זמן אמת - מלחמת יום כיפור

הקדמה ומלה אישית

30 שנה וזהו עדיין הפצע הכי מדמם והכי כואב בתולדות מדינת ישראל. מלחמת יום הכיפורים חצתה לשניים את ההיסטוריה של המדינה הצעירה כקו פרשת מים, שבין עידן התמימות לכל מה שקרה אחרי. המלחמה שסיימה באבחה חדה את שש שנות קיסרות ישראל, שחיסלה את ההנהגה הצבאית והמדינית, שהעלתה לשלטון את הליכוד, שהביאה את השלום עם מצרים, שלימדה מהו העונש על חטא היוהרה, שהביאה להתפכחות גדולה מהאלים שהכזיבו - אלה עם שתי העיניים, ואלה עם עין אחת; המלחמה, שבדרך לעשות את כל אלה, עוד קיפדה את חייהם של אלפים וצילקה, פיזית ונפשית, לעולמים, עשרות אלפים אחרים. האם בכלל יש מה לחדש על המלחמה ההיא?

כן, בהחלט כן.

במאגר ה”אָלֶף” הממוחשב, המשמש את האוניברסיטאות בישראל מופיעים איזכורים של 124 ספרים העוסקים במלחמת יום הכיפורים - מעט מחקרים אובייקטיביים ושורה בלתי-נגמרת של ביוגרפיות וסיפורים אישיים של מי שהיה שם. זו המלחמה המתועדת ביותר בתולדות המדינה. מי שייכנס למחשב של ה-UL, הספרייה הגדולה בבריטניה, זו השייכת לאוניברסיטת קיימברידג’, יגלה כי מלחמת יום הכיפורים, בכמה שפות, היא אחת המלחמות המסוקרות ביותר במאה ה-20. מי שיתמיד בחיפוש יגלה מראי מקום של עוד מאות מאמרים אקדמיים ואלפי קטעי עיתונות העוסקים באותו נושא. אבל האם אנחנו באמת יודעים מה קרה שם, באוקטובר 1973, שהרי כמעט כל מה שפורסם מבוסס על הגרסאות שמסרו בעלי עניין או גורמים מטעמם. צה”ל ומערכת הביטחון, משיקולים פוליטיים ומניעים זרים אחרים, נעלו את כל התיעוד הגולמי של המלחמה מאחורי פלדה ומנעולי צופן, והפכו את כל המחקרים הפומביים למוגבלים עד-מאוד.

לפני כמה שנים הגיעה פיסת מידע. אחד מגיבורי מלחמת יום הכיפורים הקליט את שיחותיו והדיונים שהשתתף בהם בזמן המלחמה ומסר את ההקלטות, עם סיומה, לחבר קרוב, שינצור אותן לעד. בדיקה קצרה העלתה כי הארץ מלאה שמועות כאלה בקשר לאותה מלחמה. אומרים על ההוא שהקליט, ועל זה שמחזיק אצלו בבית את כל יומני המבצעים, והשלישי שנטל עימו בסוף המלחמה את כל תיק הידיעות שהצטברו לפניה על העתיד לבוא, אותן ידיעות שטואטאו כי באו בניגוד לקונספציה ולהערכת הסבירות-הנמוכה. הכול נשמע מוזר ומנופח. בדיעבד ניתן לקבוע כי לפחות בעניין הזה רב-סרן שמועתי לא היה רחוק מהאמת.

פריצת הדרך באה לפני כשנה, במהלך תחקיר שערכנו אודות מחדל צבאי אחר, קטן הרבה יותר ממלחמת יום הכיפורים, אך כואב לא פחות למי שאיבד בגללו את יקיריו. במהלך התחקיר פגשנו איש אחד, יצחק רובינשטיין שמו, שפלט מבלי משים, תוך כדי שיחה, שהוא מחזיק אצלו בעליית הגג את ההקלטות המקוריות שנערכו בזמן המלחמה, בהוראת האלוף גורודיש, בבונקר של פיקוד הדרום באום-חשיבה. על פניו, סיפור סהרורי. מה פתאום שגורודיש יקליט, ואם יקליט, מה פתאום שייתן את זה לחייל מהשורה, ואם נתן, איך זה שרובינשטיין שמר את זה אצלו במשך 29 שנים ולא סיפר לאף אחד. מעשייה מופרכת.

אלא שהכול היה מדויק. רובינשטיין ניאות למסור את הסלילים, מלאי עובש ואבק בני שלושים שנה. הגיע הזמן, הוא אמר אחרי התלבטויות רבות. הסלילים עברו טיפול מיוחד, נדגמו לתוך מחשב משוכלל והומרו לכ100- תקליטורים. חצי שנה ארך תהליך התמלול, הפיענוח ואחר-כך שיחזור מהלכי הקרבות בחזית התעלה, דרך הנשמע בסלילים. התמלילים, בצירוף חומרים ראשוניים נוספים, פורסמו במסגרת הסדרה “120 שעות באוקטובר” במוסף “7 ימים” של ידיעות אחרונות ופתחו, כך קיווינו, צוהר להבנה עמוקה יותר של המתרחש בשדה הקרב ולא פחות חשוב - של המתרחש בין אלה שניהלו את שדה הקרב. ההקלטות חושפות תמונה קשה ומקוממת שלידה המילים “מלחמות הגנרלים” נשמעות כמעט נאיביות.

*

יום לפני הפרסום העיר עורך-לילה בעיתון, ודווקא אחד העוסק כתחביב בהיסטוריה צבאית, כי חבל על כל המאמצים הללו. זה סיפור ישן, הוא אמר, מעלה אבק, ממש כמו הסלילים. מאז המלחמה קרו כאן עוד כל-כך הרבה דברים נוראיים לא פחות, נולד דור שהמילים “מחדל” ו”סבירות נמוכה” לא אומרות לו כלום. מלחמת יום כיפור היא כמו מלחמת קרים עבור הדור הזה - הסדרה לא תזיז לאף אחד.

שלושים שנה עברו, ויום אחרי השיחה הזו התברר עד כמה הוא טעה. נחשול אדיר של תגובות הציף את המדינה. לרגע נדמה היה כאילו המלחמה קרתה באמת אתמול. כותרות הענק שליוו את הפרסומים היו גדולות במאות אחוזים מהכותרות שבישרו על המלחמה עצמה, אז ב1-973.

מאות פניות הגיעו למערכת ידיעות אחרונות בעקבות הסדרה. מסר אחד היה לכולן - המלחמה הזו לא נגמרה, והיא חיה ורודפת כצל שחור את כל מי שהיה שם וגם את בני משפחתו. לכל אחד היה משהו להגיד, לכל אחד היה סיפור להעביר הלאה. כולם, מהגנרלים ועד לנהגי הטנקים, מאוד רצו לוודא שחלקם בהיסטוריה לא יימחק. כולם היו שם, כולם נלחמו, כולם היו עדים לרגעים ההיסטוריים ההם, ואוי ואבוי אם הדברים לא ייכתבו כך. כשכתבנו על קרב בו נלחמה אוגדת ברן ושכחנו להזכיר שהיו שם גם שלושה טנקים מאוגדת שרון, המטיר עלינו הטען-קשר של אחד הטנקים שלל קללות ונאצות. איך העזנו. היו אינספור טענות כאילו אנו כותבים מטעמו של גנרל זה או אחר, לרבות סיפור אחד, קונספירטיבי ומופרך במיוחד, כאילו ראש הממשלה עומד מאחורי הפרסומים כדי להסב את תשומת-הלב מחקירות המשטרה בהן הוא מעורב.

מתוך ים התגובות צפה הכמות המפתיעה של תיעוד צבאי שחיילים לקחו עימם בסיומה של המלחמה. אם בדרך כלל מקובל לחשוב שישראלים לוקחים הביתה מדים, או נעליים, או חרמונית במצב טוב, לפעמים אפילו נשק, הרי שמיום כיפור הם חזרו עם ההקלטות ומרשמי קרב ויומני מבצעים וצילומים, אלפי צילומים שלא פורסמו מעולם.

נפלה בידנו הזכות הגדולה לקבל את החומר הזה ולהשתמש בו, יחד עם ההקלטות של גורודיש והמחקרים החסויים של מחלקת היסטוריה בצה”ל, כבסיס המחקרי של ספר זה. ייחודו של הספר בהתמקדות בחומרים ראשוניים, כאלה שנוצרו תוך כדי המלחמה או מייד אחריה. כך, למשל, אנו סבורים כי יש ערך היסטורי מיוחד להקלטות השבויים שחזרו ממצרים והועברו לחקירות במתקן צבאי סגור בזכרון-יעקב, עוד לפני שפגשו את בני משפחותיהם. אלו הקלטות המתעדות תחושות מקוריות, טריות, רגשיות מאוד, עוד לפני שמסך הזמן ואינספור חזרות היקהו ועימעמו את אמינות הזיכרון. בסופו של תהליך נותרנו מול הר ענק של מאות שעות הקלטה, אלפי מסמכים, רשומות, תעודות וצילומים מקוריים.

למרות הקו המנחה הזה נעזרנו בכל זאת בכ150- ראיונות עם גורמים רלוונטיים, שהיו לעיתים הכרחיים כדי לבאר את מהות החומר הגולמי ולפענח אותו.

לא היה קל להגיע לחומרים הללו. צה”ל ומערכת הביטחון סירבו לשתף פעולה וניסו לשבש את עבודתנו. בפורום חשאי מסוים אף נידונה האפשרות לפשוט על ביתו של אחד המחברים כדי לקחת את חומרי הגלם. גנז המדינה, פרופ’ טוביה פרילינג, טען כי אנחנו מחזיקים ברכוש שלו. הוא היה מספיק ישר כדי להודות כי אם נמסור לו את הסלילים, הוא ינעל אותם לעוד עשרים שנה לפחות.

הצנזורה הצבאית הכניסה עשרות רבות של תיקונים ופיסולים בכתב-היד. במקרה של נושא מסוים, התיקונים היו כה רבים עד שנאלצנו למחוק את הפרק כולו. לא לכל הפסילות הסכמנו. חלק מהן הצלחנו ‘לשחרר’ במהלך משא-ומתן. לחלק מהנותרות לא הסכמנו אך קיבלנו, למצער, את סמכותה העודפת של הצנוזרה. אין אנו סבורים כי יש בפסילות אלו כדי לפגוע באיכות התוצר הסופי. היו גורמים מחוץ לצנזורה, שמשיקולים פוליטיים ואחרים ניסו להביא לפסילת חלקים נרחבים מהמחקר. ניסיונות אלו לא צלחו והם ראויים לתחקיר נפרד.

*

אין אנו באים להציג כאן את המחקר השלם והמקיף על מלחמת יום הכיפורים. זו יומרה שחצנית. ממילא התמקדנו רק בחזית הדרום ובמוצב הפיקוד העליון וגם כאן, בשל קוצר המקום, עסקנו רק באירועים העיקריים. זאת ועוד, אנו מודעים לכך שמעקב אחר חומרים ראשוניים מהסוגים בהם עשינו שימוש - הקלטות, יומני קרב, תחקירים ועדויות, עלול ליצור גם רושם מעוות. מי שדיבר יותר עשוי להיראות גם כמי שעשה יותר ולא תמיד כך. ועדיין, אנו באים להציע זווית הסתכלות חדשה על המלחמה, כזו שדרכה, כך נדמה, ניתן להכריע ביתר דיוק בחלק מהשאלות של מה היה ואיך היה, שאלות שנותרו פתוחות ומטרידות מאז המלחמה.

למרות הנטייה הפופולרית לערוך פרסוניפיקציה של ההיסטוריה ולתאר תהליכים ומאורעות דרך דמותו של אדם אחד, הרי שלהשקפתנו הסיבות למחדל יום הכיפורים נעוצות בשורה ארוכה של גורמים אישיים, מערכתיים, חברתיים ותרבותיים. כך שלמרות שהמקור הראשוני ממנו יצאנו לדרך היה סלילי ההקלטות של גורודיש, זה אינו הספר על גורודיש, או על שרון, או על צמרת צה”ל.

*

הערה על שיטת העבודה והכתיבה: כדי לפשט את הקריאה בחרנו בתיאור כרונולוגי של השתלשלות האירועים וניסינו להימנע, עד כמה שאפשר, מקפיצה בזמנים. בכל פעם שנקודת התצפית עוברת לזירת התרחשות אחרת, הוספנו כותרת משנה. ערכנו לעצמנו ועבור הקורא הפרדה בין חומרים ראשוניים, המובאים באות שונה, לבין עדויות שגבינו בעת האחרונה או נגבּו בידי עיתונאים אחרים, וזאת מתוך דירוג שונה לאמינות שני סוגי המקורות. השתדלנו מאוד שלא להעביר את הקורא את אותה מסכת ייסורים של ניסיון לפענח את שדה הקרב המסובך של המלחמה ההיא ולייצר טקסט שיהיה ידידותי למשתמש, אך עם זאת נאמן למקור ועשיר בפרטים. מסיבה זו הוספנו הערות הבהרה על הקודים, שמות המקומות והמספרים שעולים בתמלילי הקשר. מעבר לכך, לא נדרשה כל התערבות. אם תמונה שווה אלף מילים, הרי שתמלילי השיחות בין הגנרלים והחיילים בפיקוד הדרום שווים ספר שלם. ריכזנו תחת שער אחד את כל הפרקים הנוגעים למעוזים, הקרב עליהם, השבי והתייחסות מערכת הביטחון לשבויים כשחזרו לישראל.

כדי לסייע בהבנת שדה הקרב הוספנו העתק סרוק של מפת הקוד “סיריוס”, שהיתה תלויה על הקיר בבונקר הפיקוד באום-חשיבה, מול פניו של גורודיש. בסוף הספר יש גם נספחים ובהם נתונים חיוניים על שדה הקרב.

*

ברטולד ברכט כתב פעם:

אלכסנדר הצעיר כבש את הודו

הוא לבד?

קיסר היכה את הגאלים.

האם לא היה לפחות טבח איתו?

הדברים האלה נכונים במיוחד למלחמת יום הכיפורים. תפקידם של המצביאים חשוב מאוד כמובן, ונדמה כי ספר זה חושף כמה טפחים פחות נעימים על האופן בו הם פעלו. אבל במלחמה לא-מתוכננת, בשדה קרב מבורדק ובשליטה מוגבלת של הפיקוד העליון על המתרחש בחזית, הופך תפקידו של החייל הפשוט לחשוב פי כמה. היתה זו בעיקר המלחמה של הטנקיסט בצריח, הצנחן בתעלות ההשקיה של החווה הסינית, הטייס בקוקפיט וחיילי הגדוד הירושלמי במעוזי התעלה. הם נלחמו. הם נהרגו. הם ניצחו את הקרב.

עם סיום כתיבתו של ספר זה, אנו מבקשים, בהוקרת תודה ובהרבה כבוד, להקדיש אותו להם ולמשפחות השכולות.

רונן ברגמן, גיל מלצר
תל-אביב, אוקטובר 2003

פרולוג

שושי היא לא אדם רע. היא בסך-הכול מבצעת את תפקידה. אולי, כך סבורים רבים, במידה מוגזמת של מסירות. המפקד שלה, אל”מ שאול שי, מבקש להדגיש כי שושי היא עובדת מצטיינת, שאף זכתה בפרס מטעם הרמטכ”ל וכי כל מה שהיא עושה הוא למלא בקפדנות אחר הוראותיו שלו.

שושי שומרת על החומר.

החומר החל להגיע ממש בעיצומם של ימי הקרבות, כשממדי הקטסטרופה היו ידועים רק למתי מעט בפיקוד העליון. ראש מחלקת היסטוריה באותה עת, אברהם איילון, התלווה לסגן הרמטכ”ל במלחמה ורשם בקפדנות את השיחות, הוויכוחים, המתחים, היגון, תחושת האין-אונים ואחר-כך את ההתאוששות, התקווה והניסיון להפיק לקחים.

החומר הרב שכתב, המכונה “מחברות איילון”, הוא מקור יקר ערך, לפעמים יחידי, לחלק מהדיונים החשובים ביותר במלחמה. איילון, שבנו נהרג ביום הכיפורים, העביר את המחברות המלאות למחלקה, והן הושמו מייד באחת הכספות, בה הן שמורות עד היום. מחברות איילון הן כמו יין טוב. ככל שחלפו השנים, כך הפכו ליותר יקרות-ערך, וגם יותר רגישות.

לצידו של איילון פעלו עוזריו בשתי החזיתות אשר אספו בקפדנות את ההקלטות, מרשמי הקרב, יומני המבצעים, פקודות המבצע וכל שאר החומרים שתיעדו את המלחמה הנוראית בזמן אמת. אחר-כך, כשנרגע שדה הקרב והתחילו מלחמות הגנרלים, החלו במחלקת היסטוריה ובארכיון צה”ל לאסוף עוד ועוד חומר הקשור במלחמה. היו כמויות אדירות של מסמכים כאלה. “רק הקלטות היה לנו קוב שלם”, נזכר אחד האספנים. אחרי המלחמה התחילו גם לראיין את כל המעורבים, ערכו מחקרים, כתבו ספרים, הכינו טבלאות ומפות וחקרו את המחדל האיום מכל זווית אפשרית. כמו שסופרים חובבים כותבים למגירה, כך במחלקת היסטוריה כתבו לכספת.

זהו חומר נפיץ, רגיש, המציג את הנהגת צה”ל והמדינה של אוקטובר 1973 במערומיהם. אין שם כמעט סודות בטחוניים, רק אמת מרה וקשה לעיכול על איך זה קרה, למה, ואיך הם, מנהיגנו גיבורי התהילה, התנהגו ברגעים העגומים ההם.

בצה”ל לא מאמינים בזכותו של הציבור לדעת. שושי, לשעבר רב-סרן בחיל המודיעין וכיום אזרחית עובדת צה”ל, היא שומרת החותם, נוצרת הקודים. שושי מגלה הזדהות מוחלטת עם התפקיד. היא זו שתפקידה לוודא שכל הכרכים יחזרו לכספת בשלמותם, שכל ההקלטות ייארזו וייחתמו בכל ערב, שכל יומני המבצעים יוכנסו למקומם בארגז, שכל התמלילים יינעלו מאחורי שתי שכבות פלדה. שושי מצמצמת עד למינימום את גישתם של קציני צה”ל וחניכי פו”ם הנזקקים לחומר האגור בכספות שלה. על-פי עדויות כמה מהם, הרי שהיא המציצה מעבר לכתפם לפני שהם הולכים הביתה, תמיד חושדת, תמיד מטילה ספק, תמיד מביטה בעין עקומה, שמא תחבו לתיק היד שלהם ללא אישור איזה מרשם קרב או מפה כלשהי.

שלושים שנה שומרים שושי ועמיתיה את החומר הזה מעיני עם ישראל. הם לא חושבים שמגיע לנו לדעת מה קרה שם, באותם 18 ימים נוראים באוקטובר 1973.

להלן קטעים נבחרים מהאוצר הגנוז של שושי.

שער ראשון

יוהרה

ינואר - 5 באוקטובר 1973

מה פה לא ברור?

בדיעבד צריך היה להיות עיוור, חירש ומטומטם כדי לפספס את כל האזהרות מפני המלחמה שבפתח. צה”ל של שנת 73’ היה בייחוד יהיר. כמה תזכורות כואבות וכמה גילויים חדשים על חטא היוהרה

קיץ 73’, מעוז “מצמד”

כמה חודשים לפני המלחמה ישב יגאל כוֹחלני, הקשר של מעוז מצמד, משועמם בחמ”ל, שם את הרגליים על השולחן, נשען אחורה ומתח את הידיים מאחורי הראש. תנועה אחת לא זהירה של כוֹחלני, וטראח, נפלה על הרצפה והתנפצה כל תורת הביטחון של ישראל.

מערכת “אור יקרות” היתה ההפתעה הסודית שהכין תא”ל דוד לסקוב לכוחות המצריים במקרה שיעזו לצלוח את תעלת סואץ. מאגרי בנזין עצומים, שאפשר לשפוך על מי התעלה באמצעות משאבות ענק ואז להבעיר אותם ואת המצרים האומללים בתוכם. כשנה לפני המלחמה החליטו מפקדי צה”ל, בבטחונם הרב, לחשוף את הסוד הזה בפני המצרים וערכו תרגיל מעשי, כדי להרתיע אותם. המצרים אומנם הורתעו והתחילו לשבור את הראש איך עוקפים את קיר האש האימתני הזה. יחידות קומנדו מצריות ערכו צלילות חשאיות בלילה כדי לסתום בבטון את הצינורות של הנשק הסודי. אלא שהיו אלה חששות מיותרים לחלוטין, כפי שיעיד סיפורו של כוֹחלני:

“בחמ”ל של מצמד א’ היתה תלויה, על אחד הקירות, קופסה קטנה ובה שני כפתורים, ירוק ואדום. הסבירו לי שלחיצה על האדום מפעילה את המשאבה ששופכת את הדלק למים. הכפתור השני יוצר את הניצוץ שמבעיר את הדלק על המים. התייחסתי לקופסה הזו בקדושה כי ידעתי שזו תעודת הביטוח שלי במקרה של התקפה מצרית.

“כשמתחתי את הידיים אחורה בטעות פגעתי בקופסה של ‘אור יקרות’. פתאום חשכו עיני. הקופסה נפלה וראיתי שמאחוריה אין כלום. כלומר לא היו מחוברים אליה חוטי חשמל או כבלים מיוחדים. כלום. היא פשוט היתה מודבקת לקיר ולא היתה מחוברת לכלום. הייתי בפניקה. התקשרתי מייד לקצין התחזוקה של הפיקוד וסיפרתי לו את הסיפור. הוא צחק ואמר שהוא מכיר את המקרה. הוא אמר, שבעבר המערכת היתה מחוברת למוצב מצמד ב’, אבל בשלב כלשהו, החליטו להעביר את קופסת הבקרה, למוצב שלי, מצמד א’, אבל העבירו רק את הקופסה ושכחו לחבר אליה את הכבלים שהיו אמורים להפעיל את כל המערכת במקרה אמת.”

כוֹחלני מספר שאומנם נבהל מהממצא החדש, אך היות ולא ממש האמין שמלחמה או צליחת התעלה עלולות להתרחש, הניח לעניין. כמוהו הניחו לעניין כמעט כל חיילי צה”ל, מהרמטכ”ל ועד אחרון המילואימניקים. ובאשר למערכת “אור יקרות” - כל מכשיריה או שנסתמו בחול בעצמם, בלי עזרת המצרים, או שכלל לא ניסו להפעיל אותם עם תחילת החצייה המצרית.

סוף ספטמבר 73’, מעוז “מפרקת”

ההפתעה הגדולה של מלחמת יום כיפור נחתה על חיילי הקו הראשון, ברמת-הגולן ובתעלת סואץ. אולם בעוד בפיקוד צפון עלתה רמת הכוננות כמה ימים לפני פרוץ המלחמה וחיילי המילואים בקו הראשון הוחלפו בגדוד גולני וגדוד נח”ל, בפיקוד דרום היו חיילי הקו הראשון, קו בר-לב, אנשי מילואים ולאו דווקא הקרביים והמאומנים שבהם. היה זה גדוד 68 מחטיבת ירושלים, גדוד שהיה מיועד בעיתות חירום לשבת בבקעת הירדן. באוקטובר 73’ היתה זו הפעם הראשונה שהגדוד שירת במילואים בגזרת התעלה.

חלק גדול מחיילי הגדוד היו מבוגרים. רבים לא שירתו מעולם בסדיר ועברו טירונות שלב ב’. מעבר לכל זה ההתייצבות למילואים היתה חלקית מכיוון שהיתה זו קריאה לכל תקופת החגים, מראש השנה ועד אחרי שמחת תורה. לאור העלייה ברמת הכוננות, פיקוד דרום תיכנן להחליף את המילואימניקים ב-10 באוקטובר בחיילי חטיבת הצנחנים. ב-10 באוקטובר אכן לא נותר אף חייל מגדוד 68 בתעלה. 64 נהרגו, 64 נפלו בשבי. רק 64 חיילים הצליחו לחלץ את עצמם מהמעוזים ולהגיע לקווי צה”ל.

בשל העובדה שקו בר-לב דולל מ-32 מעוזים ל-16 בתקופתו של אלוף הפיקוד הקודם אריאל שרון, שלא האמין בקו, נפערו ביניהם מרחקים גדולים, באופן שאת רוב הצליחות המצריות הם כלל לא ראו, מה שהיקשה עם פרוץ המלחמה על הפיקוד ועל חיל-האוויר לדעת היכן בדיוק עובר האויב לתוך שטחי ישראל.

דב קציר, איש הגדוד הירושלמי, שעתיד ליפול בשבי, כתב מייד לאחר המלחמה יומן אישי, שמשפחתו העבירה לפרסום במסגרת ספר זה.

קציר כותב על הימים שלפני המלחמה במעוז שלו, מעוז ‘מפרקת’:

“כל השבוע שבין ה-30 לחודש ועד ל-6 באוקטובר כולל את ה-6 לאוקטובר דיווחנו על קרוב כלים, גשרים אמפיביים שהיו מונחים על משאיות עזבו את מקומותיהם בעורף וקרבו לתעלה. מכוניות עמוסות בארגזי תחמושת הגיעו לעמדות הארטילריה. ו”סחורתם” נפרקה שם. עשרות פתחים נפרצו בסוללה למעבר רכב אמפיבי. גם אבני השפה שלאורך גדות התעלה סולקו והוכנו ירידות נוחות למים. כל יום גילינו עמדות ארטילריה ועמדות נ”מ חדשות, טנקים למאות קרבו לתעלה. כמו כן העלו לאי כמויות עצומות של ג’ריקנים מים ואספקה, כמו כן התחלף הכוח שהיה מוצב על האי ותוגבר. לדעתי עשינו עבודת נמלים באיסוף מודיעיני, עבודה שלא הוערכה כראוי”.

בראש השנה יוצא הרמטכ”ל לטיול עם חברים במדבר יהודה. הוא מרגיש כה שאנן ובטוח עד שקשה מאוד לשכנע אותו לצרף אליו קצין קשר עם מכשיר אלחוט מיוחד (“חדפס”), למען יוכלו לאתר אותו בכל מקום. רק בהתערבותו של קצין מודיעין בכיר, הוא מתרצה.

באותו יום מתראיין משה דיין לטלוויזיה הישראלית ואומר שם, בין השאר:

“התסכול העמוק שקיים היום במצרים, וההכרה שאי-אפשר לחצות את התעלה ולהביס את צה”ל בסיני, זה הודות לכושר לחימתו של צה”ל, זה הודות למטוסים האמריקאיים, לפנטומים, שהם פנטומים מבצעיים. זה לא במעט הודות למערכת הסטטית של הביצורים, של הדרכים, של המים, של שדות-התעופה - שזה לא רק איזשהו מדבר חול, אלא שטח ערוך למלחמה. זה מאוד לא פשוט וחסר סיכויים לנסות לחצות את התעלה ולהוציא מידי צה”ל את סיני...”

יום רביעי, 3 באוקטובר, יחידה 848

עשרה ימים לפני המלחמה קרה משהו מוזר ביחידת האיסוף האלקטרוני 848. הדיביזיה ה-4 של הארמייה הראשונה של צבא מצרים נעלמה מהכיסוי. אותה דיביזיה היתה אמורה להיות המגינה הראשית על קהיר מצרות מבית. פתאום היא נעלמה. זה הדליק הרבה אותות אדומים. באותו יום הגיעה חטיבת הצליחה ה-25 של המצרים ונעצרה 25 קילומטרים מהתעלה. גם יחידת העילית של בית-הספר לקומנדו באלכסנדריה קיפלה את הדברים שלה והגיעה לקו המים.

מיום ליום הפכו התשדורות, בהן סימנים שנקלטו בידי יחידה 848, לתכופות יותר. כל התשדורות התייחסו, כביכול, לתרגיל המצרי, אך בדיקה של מה קורה בתרגיל עצמו העלתה כי הפעם המצב הוא הרבה יותר רציני, לרבות העובדה שהמצרים שולחים שיירות של משאיות ענקיות מלאות תחמושת חיה לחזית, וזה לא בדיוק מתאים לתיאור של תרגיל. המשאיות האלה מובילות 1,500 טון תחמושת והן נושאות הרבה יותר מהעומס המותר להן לפי הוראות היצרן.

ליחידה 848 אסור היה לפרש את המידע שהיא הביאה. זה היה המנדט הבלעדי של חטיבת המחקר. למרות שאנשיה היו במגע עם החומר, למרות שהם אלו שהכירו את השיחות, קלטו את הניואנסים הקטנים, הרי שאת החשיבה הם היו אמורים להשאיר למומחים של המחקר. זאת ועוד, לא היה קשר בין גורמי מודיעין השדה ובין 848. אם 848 קלטה ידיעה הנוגעת למצב צבאי המתרחש בשטח, היא לא היתה יכולה להעביר את הכוחות שם ישירות, אלא חייבת היתה לשדר קודם כול לבסיס, משם לאמ”ן-מחקר, ומשם חזרה לדרום.

ביום רביעי בלילה קולטת 848 תשדורת בין שני מפקדים מצרים בסיני ובה נאמרת בפירוש מילת הקוד למלחמה מתקרבת בחזית סיני.

מתִי (השם המלא שמור אצל המחברים), ישב במשרדו אפוף הצפצופים והתעצבן. “איך הם לא יכולים לראות את המובן מאליו,” סינן לעצמו בזעם. הוא לחץ על מספר כפתורים וסובב כמה מתגים. הקולות בקעו ברורים, לא משאירים סימני שאלה: הם עוזבים וזה קורה עכשיו. מתִי, כיום איש מחשבים, היה בחגים של 73’ קצין, לא ממש בכיר, ב84-8. מתי היה אחראי לתשומת-לב מיוחדת שניתנה לסגל היועצים הצבאיים הסובייטים בסוריה ומצרים. החל מיומיים קודם לכן הורגשה תכונה גדולה אצל היועצים ובני משפחותיהם, המולה שהגיעה לשיאה ב-4 באוקטובר באריזת המטלטלים ופינוי מהיר הביתה, לאמא רוסיה.

המידור בין יחידות המישנה הקטנות בתוך הלבירינט הענק של המודיעין הטכנולוגי לא היה קפדני באותם ימים. מתי הכיר, בראשי פרקים, גם את הידיעות ונתוני המצב במגזרים אחרים של האיסוף המודיעיני. “וזה היה ברור לכולם שעומדת להיות מלחמה,” הוא נזכר בדיעבד. על טופס הנייר המיוחד לכך רשם מתי את המידע האחרון על עזיבת היועצים, הכול עד הפרטים הקטנים ואחר-כך היסס שנייה, גמלה בליבו החלטה והוסיף בתחתית העמוד באותיות גדולות וברורות: “לאור כל אלו קיימת אפשרות לקיום מצב לוחמה במזרח-התיכון בשבוע הקרוב”. חתם את המסמך ושלח אותו תחת הכותרת “דחוף מאוד, בהול ביותר, חירום פלוס” ועוד סממני דחיפות למכותבים הרגילים, כולל המטכ”ל ב”בור”.

מתִי ביצע באותו יום רביעי חריגה גסה מסמכותו. כאיש יחידת איסוף אסור היה לו להעריך את המידע שסיפק. מתי אומר שביצע את העבירה מתוך מצוקה נפשית קשה. עיניים להם ולא יראו, חשב באותו יום כשהידיעות על היועצים הרוסים הצטרפו לעוד שלל אינפורמציה שהצביעה על אפשרות סבירה למלחמה.

המידע זכה לתפוצה נרחבת והעיר את כל המערכת לחיים. בכמה משרדים בקריה בתל-אביב הרימו גבות ושאלו אם כל זה אמיתי. במחקר השתוללו. לא רק שההערכה על מלחמה עמדה, כידוע, בניגוד לתחזיות שלהם, אלא שעצם ההתערבות בשטח ההערכה הבלעדי שלהם, הקפיצה את לחץ הדם. הם גייסו לעזרתם חלקים נבחרים בצמרת צה”ל וגם את מי שמילא אותה שעה את מקומו של הרמטכ”ל ב”בור”, קצין חי”ר בדרגת תת-אלוף. התת-אלוף האדים, הרים טלפון ליחידה של מתי והנחית לו על הראש ארטילריה כבדה עם שורה תחתונה: “ביום ראשון אתה עולה למשפט צבאי.” המלחמה פרצה ביום שבת והצילה את מתי, ככל הנראה, מישיבה של כמה חודשים בכלא.

אבל באותו יום רביעי, ולמרות הגיבוי שקיבל מתי ממפקדיו הישירים, ניצחה העליונות של אמ”ן-מחקר לכל אורך הדרך. ההערכה על המלחמה סווגה כטעות מקצועית וחוצפה. המילואים לא גויסו. כך קרה גם עם עוד מתריעים-בשער. לאמ”ן-מחקר היתה בעלות על השכל.

יום רביעי, 3 באוקטובר, הבור בקריה

אל”מ יום-טוב (יומי) עיני, ממקימי יחידה 8200, היה בתקופת המלחמה ראש היחידה האחראית על ניתוב כל השדרים והדיווחים של כל קהילת המודיעין. לעיני, כיום סופר של ספרי מתח וריגול, היה משרד מרווח בתוך הבור בקריה ממנו שלט על זרימת האינפורמציה של כל קהילת המודיעין: “ביום רביעי תוכנן סיור לכל ראשי אמ”ן-מחקר בתעשיה האווירית. ביום שלישי הלכתי לאריה שלו, ראש אמ”ן-מחקר, ורציתי להודיע לו שאני מבטל את הסיור. ראיתי את הטלקסים שהגיעו מכל יחידות האיסוף, מהמוסד, מסוכנויות אחרות. היה ברור שהולכת להיות מלחמה. אריה רק הביט עלי ברחמים ואמר לי שמה פתאום, לא תהיה שום מלחמה ואני לא מבטל שום סיור. וככה, כשמכל הידיעות עולה שהולכים לתקוף אותנו, נסענו כולנו, כולל שלו עצמו, ליום שלם של סיורים וסיבובים בתעשייה האווירית, שכמובן לא היה להם שום קשר לעבודה שלנו.

“בסך-הכול הייתי אומר שהיו בערך 300 ידיעות שמצביעות על מלחמה מתקרבת בסוריה ומצרים. הידיעות הללו היו, כמו שאומרים בערבית, ‘אשכר וחבר’, ברור וגלוי. ובינתיים אנשי אמ”ן-מחקר מתפלספים ביניהם בדיונים.”

גם בתוך יחידה 848 לא הכול מתנהל כשורה. הסיקור שהיחידה מעניקה לנושא יציאתם החפוזה של היועצים הרוסים הוא צמוד מאוד. מאידך, גוון חלק מהידיעות בנושא הזה דוהה ככל שהן עולות בסולם הדרגות. מישקה בן-דוד, לימים בכיר במוסד, ששירת כקצין צעיר דובר רוסית ב84-8 לפני המלחמה, אמר לימים בפורום סגור:

למשל, אם אלחוטן שמקשיב לרוסים, שמע בוודאות את ההיסטריה הנוראית של הרוסים בסוריה שעוזבים, שמע היסטריה, שמע צעקות, שמע בעל צועק על אשתו “את לא תקני שום דבר. את עכשיו לוקחת את הילדים ורצה לשדה,” והוא מוציא את זה, הקב”ר שלו (קצין בינה רשתית, האחראי על ניסוח הידיעות ורשימת התפוצה שלהן) כבר מוציא את זה ואומר “הם מתרגשים או הם היסטריים,” ואחר-כך ראש המחלקה במפקדה אומר “מה, אנחנו מחלקת היסטריה?” הוא מוציא וכותב “יש לחץ מסוים אצל הרוסים,” וכשזה מגיע לראש המחקר או לראש אמ”ן אז כתוב רק “הרוסים מזדרזים לצאת”.

בלילה שבין ה-3 וה-4 באוקטובר מגיע, לבסיס יחידה סודית מאוד של חיל המודיעין, אי-שם במרכז הארץ, מידע לפיו סאדאת הורה להכין בדחיפות את חדר המלחמה שלו (“מרכז 10”). לימים יגידו ראשי אמ”ן-מחקר כי לו היו רואים את הידיעה הזו בזמן, הרי שייתכן מאוד והיא היתה משנה את כל התמונה. בין אם הם צודקים או רק מתרצים בדיעבד, על עניין אחד אין ויכוח - בגלל טעות אווילית ביחידה הסודית מגיעה הידיעה הזו לקריה רק שלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה. מוקמת ועדת חקירה פנימית. האשמים נענשים. לאלו שמתו במלחמה זה כבר לא עוזר.

הביטחון המופרז של אמ”ן-מחקר הדביק אפילו את האמריקאים. פיטר פרובסט היה בשבוע הראשון של אוקטובר תורן בחדר המבצעים של הסי.אי.איי והוא משחזר:

“היו לנו כמה וכמה התרעות. צילומי לוויין גם הם הראו על ריכוזים גדולים מאוד של כוחות. התקשרנו לשלוחת המוסד בוושינגטון באמצע הלילה ושאלנו מה העניינים. הם אמרו לנו שלא נדאג, שזה הכול תרגיל ושאפשר לחזור לישון. אז חזרנו.”

4 באוקטובר, חיפה

שמואל גונן גורודיש נולד ב19-30 בליטא שבפולין, למשפחה דתית ובגיל שלוש עלה לארץ עם הוריו. את עיקר חינוכו, סיפר מאוחר יותר, בראיונות העיתונאיים או בפני חברים ופקודים, קיבל עת למד בישיבת “עץ החיים” וישיבות אחרות בירושלים. ב194-4 הצטרף להגנה. במלחמת העצמאות השתתף בקרבות ירושלים במסגרת חיל השריון וחטיבת “הראל”, נפצע חמש פעמים והיה מועמד לקבלת אות הגבורה. במערכת סיני פיקד על פלוגה שניהלה קרבות קשים, עימה הגיע ראשון לאזור התעלה. על חלקו בקרב זכה בעיטור העוז.

גורודיש היה מפקדה הראשון, של יחידת השריון שקיבלה לידיה את טנק ה”צנטוריון”, כלי שמילא תפקיד מכריע במלחמות ישראל. ב196-6 מונה למפקד חטיבה 7 ושנה לאחר מכן במהלך מלחמת ששת-הימים, קנה את תהילתו כמפקד החטיבה שניהלה את הקרבות הקשים בהבקעה לחאן-יונס, לרפיח, בג’יראדי, באל-עריש, ובקרבות בפיתחת איסמעיליה. לא עברה שנה וגורודיש פיקד גם על כוח השריון בקרב נגד המחבלים בכראמה שבירדן.

ב196-9 הועלה לדרגת תת-אלוף, ומונה לתפקיד מפקד אוגדה. שלוש שנים מאוחר יותר, בהיותו בן 41 בלבד קודם לדרגת אלוף, האלוף הצעיר ביותר בצה”ל באותם ימים ומונה כראש מה”ד. במסגרת תפקיד זה, לחם בעיקר בנושא תאונות האימונים והדרכים בצה”ל, ותוך כפייה של משמעת קשה הצליח להפחית את מספרן באופן ניכר.

ביולי 1973 מונה לאלוף פיקוד הדרום, במקומו של האלוף אריאל שרון, ושלושה חודשים בלבד לאחר מכן, מצא עצמו מפקד על הזירה הקשה ביותר במלחמת יום הכיפורים.

גורודיש היה הכוכב הכי זורח בצה”ל, לא מעט בזכות ההילה שבנתה לו העיתונות. איתן הבר, ידיעות אחרונות, 26.5.72: “עשר חטיבות מצריות טחנה אוגדת טל במלחמת ששת-הימים. חלק ניכר מן המספר הגדול הזה נדרס בשרשראות הטנקים של החטיבה ששמואל גורודיש היה מפקדה. מעשרה קבין של לחימה עיקשת ועקובה מדם נטלה חטיבה זו את חלק הארי. 71 מפקדים וחיילים שילמו בחייהם עבור ניצחון שלא היה כמותו. בארבעת ימי קרבות ללא הפסקה אחת שברו גורודיש ופקודיו את מפרקתו של הצבא המצרי וזכו לתהילת עולם.”

יעקב ארז, מעריב, 20 ליולי 73’, מדווח על כמעט-תקרית בגבול סוריה תחת הכותרת: “הפעלנו את הנשק הסודי שלנו, את גורודיש”. הטקסטים עצמם שואבים כל הבעת השראה מספרו המהלל של שבתאי טבת, חשופים בצריח: “גורודיש, הלא הוא האלוף שמואל גונן, המכהן החל מיום א’ כאלוף פיקוד הדרום. הוא ממוצע קומה ומוצק. מבטו חודר ונוקב. קולו הקשה נוטה להצטרד... אתה לעיתים נרתע מן העוצמה החבויה בו, חושש ממנו. הוא אלוף לוחם... הוא אינו שולח אנשים לשדה הקרב. הוא צועד בראשם... הוא נפצע בטנק חשוף בצריח... בתום המלחמה, במסדר שנכנס כבר להיסטוריה, הוא הודה לפקודיו. אחי גבורי התהילה, קרא להם, הישרנו מבט אל המוות והוא השפיל מבטו.”

הקשָר של גורודיש, יצחק רובינשטיין, שהפך לימים לאיש סודו, משחזר את הפעם הראשונה בה פגש את האלוף:

“כבר כשפגשתי אותו לראשונה ב6-6’ היו עליו סיפורים נוראיים שהוא טרוריסט. כולם מאוד פחדו ממנו. רק עצם אזכור שמו היה מעביר רעד אצל החיילים. באותו תרגיל בו נפגשנו, שהתרחש קצת לפני צומת ניצנה, באזור פארק גולדה של היום, הוא הגיע לקראת תחילת התרגיל. היה איזה אי-סדר בזחל”ם שלו, לא משהו רציני. ראיתי את גורודיש מביט שמאלה וימינה, שואל מי אחראי על מה שקורה כאן, ועוד לפני שהספיק לקבל תשובה, מורה לאחד הקצינים היותר-בכירים שם לזרוק את מי שהוא חשב שאשם בברדק, לבית-הכלא. זה הייתי אני. המשכנו בתרגיל ובסוף הוא שכח מכל העניין. זאת היתה הפגישה הראשונה שלי איתו.”

רובינשטיין נכלל בצוות הקבוע של אנשי המילואים שגורודיש אירגן לעצמו לתרגילים ולשעת מלחמה.

לדברי מקורביו, בתוך השאננות שקדמה למלחמה, דווקא אלוף הפיקוד גורודיש היה בין הבודדים שהעריכו כי עשוי לפרוץ עימות צבאי עם מצרים. במידה מסוימת הוא אפילו ייחל לכך. זמן קצר אחרי שמונה לתפקיד אלוף הפיקוד אמר גורודיש לחבר אחר, עו”ד שמעון טננבלט כי “כל מה שנשאר לי עכשיו כדי להתמנות לרמטכ”ל זו איזה מלחמה בתור אלוף פיקוד דרום.”

גם רובינשטיין הוזמן ללשכתו של גורודיש שבוע לפני המלחמה: “עליתי לקומה השנייה בפיקוד בבאר-שבע והוא אמר לי ‘תשמע אנחנו הולכים לקראת עימות מאוד קשה עם המצרים, אולי אפילו מלחמה.’ הוא שלח אותי לבדוק את כלי הרכב שלו, לוודא שכל מערכות הקשר תקינות ואחר-כך גורודיש אמר לי: ‘סע הביתה ויהיו איתך בקשר.’ פעלתי לפי ההוראות ודאגתי שגם הטנק וגם הנגמ”ש וגם הג’יפ של האלוף יהיו מוכנים למלחמה.”

חשוב לציין בעניין זה כי על-פי עדויות אחרות ודברים שגורודיש אמר בפורומים אחרים, הרי שהוא כלל לא צפה את המלחמה ומסקנות ועדת אגרנט בעניין זה היו נגדו. התבטאויות של “מלחמה באופק” אפשר למצוא דווקא אצל אלוף מנדלר בשבוע שלפני פרוץ הקרבות.

אלא שלמרות ההתבטאויות הללו, ולמרות שבצה”ל הוכרזה כבר, ב-1 באוקטובר, כוננות כללית מחשש למלחמה עם סוריה ומצרים, ולמרות הדיווחים הרבים על תגבור מסיבי של הצבא המצרי, החליט גורודיש שיש לו דברים יותר חשובים לעשות, ויצא ביום חמישי, ה-4 באוקטובר לחיפה, לסוף-שבוע אישי. הוא הוזעק בחזרה לתל-אביב ביום שבת בבוקר, אחרי שכמה נסיונות לאתרו עלו בתוהו. לימים שאלה ועדת אגרנט את אלוף הפיקוד מדוע החליט לצאת לחיפה דווקא כשבצה”ל מוכרזת כוננות גבוהה. גורודיש לא הצליח לספק את הוועדה בתשובתו.

המשך הפרק בספר המלא