פתח דבר
גדוד 266 1, גדוד מילואים של חיל השריון מ"חטיבת הגיוס המהיר"2 179 של פיקוד הצפון (עוצבת "ראם"), היה הכוח הראשון שעלה לתגבר את כוחות צה"ל ברמת הגולן, כמה שעות לאחר תחילת מלחמת יום הכיפורים. משימתו הייתה בלימת כוחות סוריים שהגיעו כבר במוצאי יום הכיפורים תשל"ד למרחק של קילומטרים ספורים מנפח – הבסיס החשוב ביותר של צה"ל ברמת הגולן, "לב הרמה"3, שבו ישבו המפקדות של רוב הכוחות שלחמו ברמת הגולן עם תחילת המלחמה, לרבות חבורת הפיקוד הקדמית (חפ"ק) של אלוף פיקוד הצפון.
לקרבות הגבורה של כוחות הגדוד במרחב נפח ובמרחב סינדיאנה, מלפנות בוקר ועד שעות אחר הצוהריים של 7 באוקטובר 1973, היה חלק משמעותי ביותר בבלימת התקדמות הכוחות הסוריים במרכז הרמה, בדרך למימוש תוכניתם להמשיך מנפח מערבה, לכיבוש גשר בנות יעקב, ולהמשיך מסינדיאנה צפונה ומזרחה לכיתור אפשרי של כוחות חטיבה 7 ולהשמדתם, הן בעמק הבכא וצפונה לו והן בפתחת קוניטרה הדרומית. מימוש התוכנית הזו על ידי הסורים היה חורץ את גורלן של מרכז הרמה וצפונה – להיכבש על ידם כבר ביממה הראשונה למלחמה. הצלחת כוחות הגדוד במשימותיהם במהלך היום השני למלחמה גם העניקה לכוחות המילואים את השעות הקריטיות שלהן היו זקוקים כדי להתארגן בימ"חים4 שלהם, להגיע למרכז הרמה בצורה מאורגנת ככל האפשר וליטול את הפיקוד על המשך הקרבות, עד לסילוק אחרון הסורים מהרמה, פחות מארבע יממות מתחילת המלחמה.
ההיסטוריה נלמדת בזכותם של מי שכתבו אותה, ועל־פי גרסתם. שנים רבות הובלט, ובצדק, חלקם של גדודי שריון מחטיבות 7, 188 ו־679, ומהאוגדות המשוריינות 210 ו־146 בקרבות הבלימה ברמה. אך לעומתם, סיפור הגבורה של כוחות גדוד המילואים 266 סופר בקיצור רב, אם בכלל. ספר זה מבקש לתקן עוול היסטורי בן עשרות שנים ולספר על הישגי כוחות הגדוד בקרבות הבלימה ברמה, שאותם יש להעלות על נס – בייחוד לאור המחדלים של הדרג המדיני ושל הדרג הצבאי הבכיר בישראל בימים שלפני המלחמה. בעטיים של מחדלים אלה נכפה על הגדוד להצטייד בטנקים פגומים ולהעפיל עימם בבהילות לרמת הגולן בלוח זמנים שהיה קצר משמעותית מזה שנקבע בפקודות שנכתבו לפני המלחמה. לוח זמנים חפוז זה גרם לכך שלא הייתה ללוחמי הגדוד אפשרות להצטייד בתחמושת בכמות מספיקה, כמו גם בציוד אופטי מתאים למערכות בקרת האש של הטנקים ובמפות קוד5 של רמת הגולן. חוסרים אלה פגעו ביכולתו של הגדוד לפעול במהלך קרבות הבלימה ברמה בצורה המאפיינת את רמתם המקצועית הגבוהה של מפקדיו וחייליו, שרבים מהם היו לוחמים מאומנים ובעלי ניסיון רב שנצבר במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמבצעים בין המלחמות.
גדוד 266 נפגע באופן משמעותי במהלך הקרבות שבהם השתתף באותו יום באוקטובר. כמעט כל הסגל הבכיר שלו נפגע: המג"ד נפצע קשה, הסמג"ד ואחד המ"פים נהרגו ומ"פ נוסף נפל בשבי. כמו כן, נהרגו ונפצעו מפקדים ולוחמים רבים מהגדוד. היקף אבדות זה גרם לכך שכוחות הגדוד הפסיקו להתקיים ככוחות עצמאיים כבר בצוהרי היום השני למלחמה. ואולם, עשרות ממפקדיו ומלוחמיו של הגדוד, ששרדו את התופת במרכז רמת הגולן, היו שותפים מלאים להתארגנות מחדש של כוחות צה"ל ברמה, שלאחריה לחמו רבים מהם תחת פיקודן של חטיבות 679 ו־7, הן עד סוף שלב סילוק האויב הסורי מכל שטחי רמת הגולן בבוקר 10 באוקטובר, והן בהתקפת הנגד של צה"ל לתוך "המובלעת" הסורית, שהחלה ביום שלמוחרת.
במהלך כתיבת הספר התגלה לי שכוח נוסף של חטיבה 179 פעל במרחב נפח, ללא קשר לפעילות כוחות גדוד 266. מדובר בפלוגת החרמ"ש (חיל רגלים משוריין) של גדוד 96 של החטיבה, שהגיעה לנפח ב־7 באוקטובר, לפנות בוקר. פלוגה זו התארגנה להגנה על הבסיס מפני חדירת קומנדו סורי ולחמה בגזרה ביום ראשון בצוהריים, בקרב הגורלי שמנע מהסורים לכבוש את המחנה. למיטב ידיעתי, באף ספר שנכתב על המלחמה בכלל ועל הקרבות במרכז הרמה בפרט לא הוזכרו שמה ופועלה של פלוגה זו, שאיבדה בקרב על נפח חמישה מלוחמיה. על כן החלטתי לכלול את קורותיה של הפלוגה בספר.
ההחלטה לכתוב על קורותיו של הגדוד ביממה הראשונה למלחמה גמלה בליבי ביוני 2023, כמה חודשים אחרי שפרסמתי פוסט ברשת החברתית "פייסבוק" ובו פירטתי על לחימת הגדוד באזור נפח, כפי שהבנתי אותה מהמעט שקראתי על אודותיה בספרים שחוברו על האירועים ברמה במהלך המלחמה. זמן קצר אחר כך, באחד מערבי השבת בחודש מאי, יצר איתי קשר יעקב פרלשטין (פֶרָלֶ'ה), שהיה בתחילת המלחמה מפקד מחלקה בפלוגה ב' של הגדוד. הוא התנצל על כך שהוא מתקשר בעיתוי לא נוח, ובמשך שעה ארוכה דיבר בהתרגשות על קורות הוריו באירופה בזמן השואה, על קורותיו בצה"ל במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, על חלקו בקרבות הגדוד במלחמת יום הכיפורים ועל לחימתו לאחר מכן בשורות חטיבה 679, עד פציעתו, בעומק המובלעת הסורית. פרל'ה הדגיש בדבריו את העוול שנעשה לגדוד בכך שעד היום רבים מהכותבים על־אודות המלחמה התעלמו, או שסיפרו מעט, על גבורת מפקדי הגדוד ולוחמיו באחד הקרבות החשובים במלחמת יום הכיפורים.
את ארוחת השבת הפסדתי ברצון. הרווחתי, כבונוס, את ההיכרות עם פרל'ה ואת עידודו שאכתוב ספר שיתאר את אותה יממה קריטית בחיי הגדוד. אני רוצה להודות לפרל'ה על ההשראה לכתיבת הספר, על עשרות שיחות טלפון, על מאות הודעות SMS שהחלפנו בתהליך כתיבתו, ובעיקר על הידע הרב שהעניק לי ועל סבלנותו הרבה לענות לשאלותיי בנושאים הקשורים לגדוד, לפני המלחמה ובמהלכה, בכל שעות היום והלילה.
לא קל לספר את סיפורה של יחידה צבאית, המורכב מסיפוריהם של עשרות מלוחמיה, גם כאשר מדובר ביום אחד של לחימה, גורלי ככל שיהיה. קשה יותר לעסוק בקורותיה ממרחק של חמישים שנה, במהלכן מתעמעם הזיכרון, ואולי אף נבנה מחדש ומתעתע במקרים מסוימים. אשר על כן, ובשל הרצון לדייק ככל הניתן בפרטי סיפורו של הגדוד, חזרתי וקראתי ספרים רבים שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, הן מההיבט המדיני והן מההיבט הצבאי, ואשר המתואר בהם מהווה מסגרת שבתוכה ניתן להבין את סיפור לחימתו של הגדוד. כמו כן, ערכתי ראיונות עם כשישים מפקדים ולוחמים בגדוד ועם מפקדים בכוחות נוספים שלחמו במרכז הרמה ובנפח לצד הגדוד, וכן עם אלמנות, יתומים ויתומות של לוחמי הגדוד שנפלו בקרבות. בשיחות אלה ביקשתי להתחקות אחר קורותיהם של הלוחמים מרגע קבלת צווי 8 ביום הכיפורים בצוהריים ועד שכוחות הגדוד חדלו להתקיים. שמעתי מהמרואיינים שלי גם על פעילותם בהמשך המלחמה של לוחמי הגדוד ששרדו את קרבות 7 באוקטובר, וגם על קורותיהן של משפחות החללים מרגע שנודע להן על נפילתם בקרבות ועד עצם היום הזה.
אחד מהקשיים המשמעותיים שבפניהם עמדתי במהלך כתיבת הספר נבע מכך שכל שלושת הכוחות הפלוגתיים של הגדוד, שנטלו חלק בקרבות, עלו לרמה כאשר הם לא אורגניים, וזאת בשל החשיבות הרבה שיוחסה לעלייתם המהירה לנפח, לאור פריצת קווי ההגנה של צה"ל במרכז הרמה ובדרומה בשעות הראשונות למלחמה. לוח הזמנים הקצר שנכפה על פלוגות אלה מרגע הגעת הלוחמים לימ"ח בפילון ועד יציאתם ממנו לקרבות ברמה, הביא לכך שהטנקים שהיו ברשות הגדוד לא אוישו באנשי הצוותים שתוכננו לאייש אותם, על־פי השיבוצים הקרביים שנקבעו לפני המלחמה. במקום זאת, אוישו הטנקים של הגדוד בלוחמים שהגיעו ראשונים לימ"ח. אי לכך, אוישו רבים מהטנקים של פלוגות הגדוד בלוחמים שלא השתייכו לאותן פלוגות, ואף בלוחמים שהשתייכו לגדודים אחרים בחטיבה. במקרים רבים הורכבו צוותי הטנקים אך ורק מאנשי צוות שבהכשרתם היו קצינים ומפקדי טנקים (מט"קים). כוח פלוגתי אחד של הגדוד הורכב ממפקדי טנקים שכמעט כולם היו קצינים.
אשר על כן, רבים מהמפקדים ומהלוחמים שעלו במוצאי יום הכיפורים מהימ"ח למרחב נפח לא הכירו את אנשי הצוות שהיו איתם בטנקים, וממילא לא הכירו גם את מפקדיהם. מפקדים רבים לא הכירו את המפקדים שלחמו לצידם, אלא בכינוי שלהם ברשתות הקשר. חלק לא מבוטל מהלוחמים אינם יודעים גם היום מי היו אנשי הצוות שלחמו עימם בטנקים מאחר שלא היה להם פנאי לעשות היכרות כזו בהתארגנות המזורזת בימ"ח, בתנועה ממנו לרמת הגולן ובמהלך הקרבות. בעיות אלה הקשו מאוד על גילוי שמותיהם של המפקדים והלוחמים שנטלו חלק בקרבות הגדוד, וממילא הקשו על בניית תמונה כוללת ושיטתית בכל הנוגע לפעילות הגדוד לפני העלייה לרמה ובמהלך קרבות היום השני למלחמה.
במהלך הכתיבה גיליתי עד כמה קשה לדבר עם לוחמים ומפקדים שחוו אירועים קשים במהלך הלחימה ברמה. כמה פעמים במהלך התחקיר לספר נתקלתי במפקדים ובלוחמים שהתחילו את השיחה עימי בכך שהם לא מעוניינים לדבר על המלחמה, אבל אחר כך קשה היה להפסיק את שטף דיבורם, למרות הקושי שחשו כאשר סיפרו על האירועים הקשים שבהם נטלו חלק, ובעיקר אירועים שבהם נהרגו לוחמים ומפקדים בגדוד, וגם פקודים. רבים מהדוברים, גם אלה שרצו לספר, הדגישו כי הם סובלים במשך שנים רבות או שסבלו בעבר במשך תקופות ארוכות מתופעות של פוסט־טראומה.
זהותו של אחד ממפקדי הכוחות שלחמו באזור נפח, אשר התברר לי יותר מאוחר שכבר שנים אינו מגיע לאזכרות ולכנסים של החטיבה, לא הייתה ידועה כלל למשפחות השכולות של פקודיו אלא בכינויו, כפי שזה הופיע בחוברת לזכרו של אחד מפקודיו שנהרג בקרבות ליד נפח. כאשר מצאתי אותו, בעמל רב ובשיתוף פעולה של המשפחות השכולות ושל מפקדים בחטיבה, סיפר לי המפקד כי היעדרותו מפעילויות החטיבה נובעת מהקושי המנטלי להיזכר במה שקרה באותו יום באוקטובר. הוא קיבל באופן קשה את העובדה שמשפחות הלוחמים שהיו כפופים לו בזמן המלחמה לא יודעות עד היום על הנסיבות שהובילו לנפילת יקיריהם, כפי שלמדתי בסיור שערכה החטיבה לגדודיה ברמת הגולן בסוף יולי 2023. למרות הקושי לדבר על המלחמה, ולמרות שביקש שלא אשתף עם המשפחות את מספר הטלפון שלו, נתן לי אותו מפקד בשיחה בינינו פרטים ששופכים אור על פעילותו ועל פעילות לוחמיו, וביקש ממני שאעביר את הפרטים למשפחות השכולות כדי להפוך את סימני השאלה על אודות יקיריהן באותה יממה גורלית לסימני קריאה. וכך עשיתי.
כמה מהיתומות ומהיתומים שעימם דיברתי במהלך כתיבת הספר פירטו באוזניי את הקשיים שהם חווים מאז אביהם נעלם מחייהם, וזאת למרות הגיל הצעיר שבו נפרדו ממנו, ולמרות שחלקם נולדו רק לאחר שנהרג. שיחות אלה חידדו אצלי, וראוי היה שיחדדו גם אצל מקבלי ההחלטות בצה"ל ובמשרד הביטחון, את חשיבות ניהול "המלחמה שאחרי המלחמה", אשר במהלכה על מערכת הביטחון לסייע לאלמנות, ליתומים וליתומות, להתמודד מול מצב אישי ומשפחתי קשה שנכפה עליהם, ואשר משנה את חייהם מקצה לקצה.
מעבר לסיפורו של גדוד 266 כיחידה לוחמת, ביקשתי שהספר יהיה גם מסמך אנושי על ישראלים יפים בחורף 1973, שנעקרו ברגע אחד מבתיהם ושהוטלו על ידי צבאם ומדינתם, בחופזה ובחוסר סדר מוחלט, למלחמה שהייתה מהקשות שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. אני מודה למרואיינים ולמרואיינות שהקדישו מזמנם וסיפרו לי במהלך כתיבת הספר את סיפוריהם, שנשזרו יחד לסיפור אחד על יחידת מילואים מופלאה, שתרמה באופן משמעותי להצלת רמת הגולן מכיבוש סורי כבר ביממה הראשונה למלחמת יום הכיפורים.
חמישים שנה בדיוק אחרי קרבות הגבורה של גדוד 266 באזור נפח, ויום אחד לאחר שלוחמי פלוגה ג' של הגדוד חנכו גלעד לזכר חבריהם על ציר הנפט, דרומית לנפח, פרצה מלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה. היא החלה עם כיבוש יישובי עוטף עזה על ידי ארגון הטרור חמאס, ונמשכה בהשבת השליטה הישראלית ביישובי העוטף ובכיבוש הרצועה על ידי צה"ל, במחיר כבד מנשוא של כ־1,500 חללים וכ־290 חטופים וחטופות, רובם המוחלט אזרחים – גברים, נשים וילדים חפים מפשע – שנכון למועד סיום כתיבתו של ספר זה רק חלקם שב לישראל בעסקאות עם ארגון הטרור חמאס או במבצעי חילוץ, כשהם חיים או מתים.
נסיבות פריצתה של המלחמה – ובמרכזן כשל מודיעיני ומבצעי, הזעקות הנואשות לעזרה מקו המגע עם האויב ביישובי העוטף, הכוח הצבאי הקטן שעמד מול חמאס בעטיו של המחדל והניסיון של כוחות צבאיים קטנים להשיב את המצב לקדמותו, תוך שהם מגיעים לחזית טיפין־טיפין מבסיסים בעורף, בבהילות ובצורה לא מתוכננת ולא מאורגנת – היו דומות בצורה מצמררת להתרחשויות ביממה הראשונה של מלחמת יום הכיפורים, שספר זה מתרכז בתיאורן.
על כן, לרבים היה נדמה, מאז תחילת המלחמה בעזה, כי המסקנות והלקחים מהמלחמה שהחלה ביום הכיפורים תשל"ד לא הופקו, ושייתכן כי הבעיות שהביאו לפריצתה בהפתעה אף החריפו בשמחת תורה תשפ"ד – בעיקר מבחינה מודיעינית ומבצעית – והביאו לתשלום מחיר כבד מנשוא בחייהם של אזרחים ישראלים, ובאובדן האמון של הציבור במנהיגיו הפוליטיים והצבאיים. נדמה לי שהקורא הערני יוכל לנתח לאחר קריאת הספר את מחדלי 1973 בהשוואה למחדלי 2023, בתקווה שהפעם, שלא כמו לפני חמישים שנה, יופקו הלקחים על ידי הדרג המדיני והצבאי, על מנת שישראל לא תחווה יותר את שחוותה בשתי המלחמות האלה.
אני מבקש להודות לכמה אנשים ונשים שבלעדיהם היה קשה יותר, ואולי בלתי אפשרי, לכתוב ספר זה.
תודתי המיוחדת נתונה למג"ד 266 עוזי מור, למ"פ ג', אמנון שרון, למ"פ א', ששי קרן ולסמ"פ א', יהודה וגמן, שהעשירו את הידע שלי על אירועי היממה הגורלית בחיי הגדוד, השיגו לי מידע שבאמצעותו יכולתי להגיע לעשרות המרואיינים והמרואיינות לספר, והיו זמינים לעשרות הודעות וטסאפ ו־SMS בכל שעות היממה, במהלכן דנו יחד במידע הרב שהצטבר על קורות הגדוד, בניסיון לגלות פרטים הקשורים בקרבות שבהם נטל חלק או באירועים הקשורים בלוחמים שכבר לא נמצאים עימנו, באופן שיעיד על מהלך לחימתם ועל נסיבות מותם.
תודה גם למ"מ הסיור של הגדוד במלחמה, שלום זוהר ('שולם'), שאסף לאחר תום המלחמה מידע רב שכלל את שמות אנשי הצוות שהיו בטנקים שבהם נהרגו לוחמים. זוהר, שהתנדב אחרי המלחמה לבקר את המשפחות השכולות ולשמור עימן על קשר, השתמש במידע שצבר כדי לחבר בין המשפחות ובין מי שהיו עם יקיריהן ברגעים האחרונים לחייהם. מידע זה, אותו השכיל זוהר לשמור במחברת, היווה קצה חוט חשוב ביכולתי לגבש לפחות חלק מהשיבוץ הקרבי של צוותי הטנקים של הגדוד, בצורה שאפשרה לי להגיע בהמשך לרבים מהם כדי לקבל את עדותם לצורך כתיבת הספר. תהליך זה עזר לי רבות להגיע לתמונה טובה יותר בנוגע לקורותיהם של כוחות הגדוד ב־24 השעות הראשונות למלחמה. זוהר, בוגר מלחמת השחרור, נפטר במהלך כתיבת הספר, בינואר 2024. יהי זכרו ברוך.
תודה לאלמנות, ליתומים, ליתומות, לקרוביהם של הנופלים, לשומרי ולשומרות זכרם ולמשפחות המאמצות שלהם, שבמהלך השיחות עימם הבנתי טוב יותר את ההיבט האישי והמשפחתי של האובדן, ושבזכותם התחברתי טוב יותר ללוחמים שאינם, וגם הבנתי איזו מדינה יפה יש לנו.
אני מבקש גם להודות למרכז למלחמת יום הכיפורים, שאתר האינטרנט העשיר שלו אִפשר לי להגיע בקלות לספרים שנכתבו על המלחמה ולמסמכים ראשוניים ששפכו אור על קורותיה של המלחמה ועל קורותיהם של מפקדים בגדוד; כגון דוח ועדת אגרנט ועדויות של מפקדים ולוחמים בפני אוספי החומרים של הוועדה, כמו גם עדויות של מפקדים ולוחמים בגדוד ובכוחות נוספים שלחמו במרחב נפח־סינדיאנה, כפי שהוצגו בפני אוספי החומרים של ועדת נבו ובפני אנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל מייד אחרי המלחמה. כמו כן, אני מודה לפרויקט "דור כיפור 73", שמוביל יעקב חורין, על עזרתו במציאת לוחמים ומפקדים שהתראיינו לצורך כתיבת הספר, ועל הראיונות המצולמים שאותם מעמיד הפרויקט בדף הפייסבוק שלו לכל מי שמתעניין בקורותיה של המלחמה ובקורות הלוחמים שהשתתפו בה.
ספר זה מוקדש באהבה ובהערצה לאשתי, חגית, ולבנים שלי, רון וכפיר, שהם הסיבה לכל מה שאני עושה, ולגיבורי גדוד 266, החיים והמתים, שלחמו ב־7 באוקטובר 1973 במרכז רמת הגולן, ולבני משפחותיהם.
הערות
1 גדוד מילואים בחטיבה 179, שהורכב משלוש פלוגות טנקים (א’, ב’ ו־ג’), שאת לחימתן בנפח מפרט ספר זה, ומפלוגת חרמ”ש (ה’), שלא השתתפה בלחימת הגדוד באזור נפח, מסיבות שיפורטו בהמשך
2 חטיבה שאמורה להתגייס, בשעת חירום, מוקדם יותר מחטיבות אחרות בפיקוד, בלוח זמנים שיפורט בהמשך
3 זה הכינוי שלו זכה מחנה נפח בספר “תולדות מלחמת יום הכיפורים”, הספר הרשמי של צה”ל על המלחמה, בעריכת אלחנן אורן (עמ’ 69)
4 בימ”ח מרוכז כל ציודה של יחידת המילואים, מטנקים ונגמ”שים ועד לציוד האישי של הלוחמים
5 מפות שבהן מצוינים צירים ויעדים בשמות קוד – לצורך דיבור בשפה משותפת ברשתות הקשר ולצורך כתיבת פקודות – בצורה שהאויב לא יוכל לפענח. מפת הקוד שבה השתמשו כוחות צה”ל במלחמת יום הכיפורים זכתה לשם “רענן”
רק להוריד רשתות הסוואה
יום שישי, 5 באוקטובר 1973. השעה 08:00.
החיילים הסדירים המשרתים בימ"ח של חטיבת המילואים 179 בפילון, שליד ראש פינה, יוצאים לחופשת יום הכיפורים. שעתיים לאחר מכן מורידה מפקדת אוגדה 36 למפקדת החטיבה פקודה ל"כוננות ג", תחת שם הקוד "בריח". משמעותה של הפקודה היא העלאה של הכוננות במערך הצבא הסדיר, מחשש למלחמה. עד הערב מוחזרים חיילי הימ"ח מחופשתם.6
ערב יום הכיפורים בעין שמר. כמה מחברי הקיבוץ מתכנסים לפגישה מסורתית שעוסקת בדרך כלל בענייני היום ובענייניה של המדינה, אבל הפעם הפגישה מעט שונה. החברים, קצינים ולוחמים במילואים מכל זרועות צה"ל, מספרים על חוויותיהם נוכח מה שנראה בימים האחרונים כמתיחות ביטחונית חריגה ברמת הגולן ובסיני. עוזי מור סיים שלושה ימים לפני כן תרגיל גיוס מלא של חטיבת "ראם", בה הוא משמש כמפקד גדוד (מג"ד) 266. במסגרת התרגיל הגיעו כל הלוחמים והמפקדים בחטיבה לימ"ח, וחלק מהטנקים אף זוודו באופן מלא לקראת לחימה. כמו כן, נערכו במהלך התרגיל סיורים ברמת הגולן לבעלי תפקידים מרמת מפקדי פלוגות ומעלה, וזאת ביוזמת מפקד הפיקוד, האלוף יצחק חופי. מור מספר על מה שראו עיניו – שפע של אמצעי לחימה בצד הסורי של הגבול, שרק מחכים שיורידו מהם את רשתות ההסוואה. "ההמשך של מה שראיתי הוא רק מלחמה", אומר עוזי לבני שיחו.
ממפגש החברים הולך מור לביתו, ומכין את ציודו האישי, בעיקר מדים צבאיים ונעליים. בביתו אין טלפון, ומי שרוצה למצוא אותו באותם ימים עושה כן באמצעות הטלפון של שכנו מהקיבוץ, הטייס גדעון מגן. עכשיו, רגע לפני שהוא נרדם, מור מוזעק לטלפון של מגן. מפקד חטיבה (מח"ט) 179, רן שריג, על הקו. "תהיה צמוד לטלפון", הוא אומר למג"ד.
יום שבת, 6 באוקטובר. השעה 09:50.
במטה חטיבת "ראם" בפילון מתקבלת הפקודה לגיוס החטיבה, ומופעלת מייד רשת הגיוס7. השעה 10:00. עוד שיחת טלפון משריג למור: "תעלה כמה שיותר מהר". המסר ברור. מור מזעיק לביתו את מ"פ המפקדה של הגדוד, שלמה שרוני, הגר בקרבת מקום, והשניים שמים פעמיהם לימ"ח במכוניתו של שרוני. בדרך צפונה מכוון מור את הרדיו ברכב לתדר של גלי צה"ל, מתוך הנחה שאם יקרה משהו בעודו בדרכו לפילון, יופר בתחנה הצבאית השקט של יום הכיפורים לטובת שידור סיסמאות הגיוס.
מ"גולני" לשריון
דרך ארוכה עשה בצה"ל הקצין עתיר הניסיון, בן ה־38, נשוי ואב לשלושה ילדים, מהיום שבו לבש לראשונה מדים ועד יום הכיפורים תשל"ד. מור התגייס ב־1953 לחטיבת "גולני", והשתחרר מהשירות הצבאי אחרי שלוש וחצי שנים כסגן מפקד פלוגה (סמ"פ) בגדוד 13 של החטיבה. כשלושה חודשים אחרי השחרור קיבל מור צו 8, כדי ליטול חלק בהסבה לשריון, לאור העובדה שצה"ל החליט על מדיניות של תגבור החיל באמצעות העברה של לוחמים וקצינים ממערך חיל הרגלים (החי"ר) למערך המשוריין.
במלחמת סיני, שהחלה כאשר הוא נמצא באמצע קורס קציני שריון (קק"ש), שהוא השלב האחרון בהסבה, שימש מור כקצין סיוע אווירי (קס"א) בצוות גדודי משוריין שכבש את רצועת עזה והגיע עד חאן יונס, וזאת לאור ניסיונו בתפקיד דומה שביצע במשך תקופה מסוימת כאשר שירת בחטיבת "גולני".
חיל השריון רצה מאוד את מוסבי החי"ר, שאפשרו לו לתגבר את שורותיו בלוחמים ובקצינים איכותיים ורבי־ניסיון, אבל החיל לא סמך מספיק על לוחמיו ועל קציניו המוסבים, שזה מקרוב באו, ולכן רבים מהם שימשו בתום ההסבה בתפקידים ביחידות חרמ"ש, ולא כמפקדים ביחידות טנקים. כך קרה גם למור, שאחרי המלחמה, ולאחר שסיים קורס קציני שריון, שימש כמ"מ בגדוד החרמ"ש במילואים 278 של חטיבה 37 (לפני שזו החליפה את מספרה ל־179), ואחר כך כקמב"ץ וכמ"פ בגדוד. אחרי מלחמת ששת הימים (1969), מונה לתפקיד סגן מפקד גדוד (סמג"ד) חרמ"ש 278 בחטיבה, שמאוחר יותר הוסב לגדוד טנקים.
קצת אחרי שהחלה ההסבה של הגדוד, הגיע למור שליח מצה"ל, שהזמין אותו לשיחה אצל מפקד גייסות השריון, האלוף אברהם אדן (ברן), מקיבוץ נירים. בשיחה, שהתנהלה בין שני מכרים משני קיבוצים סמוכים שהיחסים ביניהם הדוקים, סוכם כי מור יקבל את הפיקוד על גדוד החרמ"ש במילואים 58 של חטיבה 14, שכבר גויס לתעסוקה מבצעית בעזה, ואשר המג"ד שלו היה חולה ביותר ולא היה מסוגל להמשיך ולפקד עליו. שלוש שנים שימש מור בתפקיד, שכָּלל לא רק אימוני גדוד אלא גם תעסוקות מבצעיות ברצועת עזה וברמת הגולן.
בעוצבת "ראם" לא שכחו את מור, והחזירו אותו לשורותיה באוקטובר 1972, והפעם כמפקד גדוד הטנקים 266 של החטיבה, כיורשו של "רפול" שפר, שפיקד על הגדוד במלחמת ששת הימים, וזאת לאחר שמור הספיק לעשות קורס מג"דים (מפקדי גדודים). בשנה שבה כיהן מור בתפקיד, הספיק הגדוד לעשות תעסוקה מבצעית ברמת הגולן ואימון גדודי בן כשבועיים בצאלים, שכלל מטווחים, מסלולי צוות, מחלקה ופלוגה, וכן תרגיל גדודי. מדובר היה בגדוד "משופשף" עם פיקוד חזק ועתיר ניסיון, שחלק משמעותי מקציניו ומלוחמיו השתתף במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמבצעים שבין המלחמות, ובראשם מבצע כראמה.8
הערות
6 החטיבה – מלחמת יום הכיפורים (1979), אריה מאיר – עורך, עמ’ 9
7 אריה מאיר, עמ' 9.
8 עוזי מור, בשיחה עם המחבר, 7.8.23
תברח למדבר, שלא ימצאו אותך
מגטו וילנה לתעלת סואץ
רוזה נתנזון נולדה בשנת 1922 בעיר וילנה שבפולין, והייתה בין שלושת האחוזים של תושבי הגטו בעיר ששרדו את מחנות ההשמדה. בסוף מלחמת העולם השנייה פגשה שורד נוסף מהגטו, חיים פרלשטין, שנולד גם הוא בווילנה, בשנת 1914. הם התחתנו בעיר הולדתם ב־1946. בנם הבכור, יעקב, נולד ב־1947 בלודג', שאליה עברו בני הזוג אחרי נישואיהם. בנם הצעיר דרור נולד בשנת 1951 במעברת בת גלים בחיפה. לא רק מציונות הגיעו בני הזוג פרלשטין ארצה שנה לפני כן, אלא גם מתוך ביטחון שבמדינת היהודים לא יצטרכו ילדיהם לסבול מאנטישמיות כמו שסבלו הם בפולין, וגם לא יצטרכו להילחם על חייהם כפי שעשו הוריהם.
הגיוס של יעקב, הבכור, לשריון, בקיץ 1965, הכניס את הזוג פרלשטין לתזזית, ולא עזרה גם הפגישה של רוזה עם ראש אכ"א דאז, בתביעה שבכורה ישוחרר משירות בחיל קרבי. הבן נשאר בשריון; לא אוהב את הצבא, אבל אוהב את הטנקים. לא מתנדב לשום דבר, אבל עושה כל דבר שפוקדים עליו לעשות.
רוזה היא אימא מודאגת, כמו הרבה אימהות אחרות שבניהן משרתים בחילות קרביים בצה"ל. ביוני 1967, מעט אחרי שיעקב, קצין בגדוד 82 של חטיבה 7, סיים בשלום את מלחמת ששת הימים, שבמהלכה השתתף בכיבוש רצועת עזה והגיע עם כוחות צה"ל עד לתעלת סואץ, אירעה בתעלה תקרית, שידיעות לא מוסמכות גרסו שנהרגו בה מספר חיילים. הימים ימי טרום הטלפונים הסלולריים והרשתות החברתיות, והחדשות, הטובות והרעות, מגיעות לאט, בעוד שהשמועות עושות להן כנפיים.
גברת פרלשטין השתגעה מדאגה לגורל בנה, ולא ישנה כמה לילות מפחד שנהרג באותה היתקלות בתעלה. היא הייתה בטוחה שזה רק עניין של זמן עד שבשורת האיוב תקיש על דלתה. אחרי כמה ימים, כאשר כבר לא יכלה לסבול את האי־ודאות, לקחה רוזה את בעלה, ובמכונית הפולקסווגן שלהם, שידעה ימים טובים יותר, נסעו בני הזוג מחיפה לאשקלון, שם גרים המג"ד של יעקב, גבי עמיר, וכן צילה אורן ובעלה, הרופא ד"ר אריה, ההורים של שמואל, חברו בלב ובנפש של יעקב מהשירות הסדיר.
מתוך הנחה שאשקלונית מכירה אשקלוני, הובילה צילה את רוזה לבית של המג"ד עמיר, על מנת שזה יגלה לאם המודאגת אם בנה חי או מת. מתברר שמשפחות אורן ועמיר גרו שתיהן בשכונת אפרידר בעיר, והמשימה של אורן להגיע לביתו של עמיר קלה יחסית. למרבה המזל, המג"ד היה בבית, למרות שבאותה מידה יכול היה להיות עם חייליו בתעלה. הוא פתח את דלת ביתו והביט בשתי האימהות.
רוזה: "שלום. אתה מכיר את יעקב פרלשטין?"
המג"ד: "כן. הוא שובב גדול" (משום־מה, בין הקצין נעים ההליכות ובין עמיר היו כמה היתקלויות לא פשוטות, כפי שמעיד פרלשטין).
רוזה: "אני רק רוצה לדעת אם הבן שלי נמצא ברשימת ההרוגים בתקרית בתעלה."
המג"ד: "אני לא יכול לומר לך."
רוזה: "טוב, אז אני אשב כאן, מחוץ לבית, עד שאתה תגיד לי."
המג"ד עמיר נכנע לאיומים בהקמת התנחלות אימהות על סף דלתו. הוא נכנס לביתו, עיין ברשימת ההרוגים ויצא חזרה לאימהות המודאגות.
המג"ד: "בנך לא ברשימה."
רוזה: "תודה רבה."
רוזה פרלשטין התעלפה.
יום הכיפורים תשל"ד
ב־6 באוקטובר 1973, בחצי היום, רואה פרלשטין מחלון ביתה בחיפה תנועה רבה מהרגיל של כלי רכב בכבישים, ובהם גם כלי רכב צבאיים. היא מייד מרימה טלפון ליעקב בכורה, הגר בבאר שבע. יעקב הוא כבר מ"מ שריון במילואים בפלוגה ב' בגדוד 266, נשוי ואב לבן קטן והשני בדרך. זה עתה סיים תואר ראשון בהנדסה באוניברסיטה המקומית, והוא מתעתד להתחיל בעוד שבועות בודדים את התואר השני.
ליבה של האם מנבא לה רעות. אחרי מלחמה אחת שהיא זוכרת היטב באירופה, עוד שתי מלחמות שבהן נטל בנה חלק בשש השנים האחרונות בישראל ועוד פגישה דרמטית עם המג"ד עמיר באשקלון, אין לה כבר כוח לעוד חוויה מלחמתית, במקום שבו חשבה לגדל את ילדיה בשקט. היא מגייסת את האינסטינקטים שלה ממקומות אחרים, מזמנים אחרים ומנסיבות אחרות, ואומרת לבנה: "זזות פה הרבה מכוניות. משהו לא טוב קורה. אם זזות מכוניות צבאיות בטוח יבואו לקחת אותך. תארוז מזוודה, שים בה דברים ותברח למדבר, שלא ימצאו אותך."
בשביל פרלשטין, שיחת הטלפון מאימא רוזה מספיקה כדי לעשות את ההפך ממה שהציעה, ולהתקשר ליחידת המילואים שלו כדי לשאול מתי יגויס. הוא לא מקבל תשובה ברורה, אך מייד לאחר מכן מגיע לביתו שליח עם צו 8. יעקב אורז דברים בתיק גדול, ואומר "שלום" לאשתו ההרה ולילד. שלום אחרון, הוא חושב לעצמו ומגיע לאחת מנקודות האיסוף של אנשי המילואים בעיר. משם הוא עולה צפונה, לנקודת ריכוז הסעות במרכז הארץ. בהמשך, בעדיפות ראשונה השמורה ללוחמים, הוא עולה על אוטובוס נוסף לימ"ח חטיבה 179.9
יעקב פרלשטין מעל גבי צריח טנק, 1968.
באדיבות יעקב פרלשטין
צוות פרלשטין מגדוד 82 של חטיבה 7 אחרי תקרית על גדות תעלת סואץ, מציג את הפגיעה בטנק שלו, יוני 1967. משמאל לימין: יעקב פרלשטין, מאיר זמיר (לימים "טייגר"), שמעון זהות ויוסי נוימרק.
באדיבות יעקב פרלשטין.
הערות
9 יעקב פרלשטין, בשיחה עם המחבר, 14.8.23
פתח דבר
גדוד 266 1, גדוד מילואים של חיל השריון מ"חטיבת הגיוס המהיר"2 179 של פיקוד הצפון (עוצבת "ראם"), היה הכוח הראשון שעלה לתגבר את כוחות צה"ל ברמת הגולן, כמה שעות לאחר תחילת מלחמת יום הכיפורים. משימתו הייתה בלימת כוחות סוריים שהגיעו כבר במוצאי יום הכיפורים תשל"ד למרחק של קילומטרים ספורים מנפח – הבסיס החשוב ביותר של צה"ל ברמת הגולן, "לב הרמה"3, שבו ישבו המפקדות של רוב הכוחות שלחמו ברמת הגולן עם תחילת המלחמה, לרבות חבורת הפיקוד הקדמית (חפ"ק) של אלוף פיקוד הצפון.
לקרבות הגבורה של כוחות הגדוד במרחב נפח ובמרחב סינדיאנה, מלפנות בוקר ועד שעות אחר הצוהריים של 7 באוקטובר 1973, היה חלק משמעותי ביותר בבלימת התקדמות הכוחות הסוריים במרכז הרמה, בדרך למימוש תוכניתם להמשיך מנפח מערבה, לכיבוש גשר בנות יעקב, ולהמשיך מסינדיאנה צפונה ומזרחה לכיתור אפשרי של כוחות חטיבה 7 ולהשמדתם, הן בעמק הבכא וצפונה לו והן בפתחת קוניטרה הדרומית. מימוש התוכנית הזו על ידי הסורים היה חורץ את גורלן של מרכז הרמה וצפונה – להיכבש על ידם כבר ביממה הראשונה למלחמה. הצלחת כוחות הגדוד במשימותיהם במהלך היום השני למלחמה גם העניקה לכוחות המילואים את השעות הקריטיות שלהן היו זקוקים כדי להתארגן בימ"חים4 שלהם, להגיע למרכז הרמה בצורה מאורגנת ככל האפשר וליטול את הפיקוד על המשך הקרבות, עד לסילוק אחרון הסורים מהרמה, פחות מארבע יממות מתחילת המלחמה.
ההיסטוריה נלמדת בזכותם של מי שכתבו אותה, ועל־פי גרסתם. שנים רבות הובלט, ובצדק, חלקם של גדודי שריון מחטיבות 7, 188 ו־679, ומהאוגדות המשוריינות 210 ו־146 בקרבות הבלימה ברמה. אך לעומתם, סיפור הגבורה של כוחות גדוד המילואים 266 סופר בקיצור רב, אם בכלל. ספר זה מבקש לתקן עוול היסטורי בן עשרות שנים ולספר על הישגי כוחות הגדוד בקרבות הבלימה ברמה, שאותם יש להעלות על נס – בייחוד לאור המחדלים של הדרג המדיני ושל הדרג הצבאי הבכיר בישראל בימים שלפני המלחמה. בעטיים של מחדלים אלה נכפה על הגדוד להצטייד בטנקים פגומים ולהעפיל עימם בבהילות לרמת הגולן בלוח זמנים שהיה קצר משמעותית מזה שנקבע בפקודות שנכתבו לפני המלחמה. לוח זמנים חפוז זה גרם לכך שלא הייתה ללוחמי הגדוד אפשרות להצטייד בתחמושת בכמות מספיקה, כמו גם בציוד אופטי מתאים למערכות בקרת האש של הטנקים ובמפות קוד5 של רמת הגולן. חוסרים אלה פגעו ביכולתו של הגדוד לפעול במהלך קרבות הבלימה ברמה בצורה המאפיינת את רמתם המקצועית הגבוהה של מפקדיו וחייליו, שרבים מהם היו לוחמים מאומנים ובעלי ניסיון רב שנצבר במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמבצעים בין המלחמות.
גדוד 266 נפגע באופן משמעותי במהלך הקרבות שבהם השתתף באותו יום באוקטובר. כמעט כל הסגל הבכיר שלו נפגע: המג"ד נפצע קשה, הסמג"ד ואחד המ"פים נהרגו ומ"פ נוסף נפל בשבי. כמו כן, נהרגו ונפצעו מפקדים ולוחמים רבים מהגדוד. היקף אבדות זה גרם לכך שכוחות הגדוד הפסיקו להתקיים ככוחות עצמאיים כבר בצוהרי היום השני למלחמה. ואולם, עשרות ממפקדיו ומלוחמיו של הגדוד, ששרדו את התופת במרכז רמת הגולן, היו שותפים מלאים להתארגנות מחדש של כוחות צה"ל ברמה, שלאחריה לחמו רבים מהם תחת פיקודן של חטיבות 679 ו־7, הן עד סוף שלב סילוק האויב הסורי מכל שטחי רמת הגולן בבוקר 10 באוקטובר, והן בהתקפת הנגד של צה"ל לתוך "המובלעת" הסורית, שהחלה ביום שלמוחרת.
במהלך כתיבת הספר התגלה לי שכוח נוסף של חטיבה 179 פעל במרחב נפח, ללא קשר לפעילות כוחות גדוד 266. מדובר בפלוגת החרמ"ש (חיל רגלים משוריין) של גדוד 96 של החטיבה, שהגיעה לנפח ב־7 באוקטובר, לפנות בוקר. פלוגה זו התארגנה להגנה על הבסיס מפני חדירת קומנדו סורי ולחמה בגזרה ביום ראשון בצוהריים, בקרב הגורלי שמנע מהסורים לכבוש את המחנה. למיטב ידיעתי, באף ספר שנכתב על המלחמה בכלל ועל הקרבות במרכז הרמה בפרט לא הוזכרו שמה ופועלה של פלוגה זו, שאיבדה בקרב על נפח חמישה מלוחמיה. על כן החלטתי לכלול את קורותיה של הפלוגה בספר.
ההחלטה לכתוב על קורותיו של הגדוד ביממה הראשונה למלחמה גמלה בליבי ביוני 2023, כמה חודשים אחרי שפרסמתי פוסט ברשת החברתית "פייסבוק" ובו פירטתי על לחימת הגדוד באזור נפח, כפי שהבנתי אותה מהמעט שקראתי על אודותיה בספרים שחוברו על האירועים ברמה במהלך המלחמה. זמן קצר אחר כך, באחד מערבי השבת בחודש מאי, יצר איתי קשר יעקב פרלשטין (פֶרָלֶ'ה), שהיה בתחילת המלחמה מפקד מחלקה בפלוגה ב' של הגדוד. הוא התנצל על כך שהוא מתקשר בעיתוי לא נוח, ובמשך שעה ארוכה דיבר בהתרגשות על קורות הוריו באירופה בזמן השואה, על קורותיו בצה"ל במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, על חלקו בקרבות הגדוד במלחמת יום הכיפורים ועל לחימתו לאחר מכן בשורות חטיבה 679, עד פציעתו, בעומק המובלעת הסורית. פרל'ה הדגיש בדבריו את העוול שנעשה לגדוד בכך שעד היום רבים מהכותבים על־אודות המלחמה התעלמו, או שסיפרו מעט, על גבורת מפקדי הגדוד ולוחמיו באחד הקרבות החשובים במלחמת יום הכיפורים.
את ארוחת השבת הפסדתי ברצון. הרווחתי, כבונוס, את ההיכרות עם פרל'ה ואת עידודו שאכתוב ספר שיתאר את אותה יממה קריטית בחיי הגדוד. אני רוצה להודות לפרל'ה על ההשראה לכתיבת הספר, על עשרות שיחות טלפון, על מאות הודעות SMS שהחלפנו בתהליך כתיבתו, ובעיקר על הידע הרב שהעניק לי ועל סבלנותו הרבה לענות לשאלותיי בנושאים הקשורים לגדוד, לפני המלחמה ובמהלכה, בכל שעות היום והלילה.
לא קל לספר את סיפורה של יחידה צבאית, המורכב מסיפוריהם של עשרות מלוחמיה, גם כאשר מדובר ביום אחד של לחימה, גורלי ככל שיהיה. קשה יותר לעסוק בקורותיה ממרחק של חמישים שנה, במהלכן מתעמעם הזיכרון, ואולי אף נבנה מחדש ומתעתע במקרים מסוימים. אשר על כן, ובשל הרצון לדייק ככל הניתן בפרטי סיפורו של הגדוד, חזרתי וקראתי ספרים רבים שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, הן מההיבט המדיני והן מההיבט הצבאי, ואשר המתואר בהם מהווה מסגרת שבתוכה ניתן להבין את סיפור לחימתו של הגדוד. כמו כן, ערכתי ראיונות עם כשישים מפקדים ולוחמים בגדוד ועם מפקדים בכוחות נוספים שלחמו במרכז הרמה ובנפח לצד הגדוד, וכן עם אלמנות, יתומים ויתומות של לוחמי הגדוד שנפלו בקרבות. בשיחות אלה ביקשתי להתחקות אחר קורותיהם של הלוחמים מרגע קבלת צווי 8 ביום הכיפורים בצוהריים ועד שכוחות הגדוד חדלו להתקיים. שמעתי מהמרואיינים שלי גם על פעילותם בהמשך המלחמה של לוחמי הגדוד ששרדו את קרבות 7 באוקטובר, וגם על קורותיהן של משפחות החללים מרגע שנודע להן על נפילתם בקרבות ועד עצם היום הזה.
אחד מהקשיים המשמעותיים שבפניהם עמדתי במהלך כתיבת הספר נבע מכך שכל שלושת הכוחות הפלוגתיים של הגדוד, שנטלו חלק בקרבות, עלו לרמה כאשר הם לא אורגניים, וזאת בשל החשיבות הרבה שיוחסה לעלייתם המהירה לנפח, לאור פריצת קווי ההגנה של צה"ל במרכז הרמה ובדרומה בשעות הראשונות למלחמה. לוח הזמנים הקצר שנכפה על פלוגות אלה מרגע הגעת הלוחמים לימ"ח בפילון ועד יציאתם ממנו לקרבות ברמה, הביא לכך שהטנקים שהיו ברשות הגדוד לא אוישו באנשי הצוותים שתוכננו לאייש אותם, על־פי השיבוצים הקרביים שנקבעו לפני המלחמה. במקום זאת, אוישו הטנקים של הגדוד בלוחמים שהגיעו ראשונים לימ"ח. אי לכך, אוישו רבים מהטנקים של פלוגות הגדוד בלוחמים שלא השתייכו לאותן פלוגות, ואף בלוחמים שהשתייכו לגדודים אחרים בחטיבה. במקרים רבים הורכבו צוותי הטנקים אך ורק מאנשי צוות שבהכשרתם היו קצינים ומפקדי טנקים (מט"קים). כוח פלוגתי אחד של הגדוד הורכב ממפקדי טנקים שכמעט כולם היו קצינים.
אשר על כן, רבים מהמפקדים ומהלוחמים שעלו במוצאי יום הכיפורים מהימ"ח למרחב נפח לא הכירו את אנשי הצוות שהיו איתם בטנקים, וממילא לא הכירו גם את מפקדיהם. מפקדים רבים לא הכירו את המפקדים שלחמו לצידם, אלא בכינוי שלהם ברשתות הקשר. חלק לא מבוטל מהלוחמים אינם יודעים גם היום מי היו אנשי הצוות שלחמו עימם בטנקים מאחר שלא היה להם פנאי לעשות היכרות כזו בהתארגנות המזורזת בימ"ח, בתנועה ממנו לרמת הגולן ובמהלך הקרבות. בעיות אלה הקשו מאוד על גילוי שמותיהם של המפקדים והלוחמים שנטלו חלק בקרבות הגדוד, וממילא הקשו על בניית תמונה כוללת ושיטתית בכל הנוגע לפעילות הגדוד לפני העלייה לרמה ובמהלך קרבות היום השני למלחמה.
במהלך הכתיבה גיליתי עד כמה קשה לדבר עם לוחמים ומפקדים שחוו אירועים קשים במהלך הלחימה ברמה. כמה פעמים במהלך התחקיר לספר נתקלתי במפקדים ובלוחמים שהתחילו את השיחה עימי בכך שהם לא מעוניינים לדבר על המלחמה, אבל אחר כך קשה היה להפסיק את שטף דיבורם, למרות הקושי שחשו כאשר סיפרו על האירועים הקשים שבהם נטלו חלק, ובעיקר אירועים שבהם נהרגו לוחמים ומפקדים בגדוד, וגם פקודים. רבים מהדוברים, גם אלה שרצו לספר, הדגישו כי הם סובלים במשך שנים רבות או שסבלו בעבר במשך תקופות ארוכות מתופעות של פוסט־טראומה.
זהותו של אחד ממפקדי הכוחות שלחמו באזור נפח, אשר התברר לי יותר מאוחר שכבר שנים אינו מגיע לאזכרות ולכנסים של החטיבה, לא הייתה ידועה כלל למשפחות השכולות של פקודיו אלא בכינויו, כפי שזה הופיע בחוברת לזכרו של אחד מפקודיו שנהרג בקרבות ליד נפח. כאשר מצאתי אותו, בעמל רב ובשיתוף פעולה של המשפחות השכולות ושל מפקדים בחטיבה, סיפר לי המפקד כי היעדרותו מפעילויות החטיבה נובעת מהקושי המנטלי להיזכר במה שקרה באותו יום באוקטובר. הוא קיבל באופן קשה את העובדה שמשפחות הלוחמים שהיו כפופים לו בזמן המלחמה לא יודעות עד היום על הנסיבות שהובילו לנפילת יקיריהם, כפי שלמדתי בסיור שערכה החטיבה לגדודיה ברמת הגולן בסוף יולי 2023. למרות הקושי לדבר על המלחמה, ולמרות שביקש שלא אשתף עם המשפחות את מספר הטלפון שלו, נתן לי אותו מפקד בשיחה בינינו פרטים ששופכים אור על פעילותו ועל פעילות לוחמיו, וביקש ממני שאעביר את הפרטים למשפחות השכולות כדי להפוך את סימני השאלה על אודות יקיריהן באותה יממה גורלית לסימני קריאה. וכך עשיתי.
כמה מהיתומות ומהיתומים שעימם דיברתי במהלך כתיבת הספר פירטו באוזניי את הקשיים שהם חווים מאז אביהם נעלם מחייהם, וזאת למרות הגיל הצעיר שבו נפרדו ממנו, ולמרות שחלקם נולדו רק לאחר שנהרג. שיחות אלה חידדו אצלי, וראוי היה שיחדדו גם אצל מקבלי ההחלטות בצה"ל ובמשרד הביטחון, את חשיבות ניהול "המלחמה שאחרי המלחמה", אשר במהלכה על מערכת הביטחון לסייע לאלמנות, ליתומים וליתומות, להתמודד מול מצב אישי ומשפחתי קשה שנכפה עליהם, ואשר משנה את חייהם מקצה לקצה.
מעבר לסיפורו של גדוד 266 כיחידה לוחמת, ביקשתי שהספר יהיה גם מסמך אנושי על ישראלים יפים בחורף 1973, שנעקרו ברגע אחד מבתיהם ושהוטלו על ידי צבאם ומדינתם, בחופזה ובחוסר סדר מוחלט, למלחמה שהייתה מהקשות שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. אני מודה למרואיינים ולמרואיינות שהקדישו מזמנם וסיפרו לי במהלך כתיבת הספר את סיפוריהם, שנשזרו יחד לסיפור אחד על יחידת מילואים מופלאה, שתרמה באופן משמעותי להצלת רמת הגולן מכיבוש סורי כבר ביממה הראשונה למלחמת יום הכיפורים.
חמישים שנה בדיוק אחרי קרבות הגבורה של גדוד 266 באזור נפח, ויום אחד לאחר שלוחמי פלוגה ג' של הגדוד חנכו גלעד לזכר חבריהם על ציר הנפט, דרומית לנפח, פרצה מלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה. היא החלה עם כיבוש יישובי עוטף עזה על ידי ארגון הטרור חמאס, ונמשכה בהשבת השליטה הישראלית ביישובי העוטף ובכיבוש הרצועה על ידי צה"ל, במחיר כבד מנשוא של כ־1,500 חללים וכ־290 חטופים וחטופות, רובם המוחלט אזרחים – גברים, נשים וילדים חפים מפשע – שנכון למועד סיום כתיבתו של ספר זה רק חלקם שב לישראל בעסקאות עם ארגון הטרור חמאס או במבצעי חילוץ, כשהם חיים או מתים.
נסיבות פריצתה של המלחמה – ובמרכזן כשל מודיעיני ומבצעי, הזעקות הנואשות לעזרה מקו המגע עם האויב ביישובי העוטף, הכוח הצבאי הקטן שעמד מול חמאס בעטיו של המחדל והניסיון של כוחות צבאיים קטנים להשיב את המצב לקדמותו, תוך שהם מגיעים לחזית טיפין־טיפין מבסיסים בעורף, בבהילות ובצורה לא מתוכננת ולא מאורגנת – היו דומות בצורה מצמררת להתרחשויות ביממה הראשונה של מלחמת יום הכיפורים, שספר זה מתרכז בתיאורן.
על כן, לרבים היה נדמה, מאז תחילת המלחמה בעזה, כי המסקנות והלקחים מהמלחמה שהחלה ביום הכיפורים תשל"ד לא הופקו, ושייתכן כי הבעיות שהביאו לפריצתה בהפתעה אף החריפו בשמחת תורה תשפ"ד – בעיקר מבחינה מודיעינית ומבצעית – והביאו לתשלום מחיר כבד מנשוא בחייהם של אזרחים ישראלים, ובאובדן האמון של הציבור במנהיגיו הפוליטיים והצבאיים. נדמה לי שהקורא הערני יוכל לנתח לאחר קריאת הספר את מחדלי 1973 בהשוואה למחדלי 2023, בתקווה שהפעם, שלא כמו לפני חמישים שנה, יופקו הלקחים על ידי הדרג המדיני והצבאי, על מנת שישראל לא תחווה יותר את שחוותה בשתי המלחמות האלה.
אני מבקש להודות לכמה אנשים ונשים שבלעדיהם היה קשה יותר, ואולי בלתי אפשרי, לכתוב ספר זה.
תודתי המיוחדת נתונה למג"ד 266 עוזי מור, למ"פ ג', אמנון שרון, למ"פ א', ששי קרן ולסמ"פ א', יהודה וגמן, שהעשירו את הידע שלי על אירועי היממה הגורלית בחיי הגדוד, השיגו לי מידע שבאמצעותו יכולתי להגיע לעשרות המרואיינים והמרואיינות לספר, והיו זמינים לעשרות הודעות וטסאפ ו־SMS בכל שעות היממה, במהלכן דנו יחד במידע הרב שהצטבר על קורות הגדוד, בניסיון לגלות פרטים הקשורים בקרבות שבהם נטל חלק או באירועים הקשורים בלוחמים שכבר לא נמצאים עימנו, באופן שיעיד על מהלך לחימתם ועל נסיבות מותם.
תודה גם למ"מ הסיור של הגדוד במלחמה, שלום זוהר ('שולם'), שאסף לאחר תום המלחמה מידע רב שכלל את שמות אנשי הצוות שהיו בטנקים שבהם נהרגו לוחמים. זוהר, שהתנדב אחרי המלחמה לבקר את המשפחות השכולות ולשמור עימן על קשר, השתמש במידע שצבר כדי לחבר בין המשפחות ובין מי שהיו עם יקיריהן ברגעים האחרונים לחייהם. מידע זה, אותו השכיל זוהר לשמור במחברת, היווה קצה חוט חשוב ביכולתי לגבש לפחות חלק מהשיבוץ הקרבי של צוותי הטנקים של הגדוד, בצורה שאפשרה לי להגיע בהמשך לרבים מהם כדי לקבל את עדותם לצורך כתיבת הספר. תהליך זה עזר לי רבות להגיע לתמונה טובה יותר בנוגע לקורותיהם של כוחות הגדוד ב־24 השעות הראשונות למלחמה. זוהר, בוגר מלחמת השחרור, נפטר במהלך כתיבת הספר, בינואר 2024. יהי זכרו ברוך.
תודה לאלמנות, ליתומים, ליתומות, לקרוביהם של הנופלים, לשומרי ולשומרות זכרם ולמשפחות המאמצות שלהם, שבמהלך השיחות עימם הבנתי טוב יותר את ההיבט האישי והמשפחתי של האובדן, ושבזכותם התחברתי טוב יותר ללוחמים שאינם, וגם הבנתי איזו מדינה יפה יש לנו.
אני מבקש גם להודות למרכז למלחמת יום הכיפורים, שאתר האינטרנט העשיר שלו אִפשר לי להגיע בקלות לספרים שנכתבו על המלחמה ולמסמכים ראשוניים ששפכו אור על קורותיה של המלחמה ועל קורותיהם של מפקדים בגדוד; כגון דוח ועדת אגרנט ועדויות של מפקדים ולוחמים בפני אוספי החומרים של הוועדה, כמו גם עדויות של מפקדים ולוחמים בגדוד ובכוחות נוספים שלחמו במרחב נפח־סינדיאנה, כפי שהוצגו בפני אוספי החומרים של ועדת נבו ובפני אנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל מייד אחרי המלחמה. כמו כן, אני מודה לפרויקט "דור כיפור 73", שמוביל יעקב חורין, על עזרתו במציאת לוחמים ומפקדים שהתראיינו לצורך כתיבת הספר, ועל הראיונות המצולמים שאותם מעמיד הפרויקט בדף הפייסבוק שלו לכל מי שמתעניין בקורותיה של המלחמה ובקורות הלוחמים שהשתתפו בה.
ספר זה מוקדש באהבה ובהערצה לאשתי, חגית, ולבנים שלי, רון וכפיר, שהם הסיבה לכל מה שאני עושה, ולגיבורי גדוד 266, החיים והמתים, שלחמו ב־7 באוקטובר 1973 במרכז רמת הגולן, ולבני משפחותיהם.
הערות
1 גדוד מילואים בחטיבה 179, שהורכב משלוש פלוגות טנקים (א’, ב’ ו־ג’), שאת לחימתן בנפח מפרט ספר זה, ומפלוגת חרמ”ש (ה’), שלא השתתפה בלחימת הגדוד באזור נפח, מסיבות שיפורטו בהמשך
2 חטיבה שאמורה להתגייס, בשעת חירום, מוקדם יותר מחטיבות אחרות בפיקוד, בלוח זמנים שיפורט בהמשך
3 זה הכינוי שלו זכה מחנה נפח בספר “תולדות מלחמת יום הכיפורים”, הספר הרשמי של צה”ל על המלחמה, בעריכת אלחנן אורן (עמ’ 69)
4 בימ”ח מרוכז כל ציודה של יחידת המילואים, מטנקים ונגמ”שים ועד לציוד האישי של הלוחמים
5 מפות שבהן מצוינים צירים ויעדים בשמות קוד – לצורך דיבור בשפה משותפת ברשתות הקשר ולצורך כתיבת פקודות – בצורה שהאויב לא יוכל לפענח. מפת הקוד שבה השתמשו כוחות צה”ל במלחמת יום הכיפורים זכתה לשם “רענן”
רק להוריד רשתות הסוואה
יום שישי, 5 באוקטובר 1973. השעה 08:00.
החיילים הסדירים המשרתים בימ"ח של חטיבת המילואים 179 בפילון, שליד ראש פינה, יוצאים לחופשת יום הכיפורים. שעתיים לאחר מכן מורידה מפקדת אוגדה 36 למפקדת החטיבה פקודה ל"כוננות ג", תחת שם הקוד "בריח". משמעותה של הפקודה היא העלאה של הכוננות במערך הצבא הסדיר, מחשש למלחמה. עד הערב מוחזרים חיילי הימ"ח מחופשתם.6
ערב יום הכיפורים בעין שמר. כמה מחברי הקיבוץ מתכנסים לפגישה מסורתית שעוסקת בדרך כלל בענייני היום ובענייניה של המדינה, אבל הפעם הפגישה מעט שונה. החברים, קצינים ולוחמים במילואים מכל זרועות צה"ל, מספרים על חוויותיהם נוכח מה שנראה בימים האחרונים כמתיחות ביטחונית חריגה ברמת הגולן ובסיני. עוזי מור סיים שלושה ימים לפני כן תרגיל גיוס מלא של חטיבת "ראם", בה הוא משמש כמפקד גדוד (מג"ד) 266. במסגרת התרגיל הגיעו כל הלוחמים והמפקדים בחטיבה לימ"ח, וחלק מהטנקים אף זוודו באופן מלא לקראת לחימה. כמו כן, נערכו במהלך התרגיל סיורים ברמת הגולן לבעלי תפקידים מרמת מפקדי פלוגות ומעלה, וזאת ביוזמת מפקד הפיקוד, האלוף יצחק חופי. מור מספר על מה שראו עיניו – שפע של אמצעי לחימה בצד הסורי של הגבול, שרק מחכים שיורידו מהם את רשתות ההסוואה. "ההמשך של מה שראיתי הוא רק מלחמה", אומר עוזי לבני שיחו.
ממפגש החברים הולך מור לביתו, ומכין את ציודו האישי, בעיקר מדים צבאיים ונעליים. בביתו אין טלפון, ומי שרוצה למצוא אותו באותם ימים עושה כן באמצעות הטלפון של שכנו מהקיבוץ, הטייס גדעון מגן. עכשיו, רגע לפני שהוא נרדם, מור מוזעק לטלפון של מגן. מפקד חטיבה (מח"ט) 179, רן שריג, על הקו. "תהיה צמוד לטלפון", הוא אומר למג"ד.
יום שבת, 6 באוקטובר. השעה 09:50.
במטה חטיבת "ראם" בפילון מתקבלת הפקודה לגיוס החטיבה, ומופעלת מייד רשת הגיוס7. השעה 10:00. עוד שיחת טלפון משריג למור: "תעלה כמה שיותר מהר". המסר ברור. מור מזעיק לביתו את מ"פ המפקדה של הגדוד, שלמה שרוני, הגר בקרבת מקום, והשניים שמים פעמיהם לימ"ח במכוניתו של שרוני. בדרך צפונה מכוון מור את הרדיו ברכב לתדר של גלי צה"ל, מתוך הנחה שאם יקרה משהו בעודו בדרכו לפילון, יופר בתחנה הצבאית השקט של יום הכיפורים לטובת שידור סיסמאות הגיוס.
מ"גולני" לשריון
דרך ארוכה עשה בצה"ל הקצין עתיר הניסיון, בן ה־38, נשוי ואב לשלושה ילדים, מהיום שבו לבש לראשונה מדים ועד יום הכיפורים תשל"ד. מור התגייס ב־1953 לחטיבת "גולני", והשתחרר מהשירות הצבאי אחרי שלוש וחצי שנים כסגן מפקד פלוגה (סמ"פ) בגדוד 13 של החטיבה. כשלושה חודשים אחרי השחרור קיבל מור צו 8, כדי ליטול חלק בהסבה לשריון, לאור העובדה שצה"ל החליט על מדיניות של תגבור החיל באמצעות העברה של לוחמים וקצינים ממערך חיל הרגלים (החי"ר) למערך המשוריין.
במלחמת סיני, שהחלה כאשר הוא נמצא באמצע קורס קציני שריון (קק"ש), שהוא השלב האחרון בהסבה, שימש מור כקצין סיוע אווירי (קס"א) בצוות גדודי משוריין שכבש את רצועת עזה והגיע עד חאן יונס, וזאת לאור ניסיונו בתפקיד דומה שביצע במשך תקופה מסוימת כאשר שירת בחטיבת "גולני".
חיל השריון רצה מאוד את מוסבי החי"ר, שאפשרו לו לתגבר את שורותיו בלוחמים ובקצינים איכותיים ורבי־ניסיון, אבל החיל לא סמך מספיק על לוחמיו ועל קציניו המוסבים, שזה מקרוב באו, ולכן רבים מהם שימשו בתום ההסבה בתפקידים ביחידות חרמ"ש, ולא כמפקדים ביחידות טנקים. כך קרה גם למור, שאחרי המלחמה, ולאחר שסיים קורס קציני שריון, שימש כמ"מ בגדוד החרמ"ש במילואים 278 של חטיבה 37 (לפני שזו החליפה את מספרה ל־179), ואחר כך כקמב"ץ וכמ"פ בגדוד. אחרי מלחמת ששת הימים (1969), מונה לתפקיד סגן מפקד גדוד (סמג"ד) חרמ"ש 278 בחטיבה, שמאוחר יותר הוסב לגדוד טנקים.
קצת אחרי שהחלה ההסבה של הגדוד, הגיע למור שליח מצה"ל, שהזמין אותו לשיחה אצל מפקד גייסות השריון, האלוף אברהם אדן (ברן), מקיבוץ נירים. בשיחה, שהתנהלה בין שני מכרים משני קיבוצים סמוכים שהיחסים ביניהם הדוקים, סוכם כי מור יקבל את הפיקוד על גדוד החרמ"ש במילואים 58 של חטיבה 14, שכבר גויס לתעסוקה מבצעית בעזה, ואשר המג"ד שלו היה חולה ביותר ולא היה מסוגל להמשיך ולפקד עליו. שלוש שנים שימש מור בתפקיד, שכָּלל לא רק אימוני גדוד אלא גם תעסוקות מבצעיות ברצועת עזה וברמת הגולן.
בעוצבת "ראם" לא שכחו את מור, והחזירו אותו לשורותיה באוקטובר 1972, והפעם כמפקד גדוד הטנקים 266 של החטיבה, כיורשו של "רפול" שפר, שפיקד על הגדוד במלחמת ששת הימים, וזאת לאחר שמור הספיק לעשות קורס מג"דים (מפקדי גדודים). בשנה שבה כיהן מור בתפקיד, הספיק הגדוד לעשות תעסוקה מבצעית ברמת הגולן ואימון גדודי בן כשבועיים בצאלים, שכלל מטווחים, מסלולי צוות, מחלקה ופלוגה, וכן תרגיל גדודי. מדובר היה בגדוד "משופשף" עם פיקוד חזק ועתיר ניסיון, שחלק משמעותי מקציניו ומלוחמיו השתתף במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמבצעים שבין המלחמות, ובראשם מבצע כראמה.8
הערות
6 החטיבה – מלחמת יום הכיפורים (1979), אריה מאיר – עורך, עמ’ 9
7 אריה מאיר, עמ' 9.
8 עוזי מור, בשיחה עם המחבר, 7.8.23
תברח למדבר, שלא ימצאו אותך
מגטו וילנה לתעלת סואץ
רוזה נתנזון נולדה בשנת 1922 בעיר וילנה שבפולין, והייתה בין שלושת האחוזים של תושבי הגטו בעיר ששרדו את מחנות ההשמדה. בסוף מלחמת העולם השנייה פגשה שורד נוסף מהגטו, חיים פרלשטין, שנולד גם הוא בווילנה, בשנת 1914. הם התחתנו בעיר הולדתם ב־1946. בנם הבכור, יעקב, נולד ב־1947 בלודג', שאליה עברו בני הזוג אחרי נישואיהם. בנם הצעיר דרור נולד בשנת 1951 במעברת בת גלים בחיפה. לא רק מציונות הגיעו בני הזוג פרלשטין ארצה שנה לפני כן, אלא גם מתוך ביטחון שבמדינת היהודים לא יצטרכו ילדיהם לסבול מאנטישמיות כמו שסבלו הם בפולין, וגם לא יצטרכו להילחם על חייהם כפי שעשו הוריהם.
הגיוס של יעקב, הבכור, לשריון, בקיץ 1965, הכניס את הזוג פרלשטין לתזזית, ולא עזרה גם הפגישה של רוזה עם ראש אכ"א דאז, בתביעה שבכורה ישוחרר משירות בחיל קרבי. הבן נשאר בשריון; לא אוהב את הצבא, אבל אוהב את הטנקים. לא מתנדב לשום דבר, אבל עושה כל דבר שפוקדים עליו לעשות.
רוזה היא אימא מודאגת, כמו הרבה אימהות אחרות שבניהן משרתים בחילות קרביים בצה"ל. ביוני 1967, מעט אחרי שיעקב, קצין בגדוד 82 של חטיבה 7, סיים בשלום את מלחמת ששת הימים, שבמהלכה השתתף בכיבוש רצועת עזה והגיע עם כוחות צה"ל עד לתעלת סואץ, אירעה בתעלה תקרית, שידיעות לא מוסמכות גרסו שנהרגו בה מספר חיילים. הימים ימי טרום הטלפונים הסלולריים והרשתות החברתיות, והחדשות, הטובות והרעות, מגיעות לאט, בעוד שהשמועות עושות להן כנפיים.
גברת פרלשטין השתגעה מדאגה לגורל בנה, ולא ישנה כמה לילות מפחד שנהרג באותה היתקלות בתעלה. היא הייתה בטוחה שזה רק עניין של זמן עד שבשורת האיוב תקיש על דלתה. אחרי כמה ימים, כאשר כבר לא יכלה לסבול את האי־ודאות, לקחה רוזה את בעלה, ובמכונית הפולקסווגן שלהם, שידעה ימים טובים יותר, נסעו בני הזוג מחיפה לאשקלון, שם גרים המג"ד של יעקב, גבי עמיר, וכן צילה אורן ובעלה, הרופא ד"ר אריה, ההורים של שמואל, חברו בלב ובנפש של יעקב מהשירות הסדיר.
מתוך הנחה שאשקלונית מכירה אשקלוני, הובילה צילה את רוזה לבית של המג"ד עמיר, על מנת שזה יגלה לאם המודאגת אם בנה חי או מת. מתברר שמשפחות אורן ועמיר גרו שתיהן בשכונת אפרידר בעיר, והמשימה של אורן להגיע לביתו של עמיר קלה יחסית. למרבה המזל, המג"ד היה בבית, למרות שבאותה מידה יכול היה להיות עם חייליו בתעלה. הוא פתח את דלת ביתו והביט בשתי האימהות.
רוזה: "שלום. אתה מכיר את יעקב פרלשטין?"
המג"ד: "כן. הוא שובב גדול" (משום־מה, בין הקצין נעים ההליכות ובין עמיר היו כמה היתקלויות לא פשוטות, כפי שמעיד פרלשטין).
רוזה: "אני רק רוצה לדעת אם הבן שלי נמצא ברשימת ההרוגים בתקרית בתעלה."
המג"ד: "אני לא יכול לומר לך."
רוזה: "טוב, אז אני אשב כאן, מחוץ לבית, עד שאתה תגיד לי."
המג"ד עמיר נכנע לאיומים בהקמת התנחלות אימהות על סף דלתו. הוא נכנס לביתו, עיין ברשימת ההרוגים ויצא חזרה לאימהות המודאגות.
המג"ד: "בנך לא ברשימה."
רוזה: "תודה רבה."
רוזה פרלשטין התעלפה.
יום הכיפורים תשל"ד
ב־6 באוקטובר 1973, בחצי היום, רואה פרלשטין מחלון ביתה בחיפה תנועה רבה מהרגיל של כלי רכב בכבישים, ובהם גם כלי רכב צבאיים. היא מייד מרימה טלפון ליעקב בכורה, הגר בבאר שבע. יעקב הוא כבר מ"מ שריון במילואים בפלוגה ב' בגדוד 266, נשוי ואב לבן קטן והשני בדרך. זה עתה סיים תואר ראשון בהנדסה באוניברסיטה המקומית, והוא מתעתד להתחיל בעוד שבועות בודדים את התואר השני.
ליבה של האם מנבא לה רעות. אחרי מלחמה אחת שהיא זוכרת היטב באירופה, עוד שתי מלחמות שבהן נטל בנה חלק בשש השנים האחרונות בישראל ועוד פגישה דרמטית עם המג"ד עמיר באשקלון, אין לה כבר כוח לעוד חוויה מלחמתית, במקום שבו חשבה לגדל את ילדיה בשקט. היא מגייסת את האינסטינקטים שלה ממקומות אחרים, מזמנים אחרים ומנסיבות אחרות, ואומרת לבנה: "זזות פה הרבה מכוניות. משהו לא טוב קורה. אם זזות מכוניות צבאיות בטוח יבואו לקחת אותך. תארוז מזוודה, שים בה דברים ותברח למדבר, שלא ימצאו אותך."
בשביל פרלשטין, שיחת הטלפון מאימא רוזה מספיקה כדי לעשות את ההפך ממה שהציעה, ולהתקשר ליחידת המילואים שלו כדי לשאול מתי יגויס. הוא לא מקבל תשובה ברורה, אך מייד לאחר מכן מגיע לביתו שליח עם צו 8. יעקב אורז דברים בתיק גדול, ואומר "שלום" לאשתו ההרה ולילד. שלום אחרון, הוא חושב לעצמו ומגיע לאחת מנקודות האיסוף של אנשי המילואים בעיר. משם הוא עולה צפונה, לנקודת ריכוז הסעות במרכז הארץ. בהמשך, בעדיפות ראשונה השמורה ללוחמים, הוא עולה על אוטובוס נוסף לימ"ח חטיבה 179.9
יעקב פרלשטין מעל גבי צריח טנק, 1968.
באדיבות יעקב פרלשטין
צוות פרלשטין מגדוד 82 של חטיבה 7 אחרי תקרית על גדות תעלת סואץ, מציג את הפגיעה בטנק שלו, יוני 1967. משמאל לימין: יעקב פרלשטין, מאיר זמיר (לימים "טייגר"), שמעון זהות ויוסי נוימרק.
באדיבות יעקב פרלשטין.
הערות
9 יעקב פרלשטין, בשיחה עם המחבר, 14.8.23
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
