ונסה האפלה שלי

2017

שמונה שעות עברו מאז פרסום הפוסט, ואני מתכוננת לצאת לעבודה. אני מסתרקת ומרעננת את הדף. עד כה נספרו 224 שיתופים ו-875 לייקים. אני לובשת את חליפת הצמר השחורה, ושוב מרעננת. מחטטת מתחת לספה ומוציאה את הנעליים השחורות השטוחות, מרעננת. מהדקת את תג השם המוזהב לדש, מרעננת. בכל פעם המספרים עולים והתגובות מתרבות.

את כל כך חזקה.

את כל כך אמיצה.

איזה מין מפלצת עושה דבר כזה לילדה?

אני נכנסת להודעת הטקסט האחרונה ששלחתי לסְטְרֵיין, לפני ארבע שעות: אתה בסדר...? הוא עדיין לא ענה, לא קרא אותה אפילו. אני שולחת הודעה נוספת — אני כאן אם אתה רוצה לדבר — אבל מוחקת אותה, ובמקומה שולחת שורה של סימני שאלה. אני מחכה כמה דקות, מתקשרת ומגיעה לתא הקולי, תוחבת את הטלפון לכיס ויוצאת מהבית בטריקת דלת. אני לא צריכה להתאמץ כל כך. הוא יצר את הבלגן הזה במו ידיו. זאת הבעיה שלו, לא שלי.

אני מגיעה למלון, מתיישבת מאחורי הדלפק הקטן שבפינת הלובי ומספקת לאורחים המלצות על אתרים ומסעדות. עונת התיירות מתקרבת לסופה, ואחרוני המבקרים באים לחזות בשלכת לפני שמיין תיסגר למשך החורף. אני עוטה את החיוך הקבוע שלא מגיע עד העיניים, מקבלת הזמנה לארוחת ערב מזוג שחוגג יום נישואים ראשון ודואגת שיחכה להם בקבוק שמפניה בחדר, מחווה שהיא מעל ומעבר, בתקווה שתזכה אותי בטיפ שמן. אני מזמינה את המונית שתיקח משפחה לשדה התעופה. איש עסקים שנוהג להתארח במלון פעם בשבועיים, בימי שני, מוסר לי שלוש חולצות מוכתמות ומבקש שאשלח אותן לניקוי יבש עד מחר.

"אני אטפל בזה," אני אומרת.

הוא מחייך וקורץ לי. "אין כמוך, ונסה."

בהפסקה שלי אני יושבת באחד מתאי העבודה הריקים במשרד האחורי, לוטשת עיניים בטלפון ואוכלת כריך שנשאר מהאירוע של אתמול. אני נכנסת לפייסבוק בכפייתיות; לא מצליחה למנוע מאצבעותי לנוע ומעיני להתרוצץ על המסך ולבלוע את הלייקים והשיתופים ההולכים ומצטברים, את עשרות התגובות בנוסח איזה אומץ, תמשיכי להגיד את האמת, אני מאמינה לך. תוך כדי הקריאה אני רואה שלוש נקודות מרצדות — מישהו כותב תגובה ברגע זה ממש. והנה, כבמטה קסם מופיעה עוד תגובה מלאה מילות חיזוק ועידוד, שגורמות לי להדוף את הטלפון ולהשליך את שארית הכריך העבש לפח האשפה.

רגע לפני שאני חוזרת ללובי הטלפון שלי מתחיל לרטוט: שיחה נכנסת מג'ייקוב סטריין. אני צוחקת בהקלה כי הוא חי, ואומרת, "אתה בסדר?"

לרגע נשמע רק אוויר מת ומבטי קופא, נעוץ בחלון הניבט אל מוֹניוּמֶנט סקוור, אל שוק האיכרים ואל משאיות האוכל. תחילת אוקטובר, הסתיו בעיצומו, ופורטלנד נראית כמו תמונה מקטלוג— דלועים ותוצריהן, קנקנים של סיידר תפוחים. אישה בחולצת פלנל משובצת ומגפי גומי חוצה את הכיכר ומחייכת אל התינוק שהיא נושאת על חזהּ.

"סטריין?"

הוא נאנח בכבדות. "אני מבין שראית."

"כן," אני אומרת. "ראיתי."

אני לא שואלת שאלות, ואף על פי כן הוא מסביר. הוא טוען שבית הספר פתח בחקירה ושהוא מתכונן לגרוע מכול. הוא מניח שיאלצו אותו להתפטר. מניח שלא ייתנו לו לסיים את שנת הלימודים, אולי אפילו יאסרו עליו להישאר עד חופשת החג. אני המומה שאני שומעת את הקול שלו וקשה לי לעקוב אחר דבריו. חלפו חודשים מאז שדיברנו בפעם האחרונה, מיד אחרי שאבי מת מהתקף לב, כשנתקפתי בהלה ואמרתי לסטריין שאני לא יכולה יותר; התפרצות פתאומית נוספת של מוסר כליות, מהסוג שתוקף אותי בכל פעם שמשהו משתבש — פיטורים, פרידות, התמוטטויות — כאילו אם אחזור למוטב אצליח לתקן בדיעבד את כל מה שהרסתי.

"אבל התקיימה חקירה עוד כשלימדת אותה," אני אומרת.

"התיק נפתח מחדש. מראיינים את כולם שוב."

"הם כבר הגיעו למסקנה שלא עשית כלום, אז מה פתאום הם שינו את דעתם?"

"הקשבת לחדשות בזמן האחרון?" הוא שואל. "הזמנים השתנו."

אני רוצה לומר לו שהוא מגזים, שהכול יהיה בסדר כי הוא חף מפשע, אבל אני יודעת שהוא צודק. בחודש האחרון משהו צובר תאוצה, גל של נשים שמאשימות גברים בהטרדה, בתקיפה. בדרך כלל מדובר בידוענים — מוזיקאים, פוליטיקאים, כוכבי קולנוע — אבל יש גם גברים פחות מפורסמים. התהליך דומה בכל המקרים, ולא משנה מאיזה רקע בא הנאשם. בשלב הראשון הוא מכחיש הכול. כשההאשמות אינן מתפוגגות הוא מתפטר מתפקידו ומפרסם התנצלות מעורפלת בלי להודות בדבר. בשלב האחרון הוא משתתק ונעלם. זהו מחזה סוריאליסטי, שבו גברים נופלים בקלות בזה אחר זה.

"יהיה בסדר," אני אומרת. "היא משקרת."

סטריין שואף בחדות, והאוויר שורק בין שיניו. "אני לא בטוח שהיא משקרת, במובן הטכני של המילה."

"אבל בקושי נגעת בה. בפוסט היא טוענת שתקפת אותה."

"תקיפה," הוא מלגלג. "זה יכול להיות כל דבר, כמו הכאה: גם אם סתם תפסת מישהי ביד או דחפת אותה בכתף. זה מונח משפטי חסר משמעות."

אני לוטשת מבט בשוק האיכרים, בהמון האדם, בשחפים הנרגשים. מוכרת מוציאה טָמאלֶס מהבילים מתוך תבנית מתכת. "אתה יודע שהיא שלחה לי הודעה בשבוע שעבר."

פעימה אילמת. "מה את אומרת."

"היא רצתה לדעת אם אני מוכנה להעיד. בטח חשבה שיאמינו לה יותר אם היא תגרור גם אותי לעסק."

סטריין שותק.

"לא הגבתי, כמובן."

"כן," הוא אומר. "כמובן."

"חשבתי שהיא מבלפת. לא האמנתי שיהיה לה אומץ." אני רוכנת קדימה ומשעינה את מצחי על החלון. "יהיה בסדר. אתה יודע מה דעתי בעניין."

הוא סוף סוף נושף. אני מדמיינת את החיוך שנמתח על שפתיו בהקלה, את הקמטים בזוויות עיניו. "זה מה שרציתי לשמוע," הוא אומר.

אני חוזרת לדלפק בכניסה, נכנסת לפייסבוק, מקישה את שמה של טֵיילוֹר בֶּרץ' בתיבת החיפוש, והפרופיל שלה ממלא את המסך. אני חולפת על פני התוכן הציבורי הדליל שאחריו אני עוקבת כבר שנים, על פני תמונות ועדכונים, ומגיעה לפוסט החדש על סטריין. המספרים עדיין מטפסים — 438 שיתופים, 1,800 לייקים, ותגובות חדשות, בנוסחים קבועים.

את מעוררת השראה.

אני מעריצה את הכוח שלך.

תמשיכי להגיד את האמת, טיילור.

*

סטריין ואני הכרנו כשהייתי בת חמש עשרה והוא בן ארבעים ושתיים, הפרש של שלושים שנה כמעט. באותה עת חשבתי שההפרש הזה מושלם. אהבתי את המתמטיקה; מבוגר ממני פי שלושה. כמה קל היה לדמיין שלוש כמוני ממלאות אותו: אחת עוטפת את מוחו, השנייה את לבו, והשלישית נוזלית, זורמת בעורקיו.

הוא אמר שבפנימיית בּרוֹויק כבר היו קשרים בין מורים לתלמידות, אבל לא במקרה שלו, הוא מעולם לא הרגיש תשוקה כזאת. אני הייתי הראשונה שגרמה לו לשקול את האפשרות. היה בי משהו ששווה להסתכן בשבילו. הקסם שלי משך אותו.

וזה לא היה בגלל הגיל שלי. מעל לכול, הוא אהב את הראש שלי. הוא אמר שיש לי אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן, שהכתיבה שלי גאונית, שהוא יכול לדבר איתי, לגלות לי סודות. הוא אמר שאני נמשכת לרומנטיקה אפלה, כמוהו. שאיש לא הבין אותו מלבדי.

"זה המזל שלי," הוא אמר. "עד שסוף סוף מצאתי את הנפש התאומה שלי, היא בת חמש עשרה."

"אם כבר מדברים על מזל," עניתי, "תאר לעצמך מה זה להיות בת חמש עשרה ולגלות שהנפש התאומה שלך הוא איזה תרח זקן."

הוא בחן את פני כדי לוודא שצחקתי — ודאי שצחקתי. לא היה לי שום עניין בבני גילי, עם הקשקשים והאקנה, האכזריות, האופן שבו הם שפטו בנות על פי המראה שלהן, חילקו ציונים לאיברים שלהן. לא נועדתי להם. אהבתי את החיזור האיטי של סטריין, את הזהירות של גיל העמידה. סטריין השווה את צבע שערי לעלי מייפל, נתן לי ספרי שירה — אמילי דיקינסון, עדנה סנט וינסנט מיליי, סילביה פלאת. ראיתי את עצמי דרך עיניו, נערה ג'ינג'ית שיש בכוחה להמריא ולבלוע אותו כמו אוויר. הוא אהב אותי כל כך שלפעמים, כשיצאתי מהכיתה, הוא ישב בכיסא שלי והניח את ראשו על השולחן, ניסה לשאוף את מה שנותר מהריח שלי. וכל זה עוד לפני שהתנשקנו. הוא נזהר איתי. הוא השתדל כל כך להיות טוב.

קל להצביע על הרגע שבו הכול החל, כשנכנסתי לכיתה שטופת השמש והרגשתי לראשונה שעיניו גומעות אותי. קשה יותר לקבוע מתי זה הסתיים, אם בכלל. נדמה לי שזה פסק כשהייתי בת עשרים ושתיים, כשהוא אמר שהוא צריך לקחת את עצמו בידיים, שהוא לא יכול לחיות חיים ראויים לשמם כשאני נמצאת בטווח השגה, אבל בעשור האחרון אנחנו מנהלים שיחות ליליות, משחזרים את העבר, מחטטים בפצע ששנינו מסרבים להניח לו להגליד.

הוא בוודאי יפנה אלי בעוד עשר או חמש עשרה שנה, כשגופו יתחיל לקרוס. זה יהיה סוף הולם לסיפור האהבה הזה: אני עוזבת הכול ועושה הכול, נאמנה כמו כלב, והוא רק לוקח ולוקח ולוקח.

אני יוצאת מהעבודה באחת עשרה וצועדת ברחובות מרכז העיר הריקים. כל גוש בניינים שאני מצליחה לעבור בלי לבדוק את הפוסט של טיילור נחשב בעיני להישג. אני לא בודקת את הטלפון גם כשאני נכנסת לדירה שלי. אני תולה את חליפת העבודה, מסירה את האיפור, מעשנת בּאנג במיטה ומכבה את האור. שליטה עצמית.

אבל בחושך, כשהמצעים מחליקים על רגלי, משהו משתנה בתוכי. פתאום הצורך משתלט עלי — צורך בדברי הרגעה, צורך לשמוע אותו אומר בפשטות, ברור שלא עשיתי לה את זה. אני צריכה לשמוע אותו אומר שוב שהיא משקרת, שהיא שיקרה לפני עשר שנים וממשיכה לשקר עכשיו, נמשכת אל הקורבּנוּת כמו אל שירת הסירנה.

הוא עונה באמצע הצלצול הראשון, כאילו ציפה שאתקשר. "ונסה."

"סליחה. אני יודעת שהשעה מאוחרת." פתאום אני מהססת, לא יודעת איך לבטא את רצוני. עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה. עיני משוטטות על פני החדר החשוך, קולטות את קווי המתאר של דלת הארון הפתוחה, את הצל שמטיל פנס הרחוב על התקרה. במטבח, המקרר מזמזם והברז מטפטף. הוא חייב לי את זה תמורת שתיקתי, תמורת נאמנותי.

"זה יהיה מהיר," אני אומרת. "רק כמה דקות."

השמיכות מרשרשות כשהוא מתיישב במיטה ומעביר את הטלפון מאוזן לאוזן, ולרגע נדמה לי שהוא עומד לסרב. אבל אז הוא מתחיל לספר לי מה הייתי, בחצי הלחישה שהופכת את עצמותי לחלב: ונסה, את היית צעירה ונוטפת יופי. היית נערה ארוטית ומלאת חיים. זה הפחיד אותי עד מוות.

אני מתהפכת על הבטן ותוחבת כרית בין רגלי. אני מבקשת שייתן לי זיכרון, משהו שאוכל להשתחל לתוכו. הוא מעלעל בתמונות בשתיקה.

"במשרד מאחורי הכיתה," הוא אומר. "באמצע החורף. את שוכבת על הספה וכל העור שלך סמור."

אני עוצמת עיניים ונמצאת במשרד — קירות לבנים ורצפת עץ מבריקה, שולחן עם ערימה של מבחנים לפני בדיקה, ספה מגרדת, רדיאטור מזמזם וחלון בודד, מתומן, שזגוגיתו ירקרקה אטומה. נהגתי לבהות בו כשהוא נגע בי, הרגשתי שאני נמצאת מתחת למים, גופי חסר משקל ומתגלגל, ולא אכפת לי איפה למעלה ואיפה למטה.

"נישקתי אותך, ירדתי לך. הרתחתי אותך." הוא מצחקק ברוך. "ככה קראת לזה. 'תרתיח אותי.' היו לך ביטויים מצחיקים. היית ביישנית, שנאת לדבר על זה, רק רצית שאמשיך. את זוכרת?"

אני לא זוכרת, לא בדיוק. רוב הזיכרונות שלי מהתקופה הזאת מטושטשים, חלקיים. הוא צריך להשלים לי את הפערים, אף שלפעמים הנערה שהוא מתאר זרה לי לגמרי.

"לא הצלחת לשמור על שקט," הוא אומר. "נשכת את השפתיים כדי לא לגנוח. פעם נשכת את השפה התחתונה כל כך חזק שהתחלת לדמם, וגם אז לא נתת לי להפסיק."

אני מצמידה את פני למזרן ומתחככת בכרית, מילותיו מציפות את מוחי, נושאות אותי ממיטתי אל העבר והנה אני בת חמש עשרה, עירומה מהמותניים ומטה, שרועה על הספה במשרדו, רועדת, בוערת, והוא כורע בין רגלי, ועיניו נעוצות בעיני.

אלוהים אדירים, ונסה, השפה שלך, הוא אומר. יורד לך דם.

אני מנידה את ראשי ונועצת את אצבעותי בכרית. אני בסדר, תמשיך. תגמור עם זה כבר.

"לא ידעת שובע," אומר סטריין. "איזה גוף קטן ומוצק היה לך."

אני נושפת דרך האף וגומרת, והוא שואל אם אני זוכרת את ההרגשה. כן, כן, כן. אני זוכרת. את התחושות לא שכחתי — את הדברים שהוא עשה לי, איך הגוף שלי התפתל והתחנן לעוד.

רוּבּי היא המטפלת שלי זה שמונה חודשים, מאז מותו של אבא. בהתחלה עיבדנו את האבל, אבל עד מהרה התחלנו לדבר על אמא שלי, על האקס שלי, על ההרגשה שאני תקועה בעבודה, תקועה בכל תחום. זה פינוק, למרות ההנחה שהיא נותנת לי — אני משלמת חמישים דולר בשבוע רק כדי שמישהו יקשיב לי.

הקליניקה שלה נמצאת במרחק שני גושי בניינים מהמלון; חדר ובו תאורה רכה, שתי כורסאות, ספה ושולחנות קטנים עם קופסאות טישו. החלונות משקיפים אל מפרץ קֶסקוֹ: שחפים מעופפים מעל רציפי הדיג, מכליות נפט נעות לאיטן ואוטובוסים אמפיביים יורדים אל המים והופכים לסירות תיירים. רובי מבוגרת ממני כמו אחות גדולה, לא כמו אמא, שערה בלונדיני כהה והיא מתלבשת בסגנון בוהמייני. אני אוהבת את קבקבי העץ שלה, את הנקישות שהם משמיעים כשהיא ניגשת לדלת.

"ונסה!"

אני אוהבת גם את האופן שבו היא מבטאת את שמי כשהיא פותחת את הדלת, כאילו היא שמחה לראות דווקא אותי ולא מישהו אחר.

היום אנחנו מדברות על האפשרות שאסע הביתה בחג המתקרב, הראשון בלי אבא. אני חוששת שאמא מדוכאת ואין לי מושג איך להעלות את הנושא. רובי ואני הגינו תוכנית. אנחנו בוחנות תרחישים ותגובות אפשריות של אמא אם אציע שתפנה לעזרה.

"אם תפני אליה ברגישות," אומרת רובי, "אני מאמינה שהכול יהיה בסדר. אתן קרובות. אתן מסוגלות להתמודד עם שיחה קשה."

אמא ואני קרובות? אני חולקת על דעתה, אבל לא מתווכחת. לפעמים אני משתאה על הקלות שבה אני מוליכה שולל בלי להתכוון לכך אפילו.

אני מצליחה להתאפק ומציצה בפוסט רק בסוף הפגישה, כשרובי מוציאה את הטלפון ורושמת את פגישתנו הבאה ביומנה. היא מרימה את עיניה, רואה שאני גוללת במרץ ושואלת אם קרה משהו.

"תני לי לנחש," היא אומרת, "נחשף עוד עבריין מין."

אני מביטה אליה בידיים קרות.

"זה פשוט לא נגמר," היא מחייכת בעצב. "אי אפשר להימלט מזה."

היא מתחילה לדבר על החשיפה האחרונה: במאי שעשה קריירה מסרטים על נשים שעוברות התעללות. מתברר שמאחורי הקלעים הוא נהג להתערטל בפני שחקניות צעירות ולבקש שימצצו לו.

"איזו הפתעה," אומרת רובי בעוקצנות. "הכול נמצא בסרטים שלו. הגברים האלה אפילו לא מנסים להסתיר את זה."

"כי אנחנו מאפשרות להם," אני אומרת. "אנחנו מעלימות עין."

היא מהנהנת. "את כל כך צודקת."

מרגש אותי לדבר על זה, להתקרב אל סף התהום.

"אני לא מבינה את השחקניות שעבדו איתו שוב ושוב," אני אומרת. "אין להן כבוד עצמי?"

"אסור להאשים אותן," אומרת רובי. אני לא מתווכחת ומושיטה לה את ההמחאה.

בבית אני מתמסטלת ונרדמת על הספה באורות דלוקים. בשבע בבוקר הטלפון מזמזם על רצפת העץ עם התראה על הודעת טקסט. אני ממהרת להרים אותו. זאת אמא. היי, מותק. סתם חשבתי עלייך.

אני לוטשת מבט במסך ומנסה לנחש מה היא יודעת. היא לא שמרה על קשר עם אף אחד מבּרוֹויק, אבל הפוסט של טיילור עלה כבר לפני שלושה ימים ונהיה ויראלי. אמא פעילה מאוד ברשת, מסמנת לייקים, משתפת פוסטים ומתווכחת בלי סוף עם טרולים שמרנים. בהחלט ייתכן שהיא ראתה אותו.

אני סוגרת את ההודעה ונכנסת לפייסבוק: 2,300 שיתופים, 7,900 לייקים. אתמול בערב טיילור העלתה פוסט נוסף:

תאמינו לנשים.