מארז הבוקר שאחרי

פרולוג
אוקטובר 2012

שאיפה...

נשיפה...

"את יכולה לעשות את זה," אני אומרת לדמות הנשקפת במראה, מסתובבת מצד לצד ובוחנת אותה היטב.

אני נראית כמו כל בחורה אחרת. זה מוזר. ו... מרענן?

אני נועלת במהירות את נעלי הקונברס הנמוכות, אוספת את הלפטופ מהשולחן ודוחפת אותו לתיק גב. במחשבה שנייה אני מוסיפה לתיק קלסר ושני עטים. החל מהיום יש סיכוי טוב שאשתמש בהם.

שאיפה...

נשיפה...

"את יכולה לעשות את זה. את מוכנה."

אני צועדת לדלת. ידי פוגשת בידית. רגע... מה אם פספסתי משהו?

אני חוזרת למראה. אין שום דבר יוצא דופן. אני נראית 'רגילה' לחלוטין.

״את יכולה לעשות את זה,״ אני ממלמלת את המנטרה שלי, אבל הדמות מולי לא משתכנעת. כרגיל.

עיניי נעצמות ואנחה כבדה בוקעת מפי. כבר שמונה חודשים שאני עומדת על קצה צוק והיום אין יותר דחיות, אין יותר התחמקויות. אני חייבת לקפוץ למים.

איך, לעזאזל, אני עושה את זה?

ליבי מתכווץ בחזי ומקשה עליי לנשום, בטני מתהפכת ומרה עולה בגרוני.

אני נחנקת.

שאיפה...

נשיפה...

״את יכולה לעשות את זה!" אני חוזרת בטון תקיף יותר ופוקחת עיניים.

אין לי ברירה.

'היום הוא היום הראשון של שארית חיי'.

המבחן האמיתי.

המשוואה פשוטה. היא לקחה ממני הכול והרסה לי את החיים, יש לי הזדמנות לחזור לחיות, ויש רק דרך אחת לעשות את זה.

להתקדם קדימה.

אני חייבת להפסיק לשקוע, להפסיק להתחבא ולצאת אל העולם.

בלעדיה.

הכאב המוכר מאיים לכלות אותי.

״בסוף זה ישתפר,״ כך כולם אומרים. ואני נאחזת באמונה שהם צודקים, אחרת, באמת לא נשאר לי כלום.

רק מתי הוא יגיע — הסוף הזה?

אני אורזת את הרגשות, את הפחדים ואת החששות, דוחפת הכול לקופסה הדמיונית שלי, נועלת אותה וקוברת אותה עמוק בתוכי. כפי שלמדתי לעשות כל כך טוב בתקופה האחרונה.

אל תעצרי, אל תחשבי, אל תרגישי.

תמשיכי, תתקדמי, תתקיימי!

״את יכולה לעשות את זה," אומרת לי הדמות במראה. זאת שלבושה בג'ינס כחולים, בטי־שירט לבנה ומרכיבה משקפי ראייה. שערה אסוף בפקעת הדוקה על קודקודה, אבל אולי זה לא מספיק. אולי בכל זאת הייתי צריכה לצבוע אותו?

לא! הכול יהיה בסדר. איש לא יחשוד. אנחנו נראות אחרת לגמרי, ואנחנו באמת שונות לחלוטין.

אני עדיין פה, נושמת, ונלחמת על כל נשימה. והיא? היא לא קיימת יותר.

דניאל מתה.

1
אדם
יוני 2017 — הווה

״איי־ג'יי!"

״איי־ג'יי!״

״איי־ג'יי, תעשה לי ילד!״

״תודה רבה, אמסטרדם!" החיוך המפלרטט שמתפשט על פניי רק מגביר את צרחות הקהל מולי. "הייתם קהל נפלא!״ אני מוסיף, מתרחק מהמיקרופון ופונה לעבר היציאה מהבמה.

בריאן ורון לפניי והצרחות ממשיכות להדהד ברחבי הארנה מאחוריי. רגע לפני שאני יורד במדרגות, אני מנופף לקהל ונפרד ממנו.

הצרחות מתגברות.

אני לא מספיק להיעמד בתחתית גרם המדרגות כשג'סי מגיע בעקבותיי. הוא תמיד עוזב אחרון את הבמה אחרי שהוא זורק את מקלות התיפוף שלו לקהל.

״איי־ג'יי, תעשה גם לי ילד!״ הוא מגחך ונצמד אליי מאחור.

אני מסתובב ודוחף את החזה העירום שלו. ״עוף ממני, כולך מזיע.״

״אתה דיי דביק בעצמך,״ הוא צוחק ושולף את החולצה הרטובה שלו מהכיס האחורי של הג'ינס.

״למה אתם מתעכבים?" שואלת סם, מנהלת הלהקה, "לכו להחליף חולצות להדרן.״ היא מנופפת לעבר חדרי ההלבשה בהמשך המסדרון, ואז מטפסת במדרגות וניגשת למנהל הארנה שממתין לה בכנף הימנית של הבמה. היא מסמנת לו בידה לחכות רגע וממשיכה לנהל את העולם דרך האוזנייה שתקועה לה באופן תמידי באוזן.

״איי־ג'יי, אמילי חיפשה אותך,״ המוניטור אֶינְג'נִיר1 צועק לעברי.

״חיפשה אותך?" ג'סי שואל בזמן שאנחנו מתקדמים לאורך המסדרון. "עד לפני דקה עמדת על הבמה מול ארנה מלאה.״

״אדם!״ אמילי קוראת לי, מפתח חדר ההלבשה של רון. הוא מופיע מאחוריה, לבוש להדרן.

״היית אצלו בחדר בזמן שהוא התלבש?״ אני נוזף באחותי וחוסם להם את היציאה מהחדר.

״אתה אמיתי? כל בחורה בארנה ראתה את החזה החשוף שלו על הבמה. ואני מזכירה לך שאני בת עשרים ושלוש אז תפסיק להתייחס אליי כמו אל — "

״תירגע, דביל," רון קוטע אותה ודוחף אותי לאחור, "החלפתי לה חיתולים.״

״איזה חיתולים? אתה מכיר אותה מאז שהיא בת שש!״

״אותו דבר.״

״אדם, עזוב אותו עם השטויות שלך, אני חייבת לדבר איתך!״ אמילי מושכת את תשומת הלב שלי.

״תלווי אותי, אני חייב להחליף חולצה לפני שסם תתחרפן.״

אמילי הולכת לצידי בשתיקה, מה שלא אופייני לה.

"אז מה רצית להגיד לי?"

"לא כאן," היא שולחת אליי מבט מלא משמעות ואני מבין שמה שיש לה לומר צריך להיאמר בפרטיות ולא במסדרון הומה אנשים שרק רוצים לדחוף את האף לעניינים שלי כדי להדליף לכתבי רכילות.

אני פותח את הדלת ומסמן לה להיכנס לפניי, ואז סוגר את הדלת מאחורינו.

״הופעה מדהימה,״ היא מחייכת ומסיטה את השיער אל מאחורי האוזן.

״תודה, אחותי היקרה!״ אני חולף על פניה וצובט אותה בלחי.

הנחיריים שלה מתרחבים והיא משפשפת את הלחי עם כף היד בעצבים. ״אתה יודע שאני שונאת שאתה עושה את זה!״

אני מושך בכתפיים. שתתגבר.

״על מה רצית לדבר איתי?״ אני נכנס לחדר האמבטיה.

״אין לך זמן להתקלח עכשיו. אתם עולים להדרן.״

״אני רק שוטף פנים.״ אני מכניס את הראש מתחת לברז, שוטף את השיער הרטוב מזיעה במים ואז מתנער כמו כלב. אני חוזר לחדר ההלבשה, משפשף את הפנים ואת השיער במגבת ידיים כשנשמעת דפיקה בדלת.

״איי־ג'יי, אתה מוכן? אתם עולים!״ זו סם.

״כן, שנייה.״

אמילי משליכה לעברי חולצה שחורה עם הלוגו של סיבוב ההופעות שאני אמור ללבוש בהדרן, ואני מחליף במהירות את החולצה הספוגה מזיעה בחדשה. יאק, אני חייב מקלחת דחוף.

"נו? מה היה כל כך דחוף וסודי?״ אני שואל את אמילי.

"אני חושבת שמשהו לא בסדר עם..." היא מהססת רגע, ״אתה יודע מה? לא משנה, אין לנו זמן עכשיו, תעלה ונדבר אחר כך.״

אני תופס בידה כשהיא פונה אל היציאה. ״מה קרה?״

״אממ... אתה צריך לדבר עם אימא.״

אני נדרך. ״למה?״

״אני לא יודעת בדיוק,״ היא נאנחת, ״דיברתי איתה קודם והיא נשמעה ממש מוזר. היא שאלה אותי שאלות שהיא לא שואלת בדרך כלל, על התאריכים של ההופעות ו — ״

״אולי הם רוצים סוף־סוף לבוא?״

כשהופענו רק בארצות הברית, ההורים שלי הגיעו ללא מעט הופעות של הלהקה, אבל מאז שסיבוב ההופעות יצא מגבולות ארצות הברית, לא ראיתי אותם.

״אני חושבת...״ היא מסיטה שוב קווצת שיער בלונדיני אל מאחורי האוזן, ״אני חושבת שמשהו לא בסדר.״

״למה?״

״היא לא אמרה כלום, אבל הרגשתי שהיא רוצה להגיד, אתה מבין למה אני מתכוונת?״

אני מהנהן.

״תדבר איתה אחרי שתסיים הערב, טוב?״

לפני שאני מספיק לענות, הדפיקות על הדלת מתחדשות.

״איי־ג'יי!״

״אני בא!" אני צועק ואז פונה לאמילי, ״אדבר עם אימא מאוחר יותר, אני מבטיח. אל תדאגי.״

כשאני פותח את הדלת, סם עומדת מולי בפנים זועפות. ״אתה מאחר! תטיס את עצמך לכיוון הבמה.״ היא נסוגה לאחור כדי לתת לי לעבור.

״תירגעי. אני הולך.״

אני צועד במסדרון בחזרה אל הבמה. שאגות הקהל שקורא לנו לחזור מהדהדות בכל מקום ומרעידות את הקירות. הבנים ממתינים לי בתחתית המדרגות, ג'סי כבר עם כף רגל אחת על המדרגה הראשונה וברגע שהוא קולט אותי, הוא מטפס במדרגות שתיים שתיים.

וכולנו בעקבותיו.