כאב תהומי ועונג עילאי

יהודה

פפיטה ויהודה נפגשו בגיל צעיר מאוד ומרגע המפגש היו חייהם כרוכים זה בזה. ועם זאת, הביוגרפיות האישיות שלהם בשנים שקדמו לפגישה, הן משמעותיות להבנת אישיותם והמשיכה ההדדית ביניהם. שני הפרקים הראשונים מוקדשים אפוא לתיאור קורותיהם קודם להיכרותם. את סיפור ילדותו ונעוריו של יהודה אני מכיר טוב יותר שכן הוא שזור בסיפור המשפחתי שלי. יתרה מכך, יהודה שילב בכתיבתו הספרותית התייחסויות לילדותו ולהתבגרותו בירושלים וסיפק עובדות ותיאורים ססגוניים שאפשרו להתחקות אחר תבנית נוף מולדתו.

וכך זה החל. גל קור קיצוני שרר בארץ ישראל בתאריכים 12-9 בפברואר שנת 1920 וקבר את ירושלים תחת מעטה שלג כבד בעומק של מטר. זו הייתה אחת הסופות העוצמתיות ביותר במאה ה־20. השלג הכבד הדהים את התושבים וגרם לא מעט קשיים בתפקודה של העיר שעדיין לא שבה לאיתנה מאז הידרדרותה בשלהי התקופה העות'מאנית ותחת הכיבוש הבריטי שהציב בה משטר צבאי, עד לכניסת השלטון האזרחי לתוקף ביולי 1920. יהודה נולד בזמן סופת השלג הזו. לימים הוא תיאר את סיפור לידתו בספרו רב־המכר, עיר אבן ושמיים.[3] בלשון ציורית הוא תיאר את הסופה ואת החותם שהיא הטביעה בירושלים. 'אסונות רבים עטו על העיר', הוא כתב, ביניהם, קריסתו של קולנוע 'ציון' במרכז ירושלים החדשה, התמוטטות כ־150 בתים בעיר העתיקה, נזק לשווקים ועוד. השלג הקשה גם על בני המשפחה של יהודה: 'אחי הבכור בן החמש־וחצי, הצטנן. אמי חלתה. אבי יצא אחר הצהרים מן הבית, כדי לנסות להשיג תרופות ואוכל, ובצאתו, ממש ליד פתח הבית, התמוטט מעליו עץ אקליפטוס גדול עמוס־שלג, וכמעט הרגו. ואני נולדתי'.[4]

הלידה במהלך סופת השלג הפכה לאגדה בתולדות המשפחה. באותה עת התגוררה משפחת אזרחי־בְּריסקר בשכונת עזרת ישראל, שכונה של רחוב אחד בקרבת צומת הרחובות יפו והמלך ג'ורג'. בזמן שאימו של יהודה, בלה, כרעה ללדת לא היה ניתן להגיע לבית החולים 'שערי צדק' ששכן כקילומטר מערבה משם ברחוב יפו, ולכן הוחלט להזעיק את המיילדת שהתגוררה סמוך אליהם. סיפור הבאת המיילדת תואר על ידי יהודה באמצעות דמיון יצירתי. על פי אחת הגרסאות, המיילדת – אישה נמוכת קומה – הייתה בדרכה לבית היולדת אך נקברה בשלג ורק בזכות נצנוץ משקפי הראייה שלה בלובן השלג הצליחו שמואל בריסקר ושכניו לשלוף אותה מן השלג העמוק ולהביאה ליעדה. יהודה כתב: 'בעמל רב שָלו אותה מהבור הלבן, ומעתה גְררוה כפי שגררוה על פני השלג הפריך והטובעני. הגיעו בשלום לעזרת ישראל, ובעיצומו של הלילה הקר – מזל טוב? – הנה נוסף יהודי קטן, צווחני, ולו גם קודם זמנו, לקהילת יהודי ירושלים'.[5]

יהודה היה בנם השני של שמואל ובלה אזרחי־בְּריסקר. בנם הראשון, חנניה, נולד חמש שנים קודם, גם כן בירושלים. שמואל בריסקר נולד בשנת 1888 בחוטימסק, עיירה שכוחת אל בבֶּלַרוּס של היום. בילדותו עבר עם משפחתו לעיר התעשייתית גומל (נקראת גם הומל), שם עסק אביו במסחר זעיר. בשנת 1903 חווה שמואל הצעיר את הפוגרום בגומל שבו נרצחו שמונה יהודים. בתקופה הזו נולדה המשיכה שלו לאידיאולוגיה הציונית. שמואל, שלא זכה לחינוך פורמלי ומסודר, החליט ללמוד מקצוע אשר יפרנס אותו כאשר יעבור ברבות השנים לארץ ישראל: מקצוע הסַפָּרות. בגיל שש עשרה, לאחר שהתברר כי החיים בגומל אינם מאירים לו פנים, נפרד שמואל מבני משפחתו והחל במסע שניתק אותו מהוריו וממקום גידולו. זו גם הייתה הפעם האחרונה שבה היה עם הוריו. לאחר עזיבתו לא ראה אותם עוד. הוא התגורר כשנתיים בקייב ולאחר מכן המשיך בנדודיו לאודסה.

שמואל הגיע לאודסה בשנת 1908, תקופת הזוהר של העיר אשר שקקה פעילות תרבותית וציונית. שמואל הצעיר שתה בצמא את כל הטוב של העיר הזו. מאודסה, שהייתה שער יציאה לארץ ישראל, החל לתכנן את המעבר המיוחל. הוא כתב בזיכרונותיו: 'נתקשרתי באלפי נימים כמוסות עם הארץ היעודה, ואודסה העליזה, השוקקת ומלאת־חיים הייתה בשבילי קרש קפיצה לאותו מקום, אליו שאפתי'.[6] בטרם עלייתו רכש מיומנות נוספת לצד מקצוע הספרות: איפור תיאטרון, כדי שיוכל להשתלב בהתפתחות התרבות המתחדשת בארץ.

בקיץ 1911 עלה שמואל על סיפונה של אוניית צליינים רוסים שהפליגה ליפו דרך מצרי הבּוֹסְפוֹרוּס. הוא הגיע ליפו ביום קיץ לוהט ולא אהב את המחזה של הצעקות וההכרזות של מוכרי הלימונדה, מראה הילדים המטונפים והעירומים למחצה והאבק המחניק ברחובות – 'כל אלה השניאו עלי את העיר', כתב. מן העבר השני, אחוזת בית (היא תל אביב העתידית) נראתה לו כפרוור ישנוני, ועל כן הוא פנה לירושלים, שם נותר עד סוף ימיו. עם הגיעו לירושלים השתלב בקהילה הציונית, המודרנית, הקטנה שהחלה מתפתחת בעיר, פתח מספרה צנועה והחל את דרכו החדשה.

בשנת 1913 הצטרפה אליו מי שהוא כינה 'חברתי לחיים', בֶּלה טֶמקין, שאותה הכיר באודסה. בלה גדלה בבּוֹבּרוּיסק, עיר שנודעה כמרכז של יהדות וציונות. אביה, יעקב טמקין, היה מחנך בולט, ממייסדי ה'חדרים המתוקנים', הגרסה התקופתית לחינוך יהודי מודרני. בין תלמידיו היו ברל כצנלסון, אבא אחימאיר וקדיש לוז. בבוברויסק רכשה בלה את ההכרה הלאומית שלה, ובניגוד למרבית בני משפחתה שהיגרו לארצות הברית החליטה להגיע לארץ ישראל בעקבות שמואל. הם נישאו בירושלים העות'מאנית, בתוך קהילתם החדשה, ללא קרובי משפחה סביבם.

לא עבר זמן רב לאחר שנישאו והמצב הכללי באזור הידרדר מאוד עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הקהילה היהודית הארצישראלית מצאה עצמה תחת מתקפה בלתי פוסקת מצד השלטון העות'מאני. רבים עזבו את הארץ ואלה שנשארו סבלו מגזירות וממחסור בכל תחומי החיים. בלית ברירה החליטו בני הזוג לקבל על עצמם אזרחות עות'מאנית. את שתי השנים הראשונות של המלחמה העבירו בירושלים המורעבת. בתקופה הזו נולד בנם הראשון, חנניה. את שתי השנים הבאות העבירו בגלות בטבריה. שמואל כתב על המעבר לטבריה: 'עם תינוק על הידיים, בחוסר כל, קרועים ובלויים, בעמידה מול רדיפות הטורקים הכרוכות בפרשת "נילי", בתוך כל מיני מחלות, טרכומה, טיפוס הבהרות, ולבסוף מחלת החולירע, אשר פגשה גם בילד שלנו'.[7]

בראשית 1918, לאחר שהבריטים כבשו את ירושלים וקבעו בה משטר צבאי, יצאו שמואל, בלה וחנניה הקטן בשיירה שעשתה דרכה דרומה. השיירה אספה את הגולים מן היישובים בצפון הארץ ולאחר כמה ימי טלטול בדרכים שבו לירושלים. הם החלו לבנות מחדש את חייהם שנהרסו במהלך המלחמה. שמואל, שהיה אדם אופטימי ובעל יוזמה, אסף את פריטי המספרה שלו שהיו מפוזרים ברחבי ירושלים ופתח אותה מחדש.

האווירה הכללית הייתה טובה. הבריטים אפשרו תנופה חדשה לאזור כולו והפרויקט הציוני זכה לרוח גבית מתוקף הצהרת בלפור. הצרות של התקופה העות'מאנית נשכחו וירושלים החלה להתאושש. בשנתיים וחצי הראשונות התנהלה ירושלים תחת שלטון צבאי בריטי ובקיץ 1920 הוחל בה השלטון האזרחי. מאוחר יותר, בשנת 1922, העניק חבר הלאומים לבריטניה את ה'מנדט' על ארץ ישראל המערבית. עבור שמואל ובלה הייתה זו הפעם הראשונה שבה חשו ברווחה יחסית. יהודה נולד בתחילת הפרק הזה. הצטרפותו של יהודה, הבן השני, לחיק המשפחה סימלה את האופטימיות הפרטית שהשתלבה באופטימיות הכללית של אותה התקופה.

***

יהודה היה דור ראשון בארץ ישראל להורים מהגרים, אנשי העלייה השנייה, שהגיעו לארץ ישראל פחות מעשר שנים לפני לידתו. ביניהם ההורים דיברו רוסית ויידיש. אך כמו שאר בני דורם גידלו את ילדיהם על ברכי העברית. ברוב המקרים הילדים לא היו בקיאים בלשון ההורים והעברית הייתה השפה הראשונה של בני הדור הראשון. זה היה עניין עקרוני־אידיאולוגי, מתוך השאיפה לראות בבני הדור הראשון את מייצגי המהפכה התרבותית הציונית. ההורים הקפידו לחנך את ילדיהם כדור הראשון לגאולה ובכך תרמו את תרומתם ליצירת ה'יהודי החדש'. במקרה של יהודה זה הצליח מעל ומעבר. הלשון העברית הרהוטה והעשירה תפרוץ מתוך כתיבתו זמן לא רב לאחר מכן ותלווה אותו כל חייו.

את שנותיו הראשונות העביר יהודה הצעיר בשכונת עזרת ישראל הקטנה והאינטימית. גרו בה אנשי העלייה השנייה לצד יוצאי היישוב הישן, אשכנזים וספרדים. בהיעדר סבים וסבות נקשרה נפשו של יהודה בנפשה של שכנה בשם רְגינה, שכונתה גם סבתא רגינה, יהודייה ספרדייה מארצות הבלקן שהייתה מגישה לו מאכלים משובחים ומפנקת אותו. כמו בשאר השכונות הוותיקות של ירושלים גם עזרת ישראל הייתה מכונסת סביב חצר פנימית, וכאשר היו יוצאים ממנה לרחוב יפו היה מתגלה מרכז העיר החדש ההולך ונבנה, הוא המשולש הירושלמי הבנוי בסגנון של מרכז עירוני אירופי. אהבתו של יהודה לירושלים נוצקה באותה חוויית ילדות ירושלמית של תחילת ימי המנדט הבריטי. הפסיפס האתני הססגוני של ירושלים סקרן את יהודה וגרם לו לרצות לתעד את כל מה שראה.

בשנים 1923-1922 עברה על ירושלים תנופת פיתוח גדולה שהשפיעה על תושביה הערבים והיהודים כאחד. אחד מביטויי התנופה הזו היה הקמת מספר שכונות גנים יהודיות בסגנון אירופי מודרני, והמפורסמת שבהן היא רחביה. במקביל בנו גם ערבים בעלי אמצעים שכונות פאר במערב ירושלים, סמוך לשכונות היהודיות ויהודה עתיד להתגורר באחת מהן. שמואל ובלה החליטו להצטרף למיזם הבנייה. במאמץ רב ולמרות האמצעים הדלים שעמדו לרשותם הם רכשו חלקת קרקע ברחוב הקרן הקיימת. גדוד העבודה ששכן במחנה זמני בפינת הרחובות הקרן הקיימת ורחוב המלך ג'ורג' העתידי, היה מופקד על בניית הבית. בשלב הראשון נבנה הבית כבניין חד־קומתי פשוט בסגנון כפרי. בקיץ 1924, תוך קשיים ומהמורות בשל עלויות הבנייה הגבוהות, עברה משפחת אזרחי־בְּריסקר למעונה החדש. באחת מאבני הקיר החיצוניות של הבניין נחצב תבליט ובו נחקק: בית אזרחי־בְּריסקר, תרפ"ד.

למרות שהמרחק בין עזרת ישראל לרחביה הוא פחות מקילומטר אחד ניכרו השינויים באווירה ובסגנון החיים, כפי שכתב יהודה בספרו: 'החליטו הורי, בהיותי בגיל ארבע ומשהו, לעקור ממנה ולהקים את ביתם ברחביה, שאך זה נוסדה. אחי הקטן נולד בהיותנו ברחביה – הילד הראשון שנולד בשכונה החדשה – ומחוז ילדותו, עולמו הראשוני, מסתמא שונה כל כך, אחר'.[8]

ב־1 באפריל, 1925, כשנה לאחר כניסת המשפחה לביתה החדש, נולד ברחביה הבן השלישי, איתן (הוא אבי, א"א). יום לידתו היה תאריך איקוני בתולדות המפעל הציוני: באותו היום נערך הטקס רב־המשתתפים של חנוכת האוניברסיטה העברית על הר הצופים. בעת הזו היה שמואל אזרחי־בְּריסקר, אדם מן היישוב, מתקרב לגיל 40 ובעלים של עסק משגשג במרכז ירושלים. שמואל העביר את המספרה החדשה לחנות רחבת ידיים ברחוב בן יהודה 1, סמוך לכיכר ציון במרכז העיר החדשה. המספרה הייתה מעין מועדון, 'פרלמנט' של מנהיגי היישוב. נפגשו בה אנשי העט והחברה הירושלמים. הסתפרו בה עובדי המוסדות הלאומיים שעבדו בסמוך, אנשי הסגל של האוניברסיטה העברית וסוחרי המרכז העירוני החדש. בזיכרונותיו ציטט שמואל אמירה חיננית שיוחסה לחיים נחמן ביאליק: 'ירושלים מצטיינת בשני מוסדות ציבור נכבדים: ספרייה לאומית ומספרה לאומית'. כילד נחשף יהודה לשכבת המנהיגים של היישוב ולשאר הדמויות הירושלמיות של התקופה בעת שאלה פקדו את המספרה של אביו.

יהודה החל את לימודיו בבית ספר 'תחכמוני' ואילו אחיו הגדול חנניה למד בגימנסיה העברית. הגימנסיה שהוקמה בשנת 1909 הייתה ממוקמת באותם הימים בשכונת הבוכרים ובית הספר 'תחכמוני' היה בשכונת מקור ברוך הסמוכה. שני האחים היו הולכים יחד משכונת רחביה שהתמלאה והלכה אל בתי הספר ששכנו מחוץ לשכונה. לא חלף זמן רב והגימנסיה העברית החדשה עברה למבנה חדש בשכונת רחביה ממש מול בית משפחת אזרחי־בְּריסקר ברחוב הקרן הקיימת. עם מעבר הגימנסיה העברית לשכונתם הצטרף גם יהודה למעגל תלמידיה. אומנם מראות שכונת עזרת ישראל היו הראשונים בהתפתחותו של יהודה, אך רחביה הייתה בית גידולו המרכזי. שם, בשכונה הציונית והמודרנית, רכש את הכלים ואת החוויות שאותן הביא לידי ביטוי בהמשך כתיבתו. משכונת רחביה היה קל להגיע למרכזי התרבות העירוניים, לבתי הקולנוע, לבתי הקפה ולמרכזי המסחר שהתרכזו כולם במשולש הירושלמי הסמוך (האזור התחום בין הרחובות יפו, בן־יהודה והמלך ג'ורג').

***

שנות ילדותו של יהודה בשכונת רחביה היו נטועות באווירה של היישוב הציוני המתחדש, על רקע העיר המערבית המתפתחת ואתגרי הקיום בתקופת המנדט הבריטי. הגימנסיה העברית התובענית והמחמירה יצקה בקרב התלמידים את התכנים ואת יסודות הלימוד הכלליים והיהודיים. המורים היו רובם יוצאי אירופה, משכילים וחדורי תודעת שליחות. בית הספר נועד להכשיר את שכבת המנהיגות של הדור הראשון ולהקנות להם את הכלים האינטלקטואליים הנדרשים. ומצד אחר הייתה תנועת הנוער למרחב שבו רכשו בני הנוער את הכלים המעשיים להשתתפות פעילה בפרויקט הציוני: מנהיגות, אחריות, הכרת הארץ והטבע. יהודה הצטרף בעקבות אחיו חנניה לתנועת הצופים והיה פעיל מרכזי בשבט 'מודיעין'. בשנות השלושים נוספה עוד משימה: שמירה על יישובים מבודדים בעקבות התערערות המצב הביטחוני, ויהודה היה נכון למשימה.

כישרון הכתיבה של יהודה התפתח כבר בילדותו. הוא הרבה לכתוב בעיתון בית הספר ובעלוני תנועת הצופים, שאותם גם ערך. בשלב כלשהו בגיל הנעורים, אין על כך תיעוד או תיארוך מדויק, הוא הוסיף את האות ה"א לשמו. בכך גם בידל עצמו מן המשפחה וגם הוסיף ממד ספרותי לשמו,[9] ומכאן ואילך הוא היה יהודה האזרחי־בריסקר.

סיפורים קצרים מפרי עטו החלו להתפרסם כבר באמצע שנות השלושים. בתיק עב כרס שנמצא בעיזבונו הוא שמר ותייק את מה שהחל להתפרסם החל מקיץ 1936, כשהוא בן שש עשרה בלבד. הוא פרסם בעיתונים דבר, הארץ, הבוקר־ספורט, וחדשות אחרונות. הסיפורים הראשונים מבוססים על חוויותיו האישיות כשומר ביישוב נווה יעקב הסמוך לירושלים, על חיי הנוער בעיר, על הווי הרחוב הירושלמי ועל טיוליו לגליל.

בקיץ 1937 סיים יהודה את לימודיו בגימנסיה העברית. בתקופה הזו הוא צימח שפם אופנתי ובלוריתו השחורה הסתלסלה מעל מצחו. הוא היה עלם חמודות עם הישגים ניכרים ועתיד מבטיח. עם זאת, הוא לא חש בשל ללימודים באוניברסיטה וברוח התקופה יצא לקיבוץ כפר גלעדי, שם שובץ לעבודה במחצבה ולשמירה בלילות. בכפר גלעדי המשיך יהודה לכתוב בכל רגע אפשרי.  

במחצית הראשונה של שנת 1937 הוא המשיך לפרסם. ככל שצבר ביטחון הפכו הסיפורים מרוחקים יותר מן החוויה היום־יומית שלו, אם כי עדיין נוצקו מן ההתנסויות הראשוניות שאותן עבר. כך, למשל, דיווח עיתון דבר במאי 1937 על רשימת פרסומים ובה רשימה של יהודה האזרחי בשם: 'עם הצגת קולנוע'. בהמשך אותה השנה הופיעה בדבר ידיעה על כך שבעיתון מעלה של ה'נוער העובד' מתפרסם סיפור בשם 'סבא' מאת יהודה האזרחי. באוגוסט 1938 התפרסמה עוד מודעה מטעם עיתון מעלה ובה מצוין סיפור מפרי עטו של יהודה בשם 'בבית העלמין'.

בקיץ 1938 חזר יהודה לירושלים ונערך להתחיל את הפרק החדש בחייו: לימודים באוניברסיטה העברית. הוא נרשם ללימודי היסטוריה, פילוסופיה וספרות. בסתיו 1938 המשיכו סיפוריו להתפרסם, וחלקם אף תורגמו והופצו בקהילות יהודיות ברחבי העולם: ביולי 1938 התפרסם הסיפור שהופיע בעברית בשם 'סבא' בפלסטיין רֶוויוּ, תחת השם "Grandpa in the Galilee"; סיפור בשם 'דמים ובניין' שמבוסס על סיפורו 'בבית העלמין' תורגם לערבית בחקיקת אל אמר (תוספת לעיתון העברי אמר); עיתון בשפה האנגלית בבומביי בשם ג'ואיש אדווקייט, פרסם סיפור בשם “When a Comrade Falls”; ועיתון בשפה היידית בארגנטינה פרסם טור שלו על בוני הארץ.  

פרסומים אלה מעידים על כך שלצד שטף היצירה הצליח יהודה להביא את יצירתו למודעות עורכי העיתונים, עסקנים ציונים ועורכי פרסומים ספרותיים. יצר הפרסום שלו לא פיגר אחר יכולת הכתיבה, וכל זה בטרם מלאו לו עשרים שנים. הוא ראה את עצמו כסופר כבר בתקופה הזו. ועם זה היה יהודה עדיין סטודנט שנה א' באוניברסיטה שזה לא מכבר פתחה את שעריה לתלמידים (בשנותיה הראשונות היא הייתה מכון מחקר בלבד). הוא התגורר בבית הוריו ברחביה והגיע בקו אוטובוס מספר 9 אל ספסלי האוניברסיטה. שנת הלימודים הראשונה לא הייתה מורכבת עבורו. האוניברסיטה פעלה בעיר שבה גדל, המוסד היה קטן ואינטימי והוא לא נדרש למאמץ מיוחד כדי להשתלב בלימודים ובחיי החברה בקמפוס הצעיר. בשלב כלשהו בשנת הלימודים הראשונה הוא הבחין בנערה השונה, השברירית, השקטה והמיוחדת אשר עתידה לשנות את חייו.  

[3] יהודה האזרחי, עיר אבן ושמיים, צבא ההגנה לישראל – מערכות, 1968. [חזרה]
[4] עיר אבן ושמיים, עמ' 16. [חזרה]
[5] עיר אבן ושמיים, עמ' 20-19. [חזרה]
[6] שמואל אזרחי־בְּריסקר, בניתי בית: מסיפוריו של בעל־מלאכה איש העליה השניה, קרית ספר, תשל"ה, עמ' 24. [חזרה]
[7] בניתי בית, עמ' 190. [חזרה]
[8] עיר אבן ושמיים, עמ' 68. [חזרה]
[9] במספר מקומות במקרא מופיעה דמות בשם איתן האזרחי, המתואר כאחד מן החכמים בתקופת שלמה המלך. [חזרה]