רסיסים ושבר ענן

פרק 1

אור זוהר ונקי הציף את חדרה של דלי, קרני השמש החורפיות חדרו לכל פינה בחדר והאירו את הפסיפס הטבוע במרצפות הבוהקות. היום נראה מבטיח ואופטימי. למרות זאת, דלי לא יכלה להסביר לעצמה את המועקה שהשתלטה עליה, את הגודש שהחניק את גרונה והקשה על נשימתה. דלי מזגה לעצמה קפה ותהתה מה קורה איתה. היא לא ידעה להצביע על הדבר המסוים הזה שמנקר בה ומציק לה. אולי זה היה חלום רע שאינה זוכרת שהותיר בה את התחושות הלא נעימות. דלי הביטה במראה וחשבה לעצמה שאולי תמצא תשובה בבבואתה, אולם זו נראתה שלווה ורכה, מנוכרת להרגשתה. עיניה הירוקות והערניות תוהות לפשר תחושתה, שערה הזהוב משתפל על כתפיה, נותן תחושה של חמימות לצווארה הארוך והזקוף. בחלוף רגע של התבוננות בדמות הנשקפת מולה, ניערה את ראשה, כמו ביקשה לנער מעליה את הכבדות שהשתלטה עליה, חייכה לעצמה חיוך מאולץ לנוכח המראה, וחשבה בהתרסה שזה יהיה דווקא יום המזל שלה, הרי יש לה ראיון עבודה חשוב, שיכול לשנות את חייה. היה לה חשוב להיות במיטבה היום, לכן לקחה את היום כולו כחופשה מהעבודה.

בעת שמשכה ברצועת התריס, כדי להגיפו, הרצועה נתקעה.

היא ניסתה למשוך ברצועה שוב ושוב בתנועות חסרות סבלנות, אך לשווא. לבסוף, שלא כהרגלה, ויתרה. לא היה לה זמן לאתר את התקלה והיא הסתפקה בנעילת החלון בבריח. כשסוף סוף עמדה לצאת מהבית גילתה שהמפתחות לא היו במנעול. היא חיפשה את הצרור בארונית הקרובה לדלת, על השיש במטבח ובכל המקומות שבדרך כלל נהגה להניח אותם. דלי התרוצצה בחדרים, פתחה מגירות, ארונות, וחיפשה אפילו במקרר. לבסוף נעמדה, נשמה עמוק והרגיעה את עצמה. היא ניסתה לשחזר את תנועותיה האחרונות, צמצמה את עיניה בניסיון להיזכר במעשיה האחרונים, ואז נכנסה בהחלטיות לחדר האמבטיה, ואכן שם מצאה אותם מונחים, בסמוך לכיור.

אוף, כמה זמן אני מבזבזת בחיפוש אחר המפתחות, מתי כבר אלמד להניח אותם במקום קבוע״? נזפה בעצמה. הביטה בשעון שמחוגיו לא הפסיקו להתקדם, חטפה את התיק, הרכיבה את משקפי השמש האופטיים ווידאה שהזוג השני נמצא בתיק. דלי יישרה את בגדיה ויצאה אל יומה המיוחל. היא ירדה במדרגות במהירות, מבלי לספור אותן כהרגלה. היא נחפזה לדרכה, אולם רחש מהקומה התחתונה הסיח דעתה והיא האטה מעט, בזהירות רבה הציצה אל מעבר לגרם המדרגות, ומשם נתגלה לעיניה חתלתול, ראשו רכון מעל קערית חלב שיד עלומה הניחה על הרצפה. היא הביטה בחמלה על החתול המורעב. אחרי רגע הלכה אט־אט על קצות אצבעותיה, צידדה מבט למראה הפרוותי הלבן השזור בשחור. משהו ברוך הזה עורר בה עצב. בעבר מעולם לא ייחדה תשומת לב לבעלי חיים ברחובות, מעולם לא התעוררו בה רגשות כפי שחשה ברגע זה, כשהתבוננה ביצור הזעיר והלא מוגן הזה הגומע בשקיקה את החלב. לרגע דלי לא הכירה את עצמה, עמדה בפתח חדר המדרגות וניסתה להבין את התחושה שהתעוררה בה. עיני החתול האפורות נישאו אליה במצמוץ קל, ספק בתחינה ספק בחשדנות, הם הביטו זה בזה. לאחר רגע דלי אמרה לעצמה "טוב״. ויצאה במהירות לעבר מכוניתה, "הכלה,״ כך כינתה את המכונית הלבנה, הקטנה והאהובה שלה, מכונית שהייתה ברשותה כחמש שנים וטופלה במסירות רבה.

המכונית נעה לאטה, ידיה של דלי אוחזות בהגה ברוך ועיניה בוחנות את הכביש מבעד לזגוגית המכונית. האספלט היה מצוחצח ומבריק מהמטר העז שניתך אמש. קרני השמש שהבליחו

לרגע קט נעלמו מאחורי העננים הכבדים ונרמסו בשחור יגונם. שמשת החלון הלכה והתעבתה בטיפות גשם שהחלו לזרזף ועמעמו את שקיפותה, ידה של דלי נשלחה אל הזרוע הקטנה הצמודה להגה והפעילה את המגבים שהחלו להדוף את הטיפות. דלי נהנתה מקצב תנועתם והשתעשעה ממשחק אגלי המים המטשטשים לסירוגין את ראייתה ונדחקים לפינה על ידי שני הגפיים הנעים מצד אל צד. היא הייתה אופטימית וידעה שתגיע בזמן. מניסיונה למדה שעדיף לצאת בשעות הבוקר המאוחרות, כשהתנועה בכביש דלילה יותר, ולהגיע באותו הזמן שהייתה מגיעה לו יצאה שעה קודם ונתקעת בפקקי התנועה של הבוקר.

מחשבותיה נדדו אל גיא, אל נשיקתו ואל החיבוק הלוהט בפגישתם האחרונה. הדבר קרה בשבוע שלפני צאתו למילואים, כשניגשה למוסך לבדוק ברקסים כתירוץ לראותו. מהרגע הראשון שפגשה אותו לפני כשנה, הוא כבש אותה בהליכותיו הנעימות, היה בו משהו שלא התיישב בעיניה עם דמות המוסכניק שהכירה עד אז. לא פעם כשהיא הגיעה למוסך לטיפולים, התפתחה ביניהם שיחה על החיים, הם דיברו על נושאים שברומו של עולם; אישוניו התרחבו מהתלהבות כשבשיחתם עלה נושא שלא קשור במכוניות. לפעמים הייתה משוכנעת ששילמה לו תמורת השיחות המעניינות שניהל איתה יותר מאשר תמורת עבודתו. כך גם הוא חש כלפיה. הוא אפילו ציין זאת פעם כששאלה כמה עליה לשלם. חייך ואמר: "אני צריך לשלם לך״, ונתן הנחה ניכרת.

גיא יצא למילואים בשטחים, הוא הבטיח להתקשר כשישוב. הטלפון שדלי ייחלה לו — לא צלצל. דלי דאגה, לא ידעה בדיוק לאן הלך "לשרת את המדינה,״ כפי שסינן בין שיניו. סומק הציף את לחייה במחשבה עליו, לפתע פתאום הביטה בשעונה, ראתה שיש לה זמן, שינתה את מסלול נסיעתה והאריכה אותו במעט, רק כדי לחלוף בדרכה על פני הרחוב של ידידה המוסכניק שגר בסביבת ילדותה. היא רק רצתה להעיף מבט בחנייה ולבדוק אם מכוניתו חונה שם ולוודא שהגיע הביתה בשלום. במבט ראשון היא לא ראתה את האוטו. לאחר שחלפה על פני החניון המלא היה נדמה לה שבכל זאת ראתה מכונית פולקסוואגן עם סטיקר המציין את שם המוסך שלו, ״שמגר״ שהיה ראשי התיבות של שמות בני משפחתו. היא החליטה לעשות סיבוב נוסף ולחזור לשם כדי להיות בטוחה שאכן עיניה לא הטעו אותה. החנייה הסימטרית שלו, שלא סטתה מהקווים המסומנים, לא הותירו ספק בלבה שזה אכן רכבו. היא אהבה אותו וידעה שאין לאהבה הזו סיכוי להתממש, הגבר היה נשוי ואב לשתי בנות, בנות שמונה ושבע, נראה נאמן לנישואיו ולאשתו, שדווקא הייתה ידועה בחוסר נאמנותה לו. רכילות זו גונבה לאוזנה באחד מביקוריה במוסך, מפי לקוח שדיבר על התנהגותה "הידועה לשמצה,״ לדבריו.

דלי, דליה בשמה הרשמי, הייתה בתחילת שנות השלושים לחייה, אלמנת משרד הביטחון, חשבה שהגיע הזמן לעשות שינוי בחייה, להחליף את מקום עבודתה, למצוא גבר שתוכל לבנות איתו משפחה ולבלום את האהבה ואת ההיסחפות אחר מישהו שאינו פנוי למלא שאיפה זו. היא חשה שגם גיא נמשך אליה ונראה מתייסר בניסיונות להסתיר זאת ממנה ומעצמו. לא היה לה ספק כי התפרצות רגשותיו לפני המילואים, שאימץ אותה אל גופו ונשק לשפתיה, הייתה יותר מפרידה לפני מילואים.

עוד רגע התענגה במחשבה שהוא ישן עד מאוחר, בין כסתות נקיות וריחניות, לאחר הימים הארוכים בבסיס נידח. כף רגלה דרכה על דוושת הגז והיא המשיכה בדרכה. בעודה יוצאת ממרחב מחייתו אל הכביש התחילה לחצות את הצומת, ופתאום, משום מקום, באה מולה משאית גדולה, דוהרת אליה במהירות עצומה. דלי בלמה בלימה מיידית באמצע הצומת. הרכב הענקי הגיח מולה. לחלקיק שנייה היא התלבטה אם לחזור לאחור או להתקדם, ואז, ללא זמן מחשבה, באינסטינקט של רגע, פתחה את הדלת וזינקה החוצה כל עוד נפשה בה. חצאיתה נתפסה בדלת והיא מעדה ונפלה. היא השתטחה על הכביש ומשקפי השמש שלה עפו מעיניה אל מתחת לגלגלי מכונית עוקפת. נשמעה חריקת בלמים אדירה, ואחריה - בום ושברי זגוגיות. המשאית הגדולה פגעה במכוניתה הקטנה בעוצמה רבה, בצִדה הימני. היא עצמה לרגע את עיניה, פרט לחבטה שספגה בנפילתה ושריטות אחדות לא הרגישה בפגיעה אחרת.

בעוד היא מנסה להתאושש מן האירוע המבהיל שנחת עליה, פקחה את עיניה, התקרבה בזחילה אל מכוניתה והושיטה את ידה אל התיק שהיה תקוע במושב הימני ושלפה אותו בכוח. היא גיששה בתיק כדי למצוא את משקפיה האחרים, דווקא באותו יום כמו להכעיס לא הרכיבה את עדשות המגע שלה. בלעדי המשקפיים היא אבודה והתיק של דלי מבולגן כל כך וקשה לה למצוא את המשקפיים הארורים. בינתיים, המשאית התרחקה ממקום התאונה בטרם הספיקה דלי להרכיב את המשקפיים ולראות את מספר הרישוי. דלי מצאה את המשקפיים, הרכיבה אותם וראתה את המשאית הגדולה שחיבלה במכוניתה מתרחקת, כאילו לא קרה לה כלום.

בראשה הדהד שוב ושוב אותו בום של פגיעת המשאית. ברקים ורעמים פילחו את השמיים. הגשם שהחל בקילוח דק הלך והתגבר וניתך בחוזקה. המכוניות שחלפו על פניה לא עצרו אפילו מתוך סקרנות, היא לא יכלה להמשיך ולשבת בתוך המכונית המעוכה. הסוללה בטלפון הנייד שלה התרוקנה. רועדת ומבוהלת היא צעדה מעט, נעשתה מאובנת לרגע, הביטה ברכב ששינה את צורתו לבלי היכר, הסתכלה ימינה ושמאלה, לרגע לא הצליחה למקד את עצמה, למרות שידעה שזה האזור שגרה בו בילדותה. אף אחד מהנהגים לא הבחין באור המעומעם מגשמי הזלעפות ולא עצר להגיש לה עזרה. דלי התעשתה קצת והחלה להתרחק במהירות מהמקום. היא לא לקחה את מעילה שנשאר ברכב. דלי רצה על עקביה הגבוהים, קרסוליה נעו בחוסר יציבות והיא חיפשה מחסה מפני המים שהרטיבו את שערה וחלחלו לגופה מבעד לבגדיה הקלילים. היא חיבקה את גופה ככל שיכלה כדי להגן על חזה מפני הקור. תמיד הייתה רגישה לקור. דלי רצה ודמעותיה נשטפות בגשם, נאקתה לא נשמעה. היא האשימה את עצמה בתאונה, בשלומיאליות שלה, בחולמנותה, במרדף חסר התוחלת אחרי האיש ההוא. כעסה על עצמה על כי סטתה מדרכה. חשבה שאולי זה סימן שעליה להתרחק מהאהבה חסרת הסיכוי שכפתה על עצמה.

היא עצרה ליד טלפון ציבורי ובאצבעות רטובות וקפואות מיששה את התיק כדי לאתר את מספר הטלפון של גיא, אבל היא עצרה בעד עצמה. היא חששה שמא תעורר באשתו חשד כלשהו. עם זאת חשבה שאם תפנה בתור לקוחה בעניין תאונה במזג אוויר סוער, אשתו תבין, והוא ישמח להזדמנות לפגוש אותה. הכול נראה לגיטימי, ולא לגיטימי. ומשהחליטה בכל זאת להתקשר, גילתה שהטלפון מקולקל.

היום היה אמור להיות יום המזל שלה. ראיון העבודה היה לה חשוב, אם כי ברור שלא תגיע אליו, ובכל זאת, היה לה מזל, היא הצליחה להציל את עצמה והנהג לא נשאר במקום כדי להאשים אותה, הוא המשיך בדרכו כאילו לא אירע לו כל נזק, ואולי באמת לא קרה לטנק הזה שום דבר״, היא שכנעה את עצמה. רועדת מקור וחסרת אונים, התפללה לעזרה. היא לא הייתה בטוחה לאן הדרך מובילה אותה, היא לא זכרה את הדרך, האזור כבר לא מזכיר את נוף ילדותה.

בצדי הרחוב לא נמצא כל מחסה, הכול נראה כאתר בנייה אחד גדול, רק פיגומים ובניינים בשלבי הריסה נגלו לעיניה הרטובות. היא התקשתה להביט לצדדים, הרוח והגשם הצליפו בה. דלי המשיכה ללכת במעלה הרחוב, גופה נלחם ברוח, והיא מרחמת על עצמה ומשוועת לזרועות מחבקות, לידיים מלטפות, לאצבעות שיקנחו את הדמעות שנשטפו בגשם.

מדדה במעלה הרחוב, גלמודה, כמי שביתו נסחף זה עתה במטר עז, המכוניות שחלפו התיזו עליה ללא רחם. צמיגי מכוניותיהם התגלגלו בתוך השלוליות שהצטברו בשולי הכביש והן מצליפות בה סילוני מים. היא לא הבינה מדוע אף אחד מהם לא מציע עזרה. בעוד היא תוהה הבחינה במספר בניינים ישנים, לצד עצי ברוש תמירים שצפו בה ממרחק לא רב, ניסתה להאיץ צעדיה. חשה בשרירים הנמתחים באחורי שוקיה. הלכה צעד אחר צעד והבתים כאילו התרחקו ממנה וכמו בחלום, לא הרגישה בהתקדמותה. בעקבות המצב הזה, שהבריח אותה מהמכונית בגשם זלעפות היא הבינה שכשהלב הולם בחוזקה, בריא יותר ללכת, לנשום עמוק את האוויר הצח שהגשם ניקה ולהתאים את קצב ההליכה לקצב הלב. השינוי עזר לה שוב לחשוב בהיגיון ולהגיע לתובנות חדשות. היא התנהגה בדיוק ההיפך מהתנהגותה של אמה במצבים האלו. אימא של דלי, כשהייתה שרויה במצב של פחד או כעס, נהגה להיכנס למיטה ולהתכסות בשמיכה. גופה היה רועד ומתכסה זיעה קרה, היא הייתה רוטנת במבטא ההונגרי הכבד, אני עוד אקבל התקף לב בגלל״... תמיד היה בגלל... בגלל דלי, בגלל השכנה, בגלל אבא שלה. תמיד היה בגלל מישהו. גופה היה מתכווץ ומתאבן. היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על כלום חוץ מזה שהיא תמות בגלל... מישהו.

תחושת הזמן אבדה לדלי, היא כבר לא הביטה בשעון, רק רצתה להגיע לאן שהוא ולהישען על מישהו, על משהו. כנראה לא הייתי צריכה להגיע לריאיון הזה״, ניסתה לשכנע את עצמה. עד לרגע זה התעלמה מכל מי שדיברה עמם, שיעצו לה שלא כדאי להחליף את עבודתה בעבודה שתגרום לה לשכוח שיש חיים, אמרו לה שבהייטק הבוקר נגמר בלילה, גם כך היא עבדה הרבה מול המחשב. אם תעבוד שם, בכלל תשכח מה זה חברים, ותהיה עבד של החברה תמורת כסף שלא יהיה לה זמן ליהנות ממנו. במקום כזה את לא תוכלי לבנות משפחה," אמר לה קרוב משפחה, אך היא רצתה להוכיח לעצמה שתצליח בחברה משגשגת. כנראה שהייתה צריכה את סטירת הלחי הזו מהבוקר כדי שתעורר את כל האמירות שהשמיעו באוזניה ולא תיחפז לחשוב לעזוב את מקום עבודתה בהוצאה לאור שבה היא מרגישה כמו מלכה. קול פנימי לחש לה: זו יד האלוהים דלי, הכול לטובה דלי, הכול לטובה, הכול לטובה״! היא שמעה את קולה הפנימי הולך ומתעצם. בסופו של דבר עוד אודה לנהג המשאית״. היא גיחכה לעצמה.

בעודה משחזרת את התאונה, וחושבת על הנורא מכול לולא הצליחה בשבריר שנייה לברוח מהמכונית, כבר התחילה לחשוב קדימה ולנצל את ההזדמנות שהחיים זימנו לה. הפסיקה לרחם על עצמה, המשיכה ללכת, לא הבחינה בהפוגה של הגשם. הושיטה יד בניסיון לתפוס מונית להגיע הביתה, לשווא, המוניות חלפו על פניה כמו קופסאות שימורים גדולות ועמוסות. ואז הגשם החל לרדת שוב בעוצמה רבה. חלפה במהירות על פני שני בנייני דירות ישנים, שנראו נטושים, והגיעה מתנשפת ומתנשמת ובאפיסת כוחות לבניין השלישי שבו ניכרו סימני חיים. משהו שלא יכלה להסביר לעצמה משך אותה לבניין הזה, היא חשה, דווקא שם, נוח לה להתגונן מפני הסערה ולתפוס מחסה מתחת לגגון קטן ורעוע מעל דלת הכניסה לדירה בקומת הקרקע. היא נצמדה אל הדלת, גופה היה ספוג במים עד לשד עצמותיה. דלי ניסתה לקלוט בעיניה את הסובב אותה. בכניסה הייתה גינה לא מטופחת, העצים צמחו פרא והעשבייה פרחה.

העיניים של דלי הביטו בתהייה מהשינוי שחל בסביבה שהתגוררה בה בילדותה. לא נותר אפילו מעט מניחוח המקום של אז. לפני למעלה מעשרים שנה עברה לגור עם הוריה לאזור אחר של העיר. תהפוכות רבות עברו בחייה מאז. תהפוכות הגורל ביגרו אותה במהרה ומזיכרונות ילדותה נותרו מעט מאוד עקבות.

לא היה במקום זכר לביתם ולמכולת של אביה. רוב הבתים נעלמו והאזור הפך לאתר בנייה מתוחם בגדרות עם שלטים ענקיים של קבלנים. היא הביטה נואשת בבניין המוזנח, הדירה בקומת הקרקע הייתה מוכרת לה, אך היא לא הייתה בטוחה למי לקשור אותה. כל כך הרבה שנים חלפו, והיא לא הזדמנה למקום מאז שעזבה, אך משהו בגגון הקטן שבכניסה שהגן עליה באותו רגע היה מוכר לה. היא כיווצה לרגע את עיניה ואת מצחה וניסתה להיזכר, אך מיד חזרה לאירוע שבגינו הגיעה למחוז ילדותה. מחשבותיה נדדו בין ילדותה ובין התאונה שארעה לה בבוקרו של היום. היא ניסתה לשחזר את מה שקרה, צמרמורת הרעידה את גופה, היא לא הייתה מסוגלת לשחזר ממש את כל השלבים מרגע שראתה את המשאית ועד לקפיצה מהמכונית, משהו מאותה דקה גורלית נמחק מזיכרונה, לא הבינה איך לא ראתה את המשאית שהתקרבה לצומת. שוב ושוב הבינה עד כמה היא בת מזל ששרדה את התאונה, רגע אחד עמדה מול איום גדול בחייה ואחרי רגע חשה כאילו נולדה מחדש.

דלי התייתמה בשנות העשרים לחייה, וכעבור זמן קצר נישאה והתאלמנה מבעלה האהוב רענן כשהיה בדרכו למילואים, מיד אחרי שהודיעה לו שיש לה איחור במחזור ושייתכן שהיא בהיריון. ההיריון, לצערה, התברר בסופו של דבר כטעות. זמן רב לא קיבלה את עצם הדבר שהיא אלמנת משרד הביטחון, משום שבעלה מת עוד לפני שהגיע לבסיס המילואים; לטענתה המוות שלו לא היה ממש במילוי תפקידו. כל שירותו הצבאי הקרבי היה בסכנות של ממש וחזר מהן בשלום, ולבסוף קיבל דום לב, ללא סימן מוקדם. רענן מת בתחנת האוטובוס, במדים צבאיים והנשק לצדו. הוריו הוכרו כהורים שכולים של משרד הביטחון והיא נעשתה בעל כורחה לאלמנת משרד הביטחון. היא קיבלה את העובדה הזו רק כששוכנעה שלבו קרס בגלל הפחד שנתקף בעקבות צו הקריאה הפתאומי, הסודי. רק אז הסכימה עם הוריו וקיבלה את התואר "אלמנת משרד הביטחון״ ולמדה להעריך את הפריבילגיה שיש בצד התואר הזה. יחד עם זאת, דלי תמיד

הדגישה ששום תמורה כספית לא מפצה על אובדן בעל אהוב

וכי הייתה מוותרת על הכול תמורת שובו לחייה.

געגועים התעוררו בדלי לסביבת ילדותה ולהוריה. היא ניסתה למקם את הבית שנולדה בו, היה זה בניין דירות על עמודים וביניהם המכולת של אביה. בחלוף הזמן הם עברו למרכז העיר ואביה פתח צרכנייה גדולה. דלי אהבה לעזור לאביה במכולת השכונתית הקטנה, כולם הכירו שם את כולם, לעומת הצרכנייה הגדולה שהלקוחות בה לא היו קבועים. עצם העניין שדלי ידעה היכן נמצא כל דבר ויכלה לעזור ללקוחות הסב לה הנאה מרובה. היא התחמקה מהצביטות ומהלטיפות שלהם, אך נהנתה כשהרעיפו עליה מחמאות וכששיבחו את התנהגותה ואת יופייה.

עיניה ננעצו בנעליה ספוגות המים, כבר לא זכרה את צבעם המקורי, כפות רגליה הקפואות כאבו. לו יכלה הייתה מנתקת את עקביה מהמגפיים החדשים שבחרה בקפידה בחנות קומפורט״ לפני יומיים.