שעת השקרנים

1

הטפטים הטעו אותה. בתמונות שבאתר המלון היה בהם משהו ששבה את העין, כך לפחות טענה בינה לבינה, אבל יממה מאוחר יותר היו הטפטים לאמת עלובה. אדם ישב מולה כשרגליו מתוחות ועישן על רקע הטפט. הוא נראה כדמות חיננית בציור, 'גבר צעיר מעשן, תחילת המאה העשרים ואחת'. הוא עישן למרות הקנס הצפוי למעשנים, מפריח טבעות עשן לעבר הוורדים המזויפים, כמשתדל שהעשן ייספג בכריות ויילכד בחיפויי הקיר הרוקוקואיים למראה. כששאלה אם זה רעיון טוב שיעשן, אדם ענה, "נראה לך שמישהו ילקה פה מעשנים בכיכר העיר?" היא בחנה אותו כאילו רק נפגשו ואמרה, "אתה מעשן ממש כמוה." זה הספיק כדי שיכבה את הסיגריה בתוך כוס המים.

למרות החזות האנינה שלו, אחיה יכול היה להיות די מזוהם כשהתחשק לו. בדלי סיגריות או ליבות תפוח מכורסמות לא היו הדבר היחיד שאפשר היה למצוא בסביבת המחיה שלו. היא רוקנה בעבר מאפרות מלאות בשריונות סרטנים (אם השיגה ידו סרטנים) וכוסות ובהן משקעים של משקה שהתערבב עם שיירי משקה אחר. כל זה שגשג והעלה עובש עד שאדם היה מתנער מרבצו, קם ומנקה בחריצות, מותיר אחריו משטחים ריקים ומבהיקים כמראות ללא בבואה. חווה הדליקה בהחלטיות סיגריה משלה, כסוגרת פער במרוץ אל הסרטן.

"לא יכולת להזמין חדרים יותר טובים?" שאל פתאום, והיא אמרה, "אולי יכולתי," אף שעצם הבחירה הפשוטה הזאת, עצם הטעות, גזלו ממנה כוח. אז שיהיו טפטים מזויפים, שכל העץ יתגלה כפלסטיק. בכל זאת הם בפריז, כמו שאימם ביקשה, והיא עצמה צמצמה את רשימת הדרישות מהעולם: כל שרצתה הוא מקום שלא השתכנו בו בעבר, מקום בלי היסטוריה, בלי זיכרונות, ללא עלי ורדים.

רוב החדרים בעיר היו תפוסים בגלל שבוע האופנה. בשבוע הזה, גם חדרון שיש בו מקום למיטה בלבד יוזמן חצי שנה מראש. וכשהסבירה זאת לאדם, מביטה בפניו החתומות, התרשמה לרגע שאחיה הספיק לשכוח מי היא ולכן ייחס לה מידות תרומיות, איזו יכולת עילית לארגן את המציאות כרצונה, או לפחות למצוא חדרים סבירים בהתראה קצרה במהלך שבוע האופנה. ואולי היה לו על מה להיסמך, כי בענייני זרים היא טיפלה במהירות ובלי רגשות מיותרים, כמו אומנת יעילה. אבל בנוגע לחייה שלה הייתה מהססת, משווה בין אפשרויות שאחרי זמן מה כולן נראו זהות בעיניה. תפוחים ותפוזים. חדרי מלון. תוכניות פנסיה. בית ספר ליונה. שרברבים. רואי חשבון. עורכי דין לענייני גירושין. כשלבסוף בחרה, הייתה נתקפת חרטה מהירה ויודעת שבחרה בחירה גרועה. לו רק הייתה פונה בצומת לשמאל ולא לימין, בוחרת לקנות ליונה בובת ארנב ולא דוב, מתקשרת לאימה כשהחליטה שלא להתקשר, הדברים היו באים על מקומם בשלום. והנה גם הפעם, למרות הנסיבות המקילות, נמצאה לה סיבה להתחרט. 'פתאום כל אחד הוא מבקר,' חשבה בלעג מר, והמילים לא היו שלה. היא חיכתה שאחיה יאמר זאת בקול, אבל הוא שתק.

או אז דיברה על שבוע האופנה כאילו התרחש באשמתו. "טוב, אתה צריך להבין בזה." יותר מכול ציפתה לעורר אצלו תגובה כלשהי, כמנסה אלרגנים שונים על זרועו עד שאחד מהם יעלה פריחה בעורו הרגיש. קידה שעירה. אבק. אחותך הבכורה. שום דבר לא עבד.

אדם הביט בוורדים המצוירים בטפט וחיפש ביניהם הבדלים אך הם היו זהים ואיומים. תפרחות בשרניות, מצוירות בגודש צבע וצורה. אולי בגלל הוורדים בא אליה בטענות, ואולי משום שנראתה עצבנית כל כך, עצבנית ומבוגרת, אף שרק שנה הפרידה ביניהם. הוא נזכר בשורה שלמד בקורס קצר־מועד שנרשם אליו באוניברסיטה ונשר ממנו במהירות. קונפוציוס אמר, כך זכר במעומעם, "טוב לראות חבר שבא ממרחקים", והמרצה הסביר כי העניין אינו רק בפגישה. העניין הוא אתה, שמשתקף באישוניו של החבר ורואה עד כמה השתנית. אדם לא ידע מה הדין באחיות, אבל מוטב היה לשניהם להשתנות. ובמקום זאת נדמה ששניהם הזדקנו. גם בזוויות עיניו החלו לטפס קמטי רגלי העורב, מבשרים על המעבר הקרב ובא לקטגוריית הגברים המעניינים. הוא ידע שהוא לא מוכן לזה. את כל העניין שהיה בו העולם מיצה לפני שהגיע לגיל עשרים. הוא חשב להגיד לה משהו מזה, לפחות לתת לה במתנה את 'האנלקטים' של קונפוציוס, אבל הכול באחותו היה משוסע והיא הפנתה אליו זיזים ודוקרנים. בדקות האחרונות התלבט אם להוציא את חוברת הסודוקו שהחזיק בתיק. לכולם יש הרגלים רעים, ושלו היו לאחרונה בעיקר תמוהים. אולי כך יהיה, גבר לא מעניין אך תמוה במידה. הוא החליט לחכות עד שיוכל לפתור את הסודוקו בנחת, ממש כמו קשיש במטרו.

חווה צמצמה את עיניה כאילו אחיה שב והתגלם כדמות בציור — הפעם היה זה ציור שמן, משהו אופנתי ושובר לב כמו הדיוקנאות של אליזבת פֵּייטון. היא התלבטה עד כמה דייקה בהשערות שלה בנוגע לחייו. האם בשעה שישבו שניהם בחדר המלון הגרוע ביותר בפריז (ללא ספק זה לא היה מלון טוב לפי הקריטריונים של אסיה ואף לא של אחיה, ובכל זאת, התמקחה עם עצמה, אולי לא הגרוע שבכולם) אדם הסתיר בתיקו סמי מעצבים? הרי כשקראה על סמי מעצבים במגזין בטיסה, חשבה שזה נשמע בדיוק כמו עניין שאחיה יכול להתמחות בו. ואולי החזיק בהזמנות אישיות לתצוגות שמעצבים צרפתים הוסיפו להן כמה שורות בכתב ידם? האם כשהשינה תחטוף אותה בחסות הכדורים אחיה יחמוק מהמלון, מרקד על בהונותיו, ויסתנן אל חיים אחרים, חיים ששייכים לו לבדו ועליה נאסרה הכניסה אליהם? ולא שהיא תצליח לישון. היא בהתה בקירות כמו ציפור לילית. כשחזרה והביטה באחיה דמיינה קוקטייל, ידיים גבריות, שורות של קוק, והאלגנטיות הטבעית שלו, זאת שייחסו לו כבר כשהיה בן שנתיים, עומדת לו בכל זוהרה. חווה דמיינה עור חשוף, יהלומים, אבק זורח, רק עד לשם הצליחה להרחיק ראות. היו בחייו חורים גדולים, עצומים, אך בתור אחותו תחבה בהם אצבעות, נסמכת על כך שפעם ידעה עליו הכול.

"נו, שבוע האופנה, דווקא אתה צריך לדעת," היא ניסתה שוב, חורקת בצחוקה, לא מצליחה להרפות.

גם אדם צחק. "אני? שכחת שאני לא יודע שום דבר?" הוא נקש על קודקודו כמו שנוקשים על עץ, אך עשה זאת כדי להבהיר שהכול אצלו ריק. ואז, אולי כדי לרצותה כמו פעם, אמר שהמחשבה על אנשי אופנה הגודשים את המלון היא ממש כמו התיאור בפתיחה לסיפור הקצר ההוא של סלינג'ר, רק שאת מקום הפרסומאים שמדברים בכל קווי הטלפון תפסו עכשיו המלבישים והמתלבשים שמעלים תמונות לאינסטגרם. כן, פעם שניהם ציטטו את סלינג'ר מתוך שינה, אבל עכשיו ההשוואה הייתה חלולה מאוד. ובכל זאת צחקה צחוק מנומס, שדחה אותה.

"אתה מאמין?" שאלה אותו רגע אחרי שצחוקה שכך באחת, צחוק שבקע מגרונה של מישהי זרה. היא החוותה בידה על האוויר הריק כמורה על משהו שאמור להתגבש מתוכו. זו הייתה אותה שאלה ששאלה שוב ושוב בימים האחרונים, המילים אחזו ולא הרפו, "אתה מאמין?" אם הייתה נעצרת ובוחנת את טיב השאלה, כמו שלימדו אותם בילדותם, הייתה מבינה בכוחות עצמה שהיא שואלת לשווא. היא לא שאלה את אחיה אם הוא מאמין בהישארות הנפש, או כי כלב חי טוב מן האריה המת. העניין היחיד על הפרק היה תעלול ההיעלמות הגדול של אסיה, שבשֶלו סחבו אותה איתם ממש כמו שהעלו את עצמותיו של יוסף ממצרים.

חווה התיישבה על המיטה המוצעת של אחיה, מחבקת עצמה ורגליה קפואות בשל האוויר הקר שנשב אליהם מהחלון שפתחה בקושי. היא הסתכלה על חזית בית הדירות שממול, על מרפסותיו המעוטרות, חלונותיו המוארכים שחשפו דירות רחבות ידיים. פתאום הבינה שאת התמונות של בית הדירות הזה ראתה באתר שבו הזמינה את החדרים. היא הזמינה את הנוף שנשקף מהחדר, לא את החדר. ושוב קמה, חסרת מנוחה, להיטיב לראות, ידיה מונחות על מותניה והיא נראית לאחיה כאישה לא גמורה, אחת שלא יודעת מה לעשות באיבריה. חווה כיבתה את הסיגריה ולא ידעה אם היא האישה האחרונה שעוד מעשנת, ואולי זו הסגולה היחידה שעוד מייחדת אותה. "אני מאמין, מאמין," אמר אחיה פתאום. כי במה יאמינו אם לא במוות.

אבל יותר משדיברו על היתכנותו של המוות דיברו על האמצעים שיש לנקוט. הם דיברו על מה שנדרש מהם, והיא חזרה על הדברים בראשה, כאילו היו אלה הוראות מסובכות שנדרשה לזכור בעל פה:

• השרפה.
• כד האפר.
• שניהם שאחרי השרפה.
• שלושתם עם הכד בפריז.

עד לכאן הגיעו ומה שנשאר:

• לפזר את האפר.

וזאת הייתה פריז. על אף הנסיבות ואף שחינכו אותה היטב, חווה התרגשה מהעיר. ועל כן כדאי שיצאו מהחדר, או מ"מערכת החדרים", כפי שכונו החדרים הצמודים באתר המלון, באותה הפלגה לשונית שמאפיינת מלונאים ונדל"ניסטים יותר ממשוררים. יביטו בעיר כמו תיירים המומים מיופי, כמו משפחה, איש, אישה וילד חולפים על פני האטרקציות השחוקות ביותר, כי בפריז דבר אינו שחוק. ישי חשב שזאת טעות לקחת את הילד, וטען שפריז לא תעלה או תוריד מבחינתו. אבל הוא טעה. אם הם שם בניגוד לרצונם, לפחות תראה לו את פריז.

כשהציעה לאדם שיצאו החוצה, הוא הביט בה כאילו לא השמיעה כל קול והצית עוד סיגריה, וברוחב לב הציע גם לה סיגריה נוספת. בפריז, אמרה להם תמיד אסיה, אפשר להיות לבד וזה בדיוק הסימן של עיר טובה. ככה דיברה תמיד, כאילו פריז חיכתה כל השנים לקבל את תו התקן מאסיה אשל־בלוי. אבל חווה לא הצליחה למצוא את הכוח לפתוח את דלת החדר ולצאת אל העיר הטובה. היא קמה ממקומה, מחזיקה בסיגריה לא דלוקה כמו אצבע מיותרת. אחרי שנים של טיפול היא יכלה לזמן את הקליניקה, להקים אותה סביבה על ציורי המים והכרזות ממוזיאונים לאמנות מודרנית והשולחן, הספרים, הוושינגטוניה בחלון, תנור הסלילים, המטפל שלה. ד"ר חכים היה מבין שהיא כועסת ושואל מה באמת מכעיס אותך, אלה לא הסיגריות של אחיך, שבוע האופנה או המלון חסר החן. "ד"ר חכים," הייתה פונה אליו ואומרת, "זה כד האפר." והרי לכם פריצת דרך, קטנה אך משמעותית. אפילו שהטיפול נגמר לפני שנים וד"ר חכים שוכן עם אבותיו באיזו ולהאלה של פסיכואנליטיקאים. לא הסיגריה הכעיסה אותה אלא האפר, כי תודעתה ערכה מסע קצר בין סימנים. טבע השליחות שלהם הוא שהרתיח אותה. היא מתה, והם עדיין מצייתים להוראות שלה, עדיין נושאים את כליה. אבל היא מתה. אימם מתה. אימה. אסיה אשל־בלוי. אימנו, כפי שהייתה אולי כותבת על המצבה לו הייתה מצבה. אבל ודאי היו נכתבים דברים אחרים.

חווה הוסיפה לנוע בחדר, מסלקת ממוחה את מראה הקליניקה שגם כך התערבבו לה בה הכיוונים, הצפון הִדרים ואולי זאת לא הייתה וושינגטוניה בחלון, וכבר כעסה על עצמה שהטריק המתוחכם של הקליניקה הניידת השתלט לה על פריז. היא הרימה חפצי נוי שפוזרו בחדר, בכולם היה משהו גס ואווילי, כאילו הוצבו למכירה על מדף אחורי בחנות גדולה שהבעלים שלה היה תתרן ליופי. לו היה לה מלון משלה, ודאי הייתה גם היא מרהטת אותו בכלים ירודים ואביזרים חסרי אופי, ודווקא אחיה היה יוצר איזו פנינת חמד. לא שמישהו מהם עמד לפתוח מלון. היא הרימה ברווז מגולף מעץ שעיניו פזלו והניחה אותו על גבי מדריך לטיילים בפריז מ-1998. היא שאלה את עצמה איזה קול ישמיע ברווז העץ אם ייזרק מהחלון.

"מה את עושה?" אדם דיבר כמתעורר משנתו.

"אני משחררת עופות לחופשי." והיא חיכתה לשמוע זעקה של מישהו ברחוב הצר שברווז העץ נחבט בראשו, אבל נשמע רק קול נקישה רפה כשהברווז פגע במדרכה. חווה נותרה זקופה, ידיה ריקות. שניהם לא ידעו אם ברווז העץ נשבר או נותר שלם ואף אחד מהם לא התכופף מהחלון כדי לראות. בטח בעל המלון יגבה על האבדה סכום שערורייתי, כבר עדיף שהייתה משליכה את הכד. "לא היה לנו כד כזה פעם בבית?" שאלה את אדם, "כשהיינו קטנים?" ארצות העבר נדמו בעיניה כמשטח מונוכרומטי שאבנים שובצו בו וביניהן, פתאום, צץ גם הכד. והוא ענה בטון שאין בו ספק, "מעולם לא."

אדם עדיין ישב על הכיסא היחיד בחדר, מביט באחותו הבכורה כמו בדג־קרב בודד באקווריום קטן, מתקוטט עם הכתלים השקופים. פניו שלו לא הסגירו כעס אלא קיפאון, כמו הצינה שאוחזת בגוף המת, אבל אצלו הכעס תמיד התגבש לקור. כך הניח לה להשליך את הברווז ואז לשלוף את כד האפר מהמזוודה שלו, לאו דווקא בעדינות.

בו ברגע הצטער שהוא מתעכב על כך, שוקל את מראה הכד לנוכח טעמיה של אימו. המתים אינם נושכים, ובכל זאת נדמה שאסיה הצליחה גם בזה, מותירה בצווארם נשיכות רפאים שרק הם חשו ברישומן. בימים אחרים ודאי היה מעדיף להותיר את הזעם הקדוש לאחותו, אבל ההפרזה הסופית הזאת, כד האפר הדפוק, לא הייתה דבר שיכול היה לסמוך עליו את ידיו.

אדם כבר הספיק להיחרד מגועל כשישב שבועות לפני כן לצד אימם בחדר הלח, בין הקירות שהכריסו מרטיבות, וראה במה בחרה אסיה מבין האפשרויות בקטלוג כדי האפר. הוא שאל אותה אם לא טעתה, אם לא התכוונה למכל הנירוסטה הדק, המינימליסטי, שהופיע בעמוד הקודם. והסנטר החד שלה ירד לעברו כמו חרטום, "את זה." את זה אני רוצה, את השזיף, את הירח, את כד השיש הדוחה. מילים ראשונות שהוגה תינוק, או מדויק מכך, מילים אחרונות שייחרתו לנצח. והנה עכשיו נאלץ לשאת עימו כד שיש שעוצב כעמוד קורינתי ובו שובצו אבנים חצי יקרות, ולהכריז בפני הבודקים בשדה התעופה, "אני נושא את אפרה של אימי." זה נשמע לו כמו אחד מאותם משפטים המשמשים כמקרי מבחן למעבר משפה לשפה.

I carry my mother's ashes.
Ich trage die Asche meiner Mutters.

Kannatan äitini tuhkaa.
Je porte les cendres de ma mère.

הכד הכבד נעטף בשכבות של ניילון אבל אדם לא יכול היה לשכוח שהוא צרור במזוודה שלו, ולאו דווקא בשל רגישותו המרובה אלא בגלל יונה, האחיין החיישני שלו. הוא קיווה שהילד קשה תפיסה כפי שהוא נראה ולא מבין שאפר סבתו מטולטל במזוודה.

"תראה, יש בזה יהלומים!" העירה פתאום חווה, בוחנת את הטקסטורה שנחשפה באופן חלקי מאחורי בועות הניילון ומשתוממת. הם חונכו להימנע מקישוטים מיותרים. כשאימם בחרה באופן נדיר בתוספת של סלסול והפרזה, למשל במקוש בסגנון 'טבעת הרחמים' שהתקינה על דלת ביתם, נוספה לכך אירוניה מדודה שהכשירה את העיטורים. "אלה לא יהלומים. זאת זכוכית," אמר אדם בלי לזוז ממקומו וקבע, "מכוער מזה אי אפשר למצוא גם אם מתאמצים." חווה הסיטה את שערה מפניה, שהזיעו על אף הקור, ונוכחה שהוא צודק. זה היה כיעור מרהיב שמישהו השקיע בו. שמישהו השתדל בעבורו. כיעור לא אירוני אלא ממשי מאוד.

חווה חשבה על התנור, השרפה, המעלות, האפר. על השלושה שבכבשן, שאימם סיפרה להם עליהם בילדותם כאילו היו מעשיות לאם ולילד. הם שקראו לאלוהים מתוך הלהבות, "יושב הכרובים וצופה מעמקים ישובח שמך לנצח נצחים." את זה היא זכרה כמו ראתה במו עיניה את המלאך המציל. יתר השורות צפו במחשבתה מבלי להתחבר. אימם, תליון מגן דויד נצחי לצווארה, התנאתה ביהדותה כאישה הסוחבת על כתפה קוף מאולף שגם כותב כתב רש"י. אסיה אשל־בלוי הצהירה על יהדותה כעל מעלה תרומית שקיבלה מזקנים שקיבלוה מיהושע, כאילו ילדיה לא היו יהודים ממש כמוה. חווה זכרה שיחה (חוץ, יום, כר דשא) שבה אימה הביעה בגלוי את הסלידה ממי שמתנהגים כמו רומאים, אלה שהם חקיינים גם במותם. אולי אפילו אמרה משהו על קרמטוריום, משרפות, משהו רגשני מעט עם לקח היסטורי, והנה פתאום. תמו ימי שני חייה. ותמות. ותהיה לאפר.

"היא בטח רצתה לזעזע את הבורגנות," הביטה בו בהבנה פתאומית. אחר כך הוסיפה, "היא רצתה לזעזע את בנה הבורגני," ואדם לא ענה כי כבר קראו לו בשמות גרועים מזה, מה גם שההסבר שהגתה אחותו היה מאכזב כל כך, עיתונאי כמעט. האם כך זה עומד להיות? חווה אוחזת בנוקשות בעיפרון, משרטטת מרחקים קצרים מנקודה לנקודה, קוראת לו בשמות, עד שכל דבר בדמות אימם ובמותה יהיה פשוט, ברור ומחוור? כמו הקבצנים שהופכים את כיסיו של מת, חשב, והתברר לו שאמר את זה בקול והדימוי לא היה מוצלח, לא רק כי השווה את אחותו לקבצנית ולא כי בתכריכים אין כיסים (גם את זה אמר בקול, לא יכול שלא לאסוף כל קלישאה שנקרתה בדרכו) אלא כי שניהם נזכרו בעקבותיו באימם בשעת מותה. בחלוק שלבשה, עם דפוס הלימונים וחריכת הסיגריה בכיס הרבוע.

חווה קילפה את עטיפת הניילון מעל הכד כולו, שומרת בשביל יונה את בועות האוויר, ונגעה בשיש. לרגע היה נדמה לה שמגעו יצרוב בה אות מן המתים, כמו בסדרות שבנה ראה אף שלא התאימו לגילו מכל כך הרבה סיבות ואופנים. כד השיש לא היה קר כפי ששיערה שיהיה. אולי גם השיש הזה כלל לא היה שיש. "לא־לא, זה שיש," אמר אדם בקדרות, מנחש את מחשבותיה, והיא שאלה, "אתה בטוח?" אף שידעה שאחיה ידע להבדיל בין שיש לחיקויָו. והיא פנתה אליו כמו בסצנה בסרט, לא מביטה בו ישירות, כאילו הייתה שם מצלמה שצריכה לתפוס את שניהם חזיתית. אם זה היה סרט, ללא ספק הוא היה מצטלם נהדר והיא הייתה נראית כמו מכשפה עצבנית.

"היא רצתה להישאר לא צפויה," חווה סיכמה פתאום. לא היה טעם לשוב ולפגוע בו. לא כאן. לא עכשיו. כמעט הרגישה את אפה מתארך, אבל אולי טוב אף ארוך מאף מעוקל.

"בזה היא הצליחה," אמר. "הכד הזה הוא הדבר הכי מכוער שראיתי בחיים."