הליקון 132 - נקודת אי השקט

רועי צ'יקי ארד

קצפת אמש

טַעֲמוֹ כְּקַצֶּפֶת אֶמֶשׁ - הַכִּשָּׁלוֹן.

בְּסוֹף שְׁלַל הַמַּהֲלָכִים, רֹאשִׁי נִצָּב

מִתַּחַת לְלַהַב,

אֲבָל אֵילוּ צְעָדִים הָיוּ עַד אָז!

אֵילוּ קֻבִּיּוֹת נֶהֱדָרוֹת

מְצֻפּוֹת דְּבַשׁ וְקִנָּמוֹן.

יָרַקְתִּי לַבְּאֵרוֹת הָעֲמֻקּוֹת בְּיוֹתֵר

לָבַשְׁתִּי אֶת הַחוֹתָלוֹת הַצִּבְעוֹנִיּוֹת בְּיוֹתֵר

הִתְקַלַּחְתִּי תַּחַת אֶלֶף אוֹרוֹת בְּהִירִים

חִיַּכְתִּי לְאֶלֶף מַרְאוֹת אֲחוֹרִיּוֹת שְׁבוּרוֹת

אָז מַה נִּשְׁמַע?

לֹא שָׁכַבְתִּי עַם חֲצִי עִיר, כְּפִי שֶׁמְּסַפְּרִים כֻּלָּם,

שָׁכַבְתִּי עַם הַחֵצִי הַשֵּׁנִי שֶׁמַּכְחִישׁ זֹאת.

לֹא רָקַדְתִּי בְּכָל הַהֵיכָלִים הַטּוֹבִים,

אֲבָל בְּכָל מְסִבָּה

קִבַּלְתִּי זֵר שׁוֹשַׁנִּים.

לֹא הִקְדַּמְתִּי אֶת זְמַנִּי

לֹא עָשִׂיתִי זֹאת בְּדַרְכִּי

רַק חָיִיתִי זְמַן שֶׁאֵלָיו לְעוֹלָם לֹא תַּגִּיעוּ

שחר־מריו מרדכי

דב גריזלי

"הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאִיתִי

בִּימֵי חַיַּי כַּוָּנָתִי שֶׁאֲנִי זוֹכֵר"

יונה וולך

דֻּבּוֹן גְרִיזְלִי גָּדַל אִתִּי.

חָיִינוּ בְּמֶרְחַק מָה מִן הָאֱנוֹשׁוּת.

נִזּוֹנּוּ מִפֵּרוֹת יַעַר שֶׁהוּא לִקֵּט, וְחָלָב שֶׁנָּשָׂאתִי מִן הָעִיר.

בְּכָל גִּיחָה מִגִּיחוֹתֵינוּ לָעִיר הִשְׁקַפְנוּ מִן הַתֵּל אֶל הַיַּעַר וְהֻפְתַּעְנוּ לִרְאוֹת אֶת הַיַּעַר

אוֹבֵד בִּקְצֵה הָאֹפֶק. נִדְהַמְנוּ וְנָאַמְנוּ

כַּמָּה צְפוּפָה הָעַלְוָה. כַּמָּה כְּרוּכָה חֻפַּת הַיַּעַר בִּירִיעַת הַשָּׁמַיִם. כַּמָּה עֹמֶק בַּיַּעַר וְכַמָּה רֹךְ בּוֹ.

גָּדְלוֹ הָיָה שׁוֹנֶה מִשֶּׁחָשַׁבְנוּ, וּכְשֶׁגַּם הַפַּרְוָה הִתְפַּשְּׁטָה לְאֹרֶךְ הַדֻּבִּי וּלְרָחְבּוֹ

נִשְׁאַר הַדֹּב בְּמַעֲבֵה הָעוֹר, וַאֲנִי פָּשַׁטְתִּי

עַל הָעִיר לְבַדִּי. מִגֹּבַהּ הַתֵּל נָצְצָה פַּרְוָתוֹ לְנֶגְדִּי:

בְּגִשְׁמֵי הַקַּיִץ, בְּרִדְתּוֹ לַנַּחַל אוֹ בְּרִדְתוֹ דְּבַשׁ.

יוֹם אֶחָד שַׁבְתִּי מִן הָעִיר וְגִלִּיתִי

לַגְּרִיזְלִי אֶת הַשֶּׁבֶר שֶׁחָזוּ בּוֹ עֵינַי: גֶּדֶם עֵץ תַּחַת מִרְפֶּסֶת בִּרְחוֹב סָלוּל וּמְרֻצָּף.

מִבַּעַד לַמִּרְפֶּסֶת גָּאֲתָה שִׂמְחַת יוֹשְׁבֶיהָ, וּמִתַּחַת לַמִּרְפֶּסֶת הָעֵץ שֶׁנִגְדַּם.

נִדְהַמְנוּ (אֲנִי וְהַדֹּב), נָהַמְנוּ (הַדֹּב וַאֲנִי), וּבַלַּיְלָה הַהוּא אִישׁ מִשְּׁנֵינוּ לֹא נִרְדַּם.

אַט אַט חָדַלְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת זַעֲקַת דְּמֵי הָעֵץ מִן הָאֲדָמָה וְהִתְרַגַּלְנוּ

לִחְיוֹת בִּבְדִידוּתֵנוּ כְּמוֹ שֶׁדֻּבִּים וּמִתְבּוֹדְדִים מִתְרַגְּלִים לַטֶּבַע

שֶׁלָּהֶם.

כָּךְ חָלַף הַזְּמַן. סָמוּי וּפָשׁוּט. נָעַמְנוּ וְנָעֲמוּ לָנוּ פֵּרוֹת יַעַר, דְּגֵי סַלְמוֹן וּדְבַשׁ דְּבוֹרִים.

לֹא הֵעִיבָה עָלֵינוּ הָאֱנוֹשׁוּת, וְלֹא הֵעִיבָה צִנַּת לַיְלָה. בַּסְּתָו לֹא שַׂמְנוּ לִבֵּנוּ לַיַּעַר הַנָּשִׁיר

כִּי בַּחֹרֶף יָשַׁנּוּ שְׁנַת יְשָׁרִים, וּבָאָבִיב הֵקַצְנוּ וְהָעֵצִים כֻּלָּם עָמְדוּ עַל תִּלָּם

עַד שֶׁאָבַד לָנוּ אַט אַט הַיַּעַר, כִּי לֹא בָּאנוּ אֵלָיו עוֹד

מִן הָעִיר.