בית היפהפיות הנמות

1

"אני מאוד מבקשת, בלי תעלולים מרושעים," שיננה האישה מהאכסניה לאגוצ'י הזקן, "אסור אפילו להכניס אצבע לפיה של הנערה הישנה."

למעשה, קשה היה לכנות את המקום "אכסניה". גודלו של החדר שבו שוחחו אגוצ'י והאישה היה שמונה טָטָמִי² והוא נמצא בקומה השנייה. ייתכן שהיו באותה קומה שני חדרי שינה נוספים. שטחה של הקומה התחתונה נראה קטן מכדי שיהיו בה חדרי אורחים. שלט מזמין אורחים לא נתלה בפתח הבית, והלקוחות שפקדו אותו לא הסגירו את סודותיו. בפנים שררה דממה. אגוצ'י לא ראה אף אחד, חוץ מהאישה שקידמה את פניו ליד השער הנעול ושאיתה שוחח עכשיו. מכיוון שהיה זה הביקור הראשון שלו במקום לא ידע אגוצ'י אם היא בעלת האכסניה או מועסקת שם. לקוחות אינם אמורים לשאול שאלות מיותרות.

האישה הייתה קטנת מידות, באמצע שנות הארבעים לחייה. קולה היה צעיר ונדמה שדיברה במתכוון בטון רגוע. כשדיברה נעו שפתיה הדקות בלי שפתחה את פיה. היא המעיטה להתבונן בפניו של בן שיחה. עם זאת, היה דבר־מה מרגיע בצבען האפל של עיניה, והיא הייתה נינוחה כמי שמנוסה ובקיאה בדברים.

מעל הִיבּאצִ'י³ מעץ פאולוניה היה תלוי קומקום ברזל ובו רתחו מים. האישה יצקה אותם על עלי התה. ספלי התה היו נאים במפתיע, והתה היה משובח יותר מכפי שניתן היה לצפות בנסיבות אלה. אגוצ'י הזקן חש מפויס. בגומחה בקיר הייתה תלויה תמונה של הצייר קָוָואִי גְיוֹקוּדוֹ — העתק — ובו תואר בצבעים חמימים נוף כפרי בשלכת. לא היה דבר בחדר של שמונת הטטמי שרמז על סוד נסתר.

"נא לא לנסות להעיר את הנערה," חזרה האישה על דבריה, "כי שום מאמץ לא יעזור. היא שקועה בשינה עמוקה, לגמרי לא מודעת למה שקורה. אתה יכול להסיר כל דאגה מליבך, אדוני; היא תישן מההתחלה עד הסוף ולא תדע אפילו עם מי ישנה הלילה."

לאגוצ'י הזקן היו ספקות וחששות שונים, שלא העלה על דל שפתיו.

"והיא נערה יפה, אדוני. אנחנו מזמינים אותה רק לכבוד לקוחות מהימנים..."

אגוצ'י רצה להסב ממנה את פניו, אבל במקום זאת השפיל את עיניו והתבונן בשעון היד שלו.

"מה השעה?" שאלה האישה.

"רבע לאחת־עשרה."

"באמת, כבר רבע לאחת־עשרה... כל הקשישים הולכים לישון מוקדם וקמים מוקדם בבוקר. אם אתה רוצה לישון, בבקשה. אפשר תכף ומייד..." היא קמה ממקומה, ניגשה לדלת המובילה לחדר הסמוך ופתחה אותה במפתח.

ייתכן שהיא איטרת, כי השתמשה ביד שמאל. לכאורה הייתה זו פעולה פשוטה, אבל אגוצ'י עקב אחריה בנשימה עצורה. האישה תחבה את ראשה לחדר והציצה פנימה. ניכר בה שאין זו הפעם הראשונה שהיא עושה זאת. במבט מאחור נראתה דמותה רגילה ביותר, אולם בעיני אגוצ'י היא נראתה מעוררת חשד. על הקשר שבחגורת הקימונו שלה בלט עיטור גדול של ציפור לא מזוהה. למה צוירו לציפור המסוגננת הזו עיניים ורגליים כל כך ריאליסטיות? הציור עורר במתבונן תחושה של אי נוחות, לא משום שהייתה זו ציפור מפחידה כשלעצמה, אלא בגלל הכישלון בעיצוב הדוגמה. צבעה הבסיסי של חגורת האוֹבּי היה צהבהב בהיר מאוד, כמעט לבן. החדר הסמוך היה אפלולי.

האישה סגרה שוב את הדלת, אבל לא נעלה אותה. את המפתח הניחה על השולחן שלפני אגוצ'י. הוא לא מצא בהבעת פניה ובנימת דבריה רמזים לכך שחיפשה דבר־מה בחדר הסמוך.

"הנה המפתח," אמרה האישה, "אני מאחלת לך שינה טובה וערבה. אם יהיה לך קשה להירדם, תוכל לקחת את כדורי השינה שליד הכר שלך."

"יש לך, אישה, משקה חריף?"

"לא, אדוני. כאן לא מגישים משקאות כאלה."

"אפילו לא קצת יין בשביל להירדם?"

"נכון."

"הנערה כבר נמצאת שם?"

"כן, יְשֵנָה היטב ומצפה לך."

"מה, באמת?" שאל אגוצ'י בהפתעה קלה. מתי הספיקה הנערה להיכנס לשם? ממתי היא ישֵנה? האם כשפתחה האישה את הדלת לכדי חריץ צר והציצה פנימה התכוונה לוודא שהנערה כבר ישֵנה?

אגוצ'י שמע לפני כן מחברו, זקן שהיה בקיא באורחות הבית, על הנערות שמחכות ללקוחותיהן כשהן ישנות שינה עמוקה, אבל דווקא לאחר שהגיע למקום התקשה להאמין לסיפורים.

"אתה רוצה להחליף את הבגדים כאן?" האישה נראתה מוכנה ומזומנה לסייע לו.

אגוצ'י שתק.

"הים ממש נוהם הלילה. גם הרוח..."

"את חושבת שזה הים?"

"לילה טוב לך," הפטירה האישה ועזבה את החדר.

כשנותר לבדו הביט אגוצ'י הזקן סביבו, אבל לא גילה בחדר של שמונת הטטמי שום מתקן סתרים. מבטו התעכב על הדלת שהובילה לחדר הסמוך. הייתה זו דלת מעץ ארז שרוחבה כתשעים סנטימטר, כנראה תוספת מאוחרת לבית. אגוצ'י הזקן התבונן בה בתשומת לב וראה שגם הקיר שחצץ בין שני החדרים היה במקור דלת הזזה. הוא הסיק מכך שדלת ההזזה הוסבה לקיר כדי ליצור את חדרן הסודי של "היפהפיות הנמות". צבעו של הקיר תאם את צבעם של הקירות האחרים, אבל נראה טרי יותר.

הוא הרים את המפתח שהניחה האישה על השולחן לפני צאתה, מפתח פשוט ורגיל למדי. לכאורה הצביעה פעולה זו על כוונה ללכת לחדר הסמוך, אך הוא לא קם ממקומו. האישה אמרה: "הים הומה." נדמה היה שהבית הקטן הזה ניצב ממש בראש צוק גבוה, שבו הכו הגלים בכוח שוב ושוב. הרוח בישרה על התקרבות החורף, אבל החדר, אותו חימם ההיבאצ'י לבדו, לא היה קר. האזור היה אזור חמים, ועלי שלכת לא נישאו ברוח. מדוע אפוא הורגשה פה תחושת חורף? האם הייתה זו השפעת הבית, או אולי נבעה התחושה מליבו של אגוצ'י הזקן?

מכיוון שהגיע לאכסניה באישון לילה לא ידע אגוצ'י כיצד נראים פני השטח, אבל הריח ריח של ים. כשעבר בשער ראה שגן רחב ידיים משתרע סביב הבית. היו בגן לא מעט עצי אורן ועצי אדר גדולים. מחטיהם החדות של עצי האורן השחור הזדקרו כנגד השמיים הכהים. נראה שלפני כן שימש הבית כווילת מגורים.

ביד שאחזה במפתח הצית לעצמו סיגריה. לאחר שאיפה אחת או שתיים כיבה את הסיגריה במאפרה ומייד הצית לעצמו סיגריה נוספת ועישן אותה עד תום. הוא ניסה ללגלג על המועקה הקלה שתקפה אותו, אך תחושת הריקנות התחזקה. לעיתים קרובות שתה יין שעזר לו להירדם, אבל שנתו הייתה קלה וחלומות רעים פקדו אותו. משוררת שנהגה להקריא את שיריה ומתה בדמי ימיה כתבה כי בלילות שימורים "צופן בחובו הלילה קרפדות, כלבי אופל וטבועים". בכל פעם שעלתה בדעתו שורה זו, לא הצליח לשכוח אותה. גם עכשיו נזכר בה ותהה אם הנערה הרדומה — או שמא יש לומר שהורדמה — הנמצאת בחדר הסמוך, היא מעין "טבועה", והחשש הזה מנע ממנו לקום וללכת לשם.

הוא לא שאל כיצד הורדמה הנערה, אבל ברור היה לו שהיא חסרת הכרה ושקועה בשינה עמוקה שלא כדרך הטבע. לנערה כזו יש ודאי עור אפור אכול סמים ועיגולים שחורים תחת העיניים. צלעותיה החדות בולטות מגופה המדולדל והרופס. היא בטח שוכבת שם, קרה ונפוחה ומנחררת קלות בפה פעור, שממנו מבצבצות חניכיה הסגלגלות.

במשך שישים ושבע שנותיו עברו על אגוצ'י הזקן גם לילות מכוערים בחברת נשים, והיו אלה דווקא הלילות שהתקשה לשכוח. הכיעור לא נבע במקרים כאלה מהופעתה החיצונית של האישה, כי אם מעיוות אומלל בחייה. בגילו המתקדם לא רצה אגוצ'י להוסיף לכל אלה עוד מפגש מכוער עם אישה. כך, לפחות, החל לחשוב לאחר בואו אל הבית, עם התקרב רגע ההכרעה. אבל, האם יש בכלל דבר מכוער יותר מזקן שרוע לילה שלם לצידה של נערה שהורדמה כה חזק שלא תתעורר משנתה? ואולי הגיע לבית זה משום שחיפש את שיא הכיעור שבזִקנה?

האישה דיברה על "לקוחות מהימנים", אבל נדמה היה שכל הלקוחות שפקדו את הבית היו "מהימנים". מי שסיפר לאגוצ'י על המקום היה לקוח כזה — זקן שחדל להיות גבר. הוא הניח כנראה שגם אגוצ'י הידרדר לאותה דרגה. גם האישה מהאכסניה הייתה רגילה מן הסתם רק ללקוחות כאלה ולכן לא עטתה הבעה חטטנית על פניה ולא התבוננה באגוצ'י במבט מלא רחמים. אבל אגוצ'י הזקן מעולם לא הפסיק להתהולל ולא היה עדיין לקוח "מהימן". אם ירצה יוכל להפוך ללקוח כזה. תלוי בהרגשתו ברגע מסוים, במקום שבו יימצא ובבת הזוג. אז יגיע אל סף הכיעור שבזִקנה, וגם עליבותם של שאר הלקוחות לא תהיה רחוקה ממנו. הלא בואו לבית זה היה הוכחה ניצחת לכך. מסיבה זו לא העלה בדעתו להפר את הכללים המאוסים ומעוררי הרחמים של שאר זקני הבית.

מי שלא חושב על הפרת הכללים, לא יפר אותם. היה זה מעין "מועדון סתרים" שחברים בו זקנים לא רבים. אגוצ'י לא הגיע לכאן כדי לפרוע את הסדרים הקיימים במועדון או כדי לחשוף את חטאיו. לא הייתה בו מידת הסקרנות הדרושה לכך, ואולי גם זהו מסממניה המעציבים של הזִקנה.

"לקוחות מסוימים אמרו לי שחלמו כאן חלומות טובים," נזכר אגוצ'י הזקן בדבריה של האישה, "וישנם כאלה שנזכרו בנעוריהם." בפנים שאפילו חיוך מר לא עלה עליהן נשען אגוצ'י על השולחן בזרועו האחת והתרומם. הוא ניגש לדלת העשויה עץ ארז, שהובילה לחדר הסמוך, ופתח אותה.

"הו!"

הקריאה נפלטה מפיו בעל כורחו למראה וילונות הקטיפה הארגמניים. באור העמום שבחדר נראה צבעם עמוק יותר, ונדמה היה שהילה רפה של אור אופפת אותם. ארבעת קירותיו של החדר כוסו בווילונות. הווילון האדום, שהיה אמור להסתיר את הדלת, הוסט קלות לצד. אגוצ'י סגר אחריו את הדלת ונעל אותה. בעודו מושך את הווילון על הדלת, השפיל את מבטו אל הנערה הישנה. היא לא העמידה פני ישנה. נשימותיה הקצובות העידו על שינה עמוקה. הזקן עצר את נשימתו־שלו. הוא ציפה שהנערה תהיה יפה כל כך. הוא לא חשב שהיא תהיה צעירה כל כך.

הנערה שכבה כשצידה השמאלי מופנה אליו. גופה היה מכוסה ורק פניה היו גלויות, אולם נראה היה שלא מלאו לה עדיין עשרים שנה.⁴ אגוצ'י הזקן הרגיש שלֵב נוסף מפרפר בחזהו.

ידה השמאלית הייתה מתוחה באלכסון תחת השמיכה. ידה הימנית, הלבנה והחלקה, השתרבבה החוצה. אצבעותיה של אותה יד נחו על הכר לצד פניה של הנערה, האגודל חבוי למחצה תחת סנטרה. מפרקי אצבעותיה התרפו בשנתה, ואצבעותיה התכופפו. הכיפוף היה קל בלבד ולא פגם ברושם החמוד שהותירו הגומות שבמפרקי אצבעותיה. אדמומית פשטה מגב כף ידה עד קצות אצבעותיה, בנתיב שבו זרם דמה החם.

"מה איתך, את ישנה או ערה?" אמר אגוצ'י הזקן כאילו חיפש תירוץ לגעת ביד. הוא לקח את כף ידה של הנערה ונענע אותה קלות. אף שהבין שהנערה לא תפקח את עיניה, המשיך לאחוז בידה והתבונן בפניה בניסיון לתהות על קנקנה. בגבותיה לא ניכרו שרידי איפור או תמרוקים, ריסיה היו סדורים ושווים באורכם ומשערה עלה ניחוח נערתי.

במשך זמן־מה נשמע רק שאון הגלים, כשליבו של אגוצ'י יוצא אל הנערה. הוא החליט להחליף את בגדיו. לראשונה שם לב שהאור בחדר מגיע מלמעלה. הוא נשא את עיניו וראה ששתי מנורות מחופות באהילי נייר הפיצו אור מהתקרה. האם נועד האור להחמיא לצבעם של וילונות הקטיפה או אולי תוכנן כך שהשתקפות הארגמן בעורה של הנערה תיראה יפה כמו חלום. אגוצ'י מצא עצמו משתעשע במחשבות בטלות כאילו הייתה בו שלוות הנפש הדרושה לכך, אבל האמת הייתה שצבעם של הווילונות לא השתקף היטב בפניה של הנערה. עיניו הסתגלו בהדרגה לאורן של המנורות. האור היה חזק מדי לטעמו של אגוצ'י, שרגיל היה לישון בחושך, אבל הוא לא ידע כיצד לכבות אותו. הוא בחן בעיניו גם את שמיכת הפוך, והיא נראתה לו משובחת למדי.

הוא נכנס למיטה בשקט־בשקט מחשש שהנערה תפקח את עיניה, אף שידע שאין היא אמורה להתעורר משנתה. הוא חש שהיא עירומה לחלוטין, וכאילו לא די בכך, היא לא הגיבה כלל לנוכחותו; לא נרתעה ולא הרחיקה ממנו את שדיה, לא ניסתה לקפל את גופה או לכווץ את בטנה. ברור היה לזקן שהיא שקועה בשינה עמוקה, לא טבעית. הרי נערות צעירות, גם אלה שישנות שינה בריאה ביותר, מגיבות בחדות ובאופן בלתי רצוני במקרים כאלה. הוא, לעומת זאת, נמנע ככל יכולתו מלגעת בעורה כשהתמתח במיטה. מכיוון שהנערה שלחה ברך אחת קדימה בשנתה, מצא אגוצ'י בדוחק רב מקום לרגלו. בלי לבדוק במו עיניו ידע שהיא ישנה בפישוק קל. רגלה הימנית, שהייתה מקופלת במקצת, הזדקרה לאחור. בשל תנוחת גופה נדמה היה שזווית כתפיה בשנתה מנוגדת לזו של מותניה. היא לא הייתה גבוהה ביותר.

היד שאחז אגוצ'י הזקן ונענע קלות הייתה שקועה בשינה עמוקה עד קצות אצבעותיה. אגוצ'י הרפה ממנה, והיד צנחה על הכר שלו. הוא משך אליו את הכר, והיד נשמטה גם משם. הוא השעין את מרפקו על הכר והתבונן בידה של הנערה. "היא נראית ממש חיה," לחש. לא היה ספק מלכתחילה שיש חיים בנערה ובידה. אגוצ'י התכוון לומר שהיא נראית חמודה מאוד, אבל מרגע שיצאו הדברים מפיו, הם נשמעו מוזרים ולא נעימים. הנערה הורדמה עד אובדן חושים מוחלט. אמנם הזמן לא עמד מלכת עבורה, אבל הוא שקע לתהומות עד אין סוף.

היא איננה בובה חיה ולא הפכה לכזו. היא צעצוע שנוצר כדי לא לבייש זקנים שחדלו להיות גברים. ואולי לא הייתה הנערה צעצוע לזקנים הללו — היא הייתה בשבילם החיים בכבודם ובעצמם. חיים שניתן לגעת בהם בביטחון. היד שנחה כה קרובה לעיניו הזקנות של אגוצ'י נדמתה לו יפה. היא הייתה נעימה וחלקה למגע. את מארג עורה על פרטיו ודקדוקיו לא ראה.

לאחר מכן משכו את תשומת ליבו אוזניה של הנערה, שנגלו מבין שערותיה. תנוכי אוזניה היו אדמדמים וחמימים כקצות אצבעותיה לאחר שזרם אליהם הדם. האדמומית ורעננות הנעורים שבתנוכי האוזניים הללו שבו את ליבו עד כאב. הסקרנות היא שמשכה אותו לבית הסתרים, למרות היסוסיו, אבל הזקנים שפקדו את הבית שוב ושוב היו ודאי מבוגרים ותשושים מאגוצ'י. להם זימן הבית שמחה עזה יותר וגם צער רב יותר משחווה הוא.

שערה של הנערה היה ארוך, אולי כדי שיוכלו הזקנים לשחק בו. אגוצ'י הסיט את שערה וחשף את אוזניה. לאחר מכן הניח את ראשו על הכר והתבונן בעור הלבן שנגלה מאחורי אוזניה, בצווארה ובכתפיה התמימים, הבתוליים. לא הייתה בהם עגלגלות מסוימת, אופיינית לנשים.

הוא הסב את מבטו מהנערה לחדר. הבגדים שפשט היו מונחים באי סדר בסלסילה, אבל לבגדיה של הנערה לא היה זכר. האישה ההיא ודאי לקחה אותם. ואולי, חשב נרעש כולו, אולי נכנסה הנערה לחדר ללא בגדיה, גלויה כולה לעין המתבונן. בעצם, מה יש להתפלא על כך, הלא לשם כך הרדימו אותה. הוא כיסה בשמיכה את כתפה החשופה של הנערה ועצם את עיניו.

ריחה של הנערה עלה באפו. לפתע התערב בו ריח חזק ועשיר יותר — ריח של תינוק היונק מחלב אימו. "לא יכול להיות," מלמל אגוצ'י. הוא התקשה להאמין שנערה זו היא לאחר לידה ושדיה מלאים בחלב המטפטף מפטמותיה. הוא בחן שוב את מצחה ואת קו צווארה הילדותי היורד מסנטרה לכתפיה. די היה בכך, אבל הוא הרים במקצת את השמיכה שבה כיסה את כתפי הנערה והציץ בשדיה. לא היו אלה שדיים של אישה מיניקה. האצבע שבה נגע בשדי הנערה לא התלחלחה בחלב. הנערה ככל הנראה לא הייתה עדיין בת עשרים, אבל לא היה אפשר לכנותה "תינוקת", ולא הגיוני שריח של חלב אם נדף מגופה. היה לה ניחוח נשי. ובכל זאת היה אגוצ'י משוכנע שהריח מה שהריח זה עתה.

*המשך הפרק בספר המלא*