בריק - לוחם ללא פשרות

הסוד הגדול של אימי שהתגלה סמוך למותה
יהיו דברים אלה יד ושם לזכרם של אבי ואמי ובני משפחתם.

תולדותיה של אימי

סבתי מרים, אִימה של ציפורה קליין שהיא אימי, נולדה לזוג הורים מקסימים. אביה, אברהם יצחק קליין, נולד בשנת 1886, בכפר החקלאי בילקה שבקַרפָּטוֹרוּסיָה. הוא למד בישיבה בטרַנסִילבַניָה. בשעה שמרבית אנשי כפרו עסקו בעבודה חקלאית, הוא לן בעומקה של הלכה והיה תלמיד חכם מבריק: מגיל ארבע־עשרה למד במשך שבע שנים רצופות בישיבה, ובסופן הוסמך לרבנות בהיותו בן עשרים ואחת, עלם צעיר לימים. התעודה אִפשרה לו לשמש רב בכל מקום שיחפוץ ליבו. אולם, הוא לא רצה לעסוק ברבנות, אלא שינה כיוון, ובשנתיים הבאות למד כלכלה, בה מצא את ייעודו ואת פרנסתו. סבי מצד אימי, יצחק, החל לסחור במכונות חקלאיות. הוא בנה באחת החצרות סככה גדולה, ובה אִחסן טרקטורים שהיו מיועדים להשכרה. ביתה של אִימי היה ספוג באווירת לימודים. משחר ילדותה דאגו הוריה שישלבו לימודי קודש עם לימודי חול. הייתה לאימא ילדות מאוד טובה, בריאה ושמחה. בשבתות נהגו לצעוד לביתה של סבתהּ. בדרכם עברו ליד מעיין קטן שלידו התגוררו "אנשי ישראל", היו שם בחורים ובחורות צעירים וציונים שזו הייתה להם "ההכשרה", לקראת הגשמת חזון העלייה לארץ ישראל. הילדים היהודים עמדו נפעמים כשהציצו מבין סבך השיחים אל תוך חיי החלוצים, שאורחות חייהם היו שונים לחלוטין מאורח חייהם. הוריהם של אנשי "ההכשרה" כעסו מאוד על ילדיהם ולא נחה דעתם מהכיוון אותו בחרו ילדיהם, כל "העניין הציוני" היה זר להם עד מאוד. ההורים ניסו למנוע את ילדיהם מלהגיע ל"הכשרה" בכל דרך אפשרית. אך רוב רובם של הצעירים החלוצים לא נכנע למוסכמות ולא סטה מדרכו האידאולוגית. בזכות עיקשותם והתמדתם היו צעירים שזכו להגיע ארצה מבלי שעברו עליהם אֵימֵי השואה.

לכול יש תמורה, חוץ מאהבת הורים

רוחות מלחמה

משנשאו יהודי אירופה עיניהם לשמיים, הם יכלו להבחין בעננו הקודר של היטלר מכסה אותם, ומשנכנס היטלר לשערי ההיסטוריה וחולל את מלחמת העולם השנייה, נפתח דף שחור בתולדות היהודים באירופה.

המעבר מנתינות צ'כית לנתינות הונגרית

היטלר וצבא גרמניה כבשו את צ'כוסלובקיה, שבה שררו לאורך שנים רבות יחסים טובים בין היהודים לבין הגויים. מלחמת העולם השנייה, החלה עם פלישת גרמניה לשטחי פולין ב־1 בספטמבר 1939. התפשטותם של הגרמנים על אדמות אירופה יצרה מצב שבו ביום אחד, שונתה הנתינות הצ'כית שהייתה למשפחתה של אימי לנתינות הונגרית. בשנת 1943 החלו לפרסם חוקים שאסרו על היהודים לפתוח את החנויות; רישיונותיהם נפסלו ונלקחו מהם. אף יצאה הוראה כי אסור לסחור עם היהודים. היהודים לא היו בטוחים בכל תחומי חייהם וחשו שפורענות מתרגשת לבוא עליהם בכל רגע ובכל מקום על אדמת אירופה. בשלב זה, נפגע מצבם הכלכלי, הדתי והמעמדי פגיעה אנושה.

פלישת גרמניה להונגריה

במרץ 1944 פלש צבא גרמניה הנאצית להונגריה, וכמעט כל שִכבות האוכלוסייה בהונגריה שיתפו פעולה איתו. מצב היהודים היה בכי רע: משפחות נזרקו למצולות נהר הדָנוּבָּה, דמם של היהודים היה הפקר. סָלָשִי, ראש ממשלת הונגריה, לא היסס לשלוח את היהודים למחנות בידיעה ברורה שהדרך היא חד־כיוונית. הנורא מכול היה שהאכזריות באה לידי ביטוי באנשים שעבדו עם היהודים בשיתוף פעולה, וששׂררו ביניהם יחסי שכנות טובים ונחשבו לחברים. באחת, הם שינו את פניהם. בעיניהם, הפכו היהודים לאויבי האנושות כולה.

הַשְפּעת האירועים והחוקים החדשים על חיי היום־יום

האווירה בביתה של אימא הייתה קשה ביותר, ואפשר היה לחוש בכל נשימה ונשימה את הפחד ואת העצב. בשנת 1943, החרימו לאביה את כל הציוד שהיה לו וגזלו ממנו את אדמותיו. אִימה ידעה לתפּור, היא למדה בצעירותה את מלאכת התפירה, והחלה לתפּור בגדים לשכנותיה. בכסף שהרוויחה דאגה לקיום היום־יומי של המשפחה. בשנת 1944, כבר נבנו הגטאות, הגרמנים היו עסוקים ברצח ובהשמדת עמים, והעולם ידע ועמד מנגד. לא היה אף לא אחד שיעצור את מחול השדים המטורף של נציגי השטן. כשפלשו הגרמנים, הונגריה הייתה מוכנה ומזומנה לקראת "הַפִּתְרוֹן הַסוֹפִי".

הגֵטו בנַג'סֶלֶש והגירוש לאוֹשווִיץ

אימא הועברה עם משפחתה לגטו נַג'סֶלֶש (Nagyszőllős) בהונגריה, והן שהו בו כחודש ימים, כמקום מעבר בדרך לאושוויץ. הן הובלו לאושוויץ בקרונות משא של בהמות. בכל קרון דחסו כשישים איש, ללא מזון, מים, שירותים ושמיכות. זה היה המסע האחרון של משפחת קליין: אבא, אימא וארבעת ילדיהם. אִימי, הייתה בתם הבכורה, בת עשרים, אחִיה, אליהו קליין, גדול הבנים היה בן שבע־עשרה, אחותה, רייזי רחל, בת שש־עשרה, ואחִיה, שלמה־יוסף, בן הזקונים, היה רק בן שתים־עשרה וחצי. יממה שלמה הם נסעו ברכבת ללא עצירה עד שהגיעו אל הגיהינום עלי אדמות.

אוֹשווִיץ

המגורשים הגיעו לאושוויץ, גדול מחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית, ופתחו את הדלתות שהיו נעולות בבריחים. קרני האור, שחדרו אל תוך קְרון המשׂא החשוך והאפל, הלמו בהם, והאירו את מה שציפה להם מחוץ לקרון. אימא ראתה לנגד עיניה המוני חיילים גרמנים שחורי מדים. ביניהם ניצב לו מֶנגֵלֶה, הרופא הידוע לשמצה בגרמניה הנאצית שביצע בשנות השואה פשעים נגד האנושות, בכללם ניסויים רפואיים אכזריים. הוא עמד במרחק של שני מטרים מאִימי. העמידו אותה במִסדר, ובמיון השני נעשתה ההפרדה בין המינים. אימא עמדה בשורה אחת עם אִימהּ ועם אחותה. אביה התרחק מהן עם שני אחיה. מֶנגֵלֶה התבונן באִימי והורה לה במקלו כי עליה ללכת לעבר המקום שבו ריכזו את כל הצעירים. סבתי אחזה בידה של בִּתה הצעירה ולא הרפתה. מֶנגֵלֶה שראה את המתרחש הבין בדיוק איך הוא "משחק" בנפשה של סבתי ורווה נחת מכך. הוא סימן לבת הצעירה שתתנתק מאִימהּ ותנוע לעֵבר קבוצת הצעירים. רחל, אחותה הצעירה של אימי ציפורה שחררה את ידה מאחיזתה של אִימהּ והחלה לפסוע לכיוון הצעירים. לפתע הסתובבה באחת, שינתה כיוון וחזרה למקומה הטבעי, ושוב אחזה בחוזקה את ידה של אִימהּ. כשראה מֶנגֵלֶה את אופי הקשר בין האם לבִתה, סימן לה שתחזור לקבוצת הצעירים, סימון שלא השתמע לשתי פנים. אביה, ששמר על קשר עין וצפה במתרחש, פנה אל שלמה־יוסף, בנו הקטן, ואמר לו שיצטרף לאימו. שלמה־יוסף ניגש לאימו והשחיל את כף ידו הזעירה אל תוך ידה. מאז לא ראתה עוד אִימי לא את הוריה ולא את אחיה. לאחר הסֵלֶקצִייָה (מיון) השנייה גזזו את שׂער ראשה וגזלו ממנה את זהותה. היא קיבלה בגד עליון אחד ויחיד, ששימש לה ככסות, שלא התאים לה לא במידה ולא במראה. אִימי ואחותה הבטיחו זו לזו שלעולם לא ייפרדו. הן נכנסו לבלוקים, מעין צריפים ארוכים, ובהם שלוש קומות של דרגשי עץ הצמודים לקיר. על כל דרגש ודרגש שכבו שלוש בנות.

סדר היום באושוויץ

לאחר מִפקד הבוקר נשארו לעמוד במקומן עד שסיימו לחלק את מנת הלחם היומית עם מעט מרגרינה, או לַחֲלופין - קורט ריבה. גם כלֵי אוכל לא היו להן, אימא וחברותיה נאלצו לאלתר לעצמן כלים. מתוך השלוליות הן שלפו פחיות ריקות של קופסאות שימורים, שטפו אותן במי השלוליות והשתמשו בהן ככלי קיבול לנוזל שיצקו לתוכו. בערב הביאו להן משקה שהיה דמוי קפה. אימא והאסירות האחרות עמדו במִפקד בכל תנאֵי מזג האוויר, בין שהיה גשם, רוח, קור או חום. מבחינת הגרמנים סֵדר זה סֵדר, ולסֵדר הייתה משמעות, אבל לא לבני האדם. הלָאגֶר (מחנה) ששהתה בו אימא נקרא לָאגֶר־סִי. הוא היה השלישי מארבעת הלאגרים שניצבו זה לצד זה.

מחנה עבודה

אימא ואחותה הגיעו למחנה העבודה מָרִישווִיצווָסֶר בצוהרי היום, לאחר נסיעה שארכה לילה וחצי ברכבת. המחנה שכן בפאתי הכפר. במֶרכז המחנה הוקם מפעל לאווירונים. מכיוון שגויסו הגרמנים לצבא, והיה מחסור בכוח אדם, לקחו אותן לעבוד במפעל. בהגיען למחנה העמידו אותן בשורה, וכל אחת מהן קיבלה צלחת וכף, זו הייתה הפעם הראשונה, אחרי שנה, שקיבלו מנת מחית תפוחי אדמה (פִּירֶה) עם קציצת בשר ואכלו מתוך צלחת. למוחרת בבוקר הועמדו אימא והבנות בטור עורפי ונכנסו לחדר, שבו היו מכונות בגובה אדם, והעבודה דרשה דיוק ברמה של מילימטרים. מאחורי כל עמדה ניצבה בת אחת, שעבדה בעמידה יום תמים. כשהגיע תורה של אִימי להתמקם באחת העמָדות, היא גילתה שכל העמָדות כבר מאוישות. היא הובלה לחדר אחר, שבו נכח מנַהל העבודה. היא ראתה שבעמדת העבודה יש שולחן וכיסא; מנַהל העבודה הניח על השולחן קופסת אלומיניום, ובה צינורות מתכת דקים החתוכים באורך של שלושה סנטימטרים. הוא אמר לה שצריך להשחיז מילימטר אחד משני צידי הצינור. את הצינורות המושחזים יש להכניס לקופסה הריקה שהייתה מונחת אף היא על השולחן. אמר ולא יסף. המפעל עבד יומם ולילה ובכל שעות היממה, והבנות עבדו בו במשמרות. יום אחד ניגש המנַהל אל אִימי ושאל אותה, שלא כדרכו, היכן הוריה ומאין הם באו. היא השיבה לו שהוריה באושוויץ. הוא כבר הבין. בהמשך שאל אותה שאלה שנראתה לה כלקוחה מעולם אחר, שאלה שבלתי אפשרי לחשוב עליה אפילו כשאלה היפותטית. הוא שאל: "ואם תשתחררי לאן תלכי?" ואִימי השיבה לו תשובה סתמית, שנפלטה מפיה: "כשאשתחרר אסע לפלשתינה." זו הייתה אמירה נועזת, לאור כך שאימא גדלה בבית שלא תמך בעלייה לפלשתינה, מתוך הבנה שהורגים בה יהודים. אי־אפשר היה להעלות על הדעת, במציאות החיים שלפני המלחמה, שהמשפחה תעלה לארץ ישראל. הבנות שעבדו במשמרת הלילה עבדו ללא הפוגה כעשר שעות, ואפילו כוס מים לא הורשו לשתות תוך כדי העבודה. רק כשחזרו אל המחנה אחרי עבודת הלילה, קיבלו את מנת הלחם עם פיסת המרגרינה. זו הייתה ארוחתן היומית, והיא כללה מנה אחת של לחם. כשעבדו במשמרת היומית, היה מצבן טוב יותר, משום שבצוהריים זכו לשעת הפסקה כשחילקו את הארוחה. בשבועות הראשונים לעבודתה של אִימי עוד אפשר היה למצוא מעט תפוחי אדמה במרק, אך עם הזמן נעלמו עקבותיהם. בשנת 1945, חצי שנה לאחר שהגיעו אִימי ואחותה למפעל האווירונים, הן יצאו לחופשי. את בשׂורת השִחרור שמעו מכמה בנות שאמרו בקול רפה: "אנחנו חופשיות". במקום צהלות שִמחה החלו לשוטט ולתור אחר מזון. הן התפרצו אל תוך המרתף, ובו מצאו כמות גדולה של תפוחי אדמה, היו אלה אותם תפוחי האדמה אשר נחסכו מהן בכל אותם החודשים שבהם שהו במפעל.

מעשה החסד של סבתא ונכדותיה

כשכבר הובסו הגרמנים ושערי המחנות נפתחו, ניגשו אל אִימי ואל אחותה שתי בנות שהתגוררו בכפר הסמוך. הן לקחו עימן שמונה בנות יהודיות מכל הבנות ששׂרדו. הבנות צעדו להן בשקט בעקבותיהן. השחרור הפיזי מהגרמנים כבר התבצע, אבל השחרור הנפשי, הפנימי, הרִגשי והתפיסתי טרם חדר לתודעתן. הן לא היו מסוגלות לחשוב חשיבה עצמאית, גזלו מהן גם את חופש המחשבה, את חופש הבחירה, את גווני הרגשות שנראים כה טבעיים לכל אדם באשר הוא, כמו אהבה, קִנאה ושִׂנאה. יתרה מכך, נִגזלה מהן היכולת להתאבל על משפחתן שאיננה עוד. הבנות לקחו אותן לביתה של סבתן המבוגרת. היא קיבלה אותן בחום והתנהגה אליהן בדרך שבה מתנהגים לבני אדם. זו הייתה תחושה שנשכחה בהווייתן. סבתן חלקה עימן את המעט שהיה לה. לאחר כשבוע ימים בביתה, יצאו אִימי ואחותה לדרכן.

מסע נדודים

האחיות, כשיצאו מהכפר, שׂמו פעמיהן לעבר תחנת הרכבת כדי לשוב לביתן ולגלות מי שׂרד מבני משפחתן. הן החליטו לעלות על רכבת משא שנסעה לסלובקיה. אימא ואחותה הגיעו שוב לנַג'סֶלֶש, פסעו בדרכים הידועות והמוכּרות, וגילו עיר רפאים: עיר נטושה שתושביה עזבוה ובתיה עומדים ריקים, עיר שלא היה בה סימן חיים, אלא ריקנות עצומה. אימא הרגישה התאמה מושלמת בין הריקנות הפנימית שלה לבין הריקנות שמצאה בעיר. בבואן אל העיר, ראו דמות מוכּרת מן העבר. הייתה זו הסַפָּרית שֶגרה בסמוך לביתן. היא כיווצה את מצחה, התבוננה בהן, זיהתה את שתיהן, ובאינסטינקט הראשוני שלה לקחה את אחותי אליה, הגישה לה את כד החלב הריק וביקשה ממנה שתביא לה חלב. אחותי אפילו לא התנגדה לדרישתה. בתמורה לשירותה של אחותי, היא סיפרה קצת את שַׂערה ועיצבה את תסרוקתה. אימא התבוננה באחותה ושאלה את שאלת השאלות: "מה נעשה עכשיו?" הן פנו לרחוב הרכבת. ברחוב זה שכַן לו בית יהודי שתושביו היהודים לא שבו מהמלחמה, ומספר נערים צעירים, "בוגרי" אושוויץ, התגוררו בו. הן שהו בבית המעבר הזה כיומיים. תוך כדי שהותן פשטה שמועה שבכפר אחר, לא הרחק מנַג'סֶלֶש, נמצא דוֹד שלהן, ששׂרד אף הוא את התופת וחזר לגור בביתו. היה ברור להן שזו הכתובת הבאה שאליה יפנו. כשהגיעו אליו, הן גילו כי בין השורדים היה גם בעלה של דודתן. כעבור ימים ספורים חשו שתיהן כי מיצו את שהותן בבית הדוד. אִימי ואחותה היו אבודות בעולם, תלושות, ללא בית, ללא יעד, ללא מקום שבו יכלו להניח את ראשן ולחוש את תחושת הביטחון והחמימות של "בית". הרכבת, כשהיא לעצמה, הייתה עבורן יעד. הן חיפשו בסיס חדש לחייהן ולא ידעו היכן הוא, אם הוא בכלל קיים. תוך כדי נסיעות הסרק שלהן, ניגש אליהן ואל בנות אחרות שהיו ברכבת, אדם זר שזיהה את מוצאן, הבין את מצבן והציע להן להגיע להכשרה לקראת העלייה לארץ ישראל. כמובן שהן הסכימו, שתיהן חשו כי הוא נשלח אליהן כמלאך משמיים. אִימי ואחותה הגיעו לכפר קטן, שבו התלכדו ניצולים לקראת עלייתם לארץ. בבואן התקבלו לחבורה שהתגבשה זה מכבר. היה לאנשי החבורה מכנה משותף אחד רחב, כולם כאחד חיפשו את תחושת ה"שייכות" שנִגזלה מהם. לאחר שנת הכשרה יצאה אִימי לדרך חדשה ונפרדה לנצח מאירופה.

המסע לארץ
"המסתכל באופטימיות אל עתידו,

יצפה להתגשמות נבואתו"

- יצחק בריק, מספרון ההגיגים -

ממקום ההכשרה בהונגריה עלתה אִימי על אוניית המעפילים "מַקס נוֹרדָאוּ" (על שמו של אחד ממייסדי התנועה הציונית) בנמל קוֹנסטַנצָה שברומניה, ובה 1,666 פליטים יהודים וניצולי שואה הנָסים מאירופה. באותן השנים לא מצאו היהודים מנוח לכף רגלם באדמת אירופה היוקדת משנאת יהודים גם אחרי שנות השואה. המעפילים נקטו אפוא צעד נועז ולא חוקי כדי לפרוץ את שערי הארץ, למרות הסכנה שבהפלגה בספינות רעועות, ואף־על־פי שציפה להם המנדט הבריטי, שקבע מִכסות שנתיות להגירה לארץ והפעיל נגדם שיטור ימי אלים, כליאה במחנות מעצר או גירוש מהארץ. האונייה הפליגה מנמל קוֹנסטַנצָה ב־7 במאי 1946, וב־14 עגנה בנמל חֵיפה, שער הכניסה לארץ ישראל. לקראת ההגעה לארץ, הציבו המעפילים על סיפונה שלט גדול: "אנחנו יהודים בלתי מזוינים, שארית פלטת החרב, נוסעים למולדתנו, לארץ ישראל. אם יפריעונו בדרכנו יקרה אסון." ב־13 במאי 1946, אחר הצוהריים, זיהו שלטונות המנדט את האונייה בלב ים. מַשחתת בריטית יצאה לקראתה, ולאחר יריות אזהרה עלו לסיפונה חיילים בריטים. המעפילים השליכו לים את מכשיר האלחוט שנמצא בידיהם ומסמכים למיניהם. כשקרבה האונייה אל חֵיפה, קמעה־קמעה החלה אימי לראות באופק פיסת יבשה, שהלכה והתרחבה. הארץ נעשתה מוחשית יותר, והמושג "עתיד" קיבל משמעות קיומית. ב־14 במאי 1946, עגנה האונייה בנמל חֵיפה. אימי עלתה ארצה באונייה לֵגאלית, ולכן היא הורשתה להיכנס לנמל חֵיפה ולעגון בה. יתר האוניות שהיו בדרכן לארץ ישראל היו בלתי־לֵגאליות ונשלחו לקפריסין. משעגנה האונייה בנמל חֵיפה, הורדו נוסעיה ורובם נלקחו למחנה המעצר בעתלית, ומ־27 במאי החלו לשחרר את המעפילים מהמחנה.

אוניית המעפילים "מַקס נוֹרדָאוּ" ובה 1,666 מעפילים

לאחר העגינה בנמל חֵיפה, נשלחה אימי לקיבוץ, ובו למדה לשוחח בשפה העברית. אימי ביקשה לעבוד במטבח, ושם הכירה את אבי, אברהם בריק. כשלא לָחַם או כשלא התאמן בפַּלמָ"ח, הוא שהה בקיבוץ והיה ממונה על אפיית הלחם לכל חברי הקיבוץ. חתונתם נערכה בנס ציונה, וכעבור חודש גילתה אִימי שהיא בהיריון. התחושה הזאת מילאה אותה בשמחה. הידיעה כי היא נושאת תינוק ברחמה הפיחה בה חיוניות שלא הכירה זה זמן רב. ב־7 בנובמבר 1947, יצאתי לאוויר העולם כבנם הבכור. קיבלתי את השם יצחק, על שמם של שני הסבים שלי. ב־2 ביולי 1950, נולדה אחותי, ושמה לאה. אחי הקטן מיכאל נולד ב־24 בדצמבר 1955. כשנולדתי, אִימי חלתה, ועל כן לא יכלה להיניק אותי, להריח אותי, לחבק אותי ולחוות את שִׂמחת האימהות. בקיבוץ היה נוהל שקבע שאם אין לאֵם די חלב כדי להיניק את תינוקה, הרי שאין סיבה שתיאלץ אותה להגיע לבית התינוקות בשעות העבודה. לכן, אימי יכלה לקחת אותי אליה בכל יום בשעה ארבע, ולשהות במחיצתי שעתיים בלבד. נפשה הייתה קשורה בנפשי, כך שאף בהיותה חולה וכואבת לא ויתרה על השעתיים בהן יכלה להוציא אותי מבית התינוקות ולחבק אותי אל חיקה, לעטוף אותי באהבה ולהתמכר לתחושת האימהות. הנתק הלא טבעי מתינוקה היה עבורה קשה מנשוא והזכיר לה מקומות אפלים במיוחד. הקיבוץ התנהל על־פי נהלים קבועים וקשוחים. שישה שבועות לאחר הלידה שבו כל האימהות למקום עבודתן, אך הורשו לבוא ולהיניק את תינוקן אחת לארבע שעות. לאחר לידתה של לאה, משכה אִימי את זמן ההנקה והֵיניקה אותה במשך חצי שנה. שלא באשמתה של אימא, היא התקשתה להיניק את מיכאל, ולכן היא שבה מהר לעבודתה במִשׂרה מלאה. הגעגוע לתינוקותיה היה נורא עבורה ומילא אותה בעצב פנימי עמוק ביותר. באותם הימים היא הייתה אפופה בזעם רב כלפי ההחלטות הנוּקשות וחוסר הגמישות של הקיבוץ בעניין הֶסדרי ראיית הילדים הפרטיים והשהייה במחיצתם.