תבחר בי

רשימת השמעה
"Everglow", קולדפליי

"Stone", אליסיה קארה

"Mary's Song", טיילור סוויפט

"Army", אלי גולדינג

"Just the Way You Are", ברונו מארס

"In Case You Didn't Know", ברט יאנג

"Adore You", מיילי סיירוס

"Too Much to Ask", נייל הורן

"Falling in Love with My Best Friend", מאט וייט

"White Flag", דיידו

"1,000 Times", שרה ברליס

"All You Never Say", ברדי

"Lucky", ג'ייסון מראז וקולבי קאליי

"You'll Never Know", מינדי מקרידי

"Falling for You", 1975

"Fix You", קולדפליי

"Lips on You", מארון 5

"Tin Man", מירנדה למברט

"Let Me Let Go", פיית היל

"Here Without You", 3 דורז דאון

"I Love You", שרה מקלכלן

"Her World or Mine", מייקל ריי

"Best Friend", ג'ייסון צ'ן

"The House That Built Me", מירנדה למברט

"This Is It", סקוט מקרידי

"Speechless", דן + שיי

"You Are the Best Thing", ריי למונטיין

פרולוג 

הוליס
פיירהופ, אלבמה 

אני מושך בעניבה שחונקת אותי. או שאולי אלו אצבעות החרדה הבלתי־נראית שמתהדקות סביב גרוני.

לעזאזל, מה עבר לי בראש? אני לא מסוגל לעשות את זה. אני מעביר את היד בשיער, ולא מעניין אותי אם אני מבלגן אותו.

רק לפני כמה דקות התגנבתי לחדר הילדות שלה כדי לראות אותה - לזכות ברגע אחד אחרון של שנינו לבד. היא נראתה כל כך יפה, לעזאזל, עם ההינומה המשתפלת במורד גבה מסרט הראש המתנוצץ. בשמלה הזאת היא נראתה כמו אחת הנסיכות שהיא היתה מדברת עליהן כשהיינו ילדים.

כתבתי לה מכתב - שאני בחיים לא מתכוון לתת לה. אין לי שום כוונה להיות המניאק שיתוודה באוזניה על הרגשות שלו דווקא ביום החתונה שלה, דקות ספורות לפני שהיא מתחייבת לגבר אחר לכל החיים.

אני מתרחק מהקהל ונשען על אחד העמודים האחוריים של הסככה העצומה. אני לא תופס כיסא כי אני מספיק גבר בשביל להודות שהסיכויים שאני אצליח להישאר כאן במשך כל הטקס קלושים ביותר. אני שולח יד לתוך כיס החליפה, שולף את בקבוקון הוויסקי, מסובב את הפקק, לוקח שלוק ומחליק אותו בחזרה פנימה.

החצר האחורית גדושה אורחים. שורות ישרות של כיסאות לבנים מתקפלים מסודרות משני צדי המעבר שמוביל אל המקום שבו עומד סבא שלה ומפטפט עם מיס מרג'י, בעלת הדיינר המקומי. כמה כנרים עומדים מוכנים בצד אחד.

החתונה הזאת אמנם נערכת בחצר האחורית, כמו שהיא תמיד אמרה שהיא רוצה, אבל היא גדולה בהרבה מהחתונה שהיא דיברה עליה. היא לא קטנה ואינטימית, אלא חתיכת קרקס. אבל כמו שהיא רצתה, סבא שלה עורך את הטקס ואביה החורג מלווה אותה לאורך המעבר.

הכנרים מנגנים את הצלילים הראשונים של מארש החתונה, וכל הגוף שלי מתקשח בתערובת של חרדה, בחילה וכאב. אני מרגיש כאילו משקולת של אלף קילו מתיישבת לי על החזה, והמשקולת הזאת נעשית עוד יותר כבדה כשאני רואה את אביה החורג של מגנוליה מוביל אותה קדימה.

היא זוכה לקבל את ה"באושר ועושר" שלה.

היא הקבוע היחיד בחיי, החברה הכי טובה שלי והאישה היחידה שהענקתי לה את הלב והנשמה המזוינים שלי, והיא מתחתנת היום.

עם כל צעד שהיא עושה, יופייה גורם לי להחסיר פעימה. היא מתקרבת אליו, והכעס הולך וממלא את כל כולי. הייתי צריך להיות גבר הרבה־הרבה יותר מוקדם.

הלוואי שהיה לי האומץ לבקש ממנה שתבחר בי.

כשהיא כבר במחצית הדרך אליו, ברגע שהיא מסתובבת, אני מסתלק לטנדר שלי. אני לא מסוגל לעשות את זה. אני לא מסוגל להישאר ולשמוע אותה מחליפה נדרים עם גבר אחר בזמן שהדבר היחיד שאני רוצה זה להיות במקומו.

כעבור דקות ספורות אני פותח בכוח את הדלת של הדיינר הישן. ברגע שאני בפנים, אני מהסס. המקום לא עמוס במיוחד בשעה הזאת ואפשר להתיישב איפה שרוצים. בסופו של דבר הנוסטלגיה מכריעה אותי ואני מתיישב במקום שתמיד אחשיב בתור התא שלנו.

אני מזמין קפה ממלצרית צעירה שאני לא מכיר. למרבה המזל היא מניחה לי לנפשי, ואני מוזג לי בהיחבא ויסקי לתוך הקפה. הלגימה הגדולה של הקפה המחוזק לא מרגיעה אותי.

אני נועץ עיניים בנוזל השחור והזיכרונות מציפים אותי. אני ומגנוליה היינו באים לכאן לעתים כל כך קרובות, עד שמיס מרג'י היתה שמה בשבילנו שלט "שמור" בתא הזה אחרי משחקי הפוטבול בימי שישי בערב.

זיכרונות נוספים מרפרפים במוחי. הפעם הראשונה שבה מגנוליה הציגה את עצמה בפני. אנחנו בונים את הבית על העץ. מאבקים עם בריונים וחוסר הביטחון שלה. ההתמודדות עם חברויות וקשרים בתיכון. קולג'. היינו בלתי־נפרדים במשך כל כך הרבה שנים. נכון, היו גם קטעים קשים, אבל תמיד היינו חברים.

ועכשיו אני לא יכול להתכחש לזה יותר. אני חייב להמשיך הלאה. למכור את הבית הארור ולהתנתק מהמקום הזה אחת ולתמיד. לא נשאר לי כאן כלום.

הקפה הלוהט חורך לי את הגרון, אבל אני לא שם לב. אני שקוע במחשבות על העבר.

על איך שהכול התחיל.

1
הוליס 

גיל שמונה
פיירהופּ, אלבמה

זה הקיץ שתמיד חלמתי עליו.

גם יש לי זמן לבלות עם אבא לפני שהוא מתחיל בעבודה החדשה שלו וגם אנחנו בונים בית על העץ.

וחוץ מזה, אנחנו לא מסתובבים לאמא בין הרגליים, אז היא לא יכולה להתלונן על שום דבר.

"מה ש'נחנו עושים כאן, ילד, זה בונים וילה על עץ."

אני מסתכל על אבא. "מה ההבדל בין זה ובין בית רגיל על עץ?"

"הבית הזה יהיה משוכלל יותר... מה שאומר שהוא יצריך קצת יותר עבודה."

אני נאנח והוא מרים את הגבות במבט ידעני. "אבל זה יהיה שווה ת'עבודה כי יהיו לו גג רעפים, חלון קטן ודלת."

"באמת?"

אבא מחייך. "כן, אדוני." אחר כך הוא חוזר לעבודה ומודד את הקרשים, ואז אני מחזיק אותם יציב בזמן שהוא מנסר אותם במסור החשמלי לאורך סימוני העיפרון.

החלק הכי טוב בעבודה החדשה של אבא בבית החרושת לנייר הוא שעברנו מהדירה שלנו בברמינגהם לבית הנהדר הזה - בייחוד בזכות העץ הענקי שבחצר האחורית - כאן בפיירהופ. עכשיו אמא יכולה להישאר בבית ולהיות תופרת.

אחרי ארוחת הצהריים אבא ואני מתחילים להתעייף. החום והלחות בקיץ כאן, בחוף הדרומי של ארצות הברית, הם נוראים.

"נראה לי שזהו להיום." אבא מרים אלי את המבט בשאלה. "מה דעתך?"

אני פולט נשיפה תשושה. "כן, אדוני."

אני מסתובב כשאני שומע מכונית שנכנסת לשביל הגישה של הבית שמאחורי שלנו. הבית של השכנים גדול - הרבה יותר גדול משלנו - ויש לו חניה מקורה בצד. מישהו כאילו מתח גבול דמיוני בין החצרות האחוריות שלנו. בצד שלנו של השכונה הבתים קטנים יותר אבל עדיין נחמדים. הבית שמאחורינו כבר נמצא בצד של הבתים הגדולים בהרבה, אלה עם הטיח שלא נראה דהוי.

הרמז הנוסף הוא המכוניות - מכוניות מפוארות ונוצצות בהרבה משלנו.

ילדה בגילי בערך יוצאת מהמכונית עם טרולי. היא מחזיקה שק שינה ביד אחת, ממהרת אל הדלת של הבית המפואר ונעלמת בתוכו.

אוף. קיוויתי שיהיה שם ילד שאוכל לשחק איתו. אולי יש בנים אחרים כאן בסביבה. ברגע שאבא ואני נגמור לעבוד להיום, אני ארכב על האופניים ברחבי בשכונה ואבדוק את זה.

כמה רגעים חולפים, אבא ואני מנסרים את הקרשים האחרונים, ואז אני שומע קול קטן קורא אלינו, "שלום לכם!"

אנחנו מסתובבים ומגלים את הילדה שראיתי קודם. היא לובשת שמלה מגונדרת עם פרחים ותחרה בצווארון. הנעליים שלה ורודות ומבריקות. שערה הבלונדיני אסוף בזנב סוס.

"היי," אני אומר בקושי. אני יודע שזה לא הכי מנומס, אבל אני די רוצה את אבא שלי לעצמי.

"אני מגנוליה ברטון. אני גרה שם." היא מחווה בידה לעבר הבית שלה.

אבא מחייך אליה. "נעים מאוד, מגנוליה. אני ג'יי, וזה הבן שלי, הוליסטר."

אני מזדרז לתקן אותו. "הוליס."

"נעים מאוד, רבותי." היא מחייכת, ראשה נוטה הצדה וקצה הקוקו הבלונדיני שלה מחליק מעבר לכתפיית השמלה.

"אתם עמלים ממש קשה פה." המבטא הדרומי שלה סמיך יותר מדבש. "תהיו מעוניינים שאביא לכם תה מתוק קר ומרוֶוה?"

אני נועץ בה מבטים במשך דקה ואז מסתובב אל אבא עם מבט של היא אמיתית זאתי?

הוא מחייך ועיניו מתכווצות כמו תמיד כשהוא מנסה להחניק צחוק מתפרץ. "הו, איזו הצעה מקסימה, אבל אני חושב שאנחנו בסדר. תודה רבה לך, בכל אופן."

"אין בעד מה." היא מחייכת, ובין שיניה הקדמיות מתגלה רווח קטן.

"למה את מדברת בשפה כזאת גבוהה?" אני פולט בלי לחשוב.

"הוליס." הנימה של אבא חדה.

"ס־סליחה," אני ממלמל.

היא מתקרבת, ואני שם לב שהעיניים שלה בצבע כחול זוהר.

"אמא אמרה לי שעלמות צעירות צריכות לדבר בנימוס. וחוץ מזה, אבי החורג, רוי, תמיד אומר שעלינו לשמש דוגמה לאחרים."

לי זה נשמע די משעמם, אבל שיהיה. אני מסתובב בחזרה לקרשים ואז שם לב להבעה של אבא. הוא נראה כמו מישהו שפתאום הבין משהו.

"אביך החורג הוא סנטור ברטון?"

"כן, אדוני," היא אומרת בגאווה. אחר כך היא מתקרבת אלי. "מה אתם בונים?"

"בית עץ."

"בית עץ?" ההתלהבות בקולה גורמת לי להסתובב אליה, ואני שם לב שיש לה ריח נעים. כמו קרם ההגנה בריח קוקוס שאמא מורחת לפעמים. "תמיד רציתי בית עץ." היא אומרת את זה בנימה עצובה, שמטרידה אותי משום מה.

אני מושך בכתפי. "כשנגמור, אולי תוכלי לבוא לפעמים?"

העיניים שלה מתרחבות והפה שלה נפתח לצורת עיגול. "באמת?"

"בטח." שיואו, אפשר לחשוב שאמרתי שאני אקח אותי לדיסני וורלד או משהו כזה. הפנים שלה מאירות, והפעם כשהיא מחייכת, אני מחזיר לה חיוך.

"אני יכולה להביא תה קר ולחם בננות שמנהלת משק הבית שלנו מכינה."

"אה..." אני שולח מבט אל אבא, שנראה כאילו הוא מתאפק לא לצחוק. "נשמע נהדר."

"מר ג'יי, אתם צריכים עזרה?" היא משלבת את ידיה מאחורי הגב ונראית להוטה. "הייתי מעוניינת לסייע, אם אני מוזמנת להיכנס לאחר סיום העבודה."

אבא מסתכל על השמלה והנעליים שלה. "זה כנראה לא רעיון כל כך טוב לעבוד בבגדים האלה, מגנוליה." הוא מחווה בידו אל הג'ינס והטישרט המהוהים והמחוררים שלו. "רק ליתר ביטחון."

"אה." פניה נופלות.

"וחוץ מזה, תכננו לסיים להיום."

"מה לגבי מחר?" היא מסתכלת עליו במבט מלא תקווה.

אבא פונה אלי, ואני יודע שהוא שואל בלי מילים אם זה בסדר מצדי שנזמין אותה לעזור לנו. אני ארגיש חרא עם עצמי אם אגיד לא, אפילו שאני ממש רוצה שהבילוי הזה עם אבא יהיה רק שלנו, הבנים.

אני פולט נשיפה ארוכה. "מחר אנחנו עובדים על הגג, אם בא לך לעזור." אולי היא תגיד לא.

היא מסנוורת אותי בחיוך רחב עם רווח בין השיניים. "אני אהיה כאן. ואני אביא כיבוד."

"מעולה." אני מנסה להיראות נלהב, אבל אני לא כל כך בטוח בקשר לזה. וחוץ מזה, אני לא מת על לחם בננות. אני יותר בקטע של עוגיות שוקולד צ'יפס.

כדאי מאוד שהתה הקר שהיא תביא יהיה משהו מיוחד.

~

כעבור ארבעה ימים...
 

מגנוליה באה בכל בוקר לעזור בבנייה, ובכל פעם היא לבושה בבגדים מפוארים.

לדוגמה: לפני יומיים הג'ינס והטישרט שלה נראו מגוהצים.

ואם זה לא מספיק, אז הסניקרס שלה לא משופשפים ואין עליהם אף כתם. בעיקרון היא לא לובשת את הבגדים שאנשים לובשים כשהם מתעסקים בבנייה.

אבל היא מביאה את התה הקר הכי טעים ששתיתי בחיים. והלחם בננות שלה גם לא רע.

אם כי בכל זאת הייתי מעדיף עוגיות שוקולד צ'יפס.

אני מציץ בה בזמן שאני מחזיק את קופסת השקעים בשביל אבא. סיימנו את הגג, והוא העביר חשמל מהמחסן שלו, שנמצא במרחק כמה מטרים מבית העץ. הוא אמר שהוא לא מאמין בלעשות חצי עבודה. נראה לי שהוא מנסה לכפר על זה שלא היו לנו קודם בית אמיתי או חצר אחורית.

"איפה אמא שלך והאבא החורג שלך?"

"הוא בעבודה. הוא היה צריך לנסוע למונטגומרי לפגישות." הקול שלה משתנה, ואני לא מבין בדיוק למה, אבל היא נשמעת קצת מדוכדכת כשהיא מוסיפה, "אמא שלי בפגישת הגברות שלה. הן מתכננות כל מיני אירועים חברתיים."

אחרי כמה שעות אבא אומר שהוא צריך הפסקת צהריים. כולנו מיוזעים - אפילו מגנוליה המושלמת. אני בוחן את החולצה שלה.

"אני יכול לתת לך חולצה כדי שמעכשיו לא תצטרכי לדאוג ששלך תתלכלך." אני מחווה בסנטר לכיוון מה שהיא לובשת. "זה אמור להיות במידה שלך."

הגבות שלה מתרוממות ועיניה הכחולות עוברות ממני לאבא ובחזרה. "אם אתה בטוח שזה בסדר."

אבא מהנהן בחיוך קטן, ואני מטה את הראש כלפי הבית שלנו. "בואי ניכנס להביא."

אבא מנגב את הידיים מהאבק. "למה שלא נעשה כולנו הפסקה במזגן? אני אכין לנו סנדוויצ'ים."

"כן, אדוני." אני מסתכל על מגנוליה. "בואי. אני אתן לך חולצה או שתיים למחר."

אנחנו רצים פנימה ושנינו נאנחים כשהאוויר הקר נוגע בעור הלוהט שלנו. אנחנו חולצים נעליים ליד הדלת ואני אומר למגנוליה לבוא אחרי בזמן שאבא הולך למטבח.

"בואי." אני מוביל אותה לאורך המסדרון אל החדר שלי.

בשנייה שהיא נכנסת לחדר שלי היא מחסירה נשימה ומכסה את הפה ביד. העיניים שלה פעורות לרווחה מרוב תדהמה.

אני מסובב מהר את הראש ומצפה למצוא שם ג'וק. או עכביש ענקי. משהו. כל דבר שהוא. אבל אני לא רואה שום דבר שהיה יכול לגרום לתגובה המוזרה שלה.

"מה?"

היא ממצמצת ושומטת את היד למטה. "מצטערת. החדר שלך פשוט כל כך..." קולה מתפוגג והיא ממשיכה להסתכל מסביב.

"מבולגן?" כלומר, לא מדובר בדיר חזירים, אבל סתם פרשתי את השמיכות מעל ולא ממש מתחתי אותן וסידרתי יפה את המיטה. אבא מכריח אותי לשמור על החדר נקי רוב הזמן.

"זה החדר הכי מגניב שראיתי בחיים." היא הוגה את המילים בלחישה, כמו איזו נסיכה מסרט של דיסני.

אני באמת לא מבין את הילדה הזאת.

"אה, תודה?" אני מסתכל על מדפי הספרים שאבא התקין לי בחדר. הספרים שאני הכי אוהב נמצאים על שני מדפים, אבל על שני המדפים האחרים יש דגמים שהרכבתי של משאית ג'י־אם־סי 50' ושל שברולט אימפלה 59'. שום דבר ששווה פעירת פה ובהייה.

היא מתקרבת לדגמים ונועצת בהם מבטים. "וואו." היא מסתובבת אלי ושואלת, "אתה בנית אותם?"

אני מהנהן. "בהחלט." אני נעמד לידה. "זה לקח לי זמן, אבל אבא אמר לי שצריך סבלנות. הוא אמר שדברים שווים דורשים הרבה תשומת לב וזמן." אני חושב רגע ומוסיף, "בדיוק כמו הבית על העץ. הוא אמר שזה ייקח זמן כי אנחנו בונים בית טוב יותר מאלה שאנחנו רגילים לראות, אבל שהתוצאה הסופית תהיה שווה את זה."

היא מסובבת את הראש כדי להביט בי, ואני קולט שאנחנו עומדים ממש קרוב. אני יכול לראות לה את הריסים. הם קצת יותר כהים מהשיער שלה וארוכים בטירוף.

"הוליס?" היא לוחשת.

"גברתי?" בשנייה שהמילה יוצאת לי מהפה, אני מתכווץ מהנימה הרשמית שלי, אבל אבא תמיד חופר לי שאני צריך להיות מנומס.

למזלי, זה לא מרתיע אותה.

היא משפילה את העיניים לרצפה לרגע ואז חוזרת ומביטה בי. "אתה מוכן להיות חבר שלי?"

אני מקמט את האף בבלבול. "חשבתי שאנחנו חברים."

פניה של מגנוליה מתבהרות בבת אחת, כאילו אמרתי לה שמחר חג המולד או משהו כזה. החיוך שלה רחב, הרווח בין השיניים מבזיק אלי. "תודה, הוליס!"

אני לא מוכן לחיבוק החזק־חזק שלה. שיואו, הילדה הזאת חזקה יותר ממה שחשבתי.

"הילדים האחרים לא כאלה נחמדים," היא ממלמלת ולא מרפה מהחיבוק. אני טופח לה על הגב בצורה מגושמת כי, טוב... אני לא רגיל שבנות מחבקות אותי. וחוץ מזה, גם אמא לא כזאת חבקנית.

ולא שום דבר קרוב לזה, האמת.

ואז מגנוליה לוחשת, "הילדים האחרים צוחקים על השיניים שלי."

כעס. זה הדבר היחיד שאני מרגיש כשהיא אומרת את זה. אני לא מכיר אותה טוב, אבל ברור כשמש שהיא ילדה נחמדה. בלי לקלוט שזה מה שאני עושה, אני מחבק אותה בחזרה.

"פשוט תתעלמי מהם." ואז אני מוסיף, "אם מישהו עושה לך בעיות, תגידי לי, ואני כבר אטפל בו."

היא מתרחקת ממני לאט־לאט ומביטה בי בעיניים כחולות פעורות לרווחה. "באמת?"

אני מהנהן. "ברור."

אף אחד לא צריך לספוג התעללויות בגלל משהו שהוא לא בשליטתו. זה מה שאבא תמיד אומר. כשגרנו בברמינגהם, היה ילד שהיה צוחק עלי בגלל הצלקת שיש לי בגבה הימנית. הוא עזב אחרי שנה, אבל רוב כיתה א' היתה מבאסת בגללו.

אני מספר את זה למגנוליה, והיא שולחת יד ומעבירה אצבע על הצלקת. "ממה היא?"

לחיי מאדימות ואני מסב את המבט. "אני, אה, רצתי לתוך פינה של מדף מתכת בחניה בבית של חבר. שיחקנו מחבואים, ואני רדפתי אחריו. הייתי ממש קרוב כשעשיתי פנייה חדה ונתקעתי במדף. יש לי מזל שלא איבדתי עין." כשאני מחזיר אליה את המבט היא מתכווצת.

"זה בטח כאב נורא."

אני מושך בכתפיים. "עשו לי תפרים, אבל הסימן הלבן הזה כבר לא ייעלם."

השפתיים שלה מתהדקות. "טוב, אם מישהו מתכוון לצחוק על זה, הוא יצטרך לעבור אותי קודם." היא מהנהנת. "זה מה שחברים עושים, נכון? שומרים אחד על השני."

אני מחייך. "אני מניח."

אנחנו עומדים ככה, ואני לא מבין למה אני לא מסוגל להזיז ממנה את העיניים. החיוך שלה שמח, וזה מוצא חן בעיני.

"הוליסטר, מה 'תם עושים ב..." הקול של אמא גורם לנו להסתובב בבת אחת לכיוון הדלת. "אה... שלום."

"שלום, גברתי." מגנוליה מושיטה יד ללחיצה לאמי, שנראית מופתעת. "אני מגנוליה ברטון. אני גרה בבית שמאחוריכם. נעים מאוד."

ההבעה של אמא מלחיצה אותי, אבל היא מושיטה למגנוליה יד ללחיצה חטופה. ואז העיניים שלה מביטות בי בחשדנות. "מה 'תם עושים כאן?"

"אני נותן לה טישרט כדי שהיא לא תלכלך את החולצה שלה." ואז אני מזדרז להוסיף, "היא עוזרת לנו עם הבית עץ."

אמא נותנת בי מבט חד. "כמה זמן עוד ייקח לכם לגמור אותו?" הנימה שלה קרה. הרעיון לא מצא חן בעיניה מההתחלה. אין לי מושג למה.

אבל האמת ששום דבר שאני עושה אף פעם לא מוצא חן בעיניה.

"כמעט גמרנו. אבא מצא מזגן משומש והשיג חלון זול בשביל הצד."

זוויות הפה שלה משתפלות כלפי מטה. אוף. חשבתי שישמח אותה לדעת שאנחנו קרובים לסוף.

היא נסוגה מפתח החדר שלי וסוקרת את המסדרון. "יש לי עוד עבודת תפירה." והיא מסתלקת.

"היה נעים מאוד, גברת ברנס," מגנוליה קוראת אחריה.

אמא לא מגיבה. גסות הרוח שלה מעוררת בי חוסר נוחות, אז אני מושך בכתפיים כאילו זה שום דבר. "היא עסוקה. יש לה הרבה על הראש."

"היא תופרת?"

"בשביל אנשים אחרים. היא עושה מכפלות למכנסיים וכאלה דברים." אני שולף טישרטים ישנות מהמגירה התחתונה בשידה ומושיט לה כמה. "הנה, קחי. את יכולה להשאיר אותן אצלך אם את רוצה."

היא מסתכלת על החולצות המקופלות שבידיה כאילו נתתי לה עכשיו חמישים דולר. "אני ממש מודה לך."

אני צוחק קצת. "אלו סתם חולצות ישנות."

"הוליס! מגנוליה! ארוחת הצהריים מוכנה," אבא קורא מהמטבח.

עיניה הכחולות פוגשות בעיני, והלחיים שלה מאדימות קצת. היא פוסעת קדימה ומצמידה לי נשיקה ללחי. "אתה חבר טוב, הוליס."

אחר כך היא מסתובבת ומשאירה אותי עומד בחדרי.

היא באמת די נחמדה, אבל ברצינות, הנשיקה הזאת היתה פשוט דוחה.