ללכת את כל הזמן

נעליים נוחות
|1|

לפעמים כל מה שצריך לעשות זה לנעול נעליים נוחות, לצאת מהבית ולהתחיל ללכת.

זה מה שתמרה עשתה.

כל הכמיהות שנאספו בה, שהצטברו לגוש של כמעט בכי. כל החרָטות על דברים שעשתה ועל דברים שלא עשתה. היא חשבה שרק בכי יוכל לשחרר את זה, אבל הבכי לא יצא.

אז היא התחילה ללכת, כמו בשיר — "אז התחלתי ללכת, לא חשבתי בכלל לאן".

רק שבשבילה לא היה "מצחיק להיות לבד". בכלל לא מצחיק. בטח גם בשביל אריק איינשטיין לא, חשבה תמרה. הוא רק כתב את זה ככה כי הוא גבר, וזו היתה דרכו לומר שזה עצוב ומפחיד. ואולי בעצם לא, חשבה. מה אני יודעת. מה אני מבינה. בגברים, במה שהם מרגישים, אני בטח לא מבינה שום דבר.

היא גילתה שאם היא הולכת הרבה, ממש הרבה, הכאב והפחד אמנם לא מתפוגגים לגמרי, אבל נעשים נסבלים. שכל עוד היא ממשיכה ללכת, זה בסדר. היו ימים, בהתחלה, שהלכה והלכה עד שכאבו לה הרגליים.

|2|

היא ישבה המון זמן, בלי לזוז, על הספה בסלון, מתחת לחלון, וראתה אותו זז הלוך ושוב בתוך הבית, בין החדרים. הוא לקח את תיק הגב הירוק והלך לחדר השינה, והיא שמעה את החריקה של דלת הארון, ואז את צליל החבטה כשסגר את מגירת התחתונים שלו. תמיד כשארזו לפני נסיעות היה שואל אותה שאלות, "איפה הגרביים החמים שלי? ראית את הספר שלי?" אבל בפעם הזאת לא שאל אותה כלום, ובשולי הכדור הקשה שהצטבר לה בחזה, זה שהרגישה שתכף יתפוצץ לה בתוך הגוף, נמתח משהו ערפילי ומדגדג, מוטרד. איך הוא ימצא את הדברים שלו בלעדיה? החולצה שהוא הכי אוהב תלויה בחוץ, על מתקן הכביסה. מעניין אם שם לב.

והיה לה עוד כדור בפנים, כדור גומי קטן של כעס, כעס עליו וכעס על עצמה. על זה שהיא דואגת שהוא לא ימצא את הדברים שלו, על זה שהיא יושבת כאן בזמן שהוא אורז במקום שתסתלק משם. על זה שהוא אורז. על זה שהוא עוזב.

אבל היא רק ישבה שם, על הספה. גוף גדול וכבד שבתוכו שני כדורים. אחד קשה עם שוליים ערפיליים ואחד קטן, מקפצץ. היא לא היתה מסוגלת לזוז, וגם לא לדבר.

בסוף, כשהתיק שלו היה ארוז, הוא בא ואמר, "תמרה, אני הולך." היא הכריחה את עצמה להרים אליו עיניים, אבל לא אמרה כלום והוא הסתכל עליה ועשה מין תנועה של התקרבות — ואז עצר, כנראה הרגיש שאי־אפשר להתקרב אליה עכשיו, והסתובב והלך. היא עקבה אחריו בעיניים כשחצה את הסלון ואת המטבח ואת הכניסה, עד לדלת, שאותה יכלה לראות מהמקום שבו ישבה.

הוא פתח את הדלת. מלבן של אור בוהק מילא לה את שדה הראייה, ודמותו הארוכה יצאה מבעד לפתח וסגרה את הדלת, והיא נשארה באפלולית שבפנים.

***

היא לא ידעה כמה זמן ישבה שם, על הספה בסלון, ומתי הגיעה המתעמלת הפנימית, עם בגד הגוף השחור והשיער האסוף לקוקו מהודק, והתחילה לעשות גלגלונים. היא תמיד עשתה גלגלונים כשלתמרה היה קשה.

המתעמלת הפנימית באה אליה מאז שהיתה קטנה. נדמה לה שזה התחיל כשהיתה בת שבע, בקיץ של האולימפיאדה במוסקבה, כשכולם צפו יחד בשידורים המיוחדים בטלוויזיה, יושבים צפופים על הספה ועל הכורסאות. תמרה ישבה עם כולם כי אהבה את החוויה המשותפת, אבל הדבר היחיד שעניין אותה באמת היה המתעמלים, ובעיקר המתעמלות — בהתעמלות קרקע ומכשירים ובהתעמלות אמנותית. היא יכלה לצפות בהן עוד ועוד ואף פעם לא התעייפה, עוקבת אחר תנועותיהן המדויקות, המרחפות, עד לקפיצה הסופית בסיום ופרישׂת הידיים הצדה.

בכיתה ב' נרשמה לחוג להתעמלות קרקע. אחותה הגדולה זהרה היתה בחוג הזה מכיתה א', וכבר הצליחה לעשות חלק מהתרגילים שעשו המתעמלות באולימפיאדה. אבל אולם ההתעמלות היה גדול ומאובק, התרגילים היו קשים ומעייפים, ותמרה לא ריחפה. אפילו גלגלון לא הצליחה לעשות. כל שאר הילדות עשו גלגלון בקלות, ומה שתמרה עשתה נראה יותר כמו התנגשות מסורבלת ברצפה. אחרי חודש אמרה לאִמהּ שהיא רוצה לפרוש מהחוג.

באותה תקופה התחילה לצוץ בתוכה המתעמלת הפנימית, מין נדיה קומנצ'י פרטית משלה. גופה היה דק וגמיש, שונה מאוד משל תמרה, ובכל זאת היתה בו גם אפשרות של עצמה. המתעמלת תמיד עמדה זקופה, במבט מרוכז, גופה מתוח כולו, מהודק. היא ביצעה תרגילים מסובכים על הקורה ועל המקבילים, הלכה על הידיים ועשתה סלטות ופליק־פלאק לאחור — וגם גלגלונים, כמובן, בלי שום בעיה, מימין לשמאל ומשמאל לימין. לפעמים עשתה כמה ברצף, ממשיכה עד לאופק הבלתי נראה, זה שמעבר לדמיון. ואז היתה תמרה מתמלאת תחושת נחישות, וחוסר שקט שאילץ אותה לקום וללכת. בתקופה ההיא, אחרי שעזבה את חוג ההתעמלות, אחרי שהמתעמלת הפנימית התחילה להופיע, היתה יוצאת לטיולים ארוכים, לרוב עם אורי או עם אלונה, אחֶיה הגדולים, ועם ג'וזי, הכלבה שלהם.

תמרה אהבה ללכת. זה היה קל, תנועה פשוטה שנובעת מעצמה, כזאת שאי־אפשר להיכשל בה.

ביום שאודי עזב, כשישבה על הספה בלי לזוז, המתעמלת הפנימית עשתה המון גלגלונים ברצף, עד שתמרה לא יכלה לשאת עוד את הסתירה בין השיתוק של גופה לבין התנועה הפנימית הנמרצת, הבלתי־פוסקת, של המתעמלת. היא קמה מהמזרן, הלכה לארון הנעליים שעמד בכניסה והוציאה ממנו את נעלי הספורט החדשות שלה, נייקי לבנות, שקנתה קצת לפני שעזבו את תל אביב.

אחר כך התיישבה על אחד משני כיסאות העץ שבמטבח ונעלה את הנעליים, הידקה את השרוכים וקשרה אותם, קמה מהכיסא ופתחה את דלת הבית. האור הבוהק מקודם התחלף באור הזהוב, הכבד, של סוף היום. היא סגרה מאחוריה את הדלת, ירדה במדרגות הכניסה, חצתה את החצר, יצאה דרך השער והתחילה ללכת.