פחד, חרטה ומשאלת לב

פרק ראשון:
פחד, ביטחון והמלחמה כטרגדיה

לפני שנים אחדות חבר שלי יצא לטיול אופניים באחד מיערות העד העצומים במערב קנדה. כאשר עצר לרגע להשקיף על הנוף, ראה כלב גדול רץ לעברו במורד השביל, אך בעודו תר אחר בעליו של הכלב, שמן הסתם טייל בקרבת מקום, הבחין חברי שתנועת החיה גמלונית משהו ושונה משל כלב. בראשו הבזיקה ההבנה: זה לא כלב. זה דוב מסתער.

אף שהחבר לא פירט, אני יכול לשחזר בדיוק רב את החוויה הפיזיולוגית שעבר מרגע שמוחו קלט את הטעות. התגובות הגופניות של בני אדם לנוכח סכנה אוניברסליות ואינן שונות מהותית מאלה האופייניות לעולם היונקים. הדם נוטש את האיברים החיוניים פחות, לקראת התמודדות עם האתגר המתקרב ומופנה בבהילות לשרירים, שלהם שמור תפקיד חשוב יותר. זו הסיבה לעוויתות שהן המקור לביטוי "רועד מפחד". במקרים קיצוניים הגוף נפטר משתן ומצואה כדי לחסוך באנרגיה הנדרשת לטיפול בפסולת הגוף, ומכאן הביטוי "עושה במכנסיים". קצב פעימות הלב עולה ועמו לחץ הדם, וכך מואצת זרימת הדם לשרירים. העיניים נפערות במטרה לשפר את הראייה ולמקדה בסכנה; הנחיריים מתרחבים כדי להגדיל את כמות החמצן המוזרם למוח ולשרירים; השיער סומר על מנת להגדיל את קווי המתאר של הגוף וליצור אשליה של דמות מאיימת, תכונה שירשנו מאבותינו הפרוותיים והשתמרה אצלנו בגרסה העלובה המכונה "עור ברווז"; בלוטות מפרישות אנדורפינים המעלים את סף הכאב (מה שמסביר מדוע חיילים בסערת קרב אינם חשים לעיתים בפציעות, אפילו קשות, אלא לאחר שוך הסכנה). כל התהליך מזכיר את השינוי שעובר ד"ר בּרוס בּאנר, גיבור־העל הענק הירוק, כאשר משהו או מישהו מצליח להוציאו מכליו.

בני אדם ובעלי חיים מפוחדים חולקים לא רק תגובות פיזיולוגיות אלא גם דפוסי התנהגות ואסטרטגיות. שלוש התגובות האינסטינקטיביות העיקריות להתמודדות עם טורפים הן קפיאה, בריחה או לחימה. אך התוכנה שהורישו לנו אבותינו משוכללת יותר משלוש אלה. לרפלקסים שלנו יש רגישות לטיב הסכנה. כך לדוגמה, בעלי חיים רבים מעמידים פני מתים כאשר הטורף כבר סגר עליהם את מלתעותיו. תועדו מקרים של ארנבים שהגיחו שלמים ובריאים מתוך מחילות של שועלים פתאים אשר היו בטוחים שמזונם כבר שבק חיים והכניסו אותו למזווה. בקרב בני האדם רפלקס זה אולי השתמר בכניסה למצב קטטוני בעקבות טראומה של חשיפה לסכנת מוות.

הפחד חיוני לא רק להישרדות אישית. הוא גם רגש שיש לו תפקיד חברתי. מינים שונים של יונקים מקיימים היררכיה ברורה בקבוצה, והפחד מנחת זרועם של בני המזל שבמעלה ההיררכיה הוא שמייצב את הסדר הזה. קבוצה תתקשה להתקיים אם מי מחבריה ינסה כל הזמן לחמוס את חלקו של האחר ולקרוא תיגר על סמכותו של המנהיג. הפחד מעונש, מידו של פרט או מידיה של הקבוצה, הוא הערובה הטובה ביותר לריסון החמדנות ותאוות השררה של החברים בה. זה מה שאִפשר גם לבני האדם להתלכד בקבוצות שמעבר למשפחה הגרעינית, מחבורות של ציידים־לקטים ושבטים ועד ממלכות ומדינות.

מלוכה היא הגנה

תוֹמס הוֹבְּס, פילוסוף אנגלי בן המאה השבע־עשרה, היה עד לאחת התקופות הטראומטיות בתולדות ארצו. המלך צ'ארלס הראשון והפרלמנט שלו התקוטטו זמן רב על סמכותו של האחרון להגביל את כוחו של הכתר. מאז 1215, השנה שבה נאלץ המלך ג'ון להעניק מגילת זכויות (מגנָה כַּרטה) לאציליו, נהנה הפרלמנט מעוצמה ניכרת, כיוון שהמלך נדרש לאישורו כדי לגבות מיסים. מלכי אנגליה נהגו לכבד את תנאי המגילה, גם אם בחריקת שיניים, אך צ'ארלס ביקש להעמיד את אציליו על מקומם ובמשך תקופה ארוכה סירב לכנס את הפרלמנט. כשעשה זאת לבסוף, בשל חיסרון הכיס המתמיד שסבל ממנו, העזו הנבחרים להתייצב מולו ולדרוש צמצום של סמכויותיו. המלך התנגד, והתוצאה הייתה מלחמת אזרחים עקובה מדם, שנמשכה עשור וגבתה את חייהם של כמעט מאתיים אלף אנגלים — בערך ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה. הקורבן המפורסם ביותר של המלחמה היה צ'ארלס עצמו. ראשו נערף לעיני המון צוהל.

הובס שהה בשנים אלה בפריז, כך שמוראות המלחמה נחסכו ממנו, אולם התפוררות הסדר החברתי במולדתו והאלימות הבלתי־מרוסנת דיכאו אותו. הן גם דרבנו אותו להרהר בשאלות יסודיות. לדוגמה, מה דחף את בני האדם להתאגד ולשים על עצמם שליט המגביל את חירותם. למעשה, הובס ביקש להצדיק את המלוכה שכוחה לא מוגבל, וכך למנוע הישנות של אסון כדוגמת מלחמת האזרחים. הגם שכנראה לא ידע מאומה על מנהגיהם של ציידים־לקטים, הוא ראה בעיני רוחו תקופה קדמונית שבה התקיימו בני האדם ללא חוקים וללא ריבון. ב"מצב הטבע" הזה חיו בני האדם נטולי ביטחון, כיוון שאיש לא ערב לחייהם ודבר לא הבטיח שיזכו ליהנות מפרי עמלם. הם היו עסוקים מבוקר עד ליל בביצור ביטחונם על ידי שעבוד שכניהם, אבל במלאכה מייגעת זו לא היה די, שכן אף אדם לא היה חזק דיו כדי להוציא את עצמו מכלל סכנה.

במציאות כזאת, איש לא טרח לייצר דבר מועיל או יפה, שכן כל עובר אורח היה עלול לגזול את המוצר מידו. מדע, אומנות, מסחר, מלאכת מחשבת — כל אלה לא יכלו להתפתח במצב הטבע. הובס סיכם את טיעונו במשפט קצר שנכנס להיכל התהילה של הרֶפְּליקוֹת הפילוסופיות: "חייו של אדם [במצב הטבע] הם חיי בדידות, דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים".¹ כה עלובים, עד שבני אדם היו נכונים לוותר על החירות בתמורה להגנה. הם שמו על עצמם ריבון, הלוויתן, ונתנו בידו סמכות לחוקק חוקים ולהשתמש בכוח על מנת לאוכפם.

הובס היה הראשון לבסס את הלגיטימציה של המלך על שירותים שהוא מחויב לספק לאזרחיו. לא רצון האל ולא כוח המסורת היו בעיניו ההצדקה למוסד המלוכה, אלא הרצון לחמוק ממצב של פחד תמידי.

דמיון הוא סכנה

בסוף המאה השש־עשרה גילו ספנים פורטוגזים בדרך מקרה את האי מאוריציוס השוכן באוקיינוס ההודי, מזרחית למדגסקר. בין שוכני האי מצאו עוף שלא ראו כמותו בשום מקום אחר: גדול, שמנמן, בעל מקור ארוך וכנפיים זעירות. כיוון שהמסע הממושך בים באותם ימים היה רחוק מלהיות חוויה קולינרית מרנינה, הזדרזו המלחים להוסיף את העוף החדש לתפריט ומצאוהו טעים להפליא. באופן מוזר היה קל ביותר לצוד אותו: הדודו, כך כונה, לא גילה כל פחד ונראה כממתין בשלווה לטבח. בעשורים הבאים הוא הפך למנה עיקרית בארוחותיהם של הפוקדים את האי ובתום מאה שנה ניצוד האחרון מבני מינו. בגלל הקלות הבלתי־נסבלת שבה נכחד הדודו, הוא היה לסמל של טיפשות. אלא שלא עשו איתו צדק.

שאננותו של הדודו הייתה תולדה של התפתחותו בסביבה בטוחה ומבודדת. הוא לא היה מתוכנת ביולוגית להרגיש סכנה בקרבת טורפים ובני אדם ולא היו לו הכישורים הקוגניטיביים לסגל לעצמו תגובה כזאת בעקבות שינויים בסביבתו. לעומתו, האינדיאנים, אף שלא היו מוכנים ביולוגית לאיום כמו רוביו של האדם הלבן, נקטו אמצעי התגוננות מרגע שחברם הראשון נפל לקרקע מפגיעת כדור (עדות שמיעה, אגב, הספיקה בהחלט).

בפחד האנושי יש רכיבים שמקורם אבולוציוני וטבועים בנו מלידה וכאלה שמקורם בתודעה. הפחדים מהסוג הראשון כבר אינם מתאימים בהכרח למציאות המודרנית (לדוגמה, פחד מנחשים בסביבה עירונית² או פחד מדובים בישראל). לפחדים מבוססי התודעה יש יתרון בכל מה שנוגע לכושר הישרדות, משום שהתודעה מאפשרת לנו לזהות סכנות שאינן מאובחנות על ידי הביולוגיה שלנו. כך לדוגמה, מראה אקדח אינו מעורר בנו פחד אוטומטי, אך אם נדע כי המחזיק בו הוא שודד או טרוריסט יופעל מנגנון הפחד בדומה למה שקורה מול דוב מסתער. מצד שני, הפחד מבוסס התודעה הוא מתנה עם עוקץ. הדמיון האנושי הוא בית חרושת פורה לייצור פחדים — ובשמם הפופולרי: חרדות — ואלה עלולים לצאת משליטה.

היפּוֹכוֹנדריה, חרדת בריאות, מדגימה זאת היטב. פחד ממחלות הוא פחד מדומיין כיוון שהוא אינו תגובה ספונטנית לסכנה שנקלטה בחושים. איננו יכולים לראות חיידקים ונגיפים. פחד ממחלות נובע מסיפור שמספר לנו מוחנו. ואומנם, טוב להיות ערים לסכנותיהן של מחלות (כדי שנזכור לשטוף ידיים לאחר ביקור בשירותים), אבל פחד כפייתי ממחלות יכול להיות מזיק. להיפוכונדר, המחשבה כי תחושות פיזיולוגיות מסוימות (ממשיות או מדומיינות) מעידות על מחלה קשה היא סיבה להתקף חרדה. תחושת הפחד מלבה את עצמה וההיפוכונדר (או היפוכונדרית) נלכד בלולאה מרושעת. בטווח הארוך, חרדה פוגעת בבריאות, וכך גם צריכה מוגזמת של תרופות.

אולי הביטוי ההרסני ביותר של פחד מדומיין הוא ביכולתו להצית מלחמה בין מדינות שאינן רוצות בה. במציאות, קורה לא פעם שמדינה יוזמת מלחמה במצבים שבהם ברור מראש שהמחיר והסיכון אינם מצדיקים את שלל הניצחון. באופן שנראה כנוגד את ההיגיון, מלחמה עלולה לפרוץ בין מדינות שבעות ושמחות בחלקן, שאינן מעוניינות להילחם. למה זה קורה? בגלל מה שהחוקרים מכנים דילמת הביטחון.

נכנסים לדילמה

שנים רבות התקיימו יחסי איבה בין ליליפּוּט ובּלפוּסְקו, שתי ממלכות ששכנו משני צידיה של תעלת ימים. הרקע למריבה אינו חשוב — יש אומרים שהכול התחיל בוויכוח על שיטת ביקוען של קליפות ביצים מבושלות. מכיוון שהמלחמה נמשכה זמן רב ללא הכרעה הגיעו שתי הממלכות להכרה שמוטב להן לשכון בשלום. במקביל, הן החליטו לפרק את ציי המלחמה כדי למנוע אפשרות מעשית של לחימה.

יום אחד נפלה בחיקה של ליליפוט מתנה בלתי־צפויה: לחופה נסחף ענק חביב בשם למיואל גוּליבר, שערער את יחסי הכוחות בין שתי הממלכות. הליליפוטים שמחו בחלקם — מעתה יוכלו לישון במיטותיהם בשלווה. אולם הם היו רגישים דיים להבין ששכניהם מצידה השני של התעלה עלולים לראות בבואו של הענק סכנה, לכן הזדרזו להרגיעם בהבטחה חגיגית כי אין להם כל כוונה לנצל את גוליבר למטרות תוקפניות. אלא שהבלפוסקים לא התרשמו ממאמצי ההרגעה, וחרדה אחזה בהם שמא הליליפוטים יתפתו בסופו של דבר להשתמש בענק כדי להכניעם. על כן התכנסה מועצת המלך של בלפוסקו והחליטה, לשם זהירות בלבד, לבנות כמה אוניות מלחמה על מנת לשקם משהו מכוח ההרתעה.

לבלפוסקים היה ברור כי צעד כזה אינו מספיק כדי לקזז את היתרון שהעניק גוליבר לליליפוטים ועל כן היו בטוחים שגם שכניהם יבינו שמדובר בצעד הגנתי מובהק. אולם הליליפוטים ראו זאת אחרת. הכיצד מעיזים שכניהם להפר בצורה כה בוטה את תנאי השלום? האם לא עשו ככל יכולתם להבהיר שכוונותיהם טהורות? מיד הגיעו להחלטה לאותת לשכניהם כי הפרת ההסכם מאלצת אותם, בעל כורחם, להשתמש בענק שלהם. הם שלחו את גוליבר לשחיית בוקר קצרה מעבר לתעלה וביקשוהו להביא כמזכרת את אחת מאוניות המערכה החדישות של הבלפוסקים. בעיני עצמם, הליליפוטים הפליאו לגלות אחריות ומתינות, שכן נמנעו מלנצל את יתרון הכוח שלהם והסתפקו באזהרה בלבד. אלא שהפגנת הכוח שכנעה סופית את בלפוסקו שהליליפוטים נחושים לשמר את עליונותם הצבאית. אין זה מתקבל על הדעת כי נפקיר את גורלנו בידי מי שהיו בעבר אויבינו, אמרו לעצמם. גם אם הליליפוטים דבקים היום בשלום, מי ערב לנו שלא יבקשו לנצל מחר את יתרונם לרעה?

הבלפוסקים פנו לבניית כוחם הצבאי, והפעם היה זה תורם של הליליפוטים לדאוג. הרי כל יתרונם בא מגוליבר ונכונותו להמשיך לסייע להם. בלעדיו ימצאו את עצמם בנחיתות קשה. פחדם אף גבר כי הענק החל לגלות סימנים שבדעתו לחזור לביתו. כך שהזמן עבד לרעתם. המסקנה ההגיונית הייתה שאם המלחמה בלתי־נמנעת, מוטב לפתוח בה כעת, כאשר היתרון בידם.

זוהי דוגמה מובהקת לדילמת הביטחון. בקצרה: היעדר יכולת לרפא חוסר ביטחון באמצעות תוספת באמצעי ביטחון. זאת מפני שהשגת אמצעי ביטחון חדשים גורמת לצד השני לחוש מאוים ומעודדת אותו להתחמש גם כן.

דילמת הביטחון היא בעיית מפתח ביחסים הבינלאומיים. היא נובעת מהמאפיינים הייחודיים של הסביבה הבינלאומית. יחסים בין אומות כבולים בפרוטוקולים קבועים, המסדירים כל מהלך, משיחה טכנית ברמת הפקידות הזוטרה ועד למפגשי צמרת בין מנהיגים. בעבר אפילו יציאה למלחמה חייבה הכרזה מוקדמת על פי כללי טקס ברורים. אלא שלצד כל הכללים, היחסים נתונים לשגיונותיה של מערכת אנרכית. לקהילה הבינלאומית אין שלטון מוסדר ולגיטימי שכל המדינות מצייתות לו. אין בנמצא סמכות עליונה.

אומנם ישנם כבלים מסוימים שאנו רגילים לכנות "החוק הבינלאומי", אבל ברוב המקרים דרושה הסכמתן של מדינות, למשל בחתימה על אמנות בינלאומיות, כדי שיהיו מחויבות להם. כאשר מי מהן עוברת על כלל כזה או אחר, מוסדות כדוגמת בית הדין הבינלאומי יכולים להטיל עליהן סנקציות, אך המוסדות האלה חלשים למדי וכושר ההרתעה שלהם זניח. סנקציות חזקות יותר, כמו שימוש בכוח על פי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, תלויות בנכונותן של חברות הקהילה הבינלאומית להוציאן אל הפועל, ורובן, למרות האידיאל היפה של כיבוד החוק הבינלאומי, אינן ששות להסתכן ולשלם מחיר כבד בעבור דבר שאינו נוגע ישירות לאינטרסים שלהן. לכן אפשר לדמות את המערכת הבינלאומית לעיירת ספר במערב הפרוע. החוק קיים אך הנבלים בעיירה רואים בו המלצה בלבד. השריף, שאינו אלא אחד מתושבי העיירה שהתנדב לתפקיד, לא מצטיין בתודעת שירות ציבורי מפותחת ונוטה להתערב רק במקרה שמשהו נוגע לו במישרין. כיוון שכך, אף על פי שרוב התושבים בעיירה הם טיפוסים נורמטיביים, הם אינם מעיזים לצאת מפתח ביתם ללא אקדח בחגורתם. הפיתוי להשתמש בנשק — קבוע.

משמעות האנרכיה בהקשר הזה היא שמדינות מבינות כי הערובה הטובה ביותר לביטחונן היא היכולת להגן על עצמן, באמצעות נשק או כריתת בריתות. הידיעה שאין להן על מי לסמוך מכונה "עיקרון ההישענות העצמית", ויש לזה השפעה רבה על היחסים בין מדינות. כאשר גורם זה חובר לגורם אחר, התוצאה, כמו בערבוב של שני חומרים כימיים, עלולה להיות פיצוץ. הגורם האחר הוא היעד הנחשק הקרוי "ביטחון".

*המשך הפרק בספר המלא*