כשרון דיבור

1.

אתה גר לא רחוק ממני. בקצה הרחוב.

שָכן, סופר כמוך, המליץ לך להתקשר אלי.

היא טובה בטרמפים, נוסעת פעם בשבוע לבית קברות

בדרום.

2.

אתה נכנס אלי למכונית, גבוה, דקיק ומתקפל כנייר. שומט בין רגליך

ילקוט רוכסן שחור. בפנים ספרים, מחברות, מחשב נייד שארזת.

כל מה שתצטרך כדי להתכנס אל המדבר.

אני משיטה אותך בעליות הכבישים האפורות

שולחת יד אל כפתור ומגבירה.

גשם מתחיל לרדת

והמוזיקה.

3.

כך שנינו במכונית, על כביש צהוב שוליים.

אוושה קלה במצח.

פרטים יפים נאספים.

4.

לאחרונה השקת ספר באיטליה. חזרת לפני שבוע, והראש כבר עסוק

בספר הבא. אם היינו עכשיו באיטליה, אתה אומר, היינו מדברים על דבר־מה תרבותי. על אופרה או סרט או על ספר שקראנו. היינו

מחליפים בין הידיים תנודות רכות של אור.

במקומן

אנחנו מדברים על הספרים שאתה כותב. הם תמיד מתחילים באסון ומסתיימים בחמלה. אנחנו מדברים על הילדים שייוולדו לנו, על היצירות שיתגברו בנו,

על אמהות מתות

על

סלעי הים שנשברו בנו,

אלה שטרחנו להסתיר ברקמות.

5.

אתה מספר לי איך התחלת לכתוב. היית ילד. בכל בוקר אמך שאלה על מה חלמת. כתבה את החלום במילים על נייר. את הדפים סימנה בנעץ, תלתה על הדלת. כשבגרת, הפכת חלומות לסיפורים.

6.

דיבורך כבד, איטי, שקול, מתלטף סביב פני. עיניך דרוכות לצד ההגה. קווי מתאר של גוף.

אוזן נצמדת אל עור. מרווח דק בין זיפים.

הילה של קרחת. פה עמוס במילים.

מי אתה מי אתה מי אתה

גב רכון. מבט של בדולח. אישון לכוד. זקן מכסיף.

לוח אֵבֶל חנוט בגזרת גוף מבוגרת.

סופר,

שמבוגר ממני בעשרים ושש שנה.

מה הגוף שלך יודע. דברים שאני לא.

אולי לאחוז בכל הכוח להתאגרף עם הזרועות להניף אגן מול העולם לעמוד בלי נוע, להשתהות, להשתלט על חלל החדר

מי אני מי אני מי אני

סטודנטית שנה א' בחוג לספרות.

שוכרת דירה ברובע בעיר.

עובדת בארכיון ספרייה עירונית.

7.

לא קראתי את ספריך.

חמישה רומנים וממואר אחד.

אתה נבוך, כמעט ביישן, כשֶמונה את שמותיהם: "פסגת דוממים", "תואר הפועל", "פריקת הגוף", "כבולים", "סלעים". שמות דרוכים וקשוחים, משק גס של כנפיים. הברות שנשברות על גרון ושפתיים מתרככות לי בבטן כמו איבר פנימי.

8.

רק לאחרון יש שם קל להגייה:

"כשרון דיבור".

ממואר ב-176 פרקים.

ספרון פורץ דרך על יסודות הכתיבה.

9.

ובעיניך, מה אני?

אולי

מבטיחה חצאית מורמת אולי מבטיחה את חוף הים של מוזמביק אולי נשיקות לעומק הלשון, לחפש בין הקמטים מגע צעיר של אצבעות, לפשק את השפתיים וגם את הרגליים, לאחוז בך, להתאהב, לא ליפול לאחור. לבלום כשאתה רוכן מול הבור שאמך קבורה בו.

לגנוח ולגנוח. לא לשתוק כמו המתות.

10.

אנחנו מדברים על אמך. מיד, בהתחלה. היא מתה, אתה מדווח, לפני ארבעה שבועות.