שיעורים בתעופה

חלק 1
1.
2010

איש גבוה לקח ממני את המזוודה במנחת המטוסים.

יותר משהיה גבוה הוא היה ארוך, רזה וגרום, וניסה להסוות זאת באמצעות בגדים רפויים. אבל עם כל משב רוח נצמדו אליו הבגדים בעוז, והוא נשאר שם פחות או יותר כמו שהוא. איש־תורֶן צר וארוך. היתה לו רעמת תלתלים שלא הפגינה שום פחד. הם היו פרועים ושובבים, התלתלים ההם.

"שלג," אמר בחיוך כשלקח ממני את המזוודה. ואני בהיתי.

בשלב הזה אני אקפוץ ישר לתוך הסיפור שלי. אֵבּיגֶיל סוֹרֶנסְֶן, אבל אתם יכולים לקרוא לי אֵבּי, בת שלושים וחמש, כוססת ציפורניים, עורכת דין לשעבר, בעלים/מנהלת של קפה האושר באזור לוֹאֶר נוֹרת' שוֹר בסידני, אמא לילד בן ארבע בשם אוסקר, והיום - כלומר היום שאני מתארת לכם עכשיו - אז הוא התחיל בשש בבוקר.

נהג המונית איחר בעשרים דקות, אבל האיחור החדיר בו התרגשות פראית שניכרה בעיניו הקרועות לרווחה. "את תספיקי לטיסה! נשבע באמא שלי!"

אחרי הגשר נכנסנו לפקק עצום וההתלהבות שלו שככה. הוא החמיץ פנים בשקט והניע את ידיו ללא הרף סביב ההגה. הוא הימר קצת בפזיזות על החיים של אמא שלו, וכעת זה התחוור לו.

ואז, בדיוק כשהגענו לכביש פתוח ומהיר והוא שוב היה במצב רוח מרומם ובעיניים פעורות, עצרו אותנו לבדיקת פיכחות אקראית.

"את מאמינה שזה קורה?" הוא אמר.

"אתה צודק," הסכמתי. "מי שותה בשעה כזאת?"

אבל פניו של הנהג התעננו. "מי שותה בשעה כזאת? אין לך מושג על מה את מדברת!"

הוא עדיין היה עגמומי כשהגענו לנמל התעופה. הוא איבד כל עניין בטיסה שלי.

בדלפק של גֶ'טְסטאר, אישה קוצנית הקלידה במחשב לאט, בתנועות מדודות, כשרק נשימותי הקצרות ממלאות את השקט סביב הנקישות. היא השחילה תגית סביב ידית המזוודה שלי בלי להסיט את מבטה ממסך המחשב ושלחה אותה על המסוע.

וכך יצאה לדרכה המזוודה שלי — העצבנית, הגאה, הנרגשת — והתחילה את מסעה לבדה, לפני.

במלבורן נפגשתי שוב עם המזוודה שלי. זאת סתם מזוודה רגילה מוויניל שחור שיכולה לעמוד על שני גלגלים ולהתגלגל מאחורי, ובכל זאת חשתי קרובה אליה ומגוננת. חצינו את העיר ברכבת, המזוודה שלי ואני, עד לנמל התעופה הקטן יותר במוּראַבּין.

הקטע האחרון במסע עורר בי אי־נוחות, כי חשבתי על הביטוי "final leg" — ה"רגל" האחרונה של המסע. למה באנגלית, כשאנחנו רוצים לדבר על קטעים במסע, אנחנו אומרים "legs"? ולמה אנחנו מודדים חדרים ואנשים ב-feet, כפות רגליים? מה יש לנו? ומי התחיל עם זה? אותו אדם שעשה קשרים בים?

וחוץ מזה, זה היה המטוס הכי קטן שראיתי בחיים שלי. לא היה לי מושג שמייצרים מטוסים קטנים כל כך. אין סיכוי שהמזוודה שלי תיכנס לשם, ועל אחת כמה וכמה הטייס העצום הזה ואני.

"המזוודה שלי לא תפיל את המטוס, נכון?" התבדחתי.

הטייס נעץ בה מבט ביקורתי. "למה?" שאל. "מה יש בה?"

הוא אמד את משקלה באחת מזרועותיו הגדולות, צחק בשקט והמשיך בבדיקת המטוס.

זה נראה לי כמו משהו שמישהו אחר אמור לעשות, לבדוק את המטוס, זאת אומרת — אם אנחנו כבר צריכים לחלק את המסע לרגליים, למה שלא נחלק אותו גם לתחומי התמחות? הרגשתי כאילו הגעתי למפגש של חוג חובבים. הרגשתי כאילו הוא מאכף את הסוסה שלו.

מטוס הוא לא סוסה!

"היפה הזאת היא סֶסְנה דו־מנועי," הכריז הטייס, וזה הלחיץ אותי מאוד.

האותיות א־ו־ו, היו מוטבעות על צד המטוס, ואני אמרתי לעצמי שכל הסיפור הזה הוא טעות. ואז הגיעה הנוסעת השנייה.

"את חושבת שזה להתגרות בגורל?" שאלתי אותה כשהיא הניחה את המזוודה שלה לידי. "או כמו מחשבה שיוצרת מציאות? באיזשהו שלב, המטוס הזה בטוח יצרח אוו!"

"חה־חה," גיחכה האישה שלידי. שני צלילים: חה־חה. קשה לפרש.

"הוא ייפול מהשמים," הרחבתי. "או שטיל יפגע בו."

"הממ," ענתה האישה במעורפל.

אולי היא חשבה שתרחיש הטילים לא סביר במיוחד. זאת היתה טיסה פשוטה לאי במֵצר בּס, רצועת המים שמפרידה בין יבשת אוסטרליה וטסמניה.

אני אהיה כנה איתכם: עד השבוע שעבר, כשהגיעה ההזמנה, לא הקדשתי בחיי אפילו מחשבה אחת לרצועת המים הזאת, או לאיים שאולי נמצאים בה. מתברר שיש במצר בּס יותר מחמישים איים זעירים סחופי רוחות, כולל האי קינג (שכבר הכרתי הודות לשמנת ולבְּרי שמייצרים שם) והאי פְלינְדֶרס (לשם הגלו את אחרוני האבוריג'ינים הטסמנים ב-1830). האי טיילור, שאליו היו פני מועדות כעת, שוכן מדרום־מזרח לפלינדרס, אוכלוסייתו מונה שלוש מאות נפשות ומגדלור, והוא "ידוע" בחיי הבר הרוחשים בו: נחשים טיגריסיים, יסעורים קצרי זנב ודבשנים צהובי צוואר.

אחרי רגע של שתיקה התחילה הנוסעת האחרת לדבר.

היתה לה צורה מלבנית, לנוסעת הזאת, והיא היתה לבושה בחליפה בצבע כתום־מנדרינה ואמרה ששמה פאם.

"סתם פאם," הסבירה, "אם כי הייתי מתה שיקראו לי פאמלה."

את לא צריכה למות בשביל זה. את יכולה פשוט להגיש בקשה לשינוי שם.

אבל החלקתי את זה.

גיליתי שפאם היא תושבת של האי ושהיא בדרכה הביתה אחרי חופשה.

החלק האהוב עליה בחופשה היה צ'יינטאון במלבורן, כי פאם היא חובבת גדולה של דים סאם מאודה במילוי חזיר ואספנית של תקליטורי די־וי־די פיראטיים.

זאת היתה טיסה של ארבע שעות וחצי, והיה במטוס מקום לכולנו — לטייס העצום, לי, לפאם, למזוודות — לא היתה שום בעיה.

מדי פעם הטייס דיבר בקשר: "אוסקר ויסקי ויסקי, איך שומע, עבור?" קולו היה נמוך ורגוע, והוא אמר, "איך שומע, עבור?" במילה אחת, "כְשומֵעֲבור." בכל פעם שהוא אמר את זה, חשבתי: איך אני שומעת? אני מסובבת את הראש, מטה קצת את האוזן, ואז... למרות שניסיתי לעצור את עצמי. גם כשהבדיחה כבר מיצתה את עצמה.

פאם פלטה סיפורים בלי הפסקה והפסיקה רק כשהטייס שאל את האיש בקשר איך הוא שומע. פאם סיפרה סיפורים על צ'ופסטיקס, ואיך היא למדה להשתמש בהם, ועל מְגַדלֵי תותים, ועל כך שהשיניים שלהם במצב נורא ("וואו, איזה סיפורים הייתי יכולה לספר לך!" ואני חשבתי: אבל את מספרת אותם).

מצחיק איך שמערכות יחסים משתנות. ברגעים הראשונים אני הייתי המובילה, עם ההערות המשעשעות שלי על האותיות א־ו־ו, ופאם היתה השקטה. אבל מהר מאוד היא הפכה את הקערה על פיה. אולי פקפקה ביכולת שלי להוביל.

בהתחלה השתדלתי להשיב לכל סיפור בסיפור משלי, אבל היה קשה כל כך לצעוק על רקע שאגת המטוס — ואולי האוויר בחוץ הוא ששאג? — בכל אופן, הנסיבות הפכו את הסיפורים שלי ליותר ויותר חסרי טעם, חסרי ערך, אז הפסקתי לדבר, כמו שקורה במועדון לילה, וריכזתי את המאמצים שלי בחזית הפיזית: לחייך, להזעיף פנים, לקרוא בתדהמה או לצחוק בתגובה לדבריה של פאם.

פאם נראתה מרוצה.

אבל עכשיו מצאתי את עצמי על המנחת באי טיילור, והאיש הגבוה אמר, "שלג!"

רק בלבול, זה כל מה שנשאר לי.

"שלג" יכולה להיות פקודה: כל המבקרים, עם הגעתם לאי, נדרשים בבקשה להציג כדור שלג.

ואולי זה שמו של האיש הגבוה, ואם זה נכון, אני אצטרך ללחוץ את ידו ולומר, "סורנסן. אביגיל סורנסן."

שתיקה ארוכה ורשמית השתררה. חיוכו של האיש הגבוה נמוג מפניו. קמטוטים נחרצו בזוויות עיניו. משהו כאילו הקדיר את פניו — פליאה, הבנתי פתאום, על עצם העובדה שאני עומדת שם ובוהה בו.

אבל האיש הגבוה הצליח לחייך שוב והצביע על השמים המעוננים בכבדות: "שלג," חזר ואמר. "בכל רגע." ואז הוא פנה ממני בלי להפסיק לחייך.

הוא הניף את המזוודה שלי על עגלת גולף וסימן לי לעלות.

צעקתי להתראות לפאם ולטייס. אבל פאם בדיוק רכנה מעל מזוודה פתוחה ושלפה ממנה מעיל שחור ארוך.

הטייס גירד את גוף המטוס. אולי הוא שינה את דעתו לגבי הא־ו־ו והחליט לקלף את האותיות.

השביל נפרד מיד מהמנחת והתנודד ימינה ושמאלה כמו יאכטה בים סוער. הוא נשא את עגלת הגולף דרך שדות, ברוחות עזות, אל שעת בין הערביים.

חלפנו על פני תיבת מכתבים מכוסה בכוכבי ים מיובשים. מכולת עם גרזן שעוּן על קורת הדלת. בית קפה עם לוח שעליו כתוב בגיר: נזיד דגים ופירה.

הים התגלה מדי פעם, אפור ושלֵו כמו כלב זקן ומסביר פנים שצץ פה ושם וצועד לצדך לזמן קצר, אבל אז נעלם שוב והולך לחקור.

אחרי פנייה ראיתי מעבר לשדה שני גברים יושבים משני צדי דרך חצץ. הם ישבו על כיסאות מתקפלים. שניהם הצביעו מעלה. הם הצביעו בזווית על נקודה קצת מעל אמצע הדרך.

עגלת הגולף פנתה שוב, והמצביעים נעלמו.

הבטתי באיש הגבוה, אבל ידיו נחו על ההגה ועיניו על הדרך מלפנים.

2.

ההזמנה הודפסה על כרטיס לבן בוהק.

אנו מתכבדים להזמינך

לריטריט הכול כלול

שבו תלמדי את האמת על

המדריך

"האמת" על המדריך! זה הצחיק אותי. פרק מהספר הזה נשלח אלי, בלי שום הכנה, כשהייתי בת חמש־עשרה, ומאז המשיכו הפרקים להגיע בדואר. זה ספר עזרה עצמית שמייעץ לאנשים איך לחיות את חייהם. לא היה לי שום מושג מי האנשים ששולחים את הפרקים (או למה), פרט לכך שהם קראו לעצמם "רופוס ואיזבל".

ההזמנה כללה פרטי טיסה והבטחה שיאספו אותי מנמל התעופה וייקחו אותי לאכסניית היקינתון.

וכעת מצאתי את עצמי באכסניה, ומישהי הושיטה לי טופס. היא המנהלת, אמרה לי, ושמה אלן. לאלן הזאת, בעלת השם הקצר והמספק שמתגלגל יפה על הלשון, היו שיער לבן ועדין ומשקפיים עם שרשרת ורודה בהירה שנפלה משתי אוזניה כמו מסכים על במת תיאטרון. אחרי שמילאתי את הטופס אלן הציצה בו ואמרה, "אני רואה שמחר את בת שלושים ושש," וזה היה זריז מאוד, לשים לב לתאריך הלידה שלי ולחשב את השנים במהירות כזאת.

כבר שמתי לב שאנשים מבוגרים הם חדים מאוד.

"בכל יום אחרי הצהריים אנחנו מגישים קפה ועוגה שאנחנו אופים," היא המשיכה, "כאן במבואה. היום כבר פספסת את זה, אבל נו, זה היום הראשון שלך, אז שמתי לך פרוסה בצד, וממש לפני רגע לקחתי אותה לחדר שלך והבערתי שם את האח."

היא יצאה מאחורי הדלפק והגישה לי מפתח.

"בבקשה," אמרה. "את בחדר שתים־עשרה." ואז היא הובילה אותי במעלה שלושה גרמי מדרגות, כשמזוודתי נחבטת בעקבותי.

בכל קומה היא עצרה אותי לרגע כדי להפנות את תשומת לבי לשטיחים.

מה? כמעט אמרתי לעצמי. את רוצה שאני לא אדרוך על השטיחים במגפיים מכוסי הבוץ שלי? או שלא אמעד עליהם? או שאת פשוט מנסה לומר, תראי — תראי איזה שטיחים יפים? אבל לפעמים נמאס לי מהבלבול של עצמי ומניתוחי היתר, וחוץ מזה די חיבבתי את אלן — השם, יום ההולדת, העוגה, האח — אז נזהרתי לא לדרוך על השטיחים וחייכתי אליהם בלבביות ולא חשבתי על שום דבר.

החדר היה חמים ושקט.

קול צעדיה של אלן נעלם אט־אט במורד המדרגות, בלי לשכוח לעצור בכל קומה. הצעדים האטו ושקטו במרחק, וכך עשו גם פעימות לבי והמולת היום.

החלון היה קר למגע אצבעותי. השקפתי על הים, שהתמזג בשמים ובדמדומים. הרוח רשרשה בגלים ובעצים והטיחה משהו חד בשמשה.

צעדתי לאחור והתיישבתי על המיטה.

באופן בלתי צפוי הגעתי לכאן, לחדר חמים ושקט עם קורות רצפה כהות. שטיח רקום בצבע ירוק־זית היה פרוש עליהן. על הקירות היו מפות עתיקות ממוסגרות. המזוודה שלי עמדה בפינת החדר ונראתה שבעת רצון. ליד האח עמד שולחן קטן עם רגליים אלגנטיות והציע לי פרוסת עוגה מזוגגת.

והאיש הגבוה אמר שיֵרד שלג. בכל רגע, מחוץ לחלון, שלג. שלג בדצמבר! אבל ככה זה בדרום. הכול מתחיל להתהפך כשמתקרבים לקטבים, יד ענקית מטה את שעון החול.

זה מה שחשבתי, בכל אופן, בהלך הרוח הלירי שהייתי שרויה בו. אני יודעת שזה קשקוש. פשוט היה קר מאוד לעונה.

אבל באותו רגע האושר והשלווה החלו לפרוש את עצמם לאורך גופי, כמו מעיל שחור ארוך שנשלף ממזוודה. באותה נשימה, דקירות קרות של התרגשות עקצצו בעורפי. זאת היתה הפעם הראשונה בשלוש שנים שלקחתי חופש מבית הקפה. זאת היתה הפעם הראשונה שטסתי במטוס מאז שאוסקר נולד.

זאת לא היתה הפעם הראשונה שהשארתי את אוסקר אצל אמא שלי ללילה — אבל אף פעם לא השארתי אותו אצלה לשלושה לילות.

השפתיים שלי היו יבשות — הרוח המצליפה — ובכל זאת חייכתי. ציפור עברה על פני החלון, ממהרת בעקבות הלילה. נזכרתי בשני הגברים המצביעים שחלפנו על פניהם בעגלת הגולף ופתאום נתקפתי תחושה שכבר ראיתי אותם פעם.

או שראיתי את המבנה הזה, חתיכה ממנו: גבר יושב לצד דרך, מצביע אל על.

הבנתי שאני שרויה במעין חלום. אני אתקשר לאמא שלי, החלטתי, ואבדוק מה שלום אוסקר, ואז אעשה אמבטיה ואשב כאן מול האח בפיג'מה ואכין לי כוס תה — תיונים היו ערוכים על המזנון ליד קומקום חשמלי צנוע ושני ספלי תה הפוכים; זיהיתי קמומיל ומנטה — ואני אוכל את העוגה הזאת, כפית אחר כפית. שאפתי את האושר המשונה וחייכתי בשפתי הסדוקות, היבשות ו —

הדלת שקשקה.

מישהו החליק תחתיה פתק. צעדים התרחקו במהירות לאורך המסדרון.

הרמתי את הפתק.

פספסת שלוש, נכתב בו. מה עכשיו?