פרק 1
מיקולאי וילק
ורשה, פולין
לפני עשר שנים
בדרכי הביתה מהעבודה, אני עוצר לקנות שקית של עוגיות "כנפי מלאך" לאנה. כתמים קטנים של שומן מחלחלים אל שקית הנייר ממאפי הביצים והשמנת, המצופים באבקת סוכר והולמים את שמם – "כנפי מלאך". היום אנה ניגשת למבחני הכניסה לאוניברסיטה. אני כבר יודע שזו תהיה סיבה למסיבה. אנה תלמידה מבריקה. אני בטוח שהיא תעבור את המבחנים בציונים גבוהים.
קשה לנחש שאנחנו תאומים. יש לה שיער חום ולי יש שיער בלונדיני. היא בולעת כל ספר שהיא מניחה עליו את ידה. אני עזבתי את בית הספר כשהייתי בן ארבע־עשרה.
לא היו הרבה אפשרויות אחרות. מישהו היה צריך לשלם את השכירות על הדירה הקטנה והמדכדכת שלנו.
אבא שלנו עבד במפעל הפלדה חוטה בוורשה. הוא היה טכנאי אחזקה והביא הביתה משכורת של כמעט ששת־אלפים זלוטי בחודש. מספיק בשביל שנוכל למלא את המקרר ולנעול נעליים חדשות.
עד שפעם אחת, כשהוא עבד בכבשן, הוא התבשל כמו לובסטר בסיר. הוא לא מת. אבל הוא נכווה קשה ועכשיו הוא מסתגר כל היום בחדרו, צופה בטלוויזיה ובקושי יכול ללחוץ על כפתורי השלט.
אימא שלנו עזבה. נודע לי שהיא התחתנה עם רואה חשבון ועברה לקראקוב. לא שמעתי ממנה מאז.
לא משנה. אני מרוויח מספיק במעדנייה בשביל שנוכל להסתדר בינתיים. בבוא היום, אנה תהיה פרופסור לספרות ואז נקנה בית קטן בכל מקום שהוא לא כאן.
כל חיינו גרנו ברובע פראגה, על הגדה הימנית של נהר הוויסלה. מהעבר השני של המים, אפשר לראות את מרכזי המסחר והכלכלה המשגשגים. אנחנו גרים בשכונת עוני. בנייני לבנים גבוהים, מלבניים ומזוהמים שחוסמים את השמש. בתי חרושת שנוהלו בידי הממשלה וכיום עומדים ריקים, כזכר לתקופה הקומוניסטית. עכשיו החלונות שלהם מנופצים והדלתות נעולות בשלשלאות. נרקומנים פורצים פנימה כדי לישון על ערימות של סמרטוטים ולהזריק הרואין לבשרם המרקיב.
לאנה ולי יהיה בית ראוי, עם גינה. ואף אחד לא יגור מעלינו, או מתחתינו, וידפוק או יצעק במשך כל שעות הלילה.
אני לא מצפה שאחותי תחזור בשעות הקרובות, אז כשאני פותח את דלת הדירה שלנו ומבחין בתיק בית הספר שלה על הרצפה, אני מבולבל ומופתע.
אנה מסודרת מאוד. היא לא משאירה את תיק הגב שלה פתוח, עם ספרים מפוזרים על הרצפה. כמה מספרי הלימוד שלה מכוסים בבוץ ורטובים. כך גם נעליה, שננטשו ליד התיק.
אני שומע את המים זורמים בחדר האמבטיה. משונה – אנה לא נוהגת להתקלח בלילה.
אני מניח את שקית המאפים על השולחן במטבח ורץ אל חדר האמבטיה היחיד שלנו. אני דופק על הדלת וקורא בשמה של אחותי.
אין תשובה.
אני מצמיד את אוזני לדלת ושומע מבעד למים הזורמים שהיא מתייפחת.
אני נוגח עם כתפי בדלת, העץ הזול מתבקע והמנעול נפתח. אני נדחק אל חדר האמבטיה הקטן.
אנה יושבת במקלחת, עדיין לבושה בתלבושת בית הספר. החולצה שלה קרועה. הבד הדק תלוי על זרועותיה ועל מותניה.
היא מכוסה בחתכים ובחבורות – על הכתפיים, על הידיים ועל הגב. אני רואה חבלות כהות מסביב לצווארה ועל החזה שלה. ואפילו מה שנראה כמו סימני נשיכה.
מצב הפנים שלה גרוע עוד יותר. חתך ארוך מעטר את לחייה הימנית ויש לה פנס בעין. דם זורם מאפה, נוזל אל המים הנאגרים לרגליה ומתפשט כמו צבעי מים.
היא לא מסוגלת להסתכל עליי. היא מעיפה בי מבט חטוף וקוברת את פניה בזרועותיה ובוכה.
"מי עשה לך את זה?" אני דורש לדעת בקול רועד.
היא מהדקת את שפתיה ומטלטלת את ראשה, מסרבת לגלות לי.
זה לא נכון שתאומים יכולים לקרוא זה את מחשבותיו של זה, אבל אני מכיר את אחותי. אני מכיר אותה היטב.
ואני יודע מי עשה את זה. ראיתי איך הם מסתכלים עליה בכל פעם שהיא יוצאת מהדירה, בדרכה לבית הספר. אני רואה איך הם נשענים על המכוניות היקרות שלהם, בידיים שלובות, משקפי השמש שלהם לא מסתירים את מבטי התאווה. לפעמים הם גם צועקים לעברה, אבל היא אף פעם לא מסובבת את ראשה וגם לא עונה.
אלה הברטרסטו. המאפיה הפולנית.
הם חושבים שהם יכולים לקבל כל מה שהם רוצים – שעונים יקרים, שרשרות זהב, טלפונים ניידים, שעולים יותר ממה שאני מרוויח בחודש. מתברר שהם החליטו שהם רוצים את אחותי.
היא לא רוצה לספר לי, כי היא מפחדת ממה שעלול לקרות.
אני אוחז בכתפיה ומכריח אותה להסתכל עליי. העיניים שלה אדומות, נפוחות ומבועתות.
"מי מהם עשה את זה?" אני לוחש. "ההוא עם הראש המגולח?"
היא מהססת ואז מנידה בראשה לחיוב.
"ההוא עם הזקן השחור?"
עוד הינד ראש.
"ההוא עם מעיל העור?"
הפנים שלה מתעוותות.
הוא ראש הכנופיה. ראיתי איך האחרים מצייתים לו. ויותר מכול, ראיתי איך הוא נועץ באנה מבטים.
"אנה, אני אתפוס אותם. אני אדאג שכל אחד מהם ישלם על המעשים שלו," אני מבטיח לה.
אנה מניעה את ראשה. דמעות שקטות זולגות על לחייה החבולות.
"לא, מיקו," היא מתייפחת. "הם יהרגו אותך."
"לא אם אני אהרוג אותם קודם," אני אומר בנחישות.
אני משאיר אותה במקלחת, נכנס לחדר השינה שלי ומרים קורה ברצפה. מתחתיה החבאתי את ארגז המתכת שלי. כל החסכונות שלי נמצאים בו – הכסף שייעדתי ללימודים של אנה. היא פספסה את הבחינות שלה. היא לא תתחיל ללמוד השנה.
אני מקפל את השטרות ותוחב אותם לכיס שלי. אחר כך אני עוזב את הדירה ורץ בגשם אל חנות המשכון ברחוב בזֵ'סקָה.
יאקוב יושב מאחורי הדלפק, כמו תמיד, הוא קורא ספר שחצי מכריכתו הרכה קרועה. כתפיו כפופות, הוא מקריח ומרכיב משקפיים עם מסגרת פלסטיק עבה, שעדשותיהם מזכירות תחתיות של בקבוקים. הוא ממצמץ בעיניו לעברי, כמו ינשוף שזה עתה התעורר.
"מיקולאי, איך אני יכול לעזור לך?" הוא שואל בקולו הצרוד.
"אני צריך אקדח."
הוא צוחק.
"זה לא חוקי, ילד. מה עם גיטרה, או אקסבוקס במקום?"
אני מטיל את חבילת השטרות על הדלפק.
"אל תדבר שטויות," אני אומר. "תראה לי מה יש לך."
הוא מסתכל על הכסף, אבל לא נוגע בו. כעבור רגע הוא יוצא מאחורי הדלפק, מדשדש אל דלת הכניסה, מסובב את המפתח ונועל אותה. ואז שב ומדשדש אל ירכתי החנות.
"מכאן," הוא אומר בלי לסובב את ראשו.
אני הולך בעקבותיו אל החלק האחורי של החנות. כאן הוא חי – אני רואה ספה ישנה שהמילוי שלה יוצא מחורים בריפוד. מקלט טלוויזיה מרובע. מטבח קטן עם פלטת בישול, שמדיפה ריח קפה שרוף וסיגריות.
יאקוב מוביל אותי אל שידת מגירות. הוא פותח את המגירה העליונה וחושף מבחר קטן של אקדחים.
"איזה אתה רוצה?" הוא שואל.
אני לא מבין באקדחים. אף פעם בחיים שלי לא החזקתי אקדח.
אני מביט על כלי הנשק המסודרים בערבוביה: חלקם עשויים מקרבון, חלקם מפלדה, חלקם מלוטשים, חלקם ממש עתיקים.
אחד מהם, אקדח בגודל בינוני שכולו שחור, נראה מודרני ופשוט. הוא מזכיר את האקדחים שבהם משתמש ג'יימס בונד. אני מרים אותו, מופתע מכובד משקלו בכף ידי.
"זה גלוק," אומר יאקוב.
"אני יודע," אני משיב, על אף שאני לא באמת יודע.
"זה גלוק ארבעים־וחמש. אתה צריך גם תחמושת?"
"וסכין," אני אומר לו.
אני מבחין בהבעתו המשועשעת. הוא חושב שאני משחק בקומנדו. זה לא משנה – אני לא רוצה שהוא יתייחס אליי ברצינות. אני לא רוצה שהוא יזהיר אף אחד.
הוא נותן לי סכין הישרדות בנרתיק פלסטיק. הוא מראה לי איך לאחוז בנרתיק ולשחרר את הלהב, כמו שמדגימים לילד.
הוא לא שואל למה אני צריך אותה. הוא גם לא מציע לי סכין אחרת.
אני מחביא את כלי הנשק מתחת לבגדים וממהר חזרה אל הדירה.
אני מתכוון לבדוק מה מצבה של אנה, לפני שאמצא את הגופות המהלכות שהעזו להניח את הידיים שלהם על אחותי.
כשאני פותח שוב את דלת הכניסה, צמרמורת מוזרה מתגנבת לעמוד השדרה שלי.
אני לא יודע להגדיר את התחושה בדיוק. הכול נראה כמו קודם – תיק הגב מושלך באותו מקום במסדרון, נעלי הסניקרס של אחותי מונחות לידו. אני יכול לשמוע את הקולות השקטים הבוקעים מהטלוויזיה בחדרו של אבי, קולות שמהדהדים בדירה יומם ולילה. אני יכול גם לראות את אורה הכחול בוקע מתחת לדלת.
אבל אני לא שומע את המים זורמים במקלחת. אני לא שומע את אנה. אני מקווה שהיא נחה בחדרה.
כך אני מצפה. אני מצפה לראות אותה שוכבת במיטה מתחת לשמיכה. אני מקווה שהיא ישנה. ועדיין, כשאני חולף על פני חדר האמבטיה, אני מהסס.
קול חלש בוקע מבפנים. קול טפטוף קבוע. כמו ברז שלא סגור עד הסוף.
הדלת פתוחה – שברתי את המסגרת כשנכנסתי בכוח בפעם הראשונה. עכשיו היא לא נסגרת עד הסוף.
אני דוחף את הדלת. האור הבוהק של הפלורסנט מסנוור לרגע את עיניי.
אנה שוכבת באמבט, בוהה בתקרה.
עיניה פעורות ומקובעות, מתות לגמרי. הפנים שלה נראות חיוורות יותר מקיר.
ידה האחת מתנדנדת מחוץ לאמבט. חתך ארוך נמתח ממפרק כף ידה אל המרפק, פתוח כמו חיוך ראוותני.
הרצפה מכוסה בדם. הוא נוזל מהאמבטיה על כל האריחים ועד לרגליי. אם אצעד עוד צעד, אדרוך עליו.
במובן מסוים, המראה משתק אותי. אני רוצה לרוץ אל אנה, אבל אני לא רוצה לדרוך על הדם. בטיפשות ובצורה מטורפת, אני מרגיש שזה יפגע בה. על אף שהיא כבר מתה.
ועדיין, אני צריך לגשת אליה. אני חייב לעצום לה את העיניים. קשה לי לראות איך היא מביטה אל התקרה. הפנים שלה לא שלוות – היא נראית מבועתת, כמו קודם.
הבטן שלי מתהפכת ושורף לי בחזה. אני רץ אליה, כפות רגליי מחליקות על האריחים החלקלקים. אני מרים בעדינות את ידה ומכניס אותה בחזרה לאמבט. העור שלה עדיין חם ולשנייה אני חושב שאולי יש תקווה. אני מסתכל שוב על פניה ומבין איזה טיפש אני באמת. אני מניח את ידי על פניה ועוצם את עיניה.
אני נכנס אל החדר שלה ומוצא את השמיכה האהובה עליה – זו עם הכוכבים והירח. אני לוקח אותה אל המקלחת ומכסה בה את גופה. יש מים באמבטיה. הם נספגים בשמיכה. זה לא משנה – אני רק רוצה לכסות אותה כדי שאף אחד אחר לא יוכל להסתכל עליה. לא עוד.
אחר כך אני חוזר לחדר שלי ומתיישב על הרצפה, לצד תיבת המזומנים הריקה שעדיין לא החזרתי למחבוא מתחת לקורת הרצפה.
אני מרגיש רגשות אשמה ועצב עמוקים ובלתי נסבלים. הם קשים מנשוא, פשוטו כמשמעו. אני מרגיש כאילו חתיכות בשר נקרעות ממני, גרם אחרי גרם, עד שייוותר ממני רק שלד – עצמות חשופות, בלי שרירים, עצבים או לב.
הלב הזה מתאבן בתוכי. כשראיתי את גופתה של אנה בהתחלה, ליבי הלם חזק כל כך שחשבתי שהוא יתפוצץ. עכשיו הוא מתכווץ לאט־לאט ופעימותיו הופכות חלשות יותר ויותר. עד שייעצר לגמרי.
מעולם לא עבר יום שלם בלי שאראה את אחותי. היא הייתה החברה הכי קרובה שלי, האדם היחיד שבאמת היה לי אכפת ממנו. אנה טובה ממני בכל מובן. היא חכמה יותר, נחמדה יותר, שמחה יותר.
לעיתים קרובות הרגשתי, שכשנוצרנו ברחם המאפיינים שלנו התחלקו לשניים. היא קיבלה את החלק הטוב מבינינו, אבל כל עוד הייתה קרובה אליי, יכולנו לחלוק את החלקים הטובים שלה. עכשיו כשהיא איננה, כל האור הלך איתה.
כל מה שנשאר הן התכונות שחיו בתוכי: ריכוז. נחישות. זעם.
זו אשמתי שהיא מתה, זה ברור. הייתי צריך להישאר כאן איתה. הייתי צריך להשגיח עליה, לדאוג לה. זה מה שהיא הייתה עושה.
לעולם לא אסלח לעצמי על הטעות הזאת.
אבל אם ארשה לעצמי לחוש אשמה, אצמיד את האקדח לראשי ואסיים עכשיו את הכול. אסור שדבר כזה יקרה. אני חייב לנקום את מותה של אנה. הבטחתי לה.
אני לוקח כל טיפת רגש שנותרה בי ונועל אותה עמוק בתוכי. עם הרבה כוח רצון, אני מסרב להרגיש כלום ושום דבר.
נותרה רק תכלית אחת.
אני לא מוציא אותה לפועל בפעם אחת. אם אנסה, איהרג בלי להשיג את מטרתי.
במקום זה, אני מעביר את השבועות הבאים במעקב אחר הטרף שלי. אני מגלה איפה הם עובדים. איפה הם גרים. לאיזה מועדוני חשפנות, מסעדות, מועדוני לילה ובתי זונות הם הולכים בקביעות.
קוראים להם אבֵּל נובק, בָרטֵק אדמוביץ' ואיוון זילינסקי. אבל הוא הצעיר ביניהם. הוא גבוה, רזה ונראה חולני עם הראש המגולח שלו – סימן לאידאולוגיה הניאו־נאצית שהוא דוגל בה. הוא למד שנתיים מעליי באותו בית הספר שגם אני למדתי בו פעם מזמן.
לברטק יש זקן עבות ושחור. נראה שהוא אחראי על הזונות בשכונה שלי, כי הוא תמיד אורב להן בלילה בפינה. הוא מוודא שימסרו לו את הרווחים שלהן בלי שייתנו דברים בחינם, מלבד שיחה עם הגברים המחפשים את חברתן.
איוון הוא הבוס של כל השלושה. או אולי עליי לומר – ממלא מקום הבוס. אני יודע מי נמצא מעליו. לא אכפת לי. שלושת אלה ישלמו על מה שעשו. והמחיר יהיה איטי וכואב.
דבר ראשון, אני מאתר את אבל. זו משימה קלה, כי הוא מגיע למועדון פיבו לעיתים קרובות, כמו גם כמה מחברינו המשותפים. אני מוצא אותו יושב על הבר, צוחק ושותה, בזמן שאחותי שוכבת באדמה כבר שבעה־עשר ימים.
אני מתבונן בו משתכר יותר ויותר.
אני משרבט שלט ומצמיד אותו לדלת השירותים: זפסוטה טואלטה. השירותים מקולקלים.
אני מחכה בסמטה. עשר דקות אחר כך, אבל יוצא להשתין. הוא פותח את כפתור מכנסי הג'ינס הצמודים שלו, מכוון את הזרם אל קיר הלבנים.
אין לו שיער שאפשר לאחוז בו, אז אני כורך את ידי סביב מצחו, מעיף את ראשו לאחור וחותך את הגרון שלו מאוזן לאוזן.
הסכין חדה, אבל אני בכל זאת מופתע מהכוח הרב שאני צריך להפעיל כדי לגרום לחתך. אבל מנסה לצעוק. זה בלתי אפשרי – פגעתי במיתרי הקול שלו ודם זורם מגרונו. הוא משמיע רק גרגורים חנוקים.
אני מניח לו ליפול על גבו, על הבטון המטונף, כדי שיוכל לראות את פניי.
"זה בשביל אנה, חתיכת סוטה חולני," אני אומר לו ויורק על פניו.
אחר כך אני משאיר אותו שם, עדיין מתפתל וטובע בדם של עצמו.
אני חוזר הביתה אל הדירה שלי ומתיישב בחדרה של אנה, על המיטה שהופשטה מהמצעים. אני מסתכל על ספריה האהובים שבמדף ליד המיטה שלה. שדרתם מקומטת, מפני שקראה בהם שוב ושוב. הנסיך הקטן, פעמון הזכוכית, אנה קרנינה, הטיית לב, ההוביט, אן מהחווה הירוקה, אליס בארץ הפלאות, האדמה הטובה. אני מתבונן בגלויות הנעוצות על הקירות – הקולוסאום, מגדל אייפל, פסל החירות, הטאג' מאהל. מקומות שחלמה לבקר בהם, אבל לא תראה עוד לעולם.
הרגע הרגתי בן אדם. אני צריך להרגיש משהו: אשמה, אימה. או לכל הפחות, תחושת צדק. אבל אני לא מרגיש כלום. בתוך תוכי יש חור שחור. אני יכול לספוג כל דבר בלי שארגיש דבר.
לא הרגשתי שום פחד כשהתקרבתי אל אבל. אם הלב שלי לא החסיר פעימה בשל כך, הוא כבר לא יחסיר פעימה משום דבר.
כעבור שבוע, אני יוצא בעקבות ברטק. אני בספק אם הוא מחכה לי – לאבל יש יותר מדי אויבים מכדי שיעלו על האדם שהרג אותו. הם בטח לא יחשבו על אחותי בכלל. אני בספק אם היא הבחורה הראשונה שהברטרסטו תקפו, ואני לא רמזתי לאף אחד על תשוקתי לנקמה.
אני עוקב אחרי ברטק עד לדירה של החברה שלו. ממה ששמעתי, היא עבדה בפינת הרחוב בעצמה לפני ששודרגה לדרגת המאהבת. אני קונה כובע אדום ופיצה ודופק על דלתה.
ברטק פותח בעצלתיים, בלי חולצה, מדיף ריח של סקס.
"לא הזמנו פיצה," הוא נוהם ומתכוון לסגור לי את הדלת בפרצוף.
"טוב, אני לא יכול להחזיר אותה, אז כבר עדיף שתיקח אותה."
אני מגביה את הקופסה ומנפנף מול אפו בריח המפתה של פפרוני וגבינה.
ברטק מסתכל עליה בכמיהה.
"אני לא משלם על זה," הוא מזהיר אותי.
"זה בסדר."
אני מושיט לו את הפיצה ומסתכל לו ישר בעיניים. הוא לא מראה ולו סימן קל של היכרות. קרוב לוודאי ששכח כבר מאנה ובטח לא תהה אם יש לה אח.
ברגע שידיו אוחזות בקרטון הפיצה, אני שולף את האקדח ויורה לו שלושה כדורים בחזה. הוא נופל על ברכיו ועל פניו מתפשטת הבעה מופתעת עד כדי גיחוך.
ברגע שגופו הגדול צונח, אני מבין שהחברה שלו עומדת ממש מאחוריו. היא נמוכה ובעלת קימורים, לובשת כתונת תחרה זולה. היא חופנת את פיה בשתי ידיה, חונקת צעקה.
היא כבר ראתה את פניי.
בלי להסס, אני יורה גם בה.
היא קורסת. אין לי זמן לכבד אותה במבט. אני מסתכל על ברטק, רואה איך הצבע נעלם מעורו בעודו מדמם על הרצפה. כנראה פגעתי בריאות שלו, כי נשימותיו נשמעות כמו שריקות.
אני יורק גם עליו, מסתובב ומתרחק.
אולי לא הייתי צריך לשמור את איוון לסוף. איתו יהיה הכי קשה. אם יש לו קצת שכל בראש, הוא יחבר את הנקודות וינחש שמישהו פועל מתוך נקמה.
אבל זו הדרך היחידה שאני יכול לפעול – הדרך היחידה שבה ארגיש קתרזיס במלוא העוצמה.
אז אני מחכה עוד שבועיים ובינתיים מחפש אחריו.
כצפוי, הוא שומר על פרופיל נמוך. כמו חיה, הוא מרגיש שמישהו מתכונן לצוד אותו, אפילו אם הוא לא יודע מי בדיוק.
הוא מקיף את עצמו בגנגסטרים נוספים. תמיד עומד על המשמר – כשהוא נכנס ויוצא ממכוניתו הנוצצת, כשהוא גובה את חובותיהם של הסוחרים הקטנים בשכונה.
אני עוקב אחריו. אני רק בן שש־עשרה. אני רזה, עוד לא סיימתי לגדול, אני לובש את סינר המעדנייה שלי מתחת למעיל. אני נראה כמו כל ילד ברובע פראגה – עני, מורעב, חיוור מחוסר שמש. בשבילו אני כלום. בדיוק כמו שהייתה אנה. הוא לא יחשוד בי לעולם.
לבסוף אני מוצא אותו כשהוא יוצא מהדירה שלו בגפו. הוא נושא תיק נסיעות שחור. אני לא יודע מה נמצא בתוך התיק, אבל אני מפחד שהוא מתכנן לעזוב את העיר.
אני רודף אחריו, חסר סבלנות ופזיז מעט. עברו ארבעים־ואחד ימים מאז שאנה מתה. כל יום הביא עימו ריקנות מייסרת. איבדתי את האדם היחיד שהיה משמעותי עבורי. נקודת האור היחידה בחיי המחורבנים.
אני מתבונן באיוון שהולך לפניי, לבוש במעיל העור השחור שלו. הוא לא גבר מכוער. למעשה, רוב הנשים חושבות שהוא נאה – שיער שחור, זיפים מוקפדים, לסת מרובעת. העיניים שלו קרובות מעט זו לזו. עם הכסף והקשרים שיש לו, אני בטוח שהוא לא סובל מחוסר תשומת לב מצד המין הנשי.
צפיתי בו נכנס ויוצא ממועדוני לילה עם בחורות תלויות על זרועו. גם מבתי זונות. הוא לא תקף את אחותי כי הוא רצה סקס. הוא רצה לפגוע בה. הוא רצה לענות אותה.
איוון חותך דרך סמטה ונכנס לחלק האחורי של בניין נטוש, דרך דלת ברזל לא נעולה. אני אורב בסמטה לראות אם הוא חוזר, אבל הוא לא מופיע.
אני צריך לחכות. זה מה שעשיתי עד עכשיו.
אבל נמאס לי לחכות. הלילה הכול יסתיים.
אני פותח את הדלת וחומק פנימה. המחסן חשוך. מרחוק אני שומע קול טפטוף של גג דולף. יש ריחות של טחב ועובש ובתוך המחסן קר לפחות בעשר מעלות יותר מבחוץ.
המחסן מלא בשרידי ציוד חלוד. אולי הוא היה פעם מפעל טקסטיל, או מקום לתיקון ושיפוץ מוצרים. קשה לדעת בחשיכה. אני לא רואה את איוון בשום מקום.
אני גם לא רואה את האדם שחובט בי מאחור.
כאב מסמא מפוצץ לי את החלק האחורי של הגולגולת. אני נופל קדימה על ידיי ועל ברכיי. האור נדלק ואני מבין שאני מוקף בשישה גברים. איוון עומד בחזית, עדיין סוחב את התיק שלו. הוא זורק אותו על הרצפה לידו. שני גברים גוררים אותי מהרגליים, ידיי קשורות מאחורי גבי. הם עורכים עליי חיפוש חפוז ומוצאים את האקדח. הם מוסרים אותו לאיוון.
"תכננת לירות לי עם זה בגב?" הוא נוהם.
הוא מחזיק את האקדח מהקנה ומפצח לי את הלסת עם הקת. הכאב מהיר ועוצמתי. טעם של דם מתפשט לי בפה. אחת מהשיניים שלי מתנדנדת מהמכה.
אני כנראה עומד למות. אבל אני לא מרגיש פחד. אני כנראה עומד למות. אבל אני מרגיש רק זעם מהעובדה שלא אצליח קודם להרוג את איוון.
"אצל מי אתה עובד?" איוון דורש לדעת. "מי שלח אותך?"
אני יורק כמות של דם מהפה על הרצפה והוא ניתז גם על נעליו. איוון חושף שיניים ומניף את האקדח כדי לחבוט בי שוב.
"חכה," נשמע קול צרוד.
גבר צועד קדימה. כבן חמישים, גובהו ממוצע, עיניו בהירות וצלקות עמוקות חורצות את צידי פניו – אולי נפגע מכדור, או סבל פעם מאקנה. ברגע שהוא מתחיל לדבר, כל העיניים בחדר נישאות אליו, בציפייה ובדממה שמצביעות על כך שהוא הבוס האמיתי ולא איוון זילינסקי.
"אתה יודע מי אני?" הוא פונה אליי.
אני מהנהן.
זהו טיימון זייג'ק. הוא ידוע בכינויו הקצב. לא הייתי בטוח שאיוון עובד בשבילו, אבל יכולתי לנחש. בוורשה, כל הדרכים מובילות אל הקצב.
הוא עומד מולי, מסתכל היישר בעיניי – עיניו עמומות משנים ואולי גם מדברים שראה. הן חודרות אליי.
אני לא משפיל את מבטי. אין בי פחד. לא אכפת לי מה האיש הזה יעשה לי.
"בן כמה אתה ילד?" הוא שואל.
"שש־עשרה," אני עונה.
"אצל מי אתה עובד?"
"אני עובד במעדניית ספייז'ה. אני מכין כריכים ומנקה שולחנות."
הוא מהדק את שפתיו, נועץ בי מבט נוקשה ומנסה להחליט אם אני מתבדח.
"אתה עובד במעדנייה."
"כן."
"הרגת את נובק ואת אדמוביץ'?"
"כן," אני עונה בביטחון.
שוב הוא מופתע. הוא לא ציפה שאודה.
"מי עזר לך?"
"אף אחד."
עכשיו הוא נראה כועס. הוא מפנה את זעמו אל אנשיו ואומר, "מנקה שולחנות עקב אחרי החיילים שלי והרג שניים מהם בכוחות עצמו?"
זו שאלה רטורית. אף אחד לא מעז לפצות פה.
הוא פונה אליי פעם נוספת.
"התכוונת להרוג את זילינסקי הלילה?"
"כן," אני מהנהן.
"למה?"
הבהוב קל של פחד חולף על פניו הרחבות של איוון. "בוס, למה אנחנו–" הוא מתחיל לומר.
זייג'ק מניף את ידו ומשתיק אותו. עיניו מקובעות עליי והוא מחכה לתגובתי.
הפה שלי נפוח ממכת האקדח, אבל אני מדבר ברור.
"האנשים שלך אנסו את אחותי, כשהייתה בדרכה לבחינות הכניסה לאוניברסיטה. היא הייתה בת שש־עשרה. היא הייתה ילדה טובה – טובה, עדינה, תמימה. היא לא השתייכה לעולם שלך. לא הייתה שום סיבה לפגוע בה."
זייג'ק מכווץ את עיניו.
"אם רצית פיצוי–"
"אין שום פיצוי," אני אומר במרירות. "היא התאבדה."
אין סימן לאהדה בעיניו החיוורות של זייג'ק – רק שיקולים. הוא שוקל את מילותיי, בוחן את המצב.
אחר כך הוא מביט פעם נוספת באיוון.
"זה נכון?"
איוון מלקק את שפתיו בהיסוס. אני רואה שהוא נאבק בין הרצון לשקר ובין הפחד מהבוס שלו. לבסוף הוא אומר, "זו לא הייתה אשמתי. היא–"
הקצב יורה בו ישר בין העיניים. הכדור נעלם בגולגולת של איוון, משאיר חור עגול ושחור בין הגבות. העיניים שלו מתגלגלות לאחור והוא נופל על ברכיו ומתמוטט.
המחשבות מסתחררות בראשי. קודם, הקלה על שהנקמה של אנה הושלמה. שנית, אכזבה, שהיה זה זייג'ק שלחץ על ההדק ולא אני. שלישית, ההכרה במותי הקרב. רביעית, ההבנה שלא אכפת לי. אפילו לא טיפה.
"תודה," אני אומר לקצב.
הוא בוחן אותי מלמטה למעלה, מכף רגל ועד ראש. הוא מתבונן במכנסי הג'ינס הקרועים שלי, בנעליי המטונפות, בשערי המלוכלך, בגופי הצנום. הוא נאנח.
"כמה אתה מרוויח במעדנייה?" הוא שואל.
"שמונה־מאות זלוטי בשבוע," אני עונה.
מפיו נפלטת אנחה מצפצפת – הדבר הקרוב ביותר לצחוק ששמעתי ממנו אי פעם.
"אתה לא עובד שם יותר," הוא אומר. "מעכשיו אתה עובד אצלי. מבין?"
אני לא מבין כלום. אבל אני מהנהן.
"אבל בכל זאת," הוא אומר בזעם, "הרגת שניים מאנשיי. אני חייב להעניש אותך."
הוא מחווה בראשו לאחד מחייליו. האיש פותח את התיק שמונח ליד גופתו של איוון. הוא מוציא מצ'טה ארוכה כמו היד שלי. הלהב קהה מרוב שנים, אבל קצהו הושחז בדייקנות. החייל מושיט לבוס שלו את המצ'טה.
הקצב ניגש אל שולחן עבודה ישן. החלק העליון מכוסה בשבבים וחסרה לו רגל, אבל הוא עדיין עומד יציב.
"תושיט את היד," הוא אומר לי.
אנשיו משחררים את ידיי. אני חופשי לגשת לשולחן. חופשי לשים את ידי על המשטח ולפרוש את אצבעותיי.
תחושה מוזרה ולא אמיתית מציפה אותי, כאילו אני צופה בעצמי ממרחק שני מטרים מגופי.
זייג'ק מניף את הסכין, שיורדת בשריקה וחותכת את הזרת שלי לשניים, ממש מתחת למפרק הראשון של האצבע. הכאב נסבל יותר ממכת האקדח. רק שורף, כאילו הכנסתי את האצבע לתוך אש.
זייג'ק מרים את חתיכת הבשר הקטנה שפעם הייתה מחוברת לגוף שלי. הוא משליך אותה על גופתו של איוון.
"זהו," הוא אומר. "שילמת את חובך."