אדום, לבן וכחול מלכותי

פרק 1

על גג הבית הלבן, באחת מפינות חדר השמש, היה לוח רופף. אם דופקים עליו בדיוק בצורה הנכונה ומטים אותו מעט לאחור, נמצא מתחתיו מסר, שנחקק כנראה בקצה של מפתח, או בפותחן מכתבים גנוב מהאגף המערבי.

בהיסטוריה הסודית של המשפחות הראשונות - חרושת שמועות פנימית שכל השותף לה מחויב בשבועה לדיסקרטיות מרבית - אין תשובה נחרצת לשאלה מי כתב את המסר הזה. אלה היודעים על כך בטוחים בדבר אחד בלבד: רק בנו או בתו של אחד הנשיאים היו מעיזים להשחית כך את הבית הלבן. יש הנשבעים שזה היה ג'ק פורד, שהיה לו אוסף תקליטי ג'ימי הנדריקס בחדר דו־מפלסי הצמוד לגג שממנו יצא להפסקות עישון בשעות הלילה המאוחרות. אחרים אומרים שזו הייתה לוסי ג'ונסון הצעירה, שנהגה לענוד סרט רחב בשערה. בכל אופן, המסר נשאר שם, מַנטרה פרטית לעיניהם של בעלי התושייה שהצליחו למצוא אותה.

אלכס גילה אותו כבר בשבוע הראשון למגוריו שם. הוא מעולם לא סיפר איך זה התגלה לו.

המסר אמר:

כלל ראשון: אל תיתן שיתפסו אותך

חדר השינה המזרחי וחדר השינה המערבי בקומה השנייה שמורים בדרך כלל למשפחה הראשונה. הם תוכננו במקור כסוויטה ענקית עבור המרקיז דה לאפָייט, שערך שם ביקורים בתקופת ממשל מונרו, אבל בסופו של דבר פוצל החדר הגדול לשניים. אלכס שוכַּן בחדר המזרחי, מול חדר העבודה הנשיאותי הפרטי, וג'וּן קיבלה את החדר המערבי, ליד המעלית.

בילדותם בטקסס היו החדרים שלהם מסודרים באותה צורה, משני צידיו של המסדרון. לפי הקישוטים שכיסו את הקירות היה אפשר לדעת אז מה השאיפות של ג'ון באותו חודש. בגיל שתים עשרה היא תלתה ציורים בצבעי מים. בגיל חמש עשרה - לוחות שנה ירחיים ותרשימים של קריסטלים. בגיל שש עשרה - קטעי כתבות ומאמרים מתוך האטלנטיק, דגלון של אוניברסיטת טקסס באוסטין, תמונות של גלוריה סטיינם וזוֹרה ניל הֶרסטון, ומובאות מתוך מאמרים של מנהיגת הפועלים דולורס קלרה הוּאֶרטה.

החדר שלו נשאר תמיד ללא שינוי, רק הלך והתמלא בגביעי לקרוס ובחומרי קורסים מתקדמים כדי לשפר את סיכויי קבלתו לקולג'. כל אלה צברו עתה אבק בבית שהמשיכו להחזיק בבעלותם. את המפתח לבית ההוא שמר על שרשרת שהייתה תלויה על צווארו, נסתרת מן העין, מאז היום שעבר לוושינגטון הבירה.

כעת חדרה של ג'ון, ממש ממול בצידו האחר של המסדרון, התאפיין בגוני לבן בוהק, ורוד רך וירוק מנטה. החדר צולם למגזין האופנה ווג, ושאב השראה מירחוני עיצוב ישנים משנות השישים שג'וּן מצאה באחד מחדרי האורחים בבית הלבן. החדר שלו היה פעם חדר הילדים של קרוליין קנדי, ומאוחר יותר שימש כמשרדה של ננסי רייגן - מה שגרם לג'ון לבצע שם טיהור בעזרת מרווה בוערת. אלכס השאיר את איורי צמחי הבר הממוסגרים שסודרו בצורה סימטרית מעל הספה, אבל צבע את הקירות הוורודים של סָשה אובמה בכחול עמוק.

ילדי הנשיאים, לפחות בעשורים האחרונים, לא התגוררו בבית הלבן מעבר לגיל שמונה עשרה. אבל אלכס התחיל ללמוד באוניברסיטת ג'ורג'טאון באותו חודש ינואר שבו הושבעה אימו לתפקיד הרם, ומבחינה לוגיסטית לא היה הגיוני לפצל את סדרי האבטחה ולשאת בעלויות רק כדי שיוכל לשכור דירת חדר. ג'ון הגיעה לוושינגטון הבירה בסתיו של אותה שנה, מייד אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטת טקסס. היא מעולם לא אמרה לו, אבל אלכס ידע שהיא הגיעה כדי להשגיח עליו. היא הרי הבינה יותר מכולם כמה הוא נהנה להיות קרוב כל הזמן לפעילות הפוליטית, ושלפה אותו, במו ידיה ממש, מהאגף המערבי יותר מפעם אחת.

מאחורי דלת חדרו הוא היה יכול להתרווח לו, לשים תקליט של הצמד הול אנד אוֹטס על מכשיר הפטפון שבפינה ואיש לא היה שומע אותו מזמזם, כפי שנהג אביו, לצלילי "ריץ' גירל". בחדר שלו היה יכול להרכיב את משקפי הקריאה שתמיד התעקש שאין לו צורך בהם. הוא היה יכול להכין לעצמו סיכומים קפדניים ולהצמיד להם פתקיות דביקות לפי מפתח צבעים. לא הייתה לו כל כוונה להיות חבר הקונגרס הצעיר ביותר בעידן המודרני בלי להיות ראוי לכך, אבל איש לא היה אמור לדעת כמה הוא התאמץ. המניות שלו כסמל מין היו עלולות להתרסק.

"הֵי," נשמע קול מפתח הדלת. הוא הרים את ראשו מהלפטופ וראה את ג'וּן נכנסת לחדרו, שני אייפונים וערימת מגזינים תחובים מתחת לזרועה וצלחת בידה האחרת. היא סגרה את הדלת מאחוריה בבעיטה.

"מה גנבת היום?" שאל אלכס וסילק הצידה את ערימת הניירות מעל מיטתו כדי לפנות לה מקום.

"דונאטס במבחר טעמים," ענתה ג'ון והתיישבה על המיטה. היא לבשה חצאית עיפרון ונעלה נעלי סירה ורודות ושטוחות, והוא כבר ראה בעיני רוחו את מדורי האופנה בשבוע הבא: תצלום התלבושת הנוכחית שלה כתירוץ לתוכן ממומן על נעלי סירה שטוחות לאשת קריירה צעירה ופעלתנית.

הוא תהה מה עשתה כל היום. היא הזכירה משהו בנוגע לטור לוושינגטון פוסט, או אולי דיברה על סדרת צילומים לבלוג שלה? או שניהם? אף פעם לא הצליח לעמוד בקצב שלה.

היא שמטה את ערימת המגזינים על כיסוי המיטה וכבר התחילה לעיין בהם.

"תורמת את חלקך להמשך שגשוגה של תעשיית הרכילות המפוארת של אמריקה?"

"בדיוק בשביל זה עשיתי תואר בעיתונאות," ענתה ג'ון.

"משהו מעניין השבוע?" שאל אלכס והושיט יד אל הדונאטס.

"בוא נראה," ענתה ג'ון. "באִין טאץ' טוענים שיש לי רומן עם... דוגמן צרפתי?"

"וזה נכון?"

"הלוואי." היא דפדפה כמה דפים. "אווו... והם כותבים שעברת הלבנה של פי הטבעת."

"זה דווקא נכון," אמר אלכס בפה מלא שוקולד וסוכריות צבעוניות.

"כמו שחשבתי," הפטירה ג'ון בלי להרים את ראשה מהמגזין. לאחר שעלעלה בו כמעט עד הסוף, תחבה אותו בתחתית הערימה ועברה לפיפל. היא דפדפה בו בהיסח הדעת - בפיפל מפרסמים רק מה שמחלקת יחסי הציבור מורה להם לכתוב. משעמם. "לא כתבו עלינו הרבה השבוע... הי, אני מופיעה באחת ההגדרות בתשבץ."

המעקב אחרי הסיקור שלהם בצהובונים היה תחביב עצל שלה, ששעשע והרגיז את אימם לסירוגין. אלכס היה מספיק נרקיסיסט כדי להניח לג'ון לקרוא באוזניו את עיקרי הדברים. בדרך כלל אלה היו בדיות מוחלטות, או הודעות לעיתונות שהועברו ממחלקת הדוברות שלהם, אבל לפעמים זה היה פשוט מבדר. הוא עצמו היה מעדיף לקרוא אחד ממאות סיפורי המעריצים הנלהבים שפיארו את דמותו באינטרנט והציגו גרסה מועצמת ומוגזמת של עצמו, בעלת קסם אישי הורס וכושר גופני מדהים, אבל ג'ון סירבה בתוקף להקריא לו את הטקסטים האלה, ושום שוחד לא הועיל.

"עכשיו אָס ויקלי," ביקש אלכס.

"הממ..." ג'ון חיטטה בערימה ושלתה ממנה את המגזין. "אוי, תראה, אנחנו על השער השבוע."

היא נופפה בשער של מגזין כרומו, שבאחת מפינותיו הופיע תצלום של שניהם. שערה של ג'ון היה אסוף בתמונה לפקעת גבוהה, ואלכס נראה קצת שתוי - מה שלא פגם ביופיו, כולו לסת מסותתת ותלתלים כהים. מתחת נכתב באותיות צהובות וגדולות: לילה פרוע של האח והאחות הנשיאותיים בניו יורק.

"אה, כן, זה באמת היה לילה פרוע." אלכס נשען לאחור על ראש המיטה הגבוה והמרופד בעור ודחף את משקפיו במעלה אפו. "שני דוברים מרכזיים. אין משהו סקסי יותר מקוקטייל חסילונים ושעה וחצי של נאומים על פליטת גזי חממה."

"כתוב פה שהייתה לך פגישה רומנטית עם 'ברונטית מסתורית'," קראה ג'ון. "'בעוד שהבת הראשונה הסתלקה בלימוזינה למסיבה עתירת כוכבים זמן קצר לאחר אירוע הגאלה, אלכס, שובר הלבבות בן העשרים ואחת, צולם כשהוא מתגנב למלון דאבּליוּ כדי להיפגש עם ברונטית מסתורית בסוויטה הנשיאותית, ויצא משם בסביבות ארבע לפנות בוקר. מקורות במלון מדווחים שקולות התעלסות בקעו מהחדר במשך כל הלילה, והשמועות אומרות שהברונטית אינה אלא... נוֹרה הוֹלֶרן, נכדתו בת העשרים ושתיים של סגן הנשיא מייק הולרן והצלע השלישית בשלישיית הבית הלבן. הייתכן שהשניים מלבים מחדש את הרומן ביניהם?'"

"יש!" קרא אלכס, וג'ון נאנחה. "עבר פחות מחודש! את חייבת לי חמישים דולר, מותק."

"רגע, זו באמת הייתה נורה?"

אלכס נזכר בשבוע הקודם, כשהופיע בחדרה של נורה עם בקבוק שמפניה. הרומן ביניהם בתקופת מסע הבחירות, לפני מיליון שנה, היה קצרצר, בעיקר כדי לגמור עם זה ולעבור הלאה. הם היו בני שבע עשרה ושמונה עשרה, וגורלם נחרץ למן הרגע הראשון, כי שניהם היו משוכנעים שבכל חדר שייכנסו אליו לא יימצא אדם חכם מהם. מאז אלכס כבר הודה שנורה חכמה ממנו פי מאה, ובהחלט חכמה מכדי לצאת איתו.

אבל זו לא הייתה אשמתו שהתקשורת סירבה להניח לזה, שהתקשורת אהבה את הרעיון שהם יחד, כמו גרסה מודרנית של הזוג קנדי. ואם הוא ונורה נפגשו מדי פעם ושתו יחד בחדר במלון תוך כדי צפייה בפרקי הבית הלבן והשמיעו גניחות ואנחות קולניות קרוב מאוד לקיר למען הצהובונים, זו לא בעיה שלו. נורה והוא רק הפכו מצב מעיק למופע בידור פרטי משלהם.

גם ג'ון בלעה את הפיתיון, וזה היה בונוס נוסף.

"אולי..." אמר אלכס לאיטו.

ג'ון הצליפה בו במגזין כאילו היה מקק גועלי במיוחד. "זו רמאות, אידיוט!"

"התערבנו," ענה אלכס. "אמרנו שאם תצוץ שמועה חדשה בתוך חודש תהיי חייבת לי חמישים דולר. אני מוכן לקבל תשלום באפליקציה."

"אני לא משלמת." ג'ון נשפה בזעף. "אני אהרוג אותה כשנראה אותה מחר. מה אתה מתכוון ללבוש, אגב?"

"מה אני מתכוון ללבוש לאן?"

"לחתונה."

"איזו חתונה?" שאל אלכס.

"לחתונה המלכותית, כמובן," ענתה ג'ון. "באנגליה. זה פורסם ממש בכל שערי המגזינים שהראיתי לך."

היא הרימה שוב את השער של אס ויקלי, והפעם אלכס הבחין בסיפור השער שנכתב באותיות ענקיות: הנסיך פיליפ אומר כן! לצד תמונה של יורש עצר בריטי חסר ייחוד להפליא וארוסתו הבלונדינית, חסרת ייחוד באותה מידה, מחייכים חיוך סתמי.

אלכס שמט את הדונאט מידו בהפגנת ייאוש תיאטרלית. "זה קורה בסוף השבוע הקרוב?"

"אלכס, אנחנו טסים בבוקר," אמרה ג'ון. "יש לנו שתי הופעות פומביות עוד לפני הטקס. אני לא מאמינה שזַאהרָה עדיין לא התעלקה עליך בעניין הזה."

"שיט," אלכס נאנק. "אני יודע שכתבתי לי את זה איפה שהוא. הייתי עסוק בדברים אחרים."

"כן? במה בדיוק? בקשירת קשר נגדי בצהובונים עם החברה הכי טובה שלי בשביל חמישים דולר?"

"לא, חכמולוגית! בעבודת תחקיר לקורס במחשבה מדינית ברומא העתיקה." אלכס הצביע בדרמטיות על ערימת הניירות שלו. "עבדתי על זה כל השבוע. וחשבתי שהסכמנו שנורה היא החברה הכי טובה של שנינו!"

"לא יכול להיות שבאמת יש לך קורס כזה," אמרה ג'ון. "אולי שכחת בכוונה את האירוע הבין־לאומי הגדול ביותר של השנה, כי אתה לא רוצה לראות את היריב הגדול ביותר שלך?"

"ג'וּן, אני הבן של נשיאת ארצות הברית. הנסיך הנרי הוא דמות ייצוגית באימפריה הבריטית. את לא יכולה להתייחס אליו כאל 'היריב הגדול ביותר' שלי," אמר אלכס. הוא חזר לדונאט שלו, לעס ממנו בארשת מהורהרת, ואחר כך הוסיף: "המילה 'יריב' מרמזת שהמעמד שלנו שווה, והוא לא איזה תוצר נפוח מחשיבות עצמית של נישואי קרובים, שבטח מאונן מול תמונות של עצמו."

"קנאי..."

"אני רק אומר. "

"טוב, אתה לא צריך לחבב אותו, אתה רק צריך לחייך חיוך מלאכותי ולהשתדל לא לגרום לתקרית בין־לאומית בחתונה של אחיו," אמרה ג'ון.

"פיצי, ממתי אני לא מעמיד פנים שאני שמח?" אלכס העלה על פניו הבעה מיוסרת של חיוך כזה בדיוק, וג'ון העוותה את פניה בגועל. האפקט המבוקש הושג בהצלחה.

"איכס. בכל אופן, אתה יודע מה אתה לובש, כן?"

"כן, אני בחרתי, וזאהרה אישרה כבר לפני חודש," ענה אלכס. "אני לא בהמה."

"אני עדיין לא בטוחה איזו שמלה אלבש." ג'ון רכנה וגנבה ממנו את המחשב, והתעלמה ממחאותיו הקולניות. "מה דעתך, השמלה בצבע בורדו או זו עם התחרה?"

"ברור שתחרה. זו אנגליה. ולמה את מנסה לגרום לי להיכשל בקורס הזה?" הוא ניסה לקחת מידיה את המחשב, אבל היא הצליפה בידו. "לכי להתעסק עם האינסטגרם שלך או משהו. את ממש מעצבנת."

"שתוק, אני מנסה לבחור מה לראות. איכס, למה יש ברשימת הצפייה את גארדן סטייט? התקשרו משנת 2005 שתחזיר להם את הסרט..."

"אני שונא אותך."

"כן, אני יודעת."

במדשאה שמחוץ לחלון חדרו נשבה הרוח בעצי התרזה. התקליט, שסיים להתנגן, המשיך להסתובב בשקט על הפטפון שבפינת החדר. הוא ירד מהמיטה, הפך אותו והניח בזהירות את המחט על הצד השני של התקליט. השיר "לונדון, לאק אנד לאב" התחיל להתנגן.

 

בינו לבינו היה אלכס מוכן להודות שלא שבע מחוויית המטוס הפרטי, אפילו שעברו שלוש שנים מתחילת כהונתה של אימו.

לא הזדמן לו לטוס הרבה במטוס הפרטי, אבל הוא אף פעם לא הפסיק להתפעל. למי שנולד בגבעות טקסס לבת של אם יחידנית ולבן מהגרים ממקסיקו, כולם עניים מרודים, טיסה במטוס פרטי תמיד תישאר בגדר פינוק מופרז.

לפני חמש עשרה שנה, כשאימו רצה בפעם הראשונה לבית הנבחרים, הדביק לה מקומון באוסטין את הכינוי "אין סיכוי ללומיטה". היא הצליחה להיחלץ מהעיירה הזעירה לוֹמיטה השוכנת בצילו של הבסיס הצבאי פורט הוד, עשתה משמרות לילה בדיינרים זולים כדי לממן לעצמה את לימודי המשפטים והתחילה לייצג לקוחות בתיקים של אפליה גזעית שנידונו בבית המשפט העליון עוד לפני שהגיעה לגיל שלושים. היא הייתה הדבר האחרון שמישהו ציפה שיגיח מטקסס בעיצומה של מלחמת איראן־עיראק: בלונדינית חדת לשון מהמפלגה הדמוקרטית, על נעלי עקב גבוהות, בעלת מבטא דרומי גאה ומשפחה מעורבת קטנה.

כך שאלכס עדיין התקשה לתפוס שהוא טס מעל האוקיינוס האטלנטי בכורסת עור גבוהת משענת, יושב עם הרגליים למעלה וזולל פיסטוקים. מולו ישבה נורה, רוכנת על התשבץ של הניו יורק טיימס, תלתליה החומים צונחים על מצחה. לידה ישב גְבַרתן מהשירות החשאי, קאשְיוס - קאש, בקיצור - עם עותק משלו של העיתון בידו הענקית, והתחרה בנורה מי יסיים ראשון את התשבץ. הסמן במחשב של אלכס הבהב בציפייה באמצע העבודה שכתב על המחשבה המדינית ברומא העתיקה, אבל משהו פשוט לא הניח לו להתמקד בלימודים בזמן טיסה טרנס־אטלנטית.

איימי, המאבטחת של אימו מהשירות החשאי, יוצאת יחידת קומנדו של הצי שלפי השמועות בבירה הרגה כמה וכמה גברים, ישבה מצידו האחר של המעבר. תיק טיטניום חסין כדורים ובו ציוד רקמה ותפירה היה מונח פתוח על המושב לידה, והיא הייתה שקועה במלאכת רקמה של פרחים על מפית. אלכס כבר ראה אותה דוקרת מישהו בפיקת הברך במחט רקמה דומה מאוד לזו.

נותרה רק ג'ון שישבה לידו, שעוּנה על מרפק אחד ואפה טמון בגיליון של פיפל שהביאה איתה משום מה. היא תמיד בחרה בחומרי הקריאה המוזרים ביותר לטיסות. בפעם הקודמת זה היה ספר לימוד ישן ומרוט של סינית בניב קנטונזי. בטיסה לפני כן: המוות בא על הארכידוכס מאת וילה קאתר.

"מה את קוראת שם עכשיו?" שאל אותה אלכס.

היא הפכה את המגזין כדי שיוכל לראות את עמוד האמצע: שיגעון החתונה המלכותית! אלכס נאנח. זה בהחלט היה גרוע יותר מספר של וילה קאתר.

"מה? רציתי להתכונן לחתונה המלכותית הראשונה שלי!" הסבירה.

"הרי היית בנשף הסיום בתיכון," אמר אלכס. "אז פשוט תדמייני את הנשף, אלא שהפעם הוא מתקיים בגיהינום ואת צריכה להתנהג ממש נחמד כל הזמן."

"אתה מאמין שהם הוציאו שבעים וחמישה אלף דולר רק על העוגה?"

"זה מדכא."

"וכנראה הנסיך הנרי מגיע לחתונה בלי בת זוג, מה שמטריף את כולם. כתוב כאן ש -" היא אימצה לעצמה מבטא בריטי מצחיק לצורך המשך המשפט - "השמועות אומרות כי בחודש שעבר נהג להיפגש עם יורשת בלגית, אבל עכשיו העוקבים אחר חיי החברה של הנסיך כבר אינם יודעים מה מתרחש ביניהם."

אלכס גיחך. נראָה לו מטורף שגדודים של אנשים עוקבים אחרי חיי החברה המשמימים של האחים המלכותיים. הוא היה מסוגל להבין שלאנשים אכפת למי הוא מחדיר את הלשון שלו, כי לו, לפחות, יש אישיות. אבל הנסיך הזה?

"אולי אוכלוסיית הנשים באירופה הבינה סוף־סוף שהנסיך מושך כמו ביצים סרוחות," הציע אלכס.

נורה הניחה מידה את התשבץ - היא סיימה ראשונה לפתור אותו. קאשיוס העיף בה מבט והפטיר קללה. "אז אתה מתכוון להזמין אותו לרקוד?"

אלכס הגיב בגלגול עיניים ולפתע דמיין את עצמו מסתחרר באולם נשפים בעוד הנרי לוחש באוזנו שטויות מתוקות על משחק קרוקט וציד שועלים. המחשבה בלבד עוררה בו רצון להקיא.

"היה מת."

"אוווו," אמרה נורה, "אתה מסמיק."

"תקשיבי," אמר לה אלכס. "חתונות מלכותיות הן זבל, הנסיכים שעורכים חתונות מלכותיות הם זבל, האימפריאליזם שמאפשר לנסיכים האלה להתקיים מלכתחילה - גם הוא זבל. שכבות על גבי שכבות של זבל."

"נראה לך שזו הרצאה של טד?" שאלה ג'ון. "ברור לך שגם אמריקה היא אימפריה שביצעה רצח עם, כן?"

"כן, ג'ון, אבל אנחנו לפחות היינו הגונים מספיק כדי לא להשאיר את מוסד המלוכה," ענה אלכס והשליך עליה פיסטוק.

לפני תחילת עבודתם תודרכו אנשי צוות הבית הלבן בנוגע לאלכס ולג'ון: האלרגיה של ג'ון לבוטנים והצורך של אלכס בקפה באמצע הלילה; החבר של ג'ון מתקופת הקולג', שנפרד ממנה כשעבר לגור בקליפורניה אבל נשאר היחיד שהמכתבים שלו מגיעים ישירות אליה; הטינה ארוכת הימים של אלכס כלפי הנסיך הצעיר.

למען האמת, הוא לא נטר לו טינה ואפילו לא ראה בו יריב. הוא רק התעצבן ממנו עד שכפות ידיו התחילו להזיע.

מהרגע הראשון, עיתוני הרכילות - העולם כולו - החליטו ללהק את אלכס למקבילה האמריקנית לנסיך הנרי, מכיוון ששלישיית הבית הלבן הייתה הדבר הקרוב ביותר באמריקה למוסד המלוכה. לאלכס זה אף פעם לא נראה הוגן. הדימוי של אלכס היה תמיד נוטף כריזמה, גאונות ושנינות אירונית, ראיונות חכמים והופעה בשער מגזין הגברים גִ'י־קיוּ כבר בגיל שמונה עשרה. הדימוי של הנרי היה חיוכים רופסים, אבירות מעודנת והופעות גנריות באירועי צדקה; נסיך חלומות ריק מתוכן. אלכס סבר תמיד שהרבה יותר קל לגלם את התפקיד של הנרי.

אז טכנית, אולי זו באמת יריבוּת. שיהיה.

"אוקיי, גאונת אֵם־אַיי־טי," אמר, "מה אומרים המספרים?"

נורה חייכה והעמידה פנים כמתעמקת בנושא. "הממ... הערכת סיכונים: אם בנה של נשיאת ארצות הברית לא יבדוק את עצמו לפני שהוא הורס את עצמו, התוצאה תהיה חמש מאות נפגעים ומעלה בקרב האזרחים. יש הסתברות של תשעים ושמונה אחוזים שהנסיך הנרי נראה כמו מושא חלומות. הסתברות של שבעים ושמונה אחוזים שייאסר על אלכס להיכנס לממלכה המאוחדת לנצח."

"הסיכויים טובים יותר מכפי שחשבתי," ציינה ג'ון.

אלכס צחק, והמטוס המשיך בדרכו.

 

לונדון נראתה מרהיבה מתמיד, המונים גדשו את הרחובות שמחוץ לארמון בקינגהאם, עטופים בדגלי בריטניה ומנופפים בדגלונים זעירים מעל לראשיהם. בכל מקום נמכרו מזכרות מהחתונה המלכותית; דיוקנותיהם של הנסיך פיליפ וכלתו התנוססו על כל חפץ אפשרי, מחפיסת שוקולד ועד להלבשה תחתונה. אלכס התקשה להאמין שלאנשים רבים כל כך אכפת ממשהו משעמם כל כך. הוא היה משוכנע שהמונים כאלה לא יגיעו לחזית הבית הלבן כשהוא או ג'ון יתחתנו ביום מן הימים, והוא גם לא היה רוצה בכך.

הטקס עצמו נמשך לנצח, כך לפחות זה נראָה, אבל היה נחמד למדי. אלכס דווקא האמין באהבה וידע להעריך את מוסד הנישואים. הבעיה הייתה הזוג עצמו: מרתה הייתה בת אצולה מכובדת, ופיליפ, כמובן, נסיך. הזיווג הזה היה סקסי כמו עסקה כלכלית, בלי תשוקה, בלי דרמה. אלכס תמיד העדיף אהבה מסוג שייקספירי יותר.

לתחושתו חלפו שנים עד שמצא את עצמו יושב ליד שולחן בין ג'ון ונורה באולם הנשפים בארמון בקינגהאם, שם נערך נשף קבלת הפנים, והוא היה עצבני מספיק כדי להשתולל קצת. נורה העבירה לו גביע שמפניה, והוא נענה בשמחה.

"מישהו יודע מה זה ויקונט?" שאלה ג'ון בעודה נוגסת בכריך מלפפון. "כבר פגשתי כאן איזה חמישה כאלה, ואני רק מחייכת אליהם בנימוס כאילו אני יודעת מה זה אומר כשהם אומרים את התואר שלהם. אלכס, אתה למדת יחסים בין־לאומיים וממשל, או משהו כזה. אז מיהם האנשים האלה?"

"נראה לי שזה כמו שערפד יוצר צבא של שפחות מין מטורפות ומקים גוף שלטוני משלו," ענה אלכס.

"נשמע לי נכון," אמרה נורה וקיפלה את המפית שלה לצורה מורכבת בציפורניים משוחות לק שחור, שנצץ לאורן של הנברשות המפוארות.

"הלוואי שהייתי ויקונטית," אמרה ג'ון. "הייתי יכולה לבקש משפחות המין שלי לטפל באימיילים."

"שפחות מין מצטיינות בתכתובת עסקית?" שאל אלכס.

המפית של נורה התחילה ללבוש צורה של ציפור כלשהי. "אני חושבת שזו יכולה להיות גישה מעניינת. האימיילים שלהן יהיו כולם טרגיים ומלאי זימה." קולה הפך צרוד וסקסי: "הו, בבקשה, אני מתחננת בפניך, קח אותי - קח אותי לארוחת צהריים כדי לדבר על דוגמאות בדים, חיית פרא שכמותך!"

"למרבה הפלא, זה דווקא יכול להיות אפקטיבי," ציין אלכס.

"משהו דפוק בשניכם," אמרה ג'ון בעדינות.

אלכס פתח את פיו כדי לענות, אבל בדיוק באותו רגע הופיע לידם אחד המלצרים, שנראה כמו רוח רפאים מוצקה וקודרת עם פאה גרועה.

"מיס קלרמונט־דיאז," הכריז האיש, ששמו היה כנראה רֵג'ינלד בַּּרתולומיו או משהו בדומה. הוא קד קידה, ורק בדרך נס הפאה שלו לא נפלה לתוך הצלחת של ג'ון. אלכס הביט בה, המום, מאחורי גבו של האיש. "הוד רוממותו המלכותי הנסיך הנרי תוהה אם תעניקי לו את הכבוד להתלוות אליו לריקוד."

הלסת של ג'ון נשמטה ומפיה נפלטה הברה רכה בלתי ברורה. נורה חייכה מאוזן לאוזן.

"הו, היא תשמח להעניק לו," התנדבה נורה לענות. "היא קיוותה להזמנה ממנו כל הערב."

"אני ≈—" ג'ון התחילה לומר משהו, השתתקה והעלתה חיוך על פניה בעודה נועצת בנורה מבט רצחני. "כן, כמובן. זה יהיה נחמד."

"מצוין," אמר רג'ינלד ברתולומיו, פנה וסימן משהו מעבר לכתפו.

ואז הופיע הנרי, בכבודו ובעצמו, יפה תואר בדרכו הקלאסית, לבוש חליפת שלושה חלקים מחויטת, שערו בהיר וסתור, עצמות לחייו גבוהות והפה ידידותי ורך. היציבה שלו הייתה ללא דופי, ונראה כאילו הנץ יום אחד מעוצב בשלמותו מתוך גן פורח יפהפה בארמון בקינגהאם.

מבטו לכד את עיניו של אלכס, ואלכס חש שמשהו, מעין אי־שקט או פרץ של אנרגיה, מפלח את חזהו. אלכס לא שוחח עם הנרי שנה בערך. כעת ציין לעצמו שהפנים של הנסיך נשארו סימטריות להכעיס.

הנרי הואיל לזכות אותו בניד ראש קצר, כאילו היה סתם איזה אורח אקראי, לא האדם שהקדים אותו בהופעת בכורה בווֹג בנעוריהם. אלכס מצמץ ורתח מזעם, אבל הנרי רק היטה את הלסת המסותתת והמטופשת שלו לעבר ג'ון.

"שלום לך, ג'ון," אמר הנרי והושיט אליה יד ג'נטלמנית. היא הסמיקה כהוגן. נורה העמידה פנים כאילו היא עומדת להתעלף. "את רוקדת ואלס?"

"אני... אני בטוחה שאצליח ללמוד תוך כדי ריקוד," ענתה ונטלה את ידו בזהירות, כאילו חשבה שהוא מנסה להתלוצץ. אלכס סבר שהיה נדיב מצידה לייחס להנרי חוש הומור כזה.

הנרי הוביל אותה אל המוני בני האצולה שהסתחררו על הרחבה.

"אז זה מה שקורה עכשיו?" אלכס בחן את ציפור הבד שהכינה נורה. "ככה הוא החליט להשתיק אותי - על ידי חיזור אחרי אחותי?"

"אה, חברי הצעיר," אמרה נורה וליטפה את ידו, "כל כך חמוד מצידך לחשוב שתמיד מדובר בך."

"כך זה אמור להיות, בעצם."

"יפה אמרת."

הוא העיף מבט לעבר הקהל וראה את ג'ון מפזזת על הרחבה עם הנרי. על פניה התנוסס חיוך סתמי מנומס, והנרי לא הפסיק להביט מעבר לכתפה, מה שהיה מעצבן עוד יותר. ג'ון הרי מדהימה - הנרי היה יכול לפחות להקדיש לה תשומת לב.

"אבל את חושבת שהיא באמת מוצאת חן בעיניו?"

נורה משכה בכתפיה. "מי יודע? הם תמהונים, בני משפחת המלוכה. אולי זה מתוך נימוס, או ש... אה, הנה זה קורה."

צלם של בית המלוכה נחפז לשם כדי לצלם את הזוג רוקד, ואלכס ידע שהתמונה תודלף למגזין הלו בשבוע הבא. אז זה העניין? משתמשים בבת של הנשיאה להפיץ איזו שמועה אידיוטית כאילו הוא יוצא איתה כדי למשוך תשומת לב? חס וחלילה שפיליפ יככב בכותרות במשך שבוע שלם.

"הוא רוקד די טוב," ציינה נורה.

אלכס סימן למלצר להתקרב והחליט לבלות את המשך הערב בשתייה שיטתית עד כדי שכרות.

הוא מעולם לא סיפר לאיש - ולעולם גם לא יספר - אבל הוא ראה את הנרי בפעם הראשונה כשהיה בן שתים עשרה. הוא הרהר בכך רק כשהשתכר.

מן הסתם הוא ראה את פניו בחדשות עוד לפני כן, אבל בגיל שתים עשרה זו הייתה הפעם הראשונה שבה ממש ראה אותו. באותה שנה מלאו לג'ון חמש עשרה, והיא השתמשה בחלק מהכסף שקיבלה ליום הולדתה כדי לקנות מגזין נוער ססגוני עד מאוד. חיבתה לצהובונים התחילה בשלב מוקדם של חייה. באמצע המגזין היו פוסטרים קטנים שהיה אפשר לתלוש ולהצמיד לארונית בבית הספר. מי שהצליח לשלוף בזהירות את סיכות השדכן, היה יכול להוציא את הפוסטר בלי לקרוע אותו. באחד המגזינים האלה, בדיוק במרכז, התנוססה תמונה של נער.

השיער שלו היה בהיר ושופע, העיניים תכולות וגדולות וחיוכו נחמד, מחבט קריקט נח מעבר לכתפו. זו כנראה הייתה תמונה לא מבוימת, כי אי אפשר לביים פנים שמחות כל כך ומלאות ביטחון. בפינה התחתונה של הדף נכתב באותיות ורודות וכחולות: הנסיך הנרי.

אלכס לא ידע גם עכשיו מה משך אותו למגזין ההוא שוב ושוב, אבל הוא נהג להתגנב לחדרה של ג'ון, לפתוח את המגזין באמצעו ולגעת בשערו של הנער, כאילו יוכל איכשהו לחוש את מרקמו של השיער אם יתאמץ מספיק. עם התקדמות הקריירה הפוליטית של הוריו התחיל אלכס להשלים עם העובדה שבקרוב העולם ידע מי הוא. הוא היה חושב לפעמים על התמונה ההיא ומנסה לאמץ את הביטחון העצמי של הנסיך הנרי.

(הוא חשב גם לשלוף את סיכות השדכן בציפורניו, לנתק את התמונה ההיא ולשמור אותה בחדרו, אבל מעולם לא עשה זאת. הציפורניים שלו היו תמיד קצרות מדי ולא נועדו לכך כמו הציפורניים של ג'ון.)

אבל אז פגש את הנרי לראשונה - ושמע את המילים הראשונות, האדישוֹת והמנוכרות שאמר לו - ואלכס הניח שהוא טעה לגמרי, שהנער יפה התואר והמשוחרר מהתמונה ההיא לא היה אמיתי. הנרי האמיתי היה בחור יפה, מרוחק, משעמם ומופנם. האדם ההוא, שהצהובונים לא הפסיקו להשוות אותו לאלכס, שאפילו אלכס לא הפסיק להשוות את עצמו אליו, חשב שהוא טוב יותר מאלכס ומכולם. הוא לא האמין שאי פעם רצה להיות כמוהו.

הוא המשיך לשתות ולחשוב על כך ובד בבד ניסה בכוח להימנע מלחשוב על כך, ומידי פעם בפעם נבלע בתוך ההמון ורקד עם יורשת אירופית יפה כזו או אחרת.

ברגע שהתרחק בצעדי ריקוד מאחת מהן צדה עינו דמות שעמדה לבדה באזור העוגה ומזרקת השמפניה. זה שוב היה הנסיך הנרי, בידו כוסית, והוא צפה בנסיך פיליפ ובאשתו הטרייה מחוללים על הרחבה. בדרכו הגועלית הוא נראה מתעניין למחצה, כאילו היה מעדיף להימצא במקום אחר, ואלכס התקשה לעמוד בדחף לחשוף את העמדת הפנים שלו.

הוא פילס את דרכו בהמון, חטף כוסית יין ממגש של אחד המלצרים וחיסל מחצית ממנה.

"צריך שתי מזרקות שמפניה, לא אחת," אמר לו אלכס כשנעמד לצידו. "זה ממש מביך להיות בחתונה שיש בה רק מזרקת שמפניה אחת."

"אלכס," הפטיר הנרי במבטא אליטיסטי מעצבן. מקרוב, אלכס ראה שהנרי לבש מתחת לז'קט וסט זהוב מפואר עם מיליון כפתורים. משהו מזעזע. "תהיתי אם ייפול בחלקי העונג."

"זה כנראה יום המזל שלך," ענה אלכס בחיוך.

"אכן, אירוע רב־חשיבות," הסכים איתו הנרי בחיוך צחור מושלם, חיוך המיועד להדפסה על שטר כסף.

מה שהרגיז את אלכס יותר מכול היה, שהוא ידע שגם הנרי שונא אותו - חייב לשנוא אותו, מן הסתם, מאחר שהיו יריבים - אבל מסרב להתנהג בהתאם. אומנם אלכס ידע יפה מאוד שפוליטיקה מחייבת להיות נחמד לאנשים שאתה מתעב, אבל הוא רצה שפעם אחת, רק פעם אחת, הנרי יתנהג כמו אדם בשר ודם ולא כמו צעצוע מכני קטן ומבהיק בחנות המתנות של הארמון.

הנרי היה מושלם מדי, ואלכס רצה לנפץ את הבועה הזאת.

"אתה אף פעם לא מתעייף מלהעמיד פנים שאתה מעל כל זה?" שאל אותו אלכס.

הנרי פנה להביט בו. "אין לי מושג למה אתה מתכוון."

"אתה כאן, כל הצלמים רודפים אחריך, ואתה מתנהג כאילו אתה שונא את תשומת הלב הזאת - אבל ברור שזה לא נכון, כי בחרת לרקוד דווקא עם אחותי," אמר אלכס. "אתה מתנהג כאילו אתה חשוב מכדי להיות בכל מקום אפשרי. זה לא מתיש?"

"אני... אני קצת יותר מורכב ממה שאתה מתאר."

"חה חה."

"אה," הנרי בחן אותו היטב. "אתה שיכור."

"אני רק אומר," אמר אלכס והניח מרפק ידידותי מדי על כתפו של הנרי - משימה לא קלה, מאחר שהנסיך היה גבוה ממנו בעשרה סנטימטרים מעצבנים - "שאתה צריך לנסות להתנהג כאילו אתה נהנה. מדי פעם, לפחות."

הנרי צחק צחוק נוגה. "אני חושב שאולי כדאי לך לשקול לשתות מים, אלכס."

"באמת?" אלכס הדחיק את המחשבה שאולי היין הפיח בו אומץ לתקוף את הנרי מלכתחילה ולבש הבעת פנים תמימה ומלאכית. "פגעתי בך? סליחה שאני לא מעריץ אותך כמו כולם. זה בטח מבלבל אותך מאוד."

"אתה יודע מה?" אמר הנרי, "אני חושב שאתה דווקא כן."

הלסת של אלכס נשמטה, וזווית פיו של הנרי התרוממה בזחיחות, כמעט ברשעות מסוימת.

"זו סתם מחשבה," הוסיף הנרי בנימוס. "שמת לב שאף פעם לא התקרבתי אליך ואני תמיד מנומס לעייפה בכל פעם שאנחנו מדברים? אבל אתה בכל זאת כאן, מנסה לדבר איתי שוב." הוא לגם לגימה מהשמפניה. "סתם משהו שעלה בדעתי."

"מה? אני לא —" גמגם אלכס. "אתה זה —"

"שיהיה לך ערב נעים, אלכס," אמר הנרי בקצרה ופנה ללכת.

המחשבה שהנרי סבר שיזכה לומר את המילה האחרונה הטריפה את אלכס; לכן, מבלי לחשוב, הושיט יד ומשך בכתפו.

הנרי הסתובב פתאום וכמעט דחף ממנו את אלכס. למשך רגע קצר הבחין אלכס בניצוץ בעיניו של הנסיך, ביטוי רגעי של אישיותו.

לפני שהספיק להבין מה קורה הוא מעד אחורה על השולחן שמאחוריו. באיחור ולמרבה הזוועה, הוא הבחין שזה השולחן שעליו מונחת עוגת הכלולות הענקית בת שמונה הקומות ונאחז בזרועו של הנרי בניסיון להתייצב - צעד שרק גרם לשניהם לאבד את שיווי המשקל ולהתרסק יחד על כַּן העוגה.

כאילו בהילוך איטי ראה את העוגה נוטה הצידה, מתנודדת, רוטטת, ובסופו של דבר גם נופלת. לא היה ביכולתו לעשות דבר כדי לעצור אותה. העוגה התרסקה על הרצפה במפולת של קרם חמאה לבן - סיוט מתוק בשווי שבעים וחמישה אלף דולר.

שקט מצמית השתרר באולם כשמכוח התנופה התמוטטו הוא והנרי יחד על חורבות העוגה, שנפלה על השטיח המעוטר, שרוול הז'קט של הנרי עדיין אחוז באגרופו הקמוץ של אלכס. כוסית השמפניה של הנרי נשפכה על שניהם והתנפצה, ומזווית עינו ראה אלכס חתך שהתחיל לדמם על לחיו של הנסיך.

לרגע כל מה שהצליח לחשוב עליו כשבהה בתקרה, מכוסה זיגוג ושמפניה, היה שלפחות הריקוד של הנרי עם ג'ון לא יהיה הסיפור המרעיש ביותר שיתפרסם מהחתונה המלכותית.

המחשבה הבאה שלו הייתה שאימו תרצח אותו בדם קר.

הוא שמע את הנרי לצידו ממלמל "פאק, פאק, פאק."

הוא קלט במעומעם כי זו הייתה הפעם הראשונה ששמע את הנסיך מקלל, ואז כבה הבזק המצלמה מאי שם באולם.