כ״כ נפלא כמו שרק מאיר שלו יכול להיות נפלא. 🥹 ועצוב כ״כ שזה האחרון.. ולא נזכה שוב לעונג כזה. 💔
מקסים, מעורר השראה ....עצוב שלא יהיו לנו עוד מטעמים מהסופר הנפלא, הרהוט והכל כך רגיש לקוראיו, כמו מאיר שלו
שלו במיטבו. השליטה המושלמת בשפה, כמו קוסם ששולף מכמנים לאין ספור מכובעו. קראתי ונעצבתי תוך כדי, זה האחרון וכלשאסיים את קריאתו, לא יהיו חדשים אחריו.
בספרים של מאיר שלו,לא חשובה העלילה, אלא הכתיבה וההגשה של הסיפור. פשוט נפלא וחבל שנגמר כל כך מהר ושלא יהיה יותר.
קראתי בשקיקה ביום אחד. נפלא,מרתק, מרגש,כתוב נפלא כמו שמאיר שלו ידע לכתוב.
הספר הראשון שלי [שאני זוכר… מה שהיה בשיעורי ספרות לא נחשב] של מאיר שלו ז״ל. ואיזה ספר. ממריא אט-אט, אך נע בבטחה ליעדו - תחושת סיפוק אדיר של הקורא. סיפורו של איתמר דיסקין הוא מרתק. יש בו חלקים שניתן להזדהות בהם, חלקים שרחוקים מהקורא, ובעיקר יש לנו כאן עלילה ודמויות שלא יישכחו בקלות. נהניתי מכל רגע. ספר מעולה.
ספר נפלא ! כל כך חבל שהסתיים כל כך מהר. עוד פנינה מופלאה של הסופר האהוב עלי ביותר. עושר השפה והתגלגלות המילים פשוט נפלאים ומהנים כל כך. פשוט הנאה צרופה !! תודה למאיר שלו על הספרים הנהדרים שהשאיר לנו אחריו לחזור לקרוא ולהיות כל פעם מחדש.
כתיבה כמו שרק מאיר שלו יודע, ספרות עברית במיטבה. הסיפור מושך, ממליצה.
מעניין, לפעמים התיאורים הרבים מעייפים אך בסה״כ שווה את הקריאה המבטאת היטב את מסתרי הנפש במשפחה ובאהבה
הספר קריא בהחלט עם כמה חכמות בדרך, חכמות שמחליקות בקלות תחת העיניים הקוראות. יש כמה חכמות שנראות כקישוטים פחות טבעיים ואז זב מחליק פחות. העלילה סוחפת, לא ספר שעוזבים באמצע. האיש ידע לספר סיפור. תהנו.
למרות שהוא מת, מאיר שלו הוא סופר מעולה. בזכות אהבת והכרת השפה והאנשים והארץ, הנדיבות השופעת והמקוריות המדהימה. והפעם גם קצת ארוטיקה לחמם את הנשמה והגוף. כזה כיפי!
ספר מיוחד. סיפור לא רגיל ומפתיע. אהבתי מאוד. אתגעגע מאוד לשפה של מאיר שלו. קראתי לאט לאט, שלא יסתיים לי..
ספר מעולה! גמעתי אותו ביום אחד. מאיר שלו ז״ל פשוט יודע לספר סיפור הן בפשט והן בדרש.
סוחף ומרתק .מאיר שלו מפליא בכתיבת תסבוכת חיים משולבת בהומור ובהפתעות.
קליל ובו זמנית עמוק. שוב מאיר שלו מהדהד אל יעקב ועשיו ושוב עושה שימוש במשקפיים, אבל ההנאה גדולה.
אחלה ספר שבעולם. הגעתי לחופשה לישראל לפני ארבעה ימים. והופ סיימתי את הספר. מלטף את העברית בדרכו המיוחדת וגם סיפור העלילה ממש מרתק ; מצחיק ומראה פנים כלכך ישראליות.
ספר מצויין, קולח , כתוב בשפה עשירה ויפה,מגולל עלילה פתלתלה והרבה חיבוטי נפש, כתיבה שמועות בבטן ודורש הקשבה מיוחדת לכתוב. עונג צרוף
מרגש עד צחוק ובכי. גאונותו הנפלאה בשזירת השפה החיה והיפה עם ההומר הישראלי החד מדי לעיתים, עם הטון המאיר שלוי המיוחד, בתוך סיטואציה משפחתית שגורה בישראל (משפחה ששלחה ענף לחו"ל) כולל ההיסטוריה הישראלית - השאירה אותי מרותקת עד הסוף, עם גוש בגרון. אני מחכה להמשך אבל לצערי הרב כבר לא יהיה. יהי זכרו ברוך !
קראתי כל הספר במספר שעות. מותח ומעניין. לא אופייני לשלו. מזכיר סיפורים מפתיעים של אתגר קרת. נהניתי!
מאיר שלו היה סופר ישראלי משכמו ומעלה. בעל סגנון יחודי, שפה מחדשת, הומור מושחז ונקודת מבט כובשת. ספריו, גם למבוגרים וגם לילדים ראויים לשבח. ברוך דיין אמת.
סיפור מדליק וגם האופן שהוא מסופר ונכתב, המעבר בין הסיפור הראשי, לסיפרים האישיים של הדמויות, כתוב בכשרון גדול על ידי סופר מוכשר
מעולה, בשפה שרק מאיר שלו יכול לכתוב! הסיפור נבנה בחכמה ועושה חשק מיד להתחיל לקרוא הכל שוב.
סיפור מפתיע ומקורי. הסיפור מסופר באופן שיוצר מתח ורצון לגלות מה יהיה בסופו. העברית מדהימה וללקק את השפתיים ממשפטים, משחקי מילים וציטוטים.
זה ספר שצריך לקבל 10 כוכבים ולא 5. מאיר שלו ממשיך לכתוב בצורה מופלאה עם עברית שמרגשת ומעציבה ומצחיקה ומפתיעה וסוחפת. איזה כישרון, איך הוא בונה את הדמויות, חושף כל פעם עוד קצת ולא מאפשר לעזוב את הספר. וכמה משפטים חכמים ומדהימים. ספר מעולה!!! חבל רק שהוא נגמר כל כך מהר.
ספר מצויין. ריתק אותי. אני חי בארהב כבר יותר מ20 שנה, אבל זו לא הסיבה העקרית שנהניתי לקרוא את הספר הזה. העלילה כתובה בצורה מעמיקה. מאיר מאפשר לקורא להבין את הקשר בין כל הקשרים שיש לו בחיים- מילדות עד זיקנה
הספר הזה לכאורה מספר סיפור פשוט בין שני אחים על משהו שקרה לאחד מהם בביקור בישראל לפני 20 שנה. אבל דרך הסיפור הזה, שמשולב בזכרונות אחרים מההורים והווי האחים אנו למדים בצורה רגישה ויפה על היחסים בין האחים, על הדינמיקה שלהם מהילדות ועל ביקורת על ההורים וגעגועים אליהם, על אהבה נכזבת של האחד שגר בארה״ב ועל חיי המשפחה של השני. אהבתי מאוד ומצאתי שם שביבים מעצמי.
תענוג צרוף. אך כך הוא הדבר כאשר סופר שאת אוהבת את יצירתו מוציא ספר חדש. לקרוא גם בלי לדעת על מה, לצלול בהנאה אל הסיפור ואל המילים, אל הדמויות והמעשיות ולתהות על פי מי הם והיכן הוא יצק בהם מעצמו.
אני מתביישת להודות שזה הספר הראשון של מאיר שלו שאני קוראת ,משום מה תמיד תפסתי ממנו סופר כבד ורציני מדיי הופתעתי לגלות שהוא פשוט נהדר! סיפור מפתיע, מרתק ואף גרם לי לצחוק בקול תוך כדי קריאה . ממליצה מאוד .
רצוף ומהנה… והשפה הכי יפה שאפשר ליצור בעברית… מכורה לכתיבה של שלו. וכבר מחכה בקוצר רוח לספר הבא…
ספר קולח...הומור אמין, דמויות אנושיות אמינות. אהבתי. היו קטעים מעט גרטוסקיים שלא אהבתי. אבל אהבתי את תיאור היחסים בין האחים. בסך הכל ספר שונה מאד מהרגיל של מאיר שלו. בעיני לא נס ליחו
התלבטתי הרבה בין ארבעה לחמישה כוכבים. מה שבטוח, זה לא ספר מאיר שלוי קלאסי. העלילה הזויה ומוזרה ובעיקר מצומצמת בדמויות ובעומק; אבל איכות הכתיבה, המשחק בשפה העברית, חגיגות המילים- זה יש כמתבקש וכרצוי. נשארתי הרבה זמן עם מחשבות על הסיפור המטופש הזה על הלילה הזה עם האישה הבלתי נסבלת הזאת והגיבור הלמך הזה. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שספר הזה הוא על חוסר היכולת של השפה העברית לכתוב מין. זה תמיד יצא נלעג, מן מלוכלך כזה ומתנצל. מתקרב ומתרחק, מתחדד ומתקהה, כמו התנועה שמתוארת לאורך כך הספר עם הרכבת והסרת המשקפיים מהעיניים. אז אני ממליצה על הספר. בעיקר כי הוא מעורר המון מחשבה בעקבות. ולא על הסיפור. אלא על החוויה כולה.
נפלא מדגיש את גדולתה של ספרות המקור לעומת הספרות המתורגמת, כי גם אם התיאורים והעלילה יפים בספרות המתורגמת רק הסופר יודע לשחק וללהטט במילים.
ספר של מאיר הוא תמיד חגיגה. נהנתי לקרוא, נהנתי מהכתיבה. הייתי איתם, עם האחים. בסיפור, בדינמיקה.
ספר משונן וחכם מקסים כל כך שונה מכל ספר אחר מכל כתיבה אחרת כל כך ישראלי. כמו טיול כמו מוסיקה טובה. תודה מאיר שלו על התענוג
מרתק. כל ספר שלו הוא חווייה חגיגית, גלישה מענגת מסיפור מרכזי אל סיפורי משנה וחזרה.
הרבה פחות טוב ממה שציפיתי. אבל התחלתי לקרוא בתחילת הלילה ולא הפסקתי עד הסוף…
בספר מופיע " קוּבַּעת של ייסורים היא תגמיא אותו."" התחלפה האלף בעיין? או אולי יש קשר ל" גמא את המרחקים" ואם כן- אז בלבלתם אותי
בימים אלו ש״כל אחד מוציא ספר״ אני עוד יותר נהנה לקרוא ספרים של ״סופרים אמיתיים״. וכזה הוא הספר של מאיר שלו. תענוג לקריאה. שותף. מצחיק. עם הפתעות שמתחבאות בחמוקיו. עם חכמת חיים ובשלות נינוחה.
ספר מעולה גמעתי אותו בשקיקה . התענגתי על כל מלה . כל כך נהניתי ממנו. ממליצה בחום ומחכה לספר הבא .
נהניתי מאוד, ספר שכולו מאיר שלו בכתיבתו הרהוטה. מושא הספר היה כולו מין פנטזיה של סופר מזדקן שמאזין לסיפורו של הגבר שהוא לא - יפה תואר רווק נצחי... שונה מאוד משאר הספרים שלו, ועדיין... הסגנון הרהוט ומהוקצע, מאפשר לקרוא אפילו ספר כל כך שונה שלו - בעונג מוחלט. 10 על הכתיבה, 6 על הנושא.
ספר נהדר! מפתיע ומרגש. שונה מספריו הקודמים הנפלאים של מאיר שלו, אך כתוב בדיוק ובחסכנות ובעושר כמו שרק מאיר שלו כותב. תענוג לקרוא, אי אפשר להפסיק, ומצער כשמסתיים.
נפלא . עשיית אהבה עם השפה העברית. שונה מאוד מספריו האחרים. מסקרן. מומלץ ממש
מאיר שלו אחד ויחיד.ספר מרתק המספר אירוע בנאלי לכאורה ושוזר את חייהם של הדמויות בלשון העברית הנפלאה שלו .ושוב למדתי מילים שלא הכרתי ,כגון תאנים אפילות וארתו תאנים. בשפה קולחת ומעניינת.סוף סוף לקרוא ספר ברמה גבוהה.מומלץ ביותר
נפלא כמו תמיד השפה של מאיר שליו עושה את הספר, גם אם במקרה הזה הסיפור קצת פחות. נהניתי לעבור בין השפות השונות שמשמשות בספר, שפת המספר, שפת הסיפור שלו, השפה של אחיו ועוד
אהבתי. מאוד. לא ברורות לי הביקורות הקוטלות. לא כל היצירות של אותו סופר צריכות להיות זהות. קריאה מאוד קולחת ונעימה שהסתיימה במהרה. ממליצה
מאיר שלו, מתפרע עם העברית בחן בלתי נלאה. מתעלל בקוראיו בכשרון נדיר, כמו בועז באיתמר.
סיימתי אותו בתוך כמה שעות, זה אומר משהו :) קראתי את הספר לעומק, מצויים בו רבדים שכמעט לא ניתן להבחין בהם בקריאה רדודה. הסיפור שסיפר לאחיו היה מעין סיפוח כיסוי ולו כדי לשטוח את פיתולי חייו של איש שהתבגר.. ההחמצות, השריטות והצלקות.. המרחבים המוגנים של הלמעלה שלו והלמטה שלה.. ואין בסופו של דבר השולט האמיתי פורץ החוצה.. ומה שנותר הוא להתרפק. ספר מעולה בעיני ודי מפתיע
כמו כל ספריו של מאיר שליו סיפור מקורי המתאר מערכת יחסים מיוחדת בין אחים . מעניין זורם בשפתו המיוחדת של מאיר שלו
קראתי בנשימה עצורה. סיפור קטן, על לילה אחד, עם כל כך הרבה עומק ורגש ויופי
נפלא . כרגיל. אך שונה. סוג של ספר שונה מיתר ספריו של שלו. כאילו דווקא....
מהמם !! נסחפתי בקריאה. כתוב כל כך יפה ובטעם . לא משעמם לרגע אחד . כל הדמויות מעניינות . ספר מיוחד , מעניין , מותח . שאפו מאיר שלו .
למרות שהספר הסה שונה מקודמיו של מאיר שליו, הוא נסוך באותו קסם. ההיכרות העמוקה עם נפש האדם, המגיעות של ריאחיזם מאגי כמו של גרסוה מרקס, החיבור העמוק לתולדות ישראל. העולם הוא מקום טוב יותר כשיש בו ספרים כאלה וסופרים כאלו.
הספר הזה, כצפוי, הוא אוצר של תובנות. הוא גם כצפוי בית ספר לעברית. אני קורא אותו לאט כדי שלא ייגמר לי ואז אקרא אותו שוב.
נהניתי מאוד. ממשלבי השפה ומשחקי המילים של האחים. מהכתיבה הקולחת.
מאיר שלו מצחיק מתוק שנון ואפילו קצח מותח. גם סקסי וחוש מידה טוב. עם השפה העברית הנהדרת שלו. רוצים עוד!
אהבתי מאדדדד ,אמנם לא מה שהתרגלנו ממאיר שלו , ציונות , עמק יזרעאל, גינת בר ...... משהו לגמרי אחר ומקסים בעיני .
נפלא, כמו שרק מאיר שלו יודע לכתוב. מלא בתשוקה ובאהבה. קריאה מהירה, המחשבות נשארות לאחר הקריאה. מומלץ.
מאיר שלו שנון, מרתק ומצחיק - גאון ספרותי . תענוג לקרוא את העברית היפה. חבל שלא יהיו עוד ספרים שלו 🥲
מחמאות להכל. לדמויות, לשפה, לתחושות, למורכבות יחסים בין אחים, משפחה וסטוצ לילי. למרות טוויסטים, הסיפור פשוט ןלא מרגיש שעברתי תהליך עם הדמויות. בסוף הסיפור מבוסס על זכרון שאח מספר לשני, וככה גם הספר הזה. זכרון נחמד שיהיה בהמשך
מצד אחד מותו בטרם עת של שלו מצער כי לא נזכה ממנו ליצירות נוספות, אך בו בזמן מנחם לקרוא יצירה שהוא כנראה אהב לכתוב כי היא כותבת את עצמה, ואנו, הקוראים והקוראות נהנה לקרוא ממש באותה מידה.
שונה מכל הספרים של שלו. איפה גיבורי העליות הראשונות? סתם ספר ללא מסר.
ספר שמתחיל כתיאור פורנוגרפי ארוך מדי הופך בסופו של דבר לתיאור מרגש של אהבה נכזבת במשפחה לא מתפקדת, ביחד עם אחוות אחים נפלאה
במעטה של רומן אירוטי, מתעוררות שאלות על יחסים בתוך המשפחה, הורים, ילדים אחים, זוגיות. נהנתי.
ספר על החיים מזווית משפחתית. הקריאה בו נעימה. אין הפתעות גדולות בגלל זה הוא מאוד שורשי ואמיתי
הארלן קובן בעברית. לעיתים הבלחות סגנוניות מספריו הקודמים. מוזר אך קולח. הינו שמחים לקבל עוד ספרים כעשיו רומן רוסי בביתו במדבר והשאר נמתין
כתיבה נפלאה,שפה עשירה ,עלילה לא בסגנון שלו אבל מרתקת.מאחלת לו בריאות ואריכות ימים ולנו מאחלת שימשיך לכתוב .
אהבתי את השפה ומשחקי המילים של מאיר שלו, פחות את תיאורי המין. העלילה מעניינת.
הספרים הקודמים הרבה יותר טובים, סליחה, אבל גם הספר הזה קולח נחמד קצת מפושט.
לא הספר הטוב ביותר של מאיר שלו, אבל כן מטריד ומעורר מחשבה. שווה קריאה, בכל זאת מאיר שלו.
מאיר שלו מלהטט כהרגלו במילים. הסיפור קולח ונקרא במהירות, שונה מאד מספריו הקודמים של הסופר, שרובם עוסקים בעמק וערש ההתיישבות. אופן הגשת הסיפור מיוחד בכך שהאח המקשיב משתתף בו באופן פעיל, אולם לעיתים דבר זה פוגם בשטף הקריאה.
כמו תמיד אצל מאיר שלו, סיפור נפלא בעברית נהדרת, כיף לקרוא ולא משעמם לרגע והכל טוב, רק שגם הפעם נכזבה תקוותי שמאיר שלו יצליח לשחזר שוב את החוויה המושלמת של “עשו”.
ספר מעט מוזר. הרבה אירוטיקה וקצת וייב של האדונית והרוכל. בניגוד לסיפורים אחרים של מאיר שלו שקראתי- הסיפור הזה מעט מופרך מידי אבל עדיין כתוב בשפה כל כך עשירה ויפה שקשה להפסיק לקרוא
ספר קסום. ההתחלה קצת לא ברורה אבל עם התקדמות הסיפור, הוא לוכד את הקורא פנימה. נהדר
קצת שחוק, קצת מזדקן, משחקי המילים צפויים לעתים, העלילה לא משהו.... אבל מאיר שלו יש רק אחד. השפה הקולחת, היכולת לספר סיפור, הזווית האנושית - את זה אי אפשר לקחת ממנו.
ספר שלוי לא שיגרתי. קולח ומהנה. דווקא בשל היותו פחות תיאורי מתאים למי שרוצה להתנסות בשלו מסוג אחר. מעבר בין דיאלוג ישיר לדיאלוג תיאורי מספר פשוט מעולה. ספר לאחיך! עכשיו!!
נהנתי לקרוא לעיתים קצת חוזר על עצמו ונמתח כמו מסטיק. היתה לי ציפייה לקרוא על הקשר יותר על הקשר בין האחים והוא רק עובר כחוט השני בין שאר הדמויות.
יפה, נוגע, עובר מהר, כיפי. לא עמוק ומתוחכם כמו רומן רוסי או עשיו, אבל לכל אוהבי מאיר שלו הוא יהיה עונג קטן לסופשבוע…
סיפור כמו שרק מאיר שלו יכול לספר בסגנון היחידי לו והשפה המיוחדת שלו .
מפתיע מאוד לחשוב שמאיר שליו כתב אותו.קריא מאוד.אבל ציפיתי לספר עמוק יותר.מבחינת המורכבות של הדמויות הפועלות.
שלו כותב כה טוב, אוצר מילותיו כה שוטף ושוצף, שגם כשהסיפור עצמו לא ממש מרתק עדיין כיפ לקרוא.
הכתיבה והשפה זה מאיר שלו העלילה..... לא ברור. ככה זה כשרגילים ל"עמק" . בכל מקרה ספר מותח ושווה.
לא מרובד ועשיר כמו הספרים הקודמים אבל מרגש לא פחות בסופו של דבר, וגם יותר אוהב אדם. נראה שמאיר שלו התרכך ועימו גם ספרו שיש בו לא מעט חסד לצד העצב
מאיר שלו יודע לכתוב בצורה שגורמת לקורא לחשוב שהוא קורא ספר מעניין ); אם ספר טוב נמדד באיכות הכתיבה הרי שמדובר בספר טוב. יש משהו בעלילה שמנסה להיות יותר ממה שהיא (יש אפילו הומאז׳ למיז׳ורי של ס.קינג והערכה ליהודה עמיחי) . הרעיון של הסיפור מצויין (שני אחים וכו׳) אבל העלילה פחות, הרבה פחות. מאיר שלו ניסה לספר סיפור הפוך (גבר יפה ) אבל לטעמי הוא פיספס הזדמנות.
אני מעריץ של מאיר שלו, קראתי את כל ספריו בהנאה מרובה. פחות מצא חן בעיני השמוש של הסופר במובאות של אחיו בועז, בכל מקום ובכל זמן, עבר, הווה ועתיד. יסלח לי הסופר הדגול, בעיני משהו השתבש כאן.
מאיר שלו הוא יחיד במינו, הספר כתוב בשפה עשירה, רגיש ונוגה. יחד עם זאת השיתוף על אותו לילה לפני 20 שנה מתיש ומייגע, אבל אני סולחת לו :)
נעים, קל ליותר לקריאה מהספרים האחרים של הסופר ומושך להמשיך לקרוא. הסוף והמסר פחות טובים
כתיבה יפה של שלו אך אינה מספיקה. מסורבל,לא תמיד מעניין.פעמים רבות שקלתי להפסיק לקרא. לא מומלץ לאוהבי שלו מקלקל את הטעם
מאיר שלו - ספריו מאמריו וראיונותיו אהובים עלי מאוד מאוד - השפה העשירה הדימיון החוכמה והידע הבלתי נלאה מרשימה והקריאה מהנה ביותר - אך ספר זה הוא יוצא מהכלל הנ"ל - את הספר הזה פחות הבנתי
בגדול אני אוהבת מאוד את הכתיבה של מאיר שלו, ואת ספריו הקודמים. הספר הזה היה כתוב גם מרתק...אבל "השתמשתי" בו כספר טיסה. לא היו בו העומקים של הכתיבה של שלו שמבוססת על מחקר תקופתי לפני שמעלה על הכתב...
פה ושם יש קטעים מענינים, אבל בסך הכל קצת מעייף. כמה אפשר לספר על איתמר שהוא יפה תואר וקצר רואי? בסרט ׳אמדאוס׳ ,הקיסר, אחרי שהאזין למוזיקה של מוצרט, הגיב ״יותר מידי תווים, מוצרט״. על קטעים מסוימים פה הרגשתי: ״יותר מידי מילים, שלו״.
מאיר שלו סופר מעולה אבל למרות שהספר הזה כתוב היטב, הדמויות לא מצאו חן בעיני והסיפור עצמו לא דיבר אלי.
סיפור נחמד, פחות התחברתי לעניין שנטחן בלי סוף על המקום של גבר יפה בחברה
קראתי את כל ספריו של מאיר שליו. בזכות רוב ספריו, הוא, בעיני, מבכירי הסופרים בארץ. הספר הזה, קריא, אך לא עומד באותה שורה.
הספר מתפזר על פני סיפורים שונים שמרכיבים פסיפס שלם. לקראת הסוף הפסקתי וחזרתי רק כדי לא לפספס פאנץ'. אבל חייבת לציין שספרים אחרים של מאיר שלו אהבתי יותר.
סיפור סתמי. מאיר שלו חוזר להיות הטרחן שהוא. מותיר בקורא תחושת התנשאות, כשהוא ממציא דמות שמדייקת בעברית, חוזר על הדברים שוב ושוב, ותיאורי המין מוציאים לך את החשק לחיות. צר לי, אך ממש לא אהבתי את הספר.
פחות אהבתי את תוכנו של הספר אבל אוהבת כתמיד את השימוש העשיר בשפה. יחסית לספריות הקודמים התאכזבתי. עם זאת קראתי אותו ברצף אחד.
מאכזב. שונה מכל הספרים שכתב שלו בעבר. הספר מסקרן, מותח אך הסוף מעצים את התחושה שאין כאן סיפור.
לא אהבתי. הרגיש כמו תרגיל פרוזה. המוטיבים הידועים של הסופר: ראייה ועיוורון, אהבת אם ואב ויחסי אחים עולים ויורדים. אבל משהו בכתיבה לא עבד אצלי. כמה פעמים כמעט הפסקתי לקרוא.
זכרונות ישנים נושנים עם סכינים נעוצות עמוק שאינן מחלידות. הגיבורים מסודרים בזוגות. יחסי המין של שרון ואיטה כמו תרגיל חשבון עם מספרים מסודרים במשבצות. כאילו באמת רצתה לבוא איתו חשבון. לא ברור מה המסר
לא נעים כי מאיר שלו סופר אמיתי ואני נהנה מהספרים שלו. הפעם פחות
קראתי עד הסוף רק כי הספר נכתב ע"י מאיר שלו. פה ושם דילגתי על שורות. קצת חסר כל טעם
קראתי אותו בהרבה ציפייה.. יש בספר הבלחות של מאיר שלו המוכר והאהוב אבל בשונה מספריו הקודמים.. מעט התאכזבתי.
כל הסיפור עם שרון מאוד עצבן אותי. הרגשתי תקועה ולקח לי זמן לסיים את הספר. דבר שבדר״כ לא קורה לי. לקראת הסוף משהו השתחרר וזרם.
ספר מעצבן. כתוב היטב כמובן אבל לא אותנטי,חסר רגש ופואנטה. חסר עלילה ולא מתקרב לספריו הקודמים. אפשר לקרוא אבל ממש לא חייבים.
לקרוא עד הסוף, אבל למתן ציפיות. מאיר שלו התבגר, ובבגרותו הוא הולך ומשתחרר. מרגש, רומנטי, אפילו מותח ואלים לפרקים, ועדיין עמוס בסטראוטיפים. עברית משובחת ומפתיעה, כמצופה משלו. נקרא בנשימה אחת, והותיר תחושת החמצה.
אם זה היה מישהו אחר פרט למאיר שלו, הייתי חושבת שזה אחלה ספר,אבל ממי שכתב את עשו,שתים דובים ועוד רבים וטובים, הספר הזה קצת מאכזב. אויבו של הטוב הוא המצוינים
נחמד, קצת טרחני , מעייף בסופו של דבר. רבל -השפה והכתיבה של מאיר שלו מחפות על חוסר הענין שבסיפור.
לא נראה שאותו אדם כתב את רומן רוסי,עשו,כימים אחדים,פונטנלה ואת אל תספר לאחיך.
אכזבה גדולה! קראתי את כל ספריו במשך השנים, וזה, אילו מישהו היה נותן לי לקרוא אותו, ללא ידעת הסופר, לא הייתי מעלה על דעתי שזה של מאיר שלו. ספר טרחני,חסר רגשות אמיתיים, ממש חבל שזו הפרידה שלו.
אפשר להתפלפל, אפשר לעשות שמיניות באוויר ולהמציא נימוקים והסברים למה התכוון המחבר ומדוע הספר כתוב כל כך רע. ואפשר פשוט להשלים עם כך שהסופר המוכר והאהוב הוא גם אקרובט לשוני, שמסתובב בערוגות הספרת כמו טווס עם זנב פתוח החושף את ייחודו ויופיו. ספר משעמם, דיאלוגים דידקטיים, עלילה של מילון למילים נרדפות והתוצאה ספר עצוב, עצוב בעיקר בגלל שהמחבר המהולל והמו"ל היוקרתי לא עשו חושבים ולא החליטו לגנוז את כתב היד במקום להוציאו לאור.
שלו ,אתה חוזר על עצתך! נדוש אבל חינני . מומלץ לבתולים בני ארבעים,למוכרי שאורמה מובטלים ולאחותך הקטנה.
סיפור מאומץ עם חלקים לא מחוברים היטב. הכתיבה היא יפה כתמיד אך איכשהו הפעם זה לא עזר.
לא אהבתי. כל הדגש המוגזם על סקס נראה מיותר, והורס כל דבר אחר שניתן היה להנות ממנו בספר הזה. יש פה עידוד לא בריא להדוניזם.
כגודל הציפיה...ממש התאמצתי לסיים אותו. סיפור שלא השאיר בי שום רושם. במיוחד כשיש ספרים קודמים להשוות אליהם.
את הספר הזה כתב מאיר? מאיר שלו? הסופר שכתב את היצירות הנפלאות: רומן רוסי, עשו, כימים אחדים, בביתו במדבר, פונטנלה, יונה ונער, שתיים דובים... לא מאמין. יש כנראה עוד סופר עם אותו שם. זה לא מאיר שלו שאני מכיר. כי אם כן, אז...אני בוכה. בוכה מדאגה כנה לאיש. אל תגידו לי שזה מאיר שלו שכתב את הדבר היה ככה. לא מאמין. לא מאמין.
אין בספר כלום פרט לעברית ולכתיבה היפים של מאיר שלו. מבנה סיפור שגרתי של שלשה סיפורים כרוכים זה בזה, כאשר הציר הראשי של הסיפורים ריק מתוכן. הכתיבה ארוכה,טרחנית חוזרת על עצמה. די.
סיפור לא ממש מעניין. די משעמם. בעיקר בהשוואה לספריו הקודמים של מאיר שלו.קראתי את הספר בטיסה והוא אכן מתאים להגדרת "ספרי טיסה".
אוהבת ומוקירה את כתיבתו של מאיר שלו על כל סוגותיה, אבל הספר הזה לא טוב לטעמי. הדמויות (למעט דמותו של איתמר) לא משכנעות, הדיאלוגים בחלקם הגדול שבלוניים. לו לא ידעתי מי כתב אותו הייתי חושבת שזה ספר של אדם שלא ימריא כסופר. רק מאחר שמדובר במאיר שלו אני מותירה מקום לספק שאולי אני היא זו שלא הצליחה לרדת לעומקו של הספר.
בכלל בכלל בכלל לא אהבתי את הספר. קראתי עד סופו מתוך כבוד לכותב. סיפור מלאה, שפה עמוסה בקונוטציות מקראיות שלא מתאימה לסיפור . כל כך אהבתי את כל הספרים הקודמים של שלו על זמנם, עלילתם וסגנון הכתיבה .
כשיוצא ספר של מאיר שלו אני ממהר לקרוא, אני אוהב את ספריו ואת כתיבתו, אף פעם לא התאכזבתי. הפעם האכזבה היתה שלמה, לצערי. לא האמנתי לאף מילה. דמויות רדודות ולא אמינות, סיפור מאכזב ושטחי.
צר לי לומר, ספר גרוע,!! מאד מפתיע כשמדובר בסופר מוכשר שאני מאד אוהבת. חבל
העברית השלווית על קסמה לעתים נמצאת כאן עדיין. חוץ ממנה אין כאן דבר. סיפור מופרך. קווי עלילה מטרחנים שנעים במעגלים. קריצה חביבה לעבר ״הגבר הישן״ שלמרבה השמחה הלגיטימיות שלו בעולם הולכת ומתפוגגת ומיזוגניה. אפשר לוותר.
כתיבה משובחת של סיפור בתוך סיפור, עבר רחוק ועבר קצת יותר רחוק. יחסים מורכבים במשפחה עם ההורים ובין האחים, איך משפיעים על יחסי החיזור.
פורנוגרפיה למשקפופרים מזדקנים. עדיף כבר הרפתקאות קופיקו בחווארה. זה לא מאיר וזה לא שלו.
ספר שמתאים לתרגיל לסופר המתהווה. סיפור של פגישה ישנה שנמרח . 59 היה מסתכם ב 3 עמודים דיינו. חיכיתי שיקרה משהו, שאלמד משהו שאופתע...עדיין מחכה. מאכזב
אני אוהבת את ספריו של מאיר שלו. את הספר הזה - ממש לא אהבתי!!!!!
השפה,כרגיל נהדרת!!! הדימויים!!!הסיפור על ההורים מרגש. הסיפור על מיכל מרגש אבל הקטע של שרון בלתי אמין ומוזר וארוך בלי סיבה.
פעם ראשונה שאני קוראת ספר של שלו וממש ממש לא נהניתי .בספרים הקודמים למילים היה טעם. הייתי חוזרת וקוראת את המשפטים מגלגלת על לשוני. בספר הזה חוויה מינית חסרת טעם.
קשה להאמין שמי שכתב ספרים נפלאים כמו עשיו, רומן רוסי, בביתו במדבר ועוד לא מצא כאן נושא אחר לכתוב עליו ומ***ן לנו את השכל לאורך רובו של הספר.
הסופר שאני הכי אוהבת בעולם בספר בלתי נסבל! סיפור קטן שנמתח כמו מסטיק.
1
פעם אחת, ברחוב תל־אביבי קטן שאת שמו כבר שכחתי, התרמזת לי פתאום באשה אחרת. היא באה מולי, פוסעת את פסיעותייך, התקרבה, הראתה את מראַייך, ואני, ליבי עמד מפעום, רגליי מלֶכת. ידיי הסירו לרגע את משקפיי — קצרי רואי כמוני יבינו מדוע — ומיהרו להשיב אותם למקומם.
״עשית לעצמך רִיסֶט," אני מדמיין את בועז אומר לי.
״בערך," אני משיב לו, ״ואני כותב סיפור. אל תפריע."
אז כבר הבנתי שאיננה את, אבל יש שהגוף משיג את התודעה, הבשר מקדים את הנפש. שפתיי, כמו מעצמן, כבר חייכו אליה ועיניי אחזו בה.
היא החזירה לי מבט מופתע: ״אנחנו מכירים?"
״לא, סליחה, היה נדמה לי לרגע."
״אני מבינה. אתה חשבת שאני מישהי אחרת."
נבוכותי והודיתי: ״משהו כזה. את קצת דומה לאחרת הזאת."
ובליבי, לעצמי: אידיוט!
״כן," היא אמרה, ״המשפט הזה מוכר לי, כבר שמעתי אותו יותר מפעם אחת."
״אני מצטער," אמרתי.
ובליבי, לעצמי: כמה טיפש אתה יכול להיות.
״זה בסדר. אני כבר רגילה לטעויות האלה," היא ענתה לי, ״כנראה שאני דומה להרבה נשים אחרות."
ואחרי הפסקה קצרה ובוחנת: ״או שאני שבה ונתקלת בגברים שלא מסוגלים לשכוח אותה אשה עצמה."
״זה היה משפט יפה," אמרתי לה, ״יום אחד אולי אשתמש בו."
״ברצון," היא אמרה, ״המשפט היפה הזה הוא מתנה ממני. אתה מוזמן להשתמש בו מתי שמתחשק לך."
״תודה," אמרתי. ״זאת מתנה יפה."
״גם אתה."
״לא הבנתי," היתַממתי.
״שמעת כבר בוודאי, מנשים רבות אחרות, שאתה גבר נאה מאוד."
״הוֹפָּה..." קרא בועז, הפעם פנים אל פנים, במלון שלי, ״הנה זה עוד פעם קורה לַיְפֵיְפֶה שלנו, עוד אשה מתחילה איתו. ברחוב, בחנות, בעבודה, במסיבה, איפה לא."
בועז הוא אחי הקטן. שנינו כבר עברנו את שנתנו השישים, והוא צעיר ממני רק בשנתיים, אבל כך אני נהנה לכנות אותו. ועל האשה ההיא, שלרגע דמתה למיכל — הנה, אמרתי וכתבתי את שמֵך — סיפרתי לו הן בשִבתנו יחד, באחד הביקורים שלי בארץ, והן בדמיוני, כשאני יושב וכותב בביתי, בארצות הברית.
נזעפתי: ״על איזה מסיבה אתה מדבר? אני לא הולך למסיבות ואני לא אוהב שאתה קורא לי יְפֵיְפֶה, עם השווא ביו"ד המגעיל הזה של אבא שלך."
״שלנו," אמר בועז, ״הוא היה גם אבא שלך, אם שוב שכחת."
הוא רוקן את כוס המשקה שלו בדרכו הלא נסבלת, בלגימה גדולה אחת, וגיחך: ״אבל תמשיך, תמשיך לספר על האשה הזאת. הלכתם אליה או למלון שלך? ואיך עשיתם את זה? אתה עליה או היא עליך?"
״לא הלכנו לא אליי ולא אליה, ולא עשינו כלום. ותפסיק בבקשה עם הסגנון הזה."
היתה שעת ערב מאוחרת. ישבנו במרפסת חדר המלון שלי, לנוכח הים, שלא נראה אבל היה, מתגולל בחשכה כחיה גדולה. שתינו כוסית אחר כוסית של בּוּכָא, משקה התאנים שאני מביא לפגישות האלה, טעמנו מן המזֵטים שבועז קנה בתל אביב, ושוחחנו. כך אנחנו נוהגים בכל ביקור שלי בארץ — קובעים לנו לילה אחד, לילה שאנחנו מכנים ״ליל האחים", והוא כולו רק שלנו. רק אחי ואני, שנינו לבדנו.
אנחנו מדברים ומספרים בו משקיעה עד זריחה, אוכלים ושותים — ״סובאים, ליתר דיוק," אומרת מאיה, אשתו של בועז — משׁתכרים באופן שקט, יסודי ואיטי, ומדברים: על הנשים שלי ועל האשה שלו, על הילדים שאין לי ועל בתו ובנוֹ, ועל אמי ואביו, כך אני מתעקש לכנותם בליבי, כי הוא העדיף את בועז והיא העדיפה אותי.
האלכוהול פותח את חרצובות לשונותינו, מֵמֵס משקעים בנימי הלבבות, סך את מיתרי גרונותינו. בועז ואני שונים זה מזה, אבל אנחנו אחים קרובים ואוהבים. הזכרונות עולים ובאים, וכיוון שאנחנו בנים להורים כהורינו, הם רבים וחזקים. אבל לפני כמה שנים, בליל האחים של 2010, סיפרתי לו סיפור שאינו קשור למשפחתנו, על אודות לילה שעבר עליי בארץ עשרים שנה קודם לכן, ב-1990. סיפרתי לו על אשה שהכרתי באותו ערב, על פגישתנו, ועל מה שאירע אחר כך בבֵיתה — בית בודד אי־שם בשרון, בלב מבוך של דרכי עפר, פרדסי הדרים, חלקות ירק ומטעים של אבוקדו.
2
שמי איתמר דיסקין. נולדתי בירושלים ב-1945 וכבר שלושים וחמש שנים אני גר בארצות הברית. בכל שנה אני בא ארצה לביקור של כמה שבועות, תמיד לקראת הסתיו, שוכר מכונית ומתגורר במלון שעל הים. לא בתל אביב, שבה מאיה ובועז גרים, אלא בהרצליה או בנתניה.
מאיה מתמרמרת: ״למה אתה לא מתארח אצלנו? אנחנו כל המשפחה שלך" — אבל אני מתעקש. אינני רוצה להפריע להם במנהגי הרווק הלילי הקשיש שנעשיתי ברבות השנים: הירדמויות ״עם התרנגולות" ויקיצות ״עם התרנגולים", על אחת כמה וכמה אחרי טיסה מארצות הברית, האזנה למוזיקה באשמורות שניות ושלישיות, שקשוקי חצות של קוביות קרח בשֵייקר ובכוס, הורדות מים ליליות בשירותים, היציאות לריצות הבוקר שלי והשִׁיבות המתנשפות.
גם בארצות הברית אני רץ בכל בוקר, ובביקוריי בארץ אני גם שוחה בים שחיית ערבית. כך עשיתי גם בביקור ההוא. בשובי מן החוף למלון הצטרפו אליי למעלית שלוש נערות ושני נערים, בבגדי ים זעירים ונוטפים, דחוקים וקולניים כמקובל כאן אצלכם, בועז. הצמדתי את תיק המגבות שלי אל חזי, אבל טיפה אחת, שנתלתה מִקצה חוטמו של אחד הנערים — מים? זיעה? — גדלה, התנודדה, וכמו בהילוך איטי — כזה שמעורר בי גועל גם בקולנוע — צנחה, פגעה בכף רגלי, נזלה על עורי ונעלמה כאילו נספגה בו.
אחת הנערות נעצה בי מבט ושאלה: ״תגיד, אתה במקרה שחקן קולנוע? יכול להיות שראיתי אותך באיזה סרט?"
חייכתי את החיוך הכי הוליוודי שיכולתי לחייך, ובאנגלית הכי אמריקאית שלי השבתי שאינני דובר עברית. הספקתי לשמוע אותם תוהים מי אני יכול להיות, וכבר עצרה המעלית בקומה שלי. נחלצתי ממנה, הֵישרתי אל חדרי וחשתי אל המקלחת.
שעה ארוכה עמדתי תחת זרם המים. שטפתי מעליי את המולת שיחתם ואת זוֹהם טיפתם, את החול ואת מלח הים. התלבשתי, התלבטתי אם להזמין את עצמי לארוחת ערב אצל בועז ומאיה או רק למשהו קטן משירות החדרים, ובסופו של דבר, מבולבל מעט מהבדלי השעות שבין ארצי ובין מולדתי, נרדמתי על המיטה בבגדיי.
ישנתי שינה קצרה ולא נעימה, והקצתי בחדר שכבר החשיך. לרגע לא הבנתי היכן אני נמצא. קמתי, הרכבתי את משקפיי, הִשקפתי מן החלון וראיתי שלא רחוק מהמלון עומדים גברים ונשים בחזיתו של בר, שותים, מדברים, נכנסים לתוכו ויוצאים. קולות צחוק עלו ממנו, לא רמים מדי, אלא נינוחים וידידותיים, כקולותיהם של מכרים ותיקים.
הבגדים שנרדמתי בהם התקמטו. החלפתי אותם, בחנתי את עצמי בראי, ירדתי באותה מעלית עצמה. אנחת רווחה — מישהו כבר ניגב את רצפתה — והלכתי לשם.
הבר היה קטן ונעים, מן הסוג המכונה ״שכונתי". מבעד לעשן הסיגריות, הבשמים המתוקים מדי ומי הגילוח העזים מדי שנשים וגברים נוטים להטיח בזולתם, אפשר היה לחוש בריחות ערֵבים של אוכל טוב. הם נתלו באוויר כמו שריחות של מאכלים צריכים להיתלות: כצבעים בשמיכת טלאים, נוגעים זה בזה אך לא נמסכים.
״אתה בטוח שעישנו שם?" תהה בועז, ״אסור אצלנו לעשן במסעדות."
בועז שירת שנים רבות בחיל הים. היה צ'יף, קצין מכונות, בשייטת הצוללות. השירות שם, כך הסביר לי פעם, דרש ממנו לשים לב לפרטים, להאזין ולהבחין. מתחת לפני הים יכולה התכונה הזאת למנוע אסונות ולהציל חיים. אבל מעליהם, במרפסת של מלון, בחברת פנכות של מעדנים ושני בקבוקי בּוּכָא, היא מגוחכת להכעיס.
״בועז," אמרתי, ״אתה לא בצוללת שלך עכשיו. אל תחפש גם בסיפור שלי נזילות ותקלות."
״לא צריך להתרגז," הוא אמר.
״אמרתי לך, זה סיפור שקרה לפני עשרים שנה. אז עוד היה מותר לעשן בברים ובמסעדות."
״עשרים שנה? זה שנה אחרי שאמא מתה," הוא אמר.
״נכון. בשנה ההיא באתי פעמיים, גם בסתיו כרגיל, וגם באביב, לאזכרה הראשונה שלה."
השולחנות כבר נתפסו כולם, אבל ליד הבר ישבו רק שני זוגות. התיישבתי רחוק מהם, סמוך לקיר, והסתכלתי סביבי. הקפדתי על מבטים זהירים, לא מתעכבים, בוודאי לא ננעצים, מבטים שגבר זר בטריטוריה לא לו נותן בבני המקום. בעיקר אם הוא גבר שמושך תשומת לב ויודע שגם הם מסתכלים בו, משערים על אודותיו השערות ואורגים אותן לסיפורים.
במהרה הבחנתי במבט מסוים אחד, שנשלח אליי מעיניה של אשה מבוגרת ממני. הערכתי את שנותיה בשישים.
״תזכיר לי, בן כמה היית אז?"
״אמרתי לךָ, זה היה לפני עשרים שנה, ב-1990, אז הייתי בן ארבעים וחמש."
היא ישבה ליד שולחן פינתי בחברת אשה צעירה. על פי הדמיון ביניהן הסקתי שהן אם ובִתה, מן הסוג שרואים לפעמים: אם מבוגרת וקורנת, ומהדורתה הצעירה הדהויה.
היא שבה והתבוננה בי. כל כך הרבה פעמים ראיתי את המבט הזה, הסוקר והסורק. ואף שכבר הכרתי אותו, נטרדתי והסרתי את משקפיי מעיניי. לא כדי לשנות את חזותי, אלא משום שהסרת המשקפיים מעל עיניים קִצרות רואי כשלי עושה את הסובבים אותי חסרי תווים והבעות, ואז הם גם נאלמים. לא משתתקים לגמרי אבל שאונם שוכך, נעשה דוֹכי רחוק של גלים לא נראים.
״כמו שאמא היתה מוציאה את מכשיר השמיעה שלה," אמר בועז.
״אצל אמא זה היה קצת יותר מורכב," אמרתי.
הברמן ניגש אליי. הזמנתי כוסית גראפה.
״הברוסקֵטה על חשבון הבית," הוא אמר לי, מניח גם צלחת בצד המשקה.
הודיתי לו, לגמתי ונגסתי לאיטי. אחרי כמה דקות קמה הערפילית שהיתה האשה המבוגרת, ועברה לצד הפנימי של הדלפק. בארשת פניה נבצר ממני להבחין, אבל תנועותיה ותנוחת גופה אמרו שהיא משוחחת בטלפון שליד הקופה.
שיחה קצרה, וכבר פסעה לעברי, הולכת ומתחדדת, משירה צעיפי ערפל מעל תוארה.
״ערב טוב," היא אמרה.
״ערב טוב," עניתי לה. שבתי והרכבתי את משקפיי ואמרתי: ״עכשיו אני גם מזהה אותך. את הגברת שישבה בשולחן שם בפינה."
״אני גם בעלת הבית, ואתה אורח חדש. רציתי לדעת אם נעים לך פה," ויצקה עוד גראפה לכוסית שלי.
״נעים בהחלט," אמרתי, ״תודה."
״זה לא בגלל העיניים היפות שלך. אנחנו עוד ב-happy hour ומגיע לך, ואני מקווה שתהיה מרוצה ותחזור לכאן."
״זה לא יקרה בקרוב, לצערי. אני לא גר בישראל."
״אני יכולה לבקש ממך משהו?"
״ברצון," אמרתי לה.
״אני מבקשת שלא תמהר ללכת, שתישאר כאן עוד קצת, כי עוד מעט תבוא לכאן מישהי שרוצה לפגוש אותך."
״אני לא מבין," אמרתי, ״היא ראתה אותי כאן? זאת מישהי שאני אמור להכיר?"
״לא," אמר בועז, ״איזה תמים שאתה. זאת מישהי שבעלת הבר התקשרה אליה וסיפרה לה שגבר זר שנראה טוב יושב אצלה לבדו, ושכדאי לה להגיע לפני שמישהי אחרת תיקח אותו. אתה בעצמך אמרת שהיא דיברה בטלפון לפני שניגשה אליך."
״חבל שלא היית איתי שם ואמרת לי מה לעשות," אמרתי.
״המישהי הזאת," אמרה בעלת הבר, ״לא נמצאת כאן ולא ראתה אותך. זאת אני שראיתי אותך והתקשרתי אליה, להגיד לה שתבוא."
״בדיוק מה שאמרתי," אמר בועז. ״אולי בכל זאת תקשיב לאחיך."
״זה לא בגלל שאתה כל כך חכם, בועז," אמרתי לו. ״זה בגלל שהלילה ההוא היה מבחינתי לילה מבולבל מאוד, כמו שעוד תבין, אבל אני מגיש לך אותו בתור סיפור, וסיפורים מסדרים את המציאות."
״גדול עליי," הוא אמר. ״אני בן אדם פשוט. מהנדס. לא איש של סיפורים אלא של תכניות, חוזק חומרים, קצת חוזק אנשים, ובעיקר עומסים, לחצים וכוחות."
״זה שירות שאת מעניקה לכל הלקוחות שלך?" שאלתי אותה.
״שאלה טובה," אמר בועז. ״ואני כבר מנחש לאן הסיפור הזה הולך. יש לי הרגשה שבעוד כמה דקות כבר אתחבא מתחת למיטה שלך ושל המישהי שרצתה לפגוש אותך, ואיהנה מהפירורים שייפלו ממנה."
״לא," אמרה בעלת הבר, ״אנחנו מכירות וקרובות כבר הרבה שנים. פעם הייתי החברה הצעירה של אמא שלה והיום אני החברה המבוגרת שלה, והחלטתי לשמח אותה. הגיע אל הבר גבר זר, אמרתי לה, נראה טוב מאוד, יושב אצלי לבדו ושותה גראפה. כדאי לך לבוא ולהכיר אותו."
עיניה חלפו על פני גופי, התעכבו על פניי, על חזי, על כפות ידיי, ירדו אל ירכיי, שעל דעת עצמן נצמדו זו לזו.
״את מודיעה לה בכל פעם שגבר יפה נכנס לבר שלך?" שאלתי.
״לא," היא צחקה, ״וחוץ מזה, אף פעם לא הגיע מישהו ברמה שלך. זאת לא רק הצורה שלך, זה גם איך שאתה מתלבש."
״תודה," אמרתי.
״יש אשה שמלבישה אותך?" היא שאלה.
״לא," אמרתי.
״יש אשה שמפשיטה אותך?"
בועז פרץ בצחוק: ״חתיכת גיברת בעלת הבר הזאת. איך זה שלא לקחת אותי לשם בעשרים השנים שמאז הלילה ההוא?"
״כי לא חזרתי לשם יותר. לא לבר הזה וגם לא למלון ההוא."
״היא בחורה נאה בהחלט," אמרה בעלת הבר, ״ואני יכולה גם להבטיח לך שהיא לא תשעמם אותך. אתה גם פטור מהצורך לחשוב מה יהיה המשפט הראשון שתאמר לה כשהיא תגיע. המראה שלך יספיק."
״היא צודקת," אמר בועז, ״אתה זוכר מה אמא היתה אומרת עליך?" — וכבר לבש את ארשת הפנים המיוחדת שיש לו לפני שהוא מחקה אחד מהורינו: ״היופי של איתמר יפתח לו את כל הדלתות, יפיל לו את כל החומות של כל היריחוֹת... זה מצחיק. שנינו כבר עברנו את השישים, יתומים ותיקים, וכמה שהיא ואבא עוד חיים בנו."
״לשם שינוי אנחנו בהריון איתם," אמרתי.
״יאללה, שייוולדו כבר," אמר בועז, ״שייוולדו ויגדלו ויעזבו אותנו בשקט."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
.png)
.jpg)
