תמימות דעים מקפת כול; ואף בסוגיית הדבקות, שבה מסתמנות פה ושם גישות מסוימות שאינן עולות לגמרי בקנה אחד עם הקו הכללי המאפיין את עמדתה של ספרות המוסר הקבלית בנידון, לא זו בלבד שאין בהן כדי לערער את הדומיננטיות של זו, כי אם להפך: הן בבחינת היוצא מן הכלל הבא לאשר את הכלל. לסיכומם של דברים ניתן אפוא לומר שצירופה של ספרות הדרוש אל ספרות המוסר הקבלית בבירורן של הסוגיות הרעיוניות בחלק השני של הספר באה להבליט את העובדה ששתי הסוגות הספרותיות הללו, שבאופיין הפופולרי פונות אל הקהלים העממיים הנרחבים של הציבוריות היהודית בכל אתר ואתר, היו בעיקרן בעלות צביון קבלי מובהק, שעוצב כאמור בקרב חברי חבורותיה של צפת במאה הט"ז. בצביונן זה הן סללו את הדרך עבור קבלת צפת במאה זו להטביע את חותם השפעתה המכרעת על כל הדורות הבאים.
פרקי הספר בנוסחם הראשון כמאמרים נתפרסמו בזמנם בבמות שונות, כמפורט להלן:
א. 'ראשית צמיחתה של ספרות המוסר הקבלית בצפת במאה השש־עשרה', תרבות והיסטוריה בעריכת פרופ' יוסף דן, ירושלים 1987, עמ' 94-77.
ב. 'ספר "מגיד מישרים" לר' יוסף קארו כספר מוסר', דעת 21 (תשמ"ח), עמ' 83-57.
ג. 'ספר "ראשית חכמה" לר' אליהו די־וידאש וקיצוריו', קרית ספר מז (תשל"ב), עמ' 710-686.
ד. 'חייו ואישיותו של ר' אלעזר אזכרי בראי יומנו המיסטי וספר "חרדים"', שלם, מחקרים בתולדות ארץ־ישראל ויישובה, בעריכת יוסף הקר, שנה ג (תשמ"א), עמ' 147-127.
ה. 'ארץ ישראל בספרות הדרוש והמוסר של חכמי צפת במאה הט"ז', ארץ־ישראל בהגות היהודית בימי־הביניים, העורכים: משה חלמיש, אביעזר רביצקי, ירושלים תשנ"א, עמ' 319-290.
ו. 'תפיסת הדביקות ותיאורה בספרות הדרוש והמוסר של חכמי צפת במאה הט"ז', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, חוברת ג (תשמ"ב), עמ' 121-51.
המאמרים עודכנו, הותקנו והותאמו למסגרת של אסופה זו המוקדשת בעיקרה לספרות המוסר הקבלית של חכמי צפת במאה השש עשרה.
פרק ראשון
ראשית צמיחתה של ספרות המוסר הקבלית בצפת
ספרות המוסר הקבלית שנוצרה בצפת במאה הט"ז היא תופעה חדשה הן בתולדותיה של ספרות המוסר שלנו והן בתולדותיה של הספרות הקבלית.1 אמנם, גם לפני הופעתה נתחברו אי־פה ואי־שם ספרי מוסר בעלי צביון קבלי,2 אבל הם אינם מצטרפים לכדי מכלול שלם שניתן להגדירו כספרות מוסר קבלית. תודעת הספרות הזאת כקובעת תחום לעצמה נעדרת מהם לחלוטין וממילא אין למצוא בהם סימן וזכר להכרה בנחיצותה.3 מה שאין כן ספרי המוסר הקבלי שנתחברו בצפת במאה הט"ז. המאה הזאת כולה עומדת בסימן התגבשותה של ההכרה שהגיעה שעתה ההיסטורית של הקבלה לצאת מתוך ד' האמות שבהן נסתגרה עד כה מרצונה.4 הכרה זו הגיעה למלוא ביטויה בצפת. שם היא שימשה אחד המניעים העיקריים להיווצרותה של ספרות המוסר הקבלית, אשר נועדה מראשיתה להפיץ את תפיסות הקבלה בקרב העם על כל שדרותיו ולעצב את אמונותיו ואורחות־חייו ברוח המיסטיקה היהודית. והנה, מאחר שמראשית צמיחתה יש לספרות הזאת יעדים ותפקידים מוגדרים, היא אף מובחנת מכל מה שקדם לה בתודעה עצמית מפותחת ובהכרה עמוקה בצורך הדחוף בה ומניה וביה — ביצירתה.
הילכך אם מבקשים אנו להתחקות אחר ראשית צמיחתה של ספרות המוסר הקבלית של צפת עלינו לתור אחר ביטוייהן הראשונים של תודעה והכרה אלו. את עקבותיהם של הביטויים הללו ניתן, לדעתי, למצוא באי אלה התפתחויות רעיוניות בתוככי חבורות המיסטיקנים והחסידים של צפת, ודומה שראשית צמיחתה של ספרות המוסר הקבלית אכן נעוצה בחבורות אלה.
כדי להוכיח זאת עלינו לברר תחילה באילו התפתחויות רעיוניות של החבורות מדובר כאן ולאחר מכן לנסות ולחשוף את הקשרים בין החבורות הללו ובין ספרות המוסר הקבלית. בקשרים אלה תימצא לנו ההוכחה לכך שאת ראשית צמיחתה של ספרות המוסר הקבלית יש אכן לראות בחבורותיה של צפת במאה הט"ז.
א
עדויות היסטוריות חשובות על חבורות החסידים המיסטיקנים של צפת במאה הט"ז מקופלות ברשימות התיקונים וההנהגות של חכמי צפת, שהגיעו לידינו בכתבי־יד שונים ונדפסו בידי שלמה שכטר5 ויעקב משה טולידאנו.6
ברשימות אלו כבר דן דוד תמר, תוך שימת דגש מיוחד במה שניתן ללמוד מהן על חבורות החסידים השונות שבצפת,7 ובעיקר על חבורתם של אלקבץ ורמ"ק, שהייתה קרוב לוודאי הראשונה שבין החבורות.8 על כל פנים, היא הראשונה שיש לנו ידיעות מפורשות עליה.9 תמר ביסס את דיונו בעיקר על תקנותיו של רמ"ק, עם שראה לנחוץ להעיר שאין הכרח להניח, שהן נתחברו דווקא בידי רמ"ק או בידי אלקבץ. בכך ביקש להדגיש, כי ל"ו התקנות המובאות בשמו של הרמ"ק משקפות למעשה את אורחות־חייהם של בני החבורה שבראשה עמד. לפיכך אין זה מן הנמנע שהן נתחברו מתוך משא־ומתן של החברים בינם לבין עצמם.10 תמר אף העלה את האפשרות שהתקנות הללו לא רק אל חברי החבורה כוונו, כי אם אל כלל תושבי צפת.11 השערותיו אלה של תמר קולעות אל האמת. את ההוכחה לכך ניתן למצוא בבירור יחסי הרשימות הנ"ל בינן לבין עצמן.
בתחילתו של בירור זה מן הראוי שנדגיש, שמבחינת התכנים והאופי הרעיוני־מוסרי עולות כל הרשימות שהגיעו לידינו בקנה אחד. בגופי ההנהגה והתיקונים העיקריים מתגלה מידה רבה של זהות בין כולן, וניתן לומר עליהן, שמשתקפת בהן מציאות חיים אחת.12 והנה דווקא על רקע המכנה המשותף הזה שבין כל הרשימות מתבלטים השוני שבין רשימת רמ"ק ובין שאר הרשימות מחד גיסא, וההבדל שבין ארבע הרשימות שפרסם שכטר ובין שתי הרשימות שפרסם טולידאנו מאידך גיסא.
ההבחנה הראשונה סומכת בעיקר על אופני הניסוח השונים שברשימות הנידונות. ברשימת התקנות של רמ"ק שולט באורח בולט ביותר הנוסח האופייני לתקנות, רוצה לומר — נוסח של הוראות וציוויים.13 לעומת זאת, אופיין של יתר הרשימות הוא תיאורי בעיקרו,14 כלומר הן אינן מורות דרך, ומכל מקום אינן מנוסחות כך, אלא מתארות מציאות.15 הבדל זה הוא בעל חשיבות רבה, שכן אף אם מקבלים אנו את השערתו של תמר, שתקנותיו של רמ"ק משקפות את אורחות החיים שנתגבשו בקרב חבורת אלקבץ־רמ"ק, אין אנו רשאים להתעלם מן העובדה, שהן הועלו על הכתב לא מתוך רצון לשקף מציאות כי אם מתוך שאיפה לעצב אותה. דרך ניסוחן מוכיח בעליל, שמטרתן הייתה להדריך, להורות, לגבש נורמות ולקבוע תקנים של התנהגות.16 לא כן הדבר ברשימות האחרות ברובן.17 אמנם, אף הן אינן מכוונות אלא להדרכה ולגיבוש נורמות של התנהגות,18 אבל דרך ניסוחן מוכיח, שמחבריהן ביקשו להשיג מטרה זו באמצעות תיאורה של מציאות־חיים המוצגת כמופת. לגביהן אין מקום כלל לשאלה באיזו מידה יש בהן משום בבואה להנהגותיהם ולמנהגיהם של בני עדת צפת, שהרי כל עיקר עצמותן מתמקד בבבואה זו.19 קיצורו של דבר: אם לגבי רשימת התקנות של רמ"ק ניתן רק לשער, שיש בהן שיקוף של מציאות חיים במסגרת של חבורה מסוימת ומוגדרת, הרי ביחס לרשימות התיקונים וההנהגות האחרות ניתן לקבוע במידה רבה של ודאות, שהן משקפות את המציאות הדתית־מוסרית בחלק הארי של קהילת צפת.20
יתר־על־כן, מאחר שכלל הרשימות שלפנינו מציגות תמונה אחידה של דרכי התנהגות, אפשר לראות ברשימות התיאוריות הוכחה ואישור לעובדה, שהתקנות משמו של רמ"ק לא רק עיצבו את אורחות־חייה של חבורת החסידים והמקובלים, אלא אף חרגו מתחומיה של זו והטביעו את חותמן המובהק על מציאות החיים בצפת כולה.21
לעניין זה מצטרף אף ההיבט הכרונולוגי. אמת, אין אנו יודעים אימתי נתחברו התקנות של רמ"ק ואימתי נתחברו שלוש הרשימות האחרות שנתפרסמו על־ידי שכטר.22 אולם קרוב לוודאי הוא, שהתקנות של רמ"ק קודמות בזמן לשאר התיקונים וההנהגות.23 המציאות המשתקפת ברשימות שלפנינו איננה אפוא סטאטית, כי אם מציאות הנתונה בתהליך של התגבשות. ראשיתו של תהליך זה הוא בעיצוב אורחות־חייה של החבורה עצמה, וסופו בפריצתם של אורחות־חיים אלה אל מעבר לתחומיה של החבורה והשתלבותם האורגנית במציאות החיים של הקהילה בכללותה.
ההיבט הכרונולוגי־התפתחותי הזה מקבל אישור בהבחנה השנייה, הלא היא ההבחנה שבין ארבע הרשימות שפרסם שכטר ובין השתיים שפרסם טולידאנו. האחרונות נבדלות מן הראשונות בראש ובראשונה בכך, שניתן לקבוע את מועד חיבורן. מאחר שבראש הרשימה השנייה מצוין במפורש שהיא נשלחה בשנת של"ז,24 אנו רשאים להניח שהרשימה הראשונה הקשורה בה נשלחה זמן קצר לפניה. מכל מקום, ברור ששתיהן נתחברו בסמוך לשנת של"ז.25 אין פירושו של דבר שהן מאוחרות לרשימות ההנהגות של ר' אברהם גאלנטי, ר' אברהם הלוי ברוכים ור' משה מליריאה. אולם בגדר ודאי הוא, שהן מאוחרות לרשימת התקנות של רמ"ק, שאף אם לא נתחברה ממש על־ידו, אין ספק שנתחברה בימי חייו, היינו לפני שנת ש"ל.26 נמצאנו למדים, ששש הרשימות המצויות בידינו משקפות מציאות־חיים מתפתחת ומתגבשת במשך תקופה של שבע שנים לפחות.
עיקרה של התפתחות זו הוא, כאמור, בהוצאת התקנות וההנהגות אל מחוץ לתחומיהן של החבורות והפיכתן לגורמי עיצוב בחיי קהילת צפת בכללותה. שתי הרשימות שפרסם טולידאנו מוסיפות להתפתחות זו ממד נוסף, ובכך טמון עיקר ההבחנה בינן ובין שאר הרשימות. בהן מתגלה לעינינו עדות ברורה ומפורשת לשלב נוסף בהתפתחות שצוינה לעיל. כוונתי להוצאת התקנות וההנהגות אל מחוץ לצפת. בראשן של שתי רשימות אלה שנשלחו מצפת לחוץ־לארץ אנו קוראים:
אלה הם דברי הברית כ"ד תיקונין אשר שלחו אנשי מעשה חברה קדישא אשר בעיר הקדושה צפת תוב"ב [=תיבנה ותיכונן במהרה בימינו] לכל ק"ק [=קהילות קודש] שבח"ל [=שבחוץ לארץ] וכתבום להם לעשות כמעשיהם ולפאר ליוצרם להיותם דבוקים בהשי"ת [=בהשם יתברך] וכל אחד ואחד יחגור מתניו לעשות כמעשיהם...27
לפנינו אפוא עדות היסטורית מפורשת על ההכרה שהגיעו עדיה החסידים ואנשי המעשה שבצפת, שלא זו בלבד שתיקוניהם ומנהגיהם צריכים להיות נחלת הכלל בקהילתם, אלא גם נחלת כל קהילות ישראל באשר הן שם. לשון אחר: לדעתם הגיעה העת להפיץ בקרב המוני בית ישראל, בכל מקום שהם, את הנהגות החסידות ותקנותיה, המבוססות על תפיסות הקבלה.28
הכרה זו, אשר נתגבשה בקרב חבורות החסידים המיסטיקנים שבצפת, השפיעה בהכרח על אופיין. עניין לנו כאן לא בחבורות מסתגרות המבקשות לשמור על האזוטריות של השקפותיהן והנהגותיהן, אלא אדרבא: הללו מבקשות להפיץ את האידיאלים שהן דוגלות בהם, ובעיקר את אורחות חייהן, כדי להפכם לנחלת כלל ישראל.
אישור לכך ניתן למצוא גם בשתי החבורות מייסודו של ר' אלעזר אזכרי, הלא הן חבורת 'חברים מקשיבים' וחבורת 'סוכת שלום'.29 מטרתן העיקרית של שתי החבורות הייתה לעורר תנועת תשובה המונית ור' אלעזר אזכרי ייסדן כדי שיוכל לפעול ולהשפיע באמצעותן ברבים.30 יתרה מזו, בפעילותן זו של חבורות אלה נמצאת לנו גם העדות המובהקת ביותר לצמיחתה של ספרות המוסר הקבלית מתוך ניסיון החיים של חבורת החסידים והמיסטיקנים. שכן, ר' אלעזר אזכרי מחבר את ספר "חרדים" שלו כביטוי להתעוררותן של שתי החבורות שבראשן עמד למעשי תשובה ולהשפעה על הציבור הרחב לכיוון של חזרה בתשובה. חיבורו של הספר משולב אפוא בצורה אורגנית בפעילותו של ר' אלעזר אזכרי בתוך חבורותיו ומתוכן.31
החבורות שדנו בהן עד כה קשורות באורח אורגני לבית מדרשו של רמ"ק בצפת, שהרי כל מה שהעלינו לא העלינו אלא לגבי חבורתו של רמ"ק (ואלקבץ) עצמו וחבורותיהם של תלמידיו המובהקים.32 לעובדה זו נודעת חשיבות מרובה לענייננו ועוד נייחד לכך את הדיבור להלן.
עתה שומה עלינו עוד לתת את הדעת לחבורות הקשורות בבית מדרשו של האר"י בצפת. כוונתנו כמובן לחבורת תלמידיו של האר"י שהסתופפו בצלו עד למותו בשנת של"ב (1572), ולחבורת תלמידיו שקיבלה עליה את מרותו של ר' חיים ויטאל בשטר ההתקשרות הידוע שנחתם בשנת של"ה (1575).33 המאפיין הבולט ביותר של שתי החבורות הללו, או אם תמצי לומר — של חבורה זו של תלמידי האר"י בשני גלגוליה, הוא הסגירות. תלמידיו של האר"י הקפידו, כידוע, לשמור על חומת האזוטריות שהציבו, כנראה — במצוותו המפורשת, מסביב לחבורתם. אמנם לאחר מותו נפרצה חומה זו במידה מסוימת,34 אבל דווקא משום כך הוחמרה ביתר שאת מצוות האזוטריות בשטר ההתקשרות של תלמידי האר"י משנת של"ה.35 מבחינה זו אין ספק, שחבורת גורי האר"י שונה תכלית השוני מן החבורות שדנו בהן לעיל. ואף־על־פי־כן, דומה שגם חבורה זו עשויה לאשר את הכלל שקבענו לגבי חבורותיה של צפת במאה הט"ז. אמנם נכון, שעניין לנו כאן בחבורה סגורה ומסתגרת, אבל אסור להתעלם מן העובדה שמצוות האזוטריות חלה בה רק על תורותיו של האר"י ולא על מה שנוגע לאישיותו ולהנהגותיו. חבורה זו הייתה לבית־היוצר העיקרי של אגדת האר"י36 ועם שהפיצה אגדה זו הפיצה במשולב אִתה או בעקבותיה את הנהגות האר"י.37 הנהגות אלה נפוצו בתפוצות ישראל זמן רב לפני שהגיעו עדיהן תורותיו. נמצא, שבכל הנוגע למחויבות שלהן להשפיע על כלל ישראל על־ידי הפצתן של הנהגות חסידות שמקורן בחייהן שלהן אין החבורות הללו יוצאות דופן.
כללו של דבר: השאיפה להפיץ את השקפת־עולמן ובעיקר את אורחות־חייהן הייתה לסימן־היכר מובהק של חבורות החסידים והמקובלים של צפת; והיא נתגשמה הלכה למעשה בהשפעתן של החבורות על כלל ישראל, אם באורח ישיר ואם באמצעות התקנות וההנהגות שהופצו בקרב העדה ואף נשלחו לחוץ־לארץ. אולם היא מצאה לעצמה אפיק נוסף, שבו היא ביקשה להגיע למלוא מימושה, הלוא הוא ספרות המוסר הקבלית. ספרות זו היא אכן הביטוי הספרותי המגובש ביותר של השאיפה האמורה. מבחינה זו ניתן לומר, שראשית צמיחתה של הספרות הנידונה כאן אכן נעוצה בחבורות הללו.
ברם, את זאת נוכל לקבוע בוודאות רק לאחר שנוכיח את קיומם של קשרים בין ספרי היסוד של ספרות המוסר הקבלית שנכתבו בצפת ובין חבורותיה של זו. בכך אנו באים לדון עתה.
ב
הקשרים בין ספרות המוסר הקבלית ובין חבורותיה של צפת במאה הט"ז מתגלים בראש ובראשונה במישור הספרותי־עיוני. ראינו לעיל, שאת המידע העיקרי על אופיין, הנהגותיהן ושאיפותיהן הרעיוניות של החבורות אנו לומדים מרשימות תקנותיהן והנהגותיהן שהגיעו לידינו. והנה, רשימות אלה אינן אלא בבחינת ניצנים ראשונים בהתגבשותו של סוג ספרותי עצמאי בתוך ספרות המוסר הקבלית, הלוא הוא ספרות ההנהגות. אמנם מקומה של זו בספרות המוסר הקבלית שנוצרה בצפת במאה הט"ז אינו בולט במיוחד, אבל בהמשך התפתחותה היא הופכת להיות אחד הסוגים המרכזיים בספרות המוסר. אולם גם בשלביה הראשונים היא מתגלה לפנינו כגיבושן הספרותי של ההנהגות הנוהגות בקרב החבורות. מבחינה זו היא מדגימה היטב את צמיחתה של ספרות המוסר הקבלית מתוך המציאות החיה של החבורות.
עדות לכך ניתן למצוא בראש ובראשונה בספרו של ר' אליהו די־וידאש 'תוצאות חיים'. ספר זה איננו כסברת רבים קיצור של ספר 'ראשית חכמה', על אף הקשרים הברורים בין שני החיבורים. בעיקרו זהו ספר הנהגות, ששניים הם נושאיו העיקריים: התשובה והתפילה.38 מפאת הצמצום הזה במספר הנושאים שבהם דן הספר, הוא אינו משקף את מכלול התקנות וההנהגות שנהגו בחבורתם של אלקבץ ורמ"ק. אף־על־פי־כן, הקשר שבינו ובין אווירתה של חבורה זו הוא מעל לכל ספק. בספרו זה מביא די־וידאש תקנות והנהגות שתיקן אלקבץ לחבורה שבראשה עמד ואף תקנה מתקנותיו של הרמ"ק לאותה חבורה,39 מלבד אלה הוא מביא מספר ניכר של תקנות והנהגות בשם החברים בסתם ואין הן אלא תקנות והנהגות שמצאנון ברשימת תקנותיו של רמ"ק שנדונה לעיל.40 ללמדך, שעניין לנו כאן בספר הנהגות המשקף את ניסיון חייה של חבורת אלקבץ ורמ"ק. ר' אליהו די־וידאש, שהיה תלמידו המובהק של רמ"ק, נמנה בוודאי עם אנשי החבורה של רבו ובהשפעת הלכי הרוח של חבורה זו נתעורר לחבר את ספר ההנהגות שלו. יש להניח, שגם לחיבור ספרו הגדול 'ראשית חכמה' נתעורר בעקבות ההכרה שנתגבשה בחבורה זו בדבר הצורך בספרות מוסר קבלית, אך על כך עוד נרחיב את הדיבור להלן.
תלמיד אחר של רמ"ק, שנמנה עם אנשי חבורתו, היה ר' אברהם הלוי ברוכים, שחיבר את אחת מרשימות ההנהגות אשר נדפסו על־ידי שלמה שכטר.41 אף הוא חיבר קונטרס הנהגות בשם 'תיקוני שבת'.42 ר' אברהם הלוי, אשר נודע כמי ששם עיקר מעייניו בשמירת שבת כהלכתה,43 תיקן בקונטרס זה תיקונים והנהגות הקשורים בשבת והמבוססים על תפיסות קבליות מובהקות ואף מבוררים בדרך קבלית מפורשת.44 ושוב, מאחר שעניין לנו כאן בקונטרס הממוקד כל כולו בנושא אחד בלבד, אין לצפות שיתגלו הרבה חוטים מקשרים בינו ובין אורחות חייה של החבורה שבתוכה ומתוכה פעל ר' אברהם הלוי. אף־על־פי־כן, אין ספק שבכל הנוגע לשבת קונטרסו משקף את הווי־החיים של החבורה, הווי חיים שאותו הוא ביקש להעמיד כמופת לכלל ישראל.45
המשותף לשני ספרי ההנהגות הנזכרים מתבטא בכך שכל אחד מהם דן בנושא מוגדר שמעצם טבעו מביא לצמצום מספרן של ההנהגות ולהגבלת היקפו של הספר כולו. לא כן הדבר בספר ההנהגות השלישי שאנו באים לדון בו עתה, הלוא הוא ספר 'סדר היום' לר' משה ן' מכיר. ר' משה היה, כידוע, ראש ישיבה בכפר עין זיתון שליד צפת.46 על יחסיו עם חכמי צפת אין אנו יודעים דברים מבוררים, אבל על־פי ספרו ניתן לקבוע, שעמד בקשרים עם בית מדרשו של רמ"ק.47 ספרו דן בסדר יומו המפורט של האדם היהודי בכל ימות השנה, כלומר בימי חול, בשבתות ובמועדים המיוחדים. הוא נועד אפוא לתת בידיו של האדם סדר יום קבוע, שאם ינהג על־פיו לא יוציא את זמנו לריק.
אופיו של הספר הוא קבלי מובהק, והדבר נותן אותותיו הן במקורות המובאים בו להנהגות השונות48 והן בפירושי התפילות וכוונותיהן המצויים בו לרוב.49 בהקשר זה יש להדגיש שאין בו סימן וזכר לקבלת האר"י, ולמעשה הוא אינו חורג מעבר לתחומי השפעתה האפשרית של שיטת הרמ"ק בקבלה. אולם דומה, שהעדות המובהקת ביותר לקשרים ההדוקים שבין ספרנו ובין בית מדרשו של הרמ"ק מצויה בעובדה, שהספר הוא הגיבוש הספרותי הנרחב ביותר של הנהגות ותקנות שמקורן בחבורת רמ"ק ובחבורות של תלמידיו. שכן, רבות מן ההנהגות שמצאנון ברשימות התקנות וההנהגות של החבורות הללו מפורטות ומפורשות בספרנו.50 הפירוט והפירוש עולים בקנה אחד עם מגמתו הפופולרית, לפי שהספר נועד לשמש מורה־דרך לכל אדם מישראל באשר הוא.51 ניתן לומר אפוא, שבספר זה באה לידי מימוש ספרותי שלם ומקיף שאיפתם של חסידיה ומקובליה של צפת לעצב את אורחות חייהם של כלל בני ישראל על־פי מציאות החיים ואורחותיה כדרך שנתגבשה בצפת.
עד כאן על ספרי ההנהגות שצמחו מתוך החבורות של רמ"ק ותלמידיו. מכאן ואילך נבוא לדון בספרות ההנהגות הלוריאנית. בבית מדרשו של האר"י הרבו לטפח ספרות זו, והסתעפותה הרבה במאה הי"ז מקורה בחוגו של האר"י. אבל ענייננו כאן אינו בהסתעפות זו, כי אם בראשית צמיחתה של הספרות האמורה מתוך חבורת תלמידי האר"י במאה הט"ז. דומה שההנהגות הראשונות אשר מצאו את דרכן אל מחוץ לחבורת גוריו של האר"י עוסקות בעיקר בענייני תשובה. העדות העיקרית לכך מצויה בספרו של ר' אברהם צהלון ספר 'מרפא לנפש'.52 ר' אברהם הביא בספרו זה את תיקוני התשובה של האר"י ועיטרם בפירוש משלו, כיוצא מדבריו בהקדמתו לספר:
והנה לסלול דרך ישר לפני הבא ליטהר ערכתי שולחן טהרה ושיקוי של רפואה, ישתה אותו מי שהוא חולה חלי הנפש, ואף אם יימר, והיתה לו נפשו לשלל ורפא ירפא. ואנא לא בחכמה יתירא דאיתי בי חברתי הספר הזה להאיר אל פני נשמות על דרך מחקר ישרה...
אכן טעמתי בקצה מטה עוז חשקי וכספי העצום במעט הדבש הזה של צדיק כתמר יפרח המקובל האלהיי כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זלה"ה ותיאורנה שתי עיני, ורזא דנא עד כען לא גלי מימות רשב"י ז"ל. ולזכות את הרבים הואלתי להדפיסו וקמתי אני לסובב וללקוט לקט שכחה ופאה מדברי חז"ל, כי מששתי את כל כלי לא מצאתי און לי, ולחברם כולם כאחד לבלתי יחסר כל בו...53
אנו למדים מכאן, שר' אברהם צהלון עצמו לא העלה על הכתב את הנהגות האר"י בענייני תשובה. הללו הגיעו לידיו מגובשות מבחינה ספרותית וכל שהוא בא לעשות בהן הוא להדפיסן ולהוסיף להן בירורים משלו. מן המועט הידוע לנו על תולדותיו של ר' אברהם ניתן לומר בוודאות, שהוא לא נמנה עם תלמידיו של האר"י, ולפיכך אי־אפשר שהוא עצמו רשם רשימות מפיו של מקובל זה.54 יוצא מזה, שההנהגות ותיקוני התשובה של האר"י נרשמו וגובשו מבחינה ספרותית בידי תלמידיו, אנשי חבורתו, שזהותם בהקשר זה אינה ידועה לנו, והופצו על־ידם בכתבי־יד.
אישור לכך, בתוספת מידע חשוב על השלבים הראשונים בתהליך התגבשותה של ספרות ההנהגות הלוריאנית ובדרכי הפצתה אנו מוצאים בדבריו של ר' מנחם עזריה מפאנו בהקדמתו לתיקוני התשובה של האר"י בניסוחו שלו. ואלה דבריו:
אמ"ע [=אמר מנחם עזריה] פעמים רבו'[ת] חברו עלי ריעי אהובים קרובים ורחוקים ובקשו ממני להגיע [צריך להיות: להגיה] חשכם של תקוני התשוב'[ה] הנאמרים באמת בשם האר"י זצ"ל, שכבר נדפ'[ס] מהם קונטרס א'[חד] בשבוש רב כמפורסם, והעיד לפני אשתקד איש משכיל מגיר מישרים ושמו ה"ר יעקב בר חיים, כי רבי'[ם] מחסידי אשכנז מתקבצי'[ם] בעריהם קהל ועדה לקיים כל דברי התקוני'[ם] ההמה עם היותם צריכי'[ם] למודעי על הרבה פרטים שאינם מפורשים כל הצורך, וגדולה תשובה שהיא מקרבת את הגאולה. ואני לא אצתי למלאת את שאלתו שלא ליכנס בתחום שאינו שלי, כי לא ידעתי מי מקדושים כתב הקנטרס ההוא אשר בהעוותו [אולי צריך להיות: בהעתקתו] מיד ליד לא ינקה מטעיות הסופרי'[ם] הבלתי בקיאים, כי אעפ"י שנקרא שם האר"י עליו, הוא היה יושב ודורש מפלאי החכמה העליונה, אשרי עין ראת'[ה] ואזן שמעה ותבן לה, ולפי המשך הדרושי'[ם] וקשורם, הנחמדי'[ם] מזהב, ומפז רב, היו תקוני התשו'[בה] מתפרשי'[ם] מאליהם אגב גררא ומתוקי'[ם] מדבש ונופת צופים, לא כהלכתא בלא טעמא, כמו שנראה לכאורה למי שקורא אותם נפרדים מבלי דעת שרשי הדברים והשתלשלותם, כי לא רבים יחכמו.55
בדברים הללו מושמעת קודם לכול ביקורת גלויה ומפורשת על הנוסח הראשון של תיקוני התשובה של האר"י, כפי שנדפס בספרו של ר' אברהם צהלון, תוך הבלטת העובדה שהדברים לא נכתבו בידי האר"י ושידיים רבות טיפלו בהם. יחד עם זה מצויה כאן עדות מפורשת על התפשטות תיקוני התשובה של האר"י ביהדות אשכנז, עדות המורה על התפוצה הרבה שהייתה לספרות ההנהגות הלוריאנית מחוץ לארץ־ישראל. ואחרון אחרון: הרמ"ע מפאנו מודה, שאינו מתיימר לתת כאן נוסח אותנטי ומקורי של תיקוני התשובה של האר"י, ומכלל דבריו אתה שומע שנוסח כזה לא היה בנמצא. לפיכך מקפיד הוא לקרוא לתיקוני התשובה הללו בראש הקדמתו בשם: "תקוני התשובה שדרשו גורי האר"י זצ"ל משמו".56 עניין אחרון זה חשוב לנו ביותר, לפי שבו אנו מוצאים את העדות המפורשת על כך, שספרות ההנהגות הלוריאנית גובשה בידי תלמידיו של האר"י והופצה על־ידם בצורת קונטרסים. על מציאותם של קונטרסים אלה בידיו מספר לנו הרמ"ע בהמשך לדבריו הנ"ל:
אמרתי נצחוני בני פתוני ואפת למהר לשלוח אליהם מן הבא בידי בשמירת טעמי הקונטרס הא'[חד] ההוא, לא המלין ולא סדורן, אלא כפי שנחה שקטה השכלתי בהם אחרי שנעזרתי מקונטרסי'[ם] אחרי'[ם] שבאו בם הדברים בסדור יותר נאות כי מששתי בתצתית [אולי צריך להיות: בתמצית] המכוון המורם מהם.57
הרמ"ע מפאנו מודה כאן שאת נוסח תיקוני התשובה שלו הוא ניסח בעצמו על פי קונטרסים שונים שהיו בידו. אתה למד מכאן, שאכן מסורות ונוסחים שונים של תיקוני התשובה של האר"י נפוצו בסוף המאה הט"ז, קרוב לוודאי — כתוצאה מפעילותם של תלמידי האר"י, הלוא הם אנשי חבורתו. בהקשר זה יש עוד להדגיש, שלא רק תיקוני התשובה של האר"י גובשו והופצו על־ידי תלמידיו, אלא גם — הנהגותיו הכלליות. וכבר העמידנו על כך מאיר בניהו בהקדמתו ללקט הנהגות האר"י שליקט בספרו, 'ספר תולדות האר"י'.58
כללו של דבר: בכל מה שנוגע לגיבושה של ספרות ההנהגות ולהפצתה אין חבורות תלמידיו של האר"י שונות מן החבורות שהיו קשורות לבית מדרשו של הרמ"ק. אלו ואלו דגלו בהפצתם של הנהגותיהן ותיקוניהן בכל שדרות העם ומימשו זאת הלכה למעשה בשני אופנים שונים. האופן האחד בא לידי ביטוי בהפצה ישירה של רשימות תקנות והנהגות שאף נשלחו לחוץ־לארץ. האופן השני מצא את ביטויו ביצירתה של ספרות ההנהגות שאינה אלא גיבוש ספרותי נרחב של אותן רשימות. נמצאנו למדים אפוא, שספרות ההנהגות אכן צמחה מתוך תוכן של חבורותיה של צפת, אם מבית מדרשו של הרמ"ק ואם מבית מדרשו של האר"י.
ברם, לא רק ספרי ההנהגות אלא גם ספרי המוסר השיטתיים צמחו מתוך ניסיון חייהן של החבורות ומתוך המציאות המוסרית והדתית שעוצבה בתוכן. הראשון שבהם הוא ספר 'תומר דבורה' של רמ"ק. אמנם נסיבות חיבורו וזמנו אינם ידועים לנו,59 אבל דומה שניתן למצוא בו את עקבותיה של האווירה הדתית והמוסרית שניסרה בחללה של חבורת אלקבץ־רמ"ק. מספרו 'גירושין' של רמ"ק, שהוא כידוע יומן הגילויים והחידושים שנתחדשו להם לאלקבץ ולרמ"ק בשעת גירושיהם, כלומר טיוליהם המיסטיים, מחוץ לצפת, כנראה — בליווי החבורה כולה,60 אנו למדים על מנהג זה של גירושין שנהג בחבורה זו. והנה על פרקטיקה זו של גירושין, שחבורתם של אלקבץ ורמ"ק עסקה בה, נרמז גם בספר 'תומר דבורה':
...שזו מצוה מתקיימת בהולכי ע"ד[=על דרך] שיחו [שופטים ה, י] שהם המתגרשים מבתיהם לעסוק בתורה, שגורמים שיהיו האורחים עוסקים בצורכי המלכות.61
אולם בכך לא די, הפרקטיקה הזו הופכת להיות בספר שלפנינו הוראה מוסרית־דתית:
יגלה ממקום למקום לשם שמים, ובזה יעשה מרכבה אל השכינה הגולה... ויכניע לבבו בגולה ויתקשר בתורה, ואז שכינה עמו, ויעשה לעצמו גרושין ויתגרש מבית מנוחתו תמיד, כדרך שהיו מתגרשים ר"ש [=רבי שמעון] וחבריו ועוסקים בתורה.62
נוסח הדברים מזכיר לנו את נוסח תקנותיו של רמ"ק לחבורתו, שדנו בהן לעיל. אולם בשעה שאותן תקנות נועדו לעצב את חייה המיסטיים־דתיים של החבורה, התקנה שלפנינו מיועדת לעצב את חייו של היהודי בכל אתר ואתר לאור מציאות חייה של החבורה. אך אין להוציא מכלל אפשרות, שבמקורה שימשה תקנה זו גם את צורכי החבורה.
אפשרות זו מסתברת גם מדברים נוספים בספר 'תומר דבורה'. דומה, שרשאים אנו לשער שכאשר הורה רמ"ק בספרו: "כמו שהשכל חושב לתועלת הנמצא כולו, כך יחשוב הוא תועלת החברים",63 הוא שיווה לנגד עיניו בראש ובראשונה את איש החבורה הנקרא לדאוג לתועלת חבריו. לשון אחר: הדברים נכתבים על רקע חיי החבורה ומתוכה. ואם נכונה השערתנו זו, כי אז נודעת גם חשיבות רבה לדברים הנאמרים כהמשך ישיר להוראה הנזכרת:
ויתיעץ עצות טובות עם ד' ועם עמו בפרט ובכלל, והיוצא מההנהגה הטובה, ינהגנו אל ההנהגה הישרה, ויהיה לו כמו שכל ומחשבה לנהגו ולנהלו אל המנהג הטוב והיושר, כמחשבה העליונה המיישרת האדם העליון.64
משמע מכאן, שהחבר בחבורתו של רמ"ק נדרש להיות אחראי לא רק לחבריו בחבורה כי אם לכלל ישראל. והרי אין זו אלא אותה תופעה ממש, שנתגלתה לנו ברשימות התקנות וההנהגות משמו של הרמ"ק ומשמם של תלמידיו, אנשי חבורתו, כלומר אותה אי־הסתפקות בתיקון הדתי־מוסרי העצמי בלבד והדאגה לתיקונו הדתי־מוסרי של העם כולו. נמצא שהלך־הרוח שאפיין את חבורותיה של צפת בא לכלל ביטוי גם בספר 'תומר דבורה'.
קשרים אלה בין ספר 'תומר דבורה' ובין החבורה שבראשה עמד רמ"ק, עם שהם ספורים, די בהם כדי לשמש בסיס להנחה, שהספר כולו משקף את האווירה הדתית־מוסרית ששררה באותה חבורה. שכן אין להניח, שבפרטים אחדים יורה רמ"ק בספרו את מה שהורה לבני חבורתו, או את מה שכבר הוגשם הלכה למעשה בתוך החבורה — ואין אלה מן הדברים הקלים דווקא, ואילו בפרטים אחרים — לאו דווקא. קרוב יותר להניח, כי כשם שבפרטים אחדים הספר משקף את המציאות הדתית והמוסרית של החבורה, כך גם בשאר דבריו, אף כי קשריהם עם אותה מציאות אינם גלויים. כל הספר משקף את חייה הדתיים־מוסריים של החבורה, בין שנתחבר לאחר שדיוקנה הרוחני כבר עוצב לחלוטין ובין שנתחבר לפני כן ולצורך העיצוב הזה. הדברים אמורים אפוא לא רק כלפי פרט זה או אחר שבספר, אלא כלפי כל התמונה המוסרית המצטיירת בו. יש להניח, שהאתוס שלו, המגולם באידיאל ההידמות לאל בהתאם לתפיסת האלוהות הקבלית,65 היה האתוס של החבורה שבראשה עמד רמ"ק.
כדברים האלה ניתן גם לומר, ואולי אף ביתר הדגשה, על ספרו של ר' אליהו די־וידאש 'ראשית חכמה'. אמנם, קשה מאוד לחשוף את החוטים המקשרים בין ספר זה ובין אורחות חייה והנהגותיה של החבורה, וזאת משום שלפנינו ספר שיטתי, שמועטות בו יחסית הבאות של הנהגות. יחד עם זאת ברור, למשל, שכאשר ר' אליהו די־וידאש מביא בספרו תפילה על המזונות שתיקן ר' שלמה אלקבץ,66 יש בכך רמז למציאות מסוימת שבה נהגו על־פי תקנותיו של אלקבץ ואמרו את תפילותיו. אולם לענייננו חשובה יותר העובדה שדי־וידאש הבחין היטב בין תחומה של השיטה המוסרית ובין תחומן של ההנהגות, והקדיש לכל אחד מהם ספר בפני עצמו. וכיוון שספר ההנהגות שלו 'תוצאות חיים' משקף, כמו שכבר הראינו, את דרכי ההנהגה של החבורה,67 ומצד שני הוא קשור בעבותות חזקים מאוד לספר 'ראשית חכמה',68 יש יסוד להניח שאף בספר השני באה לכלל השתקפות הווייתה המוסרית־דתית של החבורה.
זאת ועוד: בספר 'ראשית חכמה' באה לכלל ביטוי באורח המפורש ביותר ההכרה בנחיצותה של ספרות מוסר קבלית, תוך קביעה ברורה של מטרותיה ותפקידיה העיקריים.69 בניסוחם המפורש והברור ובמימושם המפורט, המקיף והממצה בספר עצמו, הגשים ר' אליהו די־וידאש את מה שהתווה באופן כללי ובקיצור מורו ורבו המובהק, ר' משה קורדובירו, בספר 'תומר דבורה'. אישור לכך גלום בהשפעה המכרעת הנודעת לרמ"ק ולספרו 'תומר דבורה' על ספר 'ראשית חכמה', אם בעיצוב מבנהו של הספר ומגמותיו ואם בגיבוש תפיסת העולם הדתית־מוסרית המובעת בו.70 בהסתמך על כך אנו רשאים, כמדומני, לקבוע שספר 'ראשית חכמה' מקפל בתוכו את הלכי־הרוח של חבורת אלקבץ ורמ"ק ובית מדרשם בכל הנוגע לספרות המוסר הקבלית. ואם כן, הרי הוא גם ההתגלמות השיטתית הנרחבת והמקיפה ביותר של האתוס אשר הדריך את חייהן של חבורת אלקבץ־רמ"ק והחבורות הקשורות בבית מדרשם.
ברם, אין ספק שהספר המעיד בצורה הברורה ביותר על הקשר בינו ונסיבות חיבורו ובין אורחות חייהן והשקפת־עולמן של חבורות אחרות בצפת הוא ספר 'חרדים' לר' אלעזר אזכרי. בהקדמתו לספר מגלה לנו מחברו, שהספר צמח מתוך פעילותן של החבורות שבראשן עמד, חבורת 'חברים מקשיבים' וחבורת 'סוכת שלום':
אמר המחבר בהיות חברים מקשיבים אצל ציון רשב"י עוסקים באמרותיו אמרות טהורות כדרכנו פעמים בשנה מעת לעת ומפקידה לפקידה שם ישבנו גם בכינו צעקנו במרירות לבנו... זחלנו ונירא מאד לנפשנו אמרנו אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה איך ניעול בכיסופא לעלמא דאתי, מה נדבר ומה נצטדק לפני מלכו של עולם. ככה אירע לנו פעמים רבות ובשובנו לעיר בחבלי הזמן נשתומם לבנו בצרותינו כי רבות אנחותינו והים הולך וסוער עלינו, ויהי היום אמרנו עת לעשות לה' אלהינו ית' הבטיחנו הבא ליטהר מסייעין אותו... וגם נשיב רבי'[ם] מעון כאשר צונו ית'[ברך] פה צפת עשינו חברה קדושה קראנו שמה סוכת שלום ורבים מתקבצים לשוב בכל לב... גם אגודה אחת חברים מקשיבים יחדיו ימי המעשה סגורים הומים כים על התורה ועל העבודה. אמרתי מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא ונשלוח ספרים על דבר כבוד שם המלך הקדוש שאין כמוהו, ויחרדו בנים מים קצות הארץ יחרדו לשוב בכל לב מעותן אליו ית'[ברך] ולהתחזק במצותיו לעשותם, כי הוא אמר קרא בגרון ואל תחשוך כשופר הרם קולך וכל העם ישמעו ויראו, וזה החילי לעשות בשם אלהי ישראל.71
יתרה מזו: חלקים לא מעטים מן הספר נתחברו במסגרת פעילותו של ר' אלעזר אזכרי בתוך החבורות הללו. כפי שיוכח בהרחבה להלן, חוויותיו האישיות של אזכרי, אשר באו לכלל ביטוי ביומנו המיסטי, עברו אצלו תהליך של אובייקטיביזציה במאמרי המוסר 'מילי דשמיא', ואלה בחלקם הגדול חוברו בידיו זה לזה והיו לפרק המוסר החשוב ביותר בספר 'חרדים'.72 נמצא, שספר 'חרדים' לא רק נתחבר במסגרת פעילותן של חבורות 'סוכת שלום' ו'חברים מקשיבים', אלא חלקים נחשבים ממנו נתחברו מלכתחילה לצורך שימושן של החבורות הללו. הווה אומר: ספר 'חרדים' הוא מכל הבחינות פרי פעילותו של ר' אלעזר אזכרי בשתי החבורות שאותן ייסד.
אף ברקעו של ספר 'שערי קדושה' של ר' חיים ויטאל עומדת חבורה.73 אנו למדים על כך מהקדמתו של המחבר לספרו:
ראיתי בני עלייה והם מועטים משתוקקים לעלות, והסולם נתעלם מעיניהם, ויתבוננו בספרים הקדמונים לחפש ולמצוא אורחות חיים, את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון להעלות נפשם אל שורשה העליון ולדבקה בו ית', כי הוא השלימות הנצחי, כענין הנביאים, שכל ימיהם נדבקו בקונם, ובאמצעות הדביקות ההוא שרתה עליהם רוח הקודש.74
הספר נועד אפוא לבני־עלייה, שביקשו להתעלות אל המדרגות העליונות ביותר של הדבקות, הלוא הן מדרגות הנבואה. אופיו של הספר עוצב בהתאם לכך, ורח"ו מעיד על כך במפורש בהמשך ההקדמה:
לכן הציקתני רוח בטני להתיר לפרושים ולתמוך בימינם להורות להם הדרך ילכו בה. וע"כ [=ועל כן] חיברתי חיבור זה, קטן האיכות ורב הכמות למשכילי'[ם] יזהירו וקראתיו שערי קדושה, ובו אבאר סתרים, לא שערום הראשונים אשר היו לפנינו, כי אני קבלתים מפה איש קדוש, מלאך ה' צבאות, מורי האר"י לוריא ז"ל. ולהיותם רזי עולם ותעלומות סתרים, אגלה טפח ואכסה אלפים אמה, ואפתח בדוחק שערי קדושה, כמחט סדקית, ומי שיהיה ראוי יזכה להכנס לפני ולפנים. וה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים.75
רח"ו שם לו אפוא למטרה להורות בספרו זה לפרושים ולמשכילים את הדרך העולה אל מעלת הנבואה ורוח הקודש. לפיכך אין הוא נמנע מלגלות בו סתרים מתורת רבו האר"י. משמע מכאן, שהספר לא נועד מלכתחילה לציבור הרחב, אלא לחבורה המצומצמת של חסידים ומיסטיקנים, שעל צורכיהם הוא בא לענות. אולם מדפיסיו של הספר סברו אחרת. הם השמיטו ממנו את היאה לצנועים בלבד וייעדו את החלקים הנותרים לכלל ישראל.76 נמצאנו למדים, שגם ספר שנתחבר מלכתחילה למען החבורה חרג בסופו של דבר מעבר לתחומיה, והיה לספר מוסר קבלי קלאסי הפונה אל הציבור כולו.77 באופן זה מאשר גם ספר 'שערי קדושה' את הכלל שקבענו, לאמור: ספרי המוסר הקבלי שנוצרו בצפת על קרקען הפורייה של חבורותיה הם צמחו.
לסיום כדאי להסב את תשומת הלב לשני היבטים נוספים של הסוגיה שלפנינו. הראשון הוא ההיבט הכרונולוגי. ספרות המוסר הקבלית של צפת נוצרת רובה ככולה בשלושים השנים האחרונות של המאה הט"ז.78 תקופה זו היא אף תקופת פעילותן העיקרית של מרבית החבורות אשר דנו בהן לעיל.79 מכל מקום ברור, שבתקופה האמורה אנו עדים להתגבשותה הסופית של אותה הכרה בצורך להוציא אל מחוץ לתחומן את המסר הדתי־מוסרי שלהן ולהפיצו בקרב העם כולו.80 חפיפה כרונולוגית זו איננה, כמובן, מקרית, ובפרט — לאור העובדה שכל יוצריה של ספרות המוסר הקבלית הם אנשי החבורות הללו. כאן מתגלה לעינינו ההיבט השני, הלוא הוא ההיבט האישי. כבר עמדנו על כך, שרוב־רובן של החבורות קשורות בקשר אמיץ עם בית מדרשו של הרמ"ק.81 כיוצא בכך ניתן לומר על ספרות המוסר הקבלית של צפת במאה הט"ז, שהרי יוצריה העיקריים הם רמ"ק ותלמידיו המובהקים. והנה היוצרים הללו אינם רק יוצאי בית המדרש הזה, אלא גם עומדים בראש החבורות הקשורות בו או חברים פעילים בהן.82 אף יוצריה של ספרות המוסר הלוריאנית הם אנשי החבורה או החבורות של תלמידי האר"י.83 נמצא, שיוצריה של ספרות המוסר הקבלית של צפת על סוגיה וגווניה האידיאיים השונים הם בלא יוצא מן הכלל אנשי חבורות החסידים והמקובלים.
הנה כי כן, גם מן הבחינה האישית ואף מן הבחינה הכרונולוגית, ומעל לכול — מן הבחינה הספרותית־עיונית, נתגלו לנו הקשרים ההדוקים בין ספרות המוסר הקבלית שנוצרה בצפת במאה הט"ז ובין חבורות החסידים המקובלים שנוסדו ופעלו במרכז גדול זה בתקופה האמורה ועיצבו במידה רבה את אופיו המיוחד. דומה, שקשרים אלה מוכיחים בעליל, ששורשיה של ספרות המוסר הקבלית נעוצים בקרקען של החבורות הללו ומקרקע זו היא צמחה, עלתה ופרחה.
1 ראו: דן, ספרות המוסר והדרוש, עמ' 207-206; דן, תולדות, ח, עמ' 14-13; שלום, זרמים, עמ' 267; שלום, קבלה, עמ' 73. וראו עוד בהערה הבאה.
2 כמו, למשל, 'אגרת הקודש' המיוחסת לרמב"ן (וראו עליה: שלום, האם חיבר הרמב"ן; שעוועל, כתבי רמב"ן, כרך ב', ירושלים תשכ"ד, עמ' שטו-שכ; גוטליב, מחקרים, עמ' 528-526; אברמסון, אגרת הקודש; דן, ספרות המוסר והדרוש, עמ' 152-151; דן, תולדות, יב, עמ' 107-102; אידל, קבלה וארוס, עמ' 323, ושם בהערה 60 עוד ביבליוגרפיה נרחבת), או ספר 'הבטחון והאמונה' המיוחס אף הוא לרמב"ן (וראו עליו: שעוועל, שם, עמ' שמ-שנב; דן, תולדות, ח, עמ' 464-449). וראו עוד בהערה הבאה.
3 הדברים מכוונים אפילו כלפי ספר כ'ספר המוסר' של ר' יהודה כלץ, כפי שנדפס על ידי ר' משה כלץ בקושטא בשנת רצ"ז. ר' משה שילב בספר ענייני קבלה לרוב, בעיקר בצורת מובאות מן הזוהר, ובהקדמתו לספר הסביר זאת בצורך שטעמי המצוות וההנהגות המעוגנים בתפיסת עולמה של הקבלה יהיו ידועים לכלל ישראל (ראו דפוס צילום של מהדורת קושטא הנ"ל, ירושלים תשל"ג, עמ' ג-ה). מדבריו אלה משתמעת ההכרה בנחיצות הפצתה של הקבלה, ואולי אף באמצעות ספרות המוסר, אך אין בהם כדי להעיד על תודעה מגובשת של ספרות מוסר קבלית בתור שכזאת (על אחדות מן הבעיות הכרוכות ב'ספר המוסר' ראו: הבלין, לתולדות משפחת אלכלץ, עמ' 646-645; תמר, לזיהויים של מחברים, עמ' 157-156). דברים שאמרנו כאן על ספר המוסר יפים גם לספר 'צפנת פענח' של ר' יהודה חליווה, שמשה אידל הסב אליו את תשומת הלב (ראו אידל, ר' יהודה חליווה). אף־על־פי שמדובר כאן בספר מוסר קבלי, ולא עוד אלא ספר שנתחבר בצפת, אין אנו מוצאים בו עדיין את סממניה המובהקים של ספרות המוסר הקבלית המייחדים את ספריהם של מקובלי צפת שיידונו לקמן. ומבחינה זו צודק אידל בהשערתו ש"ייתכן כי הוא [ר' יהודה חליווה] לא התקבל לחבורתם של קארו, אלקבץ ורמ"ק ולא הצליח לחדור לחוגם של המקובלים שהגיעו מתורכיה והבלקאן וקבעו את האווירה הכללית בצפת" (שם, עמ' 128).
4 ראו: שלום, זרמים, עמ' 264-261; קבלה, עמ' 68-67, 72; שבתי צבי א, עמ' 18-15; לאחר גירוש ספרד.
5 בנספח למאמרו צפת במאה ה־16, מחקרים ב, 301-292. וראו גם פיין, רוחניות צפתית, עמ' 38-34.
6 טולדנו, אוצר גנזים, עמ' 51-48.
7 ראו תמר, על החבורות של צפת.
8 ראו שם, עמ' 96-95.
9 ייתכן שהיו בצפת חבורות קודמות, כמו, למשל, חבורת 'חברים מקשיבים לקול ה'', שעליה מדבר המבי"ט בהקדמת ספרו 'אגרת דרך ה'', אם אמנם כוונתו לחבורה במובן המדויק של המילה, ראו אגרת דרך ה', עמ' ט.
10 ראו תמר, שם, עמ' 96.
11 ראו שם, שם.
12 ראו, למשל, תקנה ט מתקנות רמ"ק (שכטר, שם, עמ' 292), וכדוגמתה: הנהגה כ בהנהגות גאלנטי (שם, עמ' 296), הנהגה ט מהנהגות ר' משה מליריאה (שם, עמ' 301) ותיקון טו ברשימה הראשונה אצל טולידאנו (אוצר גנזים, עמ' 49); וראו עוד תקנה יב מתקנותיו של רמ"ק (שכטר, שם, עמ' 292) וכדוגמתה: תקנה כו בהנהגות ר' אברהם גאלנטי (שם, עמ' 296); הנהגה כא מהנהגות ר' אברהם הלוי (שם, עמ' 298) ותיקון טו ברשימה הראשונה אצל טולידאנו (אוצר גנזים, שם). וכיוצא בכך תקנה יז מתקנות רמ"ק (שכטר, שם, עמ' 293), וכדוגמתה: הנהגה ג מהנהגות ר' אברהם גאלנטי (שם, עמ' 294); הנהגה א מהנהגות ר' אברהם הלוי (שם, עמ' 297), הנהגה א מהנהגות ר' משה מליריאה (שם, עמ' 299), תיקון ח ברשימה הראשונה אצל טולידאנו (אוצר גנזים, עמ' 48) והנהגה א ברשימה השנייה (שם, עמ' 49), ועוד.
13 אופיינית לנוסח זה הפתיחה השלילית: "שלא ישבע...", "שלא יהרהר...", "שלא לקבוע...", וכו', או הפתיחה ההוראתית החיובית: "להיזהר להתפלל...", "לברך ברכת המזון...", "להתחבר עם אחד החברים..." וכיוצא באלה. וראו עוד להלן, הערה 16.
14 היוצאת מן הכלל היא הרשימה הראשונה אצל טולידאנו (אוצר גנזים, עמ' 49-48), שדרך ניסוחה הוא כדרך ניסוחן של תקנות רמ"ק.
15 אופייני לנוסח זה הוא תיאור ההנהגה או הפעולה בגוף רבים הווה ("מניחין טלית ותפילין בכל תפלת מנחה..."), ולעיתים תוך הגדרת מיהות הנוהגים או העושים ("כמה בעלי תורה לומדים כל יום ששי...", או "יש חסידים ואנשי מעשה שדורשים...").
16 נביא לדוגמה כמה תקנות אופייניות: "י"ד להתחבר עם אחד החברים בכל יום לשאת וליתן בענייני עבודה" (שכטר, שם, עמ' 292); "כ' בכל לילה ישב על הארץ ויקונן על החורבן..." (שם, עמ' 293); "ל"ג לעסוק בכל יום במקרא, משנה, תלמוד, קבלה ופסק" (שם, עמ' 294), וכיוצא באלו כל שאר התקנות.
17 להוציא את רשימת התיקונים הנ"ל בהערה 14 וחלקים אחדים ברשימת המנהגים של ר' אברהם גאלנטי (הנהגות יח-כא, כג-כו; שם, עמ' 296) וברשימת ההנהגות של ר' משה מליריאה (הנהגות א-ג, שם, עמ' 300-299).
18 על כך מעידה, דרך משל, הפתיחה לרשימת המנהגים של ר' אברהם גאלנטי: "אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (שם, עמ' 294).
19 על כך עשויות ללמד גם כותרותיהן של רשימות אלו. רשימת ר' אברהם גאלנטי נושאת את הכותרת: "מנהגים טובים וקדושים הנוהגים בא"י הועתקו מכתובת יד החכם השלם כמוהר"ר אברהם גלנטי יחי'[ה] היושב בצפת תוב"ב לי"א" (שם, שם). ובראש רשימת ר' אברהם הלוי ברוכים כתוב לאמור: "אלה הם חסדיות אחרות נוהגים בצפת..." (שם, עמ' 297).
20 אין פירוש הדבר שהקהילה כולה החזיקה בכל המנהגים המפורטים ברשימות הללו. כוונת הדברים להטעים, שהרשימות כוללות מנהגים אשר נהגו בחלקים שונים של הקהילה, באופן שהן מקיפות את כולה על כל מרכיביה. וראו עוד בהערה הבאה והשווּ תמר (לעיל, הערה 7), עמ' 97.
21 אחת העדויות לכך אנו מוצאים במנהג להתפלל תפילת מנחה בטלית ותפילין. הנהגה זו מנוסחת אצל רמ"ק כהוראה וכאזהרה: "להזהר להתפלל תפלת מנחה בטלית ותפלין ובחזרה" (שכטר, שם, עמ' 293). לעומת זאת, אצל ר' אברהם גאלנטי אנו קוראים: "מניחין טלית ותפילין בכל תפלת מנחה כמו בשחרית ונתפשט מנהג זה בכל העם" (שם, עמ' 294). לפנינו אפוא עדות מפורשת על התפשטותה של תקנת חסידות, שמקורה בחבורת החסידים, בקרב העדה כולה. לא מקרה הוא שהנהגה זו מצויה בכל הרשימות בלא יוצא מן הכלל, וראו לעיל, הערה 12 ולהלן, הערה 50.
22 סביר להניח, שנתחברו לא יאוחר משנת של"ט (1579). וראו בניהו, ספר תולדות האר"י, עמ' 119, הערה 5.
23 ראו להלן, הערה 26.
24 ראו אוצר גנזים, עמ' 49.
25 השווּ: בניהו (לעיל, הערה 22), הערה 6, וכן עמ' 309; תמר (לעיל, הערה 7), עמ' 95.
26 ראו תמר, שם, עמ' 97.
27 אוצר גנזים, עמ' 48.
28 אמנם רוב ההנהגות והתקנות מנוסחות באופן שלא ניכר בהן כלל אופיין הקבלי (וראו תמר, שם, עמ' 96); יחד עם זאת אי־אפשר להתעלם מן העובדה, שרובן ככולן מקורן בעולמה של הקבלה. עדות מפורשת לכך מצויה ברשימת ההנהגות של ר' משה מליריאה, המצרף לכל אחת מן ההנהגות שברשימתו הסבר קצר על מקורה וטעמה. מהסבריו עולה בבירור, שמקורן של ההנהגות ובסיסן האידיאי נעוצים בתפיסת העולם הקבלית. וראו במיוחד הנהגות א, ג, ד, ה ו־ט ברשימתו (שכטר, מחקרים, עמ' 301-299).
29 על שתי החבורות הללו ראו: תמר, שם, עמ' 98-97; בניהו, 'חבורת החסידים'. וראו עוד בהערה הבאה.
30 וראו עוד על כך להלן, מלפני הפניה 71 עד אחרי הפניה 72, וכן בהערה הבאה.
31 על כל הפרשה הזאת בהרחבה ראו להלן, פרק ד, סעיף ג.
32 ר' אברהם גאלנטי, ר' אברהם הלוי ברוכים ור' משה מליריאה, מחבריהן של רשימות התקנות וההנהגות (שכטר, שם, עמ' 301-294) היו תלמידיו של רמ"ק, וכן גם ר' אלעזר אזכרי. וראו תמר, שם, עמ' 98-95.
33 ראו שלום, שטר ההתקשרות, עמ' 142-133.
34 ככל הנראה — על־ידי ר' יוסף ן' טבול, וראו שם, עמ' 150.
35 ראו בנוסף למה שצוין לעיל בהערה 33 גם שם, עמ' 149.
36 ראו פכטר, מצפונות צפת, עמ' 39-58.
37 ראו: בניהו (לעיל, הערה 22), עמ' 314-309; גריס, ספרות ההנהגות, עמ' 86-80.
38 ראו בנידון זה להלן, פרק ג, מלאחר הפניה 38 עד הפניה 62. ותמהני על זאב גריס שבאופן עקבי מתייחס לספר ‘תוצאות חיים' כאל קיצור ‘ראשית חכמה' (ראו, למשל: גריס, שם, עמ' 205; גריס, הספר העברי, עמ' 28, 62), למעט פעם אחת שהוא מגדירו במדויק: “שכל עניינו [של הספר] קביעת הנהגות והדרכה מעשית" (גריס, שם, עמ' 377).
39 ראו בניהו, שם, עמ' 309, בפנים ובהערות.
40 ראו שם, שם, הערה 6.
41 ראו לעיל, הערה 19.
42 נדפס יחד עם קיצורו של 'ראשית חכמה' מאת ר' יעקב פוייטו (וראו עליו בהרחבה להלן, פרק ג, מלאחר הפניה 62 עד לאחר הפניה 76) ויניציאה ש"ס. בכותרתו מצינו רשום: "אלו הן תקוני השבת שדרש החכ'[ם] החסיד הה"ר אברהם הלוי הזקן, אחד מתלמידי החכם בעל הפרדס, עם פרפראו'[ת] ששמע מן האר"י זכר כלם לברכה" (שם, טו ע"ב).
43 לאחר הכותרת הנ"ל בהערה הקודמת מסופר עליו: "והוא היה כל ימיו אפוטרופוס גדול לשב'[ת] מכריז ומזהיר את יש'[ראל] תמי'[מים] אנשי'[ם] ונשי'[ם] על שמירתו" (שם, שם) וראו שם את המסופר עליו בהמשך, והשווּ בניהו (לעיל, הערה 22), עמ' 227-225, וראו שם עוד בהמשך סיפורים נוספים על מנהגיו.
44 ראו תקוני שבת, תיקון ב (שם, טז ע"א), תיקון ה (שם), תיקון יב (שם, יז ע"א), ועוד.
45 כך אנו מוצאים, למשל, בתיקון ב (שם, טז ע"א), או בתיקון יב (שם, יז ע"א) הסברים מפורטים יותר להנהגות שבת מאלה שמצאנון ברשימת ר' אברהם גאלנטי (הנהגה ט והנהגה כח, שכטר, עמ' 297-296) וברשימתו שלו עצמו (הנהגות ז ו־ח, שם, עמ' 297).
46 ראו בשער ספרו, שנדפס בויניציאה בשנת שנ"ט, וראו תמר (לעיל, הערה 7), עמ' 161-160.
47 כל מה שאנו יודעים על חייו הוא מועט שבמועט. אנו יודעים שבימי חייו נדפסו בוויניציאה שתי מהדורות של ספרו 'סדר היום': הראשונה — בשנת שנ"ט, והשנייה — בשנת שס"ה. שכן בשער המהדורה השנייה מצוין שמו עדיין בברכת החיים. כמו־כן ידוע, שבשנת שס"ב חתם יחד עם גדולי צפת באותה תקופה על פסק של ר' יוסף מטראני, בכפר בוקיעא (ראו: שציפאנסקי, ארץ ישראל בספרות התשובות, ב', ירושלים תשכ"ח, עמ' תעה). שתי המהדורות הנ"ל של ספרו הובאו לדפוס על־ידי חתנו, ר' שלמה מור דוד, שעשה באיטליה בשליחות הישיבה בעין זיתון (ראו תמר, שם, שם). על קשריו לבית מדרשו של הרמ"ק בצפת אנו למדים בעיקר מספרו, וראו על כך להלן.
48 למשל: המנהג ללמוד תורה בלילה (סדר היום, ה ע"ב-ו ע"א), או עניין נפילת אפיים (שם, כ ע"ב), או התקנה לומר מזמור קי"ט בתהלים יחד עם ט"ו שירי המעלות בצאת השבת (שם, נח ע"ב-נט ע"א), ועוד כיוצא באלה הרבה.
49 למשל, שם. יא ע"א-ע"ב, יא ע"ב-יג ע"א, יט ע"ב, ועוד הרבה.
50 הנהגות רבות שמצאנון ברשימות התקנות וההנהגות של רמ"ק ותלמידיו מפורטות ומפורשות בספרנו, כגון: התקנה להתעטף בטלית ותפילין בתפילת מנחה (שם, לב ע"א, וראו לעיל, הערה 21), או המנהג לצאת אל מחוץ לבית ואף אל מחוץ לעיר כדי להקביל את פני השבת (שם, מב ע"ב. והשווּ הנהגה ט מהנהגות ר' אברהם גאלנטי־שכטר, עמ' 295. וכיוצאת בה הנהגה ז מהנהגות ר' אברהם הלוי ברוכים — שם, עמ' 297), או המנהג להיות ערים כל הלילה בערב שבועות לשם עיסוק בתורה (שם, עח ע"ב, והשווּ הנהגה ח מהנהגות ר' אברהם גאלנטי־שכטר, שם, והנהגה טו מהנהגות ר' אברהם הלוי — שם, עמ' 298), ועוד הרבה. כמו־כן השווּ מרוז, חבורת ר' משה בן מכיר, וראו שם בעיקר עמ' 49.
51 על כך שהספר נועד לכל שדרות העם מעידות כמה וכמה הוראות ותקנות, כגון אלו הנוגעות למלאכתו ולפרנסתו של אדם (שם, ל ע"ב-לא ע"א), שמהן משתמעת בבירור השקפה המחייבת את העיסוק במלאכה על אף פגיעתו האפשרית בלימוד התורה; או ההוראות הנוגעות לדרשה בציבור בשבת (שם, נה ע"ב-נו ע"א), המכוונות במפורש לשני סוגי אנשים: אלה שהם מרביצי תורה ברבים ואלה שמן הדין שיבואו לשמוע את דרשת השבת של הדרשן; או ההוראות דלהלן הנוגעות לעשרת ימי תשובה: "ואם בכל לילי האשמורות אינו יכול לעמוד עד אור הבקר לפחות באלו הי' ימים יתחזק בעצמו לעמוד על עמדו משעה שקם לסליחות עד שיתפלל תפלת שחרית, ולא יסיח דעתו כלל בדבר אחר חוץ מתפלות ותחנות או למוד התורה והמצוה... ולמוד הימי'[ם] האלה נ"ל [=נראה לי] למי שמבין בדרך האמת יניח כל הלמודים ויעסוק בה, כי היא ממשכת את האדם אל הדרך הטובה וזוכה להדבק בעץ החיים, ובכן תשובתו מתקבלת יותר כי עולה היא למעלה למדרגה עליונה, ומי שאינו בר הכי יעסוק במשנה. שהיא גם כן ענין גדול לקרב את האדם אל אביו שבשמים והיא יסוד ועקר לתור'[ה] שבע"פ[=שבעל־פה]... ואי לאו בר הכי הוא, יעסוק כל א'[חד] בחביב אצלו והדבר המקרב נפשו לעבודת הש"י [=השם יתברך]" (שם, צ ע"א), ועוד כיוצא באלה הרבה.
52 נדפס בוויניציאה בשנת שנ"ה.
53 שם, ה ע"א.
54 ר' אברהם נולד קרוב לוודאי בצפת, שכן אביו ר' יצחק צהלון היה מתושבי צפת. כך מכנהו ר' אברהם בראש הקדמתו לספרו 'ישע אלהים', ב ע"א. את הספר הזה חיבר ר' אברהם בבגדד בשנת שנ"נ (ראו שם, לט ע"א), כאשר היה בן עשרים וארבע (ראו שם, ג ע"א). יוצא מכך שבשנת של"ב, שנת פטירתו של האר"י, היה ר' אברהם צהלון תינוק בן שלוש שנים. זאת ועוד: בהקדמתו לספר הנזכר מספר המחבר על עצמו, שמנעוריו הוא גולה ממקומו ומיטלטל "מעיר לעיר וממדינה למדינה" (שם, ב ע"א). כיוצא בכך הוא מספר גם בהקדמתו לספרו "יד חרוצים" (ויניציאה שנ"ה), ב ע"ב. נמצא, שלאמיתו של דבר אף לא נמנה עם חכמי צפת; ואכן על עצמו אין הוא אומר אף פעם שהיה מתושבי צפת.
55 תיקוני התשובה מהאר"י, בסוף ספר 'ראשית חכמה הקצר' לר' יעקב פוייטו, א ע"א.
56 שם, שם.
57 שם, א ע"א-ע"ב.
58 כנ"ל בהערה 22, עמ' 314-309. וראו את לקט ההנהגות גופו, על כמה מנוסחיו השונים, שם, עמ' 354-315.
59 הספר נדפס לראשונה בוויניציאה בשנת שמ"ט על ידי ר' משה בסולה מתוך כתב־היד שהיה באוצר גנזיו של ר' מנחם עזריה מפאנו, לפי עדות ר' משה בראש הספר. על מועד חיבורו של הספר ונסיבותיו אין כל רמז לא בגוף הספר ולא בדברי ר' משה בסולה על הספר. וראו גם בניהו, יוסף בחירי, עמ' רכז.
60 ראו: תמר (לעיל, הערה 7), עמ' 96-95; בניהו, שם, עמ' רכד-רכו; זק, בשערי הקבלה, עמ' 21-17, 216-214; זק, ממעיינות ספר אלימה, עמ' 208-203.
61 תומר דבורה, פרק ה, עמ' מז.
62 שם, פרק ט, עמ' נח-נט.
63 שם, פרק ג, עמ' מ.
64 שם, שם.
65 ראו: דן, ספרות המוסר והדרוש, עמ' 216-213; פכטר, ספרות הדרוש והמוסר, עמ' 362-356.
66 ראשית חכמה, שער האהבה, פרק ו, עמ' תסו.
67 ראו לעיל, מלפני הפניה 38 עד לאחר הפניה 40.
68 ראו להלן, פרק ג, מלאחרי הפניה 37 עד הפניה 62.
69 ראו שם, מלאחרי הפניה 16 עד לאחר הפניה 24.
70 ראו פכטר, ספרות הדרוש והמוסר, עמ' 378-376.
71 חרדים, ב ע"א.
72 ראו להלן, פרק ד, סעיף ג.
73 אם אמנם נתחבר ספר 'שערי קדושה' בסוף המאה הט"ז, כפי שאני מניח (וראו פכטר, ספרות הדרוש והמוסר, עמ' 402), כי אז ברור שלא מדובר כאן בחבורת תלמידי האר"י, שדנו בה לעיל, אלא בחבורת תלמידיו ומקורביו של ר' חיים ויטאל אשר נוסדה קרוב לוודאי בדמשק (וראו שלום, 'שטר ההתקשרות', עמ' 142). מבחינה עקרונית אין בעובדה ההיסטורית הזאת כדי לשנות לגופו של ענייננו.
74 שערי קרושה, א ע"ב.
75 שם, ב ע"א.
76 דבר זה אנו למדים מהערת המדפיס בסוף הספר לאחר פתיחת חלקו הרביעי, בזו הלשון: "אמר המדפיס החלק הזה הרביעי לא בא להעתקה ולא להדפסה, כי מאחר שהכל שמות וצירופים וסודות נעלמות אשר לו [צריך להיות: לא] כדת להביאו על מזבח הדפוס" (שם, לה ע"ב). כדאי להעיר, שבימינו זכה אף חלק זה לראות את אור הדפוס, וראו 'כתבים חדשים לרבינו חיים ויטאל ז"ל', ירושלים תשמ"ח, חלק שלישי.
77 במידה מסוימת הדבר מזכיר את התופעה המתגלה לעינינו בספר 'מגיד מישרים' לר' יוסף קארו, שעורכיו או מדפיסיו ייחדו מקום בראשו להוראות והנהגות מוסר, אשר נועדו במקורן לר' יוסף קארו בלבד, ואילו הם הועידון לכלל ישראל. וראו להלן, פרק ב, מהפניה 8 עד הפניה 20.
78 להוציא את ספר 'תומר דבורה' שנתחבר לפני שנה ש"ל, שנת מותו של רמ"ק, ואולי — גם את ספר 'שערי קדושה', שלדעתי נתחבר לאחר השנים ש"נ-שנ"ג (ראו פכטר, ספרות הדרוש והמוסר, עמ' 402) ואין להוציא מכלל אפשרות, שנתחבר בראשית המאה הי"ז — יתר הספרים נתחברו בגבולות 30 השנים האחרונות של המאה הט"ז: ספר 'ראשית חכמה' נתחבר בשנים ש"ל-של"ה (ראו שם, עמ' 364-363); ספר 'חרדים' — בשנת שמ"ח (ראו להלן, פרק ד, הפניה 74); ספר 'סדר היום' — שנים לא הרבה לפני שנ"ט, שנת הדפסתו בוויניציאה על ידי ר' שלמה מור דוד (ראו לעיל, הערות 46, 47); ספר 'תוצאות חיים' — בשנים שלאחר של"ה, שנת סיום חיבורו של 'ראשית חכמה', ולפני השנים ש"נ-שנ"ג, מועד פטירתו של ר' אליהו די־וידאש, לפי השערתי (ראו להלן, פרק ג, מלפני הפניה 29 עד לאחר הפניה 37); 'תקוני שבת' לר' אברהם הלוי ו'תיקוני תשובה' של האר"י בנוסח הרמ"ע מפאנו — לפני שנת ש"ס (1600), שנת הדפסתו של ספר 'ראשית חכמה הקצר' לר' יעקב פוייטו (ראו לעיל, הערות 42, 55), וספר 'מרפא לנפש' — שנים לא הרבה לפני שנת הדפסתו שנ"ה (ראו לעיל, הערות 52, 54).
79 להוציא את חבורתם של אלקבץ ורמ"ק, אשר נוסדה שנים הרבה לפני ש"ל, שנת מותו של הרמ"ק (ראו תמר לעיל, הערה 7, עמ' 96-95). על שאר החבורות ראו לעיל, מלפני הפניה 29 עד הפניה 37.
80 ראו לעיל, לאחר הפניות 27 ו־28.
81 ראו לעיל, לפני הפניה 32.
82 הכוונה לרמ"ק ולר' אלעזר אזכרי מחד גיסא, ולר' אליהו די־וידאש, ר' אברהם הלוי ברוכים ואולי גם ר' משה ן' מכיר מאידך גיסא.
83 וראש להם, כמובן, ר' חיים ויטאל.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
