הסגן נים

1.
הקיסר פָּאבֶל נמנם ליד החלון הפתוח. בתום ארוחת הצהריים, בשעה שבה המזון נאבק לאיטו עם הגוף, נאסר להפריע לו מכל סיבה שתעלה על הדעת.

הוא נמנם בישיבה על כיסא גבוה, מגודר מאחוריו ומצדדיו באמצעות פרגוד זכוכית. פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ'⁶ חלם את חלומו הקבוע של שעת מנוחתו שלאחר ארוחת הצהריים.

בחלום, הוא ישב בגָּטְצִ'ינָה⁷, בגנו הגזום, והקוּפִּידוֹן השמנמן שבפינה הביט בו אוכל ארוחת צהריים עם משפחתו. מרחוק נשמע צליל חריקה מתמשך. צליל החריקה ניתז מבורות הדרך בחד גוניות קופצנית. פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ' זיהה מרחוק את כובע שלוש הפינות, את דהירת הסוס, את יְצוּלֵי הכרכרה הדו גלגלית, את האבק.

הוא ירד להתחבא מתחת לשולחן, שהרי כובע שלוש הפינות היה למעשה רץ צבאי. רכבו אליו מפֵּטֶרְבּוּרְג⁸.

Nous sommes perdus…"⁹" הוא צעק בצרידות לאשתו ממקומו מתחת לשולחן, כדי שגם היא תתחבא.

מתחת לשולחן לא היה מספיק אוויר, וצליל החריקה כבר היה שם איתו, הכרכרה הדו גלגלית טיפסה עליו.

הרץ הציץ אל מתחת לשולחן, מצא שם את פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ' ואמר לו, "הוד מלכותך, הוד מלכותה, אמך, נפטרה".

אך מיד כשהחל פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ' לטפס החוצה ממקומו מתחת לשולחן, הרץ הפליק על מצחו עם האצבע וצעק, "הצילו!"

פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ' נפנף בידו ותפס זבוב.

כך הוא ישב, לוטש עיניים אפורות בחלון של ארמון פָּאבְלוֹבְסְק¹⁰, נחנק ממזונו ומיגונו, עם זבוב מזמזם ביד, כורה אוזן.

מישהו צעק "הצילו!" מתחת לחלונו.

2.
בלשכת גדוד פְּרֶאוֹבְּרוֹזֶ'נְסְקִי¹¹, הלבלר הצבאי נענש והוגלה לסיביר.

הלבלר החדש, נער צעיר, ישב מאחורי השולחן וכתב. ידו רעדה מכיוון שאיחר.

הכרחי היה לסיים את העתקת הפקודה הגדודית עד לשעה שש בדיוק, וזאת על מנת שהשליש התורן ייקח אותה לארמון, ושם שליש הוד מלכותו יציג אותה לקיסר בשעה תשע יחד עם יתר הפקודות מסוג זה. כל איחור היה עבירה על החוק.

הלבלר הגדודי קם לפני הזמן, אך לכלך את הפקודה וכעת היה עסוק בלהכין רשימה חדשה. ברשימה אחת הוא טעה פעמיים: את הסגן המתקדם סִינוּחָאיֵב רשם כנפטר מכיוון שסִינוּחָאיֶב היה הבא בתור מיד אחרי רב סרן סוֹקוֹלוֹב שנפטר. כמו כן, בשגיאה מגוחכת למדי — במקום המשפט "ואילו הסגנים סְטִיבֶן, רִיבִּין ואַזֲנְצֶ'יֵב ישובצו" הוא כתב כך: "ואילו הסגנ נים, סְטִיבֶן, רִיבִּין ואַזֲנְצֶ'יֵב ישובצו".

בזמן שכתב את האות נ' במילה "הסגנים" נכנס קצין, והוא נמתח לפניו. ולאחר מכן, משהתיישב שוב לכתוב את הפקודה, התבלבל וכתב: "הסגנ נים".

הוא ידע שאם עד השעה שש הפקודה לא תהיה מוכנה, השליש יצעק: "קחו אותו", והוא יילקח למעצר. לכן ידו לא נעה כנדרש, הוא כתב באיטיות הולכת וגוברת, ולפתע, השפריץ כתם דיו גדול ויפה, כמו מזרקה, על הפקודה.

נותרו רק עשר דקות.

הלבלר נשען לאחור וזרק מבט על השעון כמו על אדם חי. ועם אצבעותיו, כאילו היו מופרדות מגוף ונעות מעצמן, החל לנבור בדפים בחיפוש אחר דף ריק, וזאת על אף שהדפים הריקים כלל לא היו שם, כי אם שכבו בארון בערמה מסודרת.

אבל אז, תוך שהוא נובר כבר מתוך ייאוש ורק למען הסדר הטוב, הוא קפא שוב. דף נוסף, לא פחות חשוב, נכתב גם הוא באופן שגוי.

לפי החלטת הקיסר בהוראה מס' 940 העוסקת במילים שאין להשתמש בהן בעת דיווח, לא ניתן היה "לסקור", אלא רק "לבחון"; לא "לבצע", אלא "להוציא לפועל"; אסור היה לכתוב "שומרים", כי אם "חיל משמר"; ובשום אופן לא ניתן היה להשתמש במילה "יחידה", כי אם ב"דֵּטָשֵׁמֶנְט".

לטובת התקנות האזרחיות, נוסף סעיף המציין כי אין לכתוב "דרגה", כי אם "רמה"; ולא "אגודה", כי אם "קבוצה"; ובמקום "אזרח" יש להשתמש ב"סוחר" או ב"עירוני".

אבל אלה האחרונים כבר היו כתובים בקטן, בתחתית הוראה מס' 940 שהייתה תלויה על הקיר מול עיניו של הלבלר, ואת הכתב הקטן הוא לא קרא. אולם את כל מה שהתייחס למילה "לסקור" ולחלק העיקרי, הוא למד בעל פה כבר ביום הראשון וזכר היטב.

עם זאת, במסמך אשר הוכן לחתימת מפקד הגדוד ויועד לברון אָרָקְצֶ'יֵב¹², היה כתוב:

משסקרתי, על פי ההוראה של הוד מעלתך, את יחידות השומרים המשובצות במיוחד לשירות הפרברי סביב סַנְקְט־פֵּטֶרְבּוּרְג ולשירות הנייד, יש לי את הכבוד לדווח שכל הנ"ל בוצע...

וזה עוד לא היה הכול. הוא שם לב שהשורה הראשונה של הדיווח שהוא עצמו העתיק לא מזמן, נראתה כך:

הוד מעלתך, אדון נכבד.

והרי היה ברור לכל ילד קטן שפנייה אשר נכתבה בשורה אחת, פירושה פקודה, ובדיווחיו של פקוד, ובפרט בכאלה הנשלחים לאדם כמו הברון אָרָקְצֶ'יֵב, לא ניתן היה אלא לכתוב בשתי שורות:

הוד מעלתך,

אדון נכבד,

תבנית שפירושה צייתנות ונימוס. ואם בשימוש המילה "משסקרתי" ובשאר היה אפשר להאשים אותו שהוא לא זיהה את הבעיה ושהוא לא העיר את תשומת לבו של מפקדו בזמן, הרי שאת התבנית של "אדון נכבד" הוא עצמו בלבל תוך כדי מלאכת ההעתקה.

וכבר מבלי להבין יותר מה הוא עושה, הלבלר התיישב לתקן את המסמך הזה. בזמן שהעתיק אותו, מיד שכח מהפקודה, למרות שזו הייתה דחופה הרבה יותר.

כאשר הגיע עוזר השליש לקחת את הפקודה, הלבלר הביט על השעון ועל העוזר ולפתע הגיש לו את הדף עם הסגן המתקדם סִינוּחָאיֵב המנוח.

אחר כך הוא התיישב, וברעד כתב את כל ה"הודי מעלתך", ה"דֵּטָשֵׁמֶנְטִים" ו"חיל המשמר".