מכירות את הרגעים שאין לך הרבה מילים אבל משפט אחד מהדהד לך בראש? כן... המשפט הוא what the fuck?! הלב דוהר כאילו אני במירוץ והמחשבות לא מפסיקות לרוץ בראש אני עוברת ישר לספר הבא בדואט המטורלל הזה
״ביקשתי לגרש אותה לאבדון, אבל התברר שהיא הייתה האבדון שלי.״ ⁺‧₊˚ ཐི⋆♡⋆ཋྀ ˚₊‧⁺ ✦•┈๑⋅⋯ ⋯⋅๑┈•✦ ✦•┈๑⋅⋯ ⋯⋅๑┈•✦ ✦•┈๑⋅⋯ ⋯⋅๑┈•✦ יש ספרים שמשאירים אותך נפעם, אחרים מרסקים אותך לחתיכות קטנות, ויש את אלה שמצליחים לעשות את שניהם בו-זמנית—לקרוע אותך מבפנים ולבנות אותך מחדש, רק כדי להשליך אותך שוב אל פי התהום. הספר הזה שייך לקטגוריה השלישית. הוא לא רק סיפור, אלא חוויה; מסע בלתי פוסק בין אור לחושך, בין חטא לגאולה, בין עוצמה לחולשה. כשניגשתי לקריאה, חשבתי שאמצא מלחמה בין מלאכים לשדים, קרב נצחי בין טוב לרע, תאווה אסורה הנרקמת בין עולמות מנוגדים. כל זה אכן קיים, אך זה רק פני השטח. הלב הפועם של הספר הוא הרס ובנייה מחדש, התפוררות מוחלטת של כל מה שנחשב יציב רק כדי להקים מתוכו משהו אחר—אולי חזק יותר, אולי שביר יותר, אולי אבוד לחלוטין. בלקולור, הדמות הנשית, מתחילה את סיפורה בפשטות, בנקודת מוצא מוכרת. נערה רגילה, חיים רגילים—עד לרגע בו היא מבצעת חטא שאין עליו מחילה. ואז הכול משתנה, אבל לא כפי שציפתה. במקום עונש מוחלט, היא מוצאת עצמה לכודה במצב שבו היא גם שורדת וגם נכחדת בו-זמנית. היא פרדוקס מהלך—חזקה אך שברירית, טהורה אך מוכתמת, מלאכית אך שטנית. היא לא שייכת לשום צד באופן מוחלט, וככל שהספר מתקדם, הקוראים מבינים יחד איתה עד כמה קיומה חריג ושובר מוסכמות. הסיפור שלה מלא בכאב, לא רק שלה, אלא של כל מי שמקיף אותה. היא נטרפת, נרדפת, אך היא גם טורפת בעצמה—ואולי זו קללתה האמיתית. ברטימאוס, או בר בקיצור, הוא היפוכה המוחלט והמשלים של בל. דמות גברית הנכנסת לסיפור בסערה, יפה תואר, מסוכן, חד כתער. הוא הטורף, הצייד, אבל שום דבר אינו כפי שהוא נראה. בכל מערכת יחסים של טורף וטרף, ישנו רגע שבו התפקידים מיטשטשים—האם בר באמת עומד מעליה, או שהם כלואים במעגל אינסופי של ציד והישרדות? הוא בעל משימה אחת, כביכול פשוטה, אך הגורל והעבר מסתירים סודות שאפילו הוא לא מודע אליהם. הפנטזיה בספר הזה כתובה בצורה מופלאה. העולם שבונה ניקה מוכר לנו לכאורה—מלאכים, שדים, טוב ורע, עולמות עליונים ותחתונים- אך מתחת לפני השטח יש רבדים עמוקים של מסתורין. דברים שהתרגלנו לראות כמובנים מאליהם מקבלים כאן משמעות חדשה, וככל שהעלילה מתקדמת, כך מתגלה לנו שהיקום שבנתה מורכב הרבה יותר ממה שחשבנו. ישנן אמיתות נסתרות, חלקים מהפאזל שמתגלים רק כאשר אתה מוכן לראותם, וזה מה שהופך את הספר לכל כך מיוחד—הוא לא רק מסופר, הוא נחשף לאט-לאט, בשכבות. כל גילוי משאיר אותך עם תחושת חוסר מנוחה, כאילו הלב שלך נשרט שוב ושוב, מוסתר בצללים שאין לך דרך למנוע מהם. הכתיבה של ניקה שוב מצליחה לשבות אותי. יש לה דרך להפנט אותי לתוך הסיפור, כאילו כל מילה שזורה בכישוף שמושך אותי עמוק יותר אל תוך השאול שהיא יצרה. הסגנון שלה כאן שונה מעט מספרים קודמים שלה, אבל עדיין נושא את אותה עוצמה. אני אוהב את האופן שבו היא משלבת פסוקים מהתנ"ך עם הפרשנות האישית שלה, איך היא משתמשת בהם כדי לחזק את הסיפור ולאתגר את הדרך שבה אני רואה את הדמויות ואת מה שהן עוברות. יש משהו בכתיבה שלה שמרגיש כמעט כמו נבואה שמתממשת—לא רק סיפור, אלא משהו הרבה יותר חזק, שממשיך להדהד גם אחרי הקריאה, שוב, ושוב. התשוקה בספר הזה אינה גלויה מן ההתחלה, אלא נבנית לאט, כמעט כמו עש שנמשך אל הלהבה, הולכת ומתלקחת עד שאי אפשר להתעלם ממנה עוד. היא לא רק רומנטית, היא ייצרית, סוחפת, כזו שמשאירה אותך מרוסק כשהיא סוף-סוף מתפרצת. היא מוצגת במלוא ראוותה ואז נטרפת ומתכלה על ידי האש השורפת. היא מפילה אותך כל כך חזק, עד שאתה נשבר עד לרסיסים, כמו עצמות שמתפצחות ולב שמתפוצץ לשברים, כל חלק בך נשאב לתוך הסערה ואין דרך חזרה לתקן את מה שהתפזר. אתה נשאר שלם רק עם הזיכרון של הכאב. הספר מסתיים בצורה שמותירה אותך חסר אוויר, מלא בשאלות, בתחושת דחיפות לדעת מה יקרה עכשיו. הוא לא רק משאיר אותך במתח, הוא מכריח אותך להמשיך לחלק השני, לגלות את התשובות שלא ניתנו, להבין את כל מה שנשאר תלוי באוויר. זו אינה סופה של הדרך, אלא רק נקודת עצירה רגעית, לפני הצלילה לעומק הגדול באמת. ﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌ ୨⎯ רשימת טריגרים ⎯୧ תגיעו לספר הזה נקיים. הוא טריגרי בוודאות לחלק מהקוראים אבל קראו את התקציר ותוכלו לחשוף חלק מהטריגרים בעצמכם. ﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌ ୨⎯ טרופים ⎯୧ -`♡´- שדים -`♡´- מלאכים -`♡´- רומן אירוטי -`♡´- גיבורה חזקה -`♡´- פנטזיה אפלה -`♡´- דארק אקאדמי -`♡´- שונאים לאוהבים -`♡´- מיתולוגיה יהודית -`♡´- מיתולוגיה נוצרית ﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌﹌
אני... חסרת מילים אני מרגישה כאילו נגנבו לי כל המילים משותקת, המומה, צמאה לעוד חייבת את הספר השני
הכתיבה של ניקה מעולה אני לא קוראת הרבה פנטזיה אבל הצלחתי להישאב לתוך הסיפור של בר ובר בצורה מדויקת ומרתקת נהנתי מכל רגע
סיפור עוצר נשימה, עמוק ומרתק. בלתי אפשרי להגיב עליו בלי לקרוא את ההמשך...
מטורף !! ממליצה לקרוא קראתי את הספר בנשימה אחת והמשכתי ישר לשני ספר לא קל אבל שווה כל שניה
ספר סוחף, למי שחובב סיפורי תנ״ך, מבט קצת שונה על יהדות, מלאכים ושדים. עונג צרוף.
אחרי הספר הזה(הדואט) כל ספר אחר בעיניי היה פחות מושלם..העלילה,הדמויות הראשיות כל הסיבוכים והתפניות בסטייל של ניקה! אקדמיה אפלה,מלאכים/שדים,היסטוריה משונאים לאוהבים בעצם כל מה שאפשר רק לאוהב קיים פהההה עם כל עמוד העלילה הופכת להיות יותר ויותר טובה וכשאנחנו חושבים שכבר גילינו הכל…בעצם מגלים שלא גילינו כלום והסוף עצום ומפרק! אחד הספרים הכי טובים שיצא לניקה לכתוב!
וואו מפתיעעעע!! אהבתי 💜 מי שמתחבר לספרי פנטזיה/אל טבעי...מומלץ!!! ממשיכה לספרים השני
הדואט הכי קשה שקראתי הוא פשוט ריסק אותי וסחף אותי לתחושות העזות שהדמויות הרגישו ופשוט הייתי עצובה ואבודה ביחד איתם כתיבה שנונה ברמה הכי גבוהה שיש מצד אחד חווית קריאה שאי אפשר לדלג עליה אבל מצד שני היא השאירה בי בור פעור ומדמם אז קחו בחשבון ניקה את מלכה❤️🔥
וואו!! ככה!! אז סיימתי את שני הספרים ובשני קיבלתי הלם!! מומלץ מומלץ מומלץ!!!
קראתי את שניי הספרים, נשארתי בהלם בתור אחת שקוראת שני ספרים שבוע, לא יכולתי לקרוא ספר אחר,אי אפשר לשכוח את הסיפור,מצד שני נהנתי מאוד הסיפור קשוח, 😁
כזה עוד לא קראתם! בתור אחת שלא אוהבת פנטזיה נשאבתי פנימה.. במומחיות רבה, כמו במעין פאזל, ניקה כתבה סיפור מטורף, מעניין ומתוחכם. חובה
וואוווווו!!!!! מה קראתי עכשיו?!?! ניקה פשוט סופרת מחוננת, אין לי דרך אחרת להסביר את זה! הזרימה של הסיפור, הפרטים הקטנים, המידע שנשפך במנות מדויקות, הכל כתוב בצורה כל כך חכמה ומרתקת. בלתי אפשרי להתנתק!
ספרים מעולים. ז'אנר לא אופייני בכלל לסופרים ישראלים. מאוד מתוכחם, מלא פרטים, והסוף בכלל לא צפוי! מומלץ מאוד.
ואווווווו!! נהניתי מכל רגע באמת , אי אפשר לעזוב את הספר כל הזמן מגלים משהו חדש . מהספרים שגורמים לך לחשוב רגע זה הוא? הוא יעשה ככה נכון? היא *****?!! מדהים בעיני. מומלץ בחום ❤️
הספר מצויין. מותח, אי אפשר להניח אותו מהיד. הוא מפתיע ומיוחד. נהנתי מכל רגע. עוברת לספר השני בציפייה..
אמלהה ספר מושלם! אני מתה על זה שסופרים לא מגלים את התקציר ואז את מגלה את הסיפור תוך כדי קריאה. ספר עוצמתי , מעניין , כתיבה מופלאה ודמויות בלתי נשכחות!
כתיבתה של ניקה היא משהו יחודי שלא נתקלתי בו אצל אף סופרת. הדואט מפרק רסיסים מרכיב בחזרה ושוב מפרק לרסיסים. אין דרך לברוח מהספר ומהכתיבה הנפלאה של ניקה, ולא תוכלו להניח את הספר ולנשום בצורה סדירה עד העמוד האחרון.
אי אפשר להפסיק לקרוא, מותח, אפל, מעורר אמפטיה ומפר שלווה. ספר פנטזיה מעולה.
ספר מדהים קשה להניח אותו מהידיים! הכתיבה עוצרת נשימה עלילה מעניינת וסוחפת שלא נתקעת לשנייה ממליצה בחום!
וואווו! יותר מידיי זמן לא קראתי ספר שסחף אותי לעולם אחר!! לא סתם עולם. עולם עם הוכחות! ניקה יקרה את סופרת מוכשרת!! תכף מתחילה את השני❤
אני בשוק... אחד הספרים המדהימים שקראתי .. תודה לך ניקה... שהחזרת את האמונה שלי בספרות האירוטית העברית.
אין מילים . סיימתי את החלק הראשון בתוך פחות מ8שעות , מחכה לחלק השני בקוצר רוח , ספר בין הטובים שקראתי !!!
הספר כתוב בצורה טובה מאוד קל להיכנס לעולם העלילה של הספר טובה ועושה את העבודה ומומלץ לקרוא העלילה מעניינת והספר מאוד טוב
ניקה סופרת פשוט ייחודית שכותבת בלי פילטרים. בלי מסכות. חושפת את נשמתה ואת נשמת הדמויות. ממליצה לכל אלו שרוצים לקרוא משהו שונה, מיוחד ואמיתי. 💗💗💗
ספר מושלם, עמוק ומעניין! אי אפשר להפסיק לקרוא. תחקיר מאוד מושקע ולי אישית הספר חידש הרבה דברים. מומלץ ביותר!!!
טוב, הלסת שלי ברצפההה😱 מה זה הספר הזה?? אני בדרך כלל לא קוראת פנטזיה אבל ניקה הצליחה לסחוף ולהפתיע אותי בגדול, נשאבתי פנימה ולא הצלחתי לעצור! אני כבר רצה לספר השני, לילה לבן לפניי!!! מומלץ מומלץ מומלץ ❤️❤️
ניקה לא מפסיקה להפתיע, כמובן שרכשתי לי את הדואט לאחר ההצלחה של הספר הראשון שלה… אני מכורה !!! אי אפשר להרים את העיניים מהמסך ואני קוראת שבויה שלה. מחכה כבר לספרים הבאים!!!
שילוב מדהים של פנטזיה ורומנטיקה. בהתחלה לא חשבתי שאתחבר אבל במהלך הקריאה התמוטטתי. זה ספר שגורם להרבה מחשבות ולכל השדים החבויים להתעורר. מחכה לתהליך החלמה סופי עם הספר השני מקווה שיהיה טוב כמו הראשון!
וואו איזו חוויה על חושית עברתי עם הספר הזה. פעם ראשונה שאני קוראת פנטזיה. הספר הזה חלחל אלי במקומות הכי רגישים שיש. הוא אפל במידה, מורכב, עוצמתי ומטורף. לגמרי ממשיכה לספר השני!
וואו. אני בסוף של הספר ואני חסרת מילים נשאבתי אליו בלי יכולת להפסיק! מחכה להמשיך לשני כבר סופרת בחסד עליון!! כבר לא יודעת למה לצפות בספר השני!🤩
וואו!!!!!! הרבה זמן לא נהנתי ככה מספר!! לא ציפיתי .. האמת לא שמתי לב לקטגוריה לא בטוחה שהייתי רוכשת אם הייתי שמה לב… אבל שמחה על כך!! מהרגע כשהתחלתי לקרוא לא הצלחתי לעצור !
וואוו איזה ספר ענק שונה ויפה עוברת לחלק השני תודה לניקה על המילים שרקחת לנו. סיפור מהמם 💋💋💋💋
ניקה פה בדואט מרגש שמכווץ את הלב בדרך הטובה ביותר. חכם שנוגע בנושאים שלא תמיד מדברים עליהם מספיק. הספר הזה הוא רק ההכנה לשני בדואט אבל אני הרוסה בקטע הכי טוב שיש!
ניקה הצליחה להרגיל את הקוראים שלה לאיכות בלתי מתפשרת מבחינת העושר של העלילה, המקוריות של המחשבה ובעיקר ביכולת המופלאה של לכתוב נשים חזקות ועוצמתיות!! עפתי לקרוא את החלק השני
בכתיבתה ניקה תיווכה לי תוך כדי קריאה את עולם הפנטזיה תוך שימוש בעולם האמיתי. הבחירה בגיל הגיבורה (בספר הראשון קולג' בול כמו שאני אוהבת), המעמד, המחשבות והדרך שלה "קנו" אותי ובכך נכנסתי בנחיתה רכה לעולם הפנטזיה והצלחתי להתאהב!
איזה פתיחה נהדרת יש לספר הזה, נהנתי מהמילה הראשונה עד האחרונה לא הצלחתי להניח אותו עד שסיימתי. ספר נפלא מסע מטורף ממליצה בחום
ספר מדהים. ניקה היא אחת הסופרות הכי מבטיחות שקיימות בישראל. מומלץ מאוד! כמו כל הספרים שלה
אין ספק שניקה הסופרת ניחנה בסופר כישרון. אפשר ממש להריח את הריחות המתוארים, לראות את המקומות שבספר. מרגיש שנעשה כאן מחקר תיאולוגי מעמיק, עד כדי כך שלרגעים הרגשתי שאני קוראת ספר מיתולוגיה עתיק יומין ויקר ערך, ולא ספר מהז'אנר הרומנטי-פנטזיה-אירוטי. אגב, אני לא אוהבת ספרי פנטזיה, וזה הספר השני של ניקה שסיימתי לקרוא. איכשהו, היא מצליחה להשקיט את "האנטי" שלי, וגורמת לי לרצות להיכנס לעומק עוד ועוד ועוד... נתתי 4 כוכבים כיוון שיש תיאורים מאוד חזקים של דם ושל ריחות. לי אישית מאוד קשה עם זה. יצא שנתקפתי בחילה כמה פעמים והיה לי קשה מאוד להמשיך. גם לא כל-כך אהבתי את השילוב של שד ערפדי (או ערפד שדי). אלו שני דברים שונים לחלוטין והיה עדיף לו הייתה מתמקדת באחד בלבד. בכל אופן, ממשיכה בשמחה לחלק השני:)
ברגשות מעורבים… שמעתי כל כך הרבה על הספרים של ניקה ובאתי עם ציפיות גבוהות… זה הספר בראשון שלה שקוראת וזה הרגיש כמו פרק בלוציפר 🙃 אז קצת מבאס… אבל הכתיבה מעניינת אז ניתן לה עוד צ’אנס…
📚✨ גיליתי סופרת עצמאית שכתבה על מלאכים ושדים – וזה היה הפעם הראשונה שלי בז'אנר הזה. העלילה סחפה אותי במיוחד בזכות טוויסט מפתיע באמצע שגרם לי לעצור רגע ולחשוב – וואו, זה רעיון מעולה! הספר נתן לי השראה לכתוב בעצמי על מלאכים ושדים, וזה לא מובן מאליו. יש משהו בגישה הבוטה והכנה של כתיבה עצמאית שנותן תחושה אישית ומיוחדת – ואני לגמרי מתכננת להמשיך לספר השני! אם בא לכם משהו חדש, עם נגיעות של פנטזיה, מלאכים, שדים ודמיון – שווה לתת לזה צ'אנס 🙌
הספר מדהים, הדמיון, כן, מעבר לכל דמיון.. אבל, לא בטוח מי עשה את העריכה והעימוד, בין פרק לפרק יש 3 (!) עמודים ריקים, והפרקים קצרים להפליא.. 5-6 עמודים... ממש מציק כמות הדפדוף בקורא אלקטרוני..
הספר היה אם הרבה פוטנציאל, אבל לצערי די נהרס, הסופרת מתמקדת בעיקר בחלקים הפחות מעניינים, ושוכחת מהעלילה, או יותר נכון פשוט מזניחה אותה, בקיצור התאכזבתי
אני חושבת שלרעיון של הספר היה פוטנציאל אבל הוא נאבד. בין אם זה בגלל השפה הפשוטה והרדודה שגרמה לי להרגיש כאילו חזרתי אחורה בזמן ואני קוראת שוב בוואטפאד, ובין עם זה בגלל הקצב הגבוהה של הספר וההתרחשויות בקצת זמן. לא היה זמן להתחבר לדמויות. לא סופר סיפור רקע של הדמויות המשניות (משהו שהיה אולי עשוי להוסיף כדי להתחבר יותר לדמויות..). יותר אירוטי ממה שציפיתי.. ואני חושבת שהספר הראשון פשוט קצר מידי. אני בטוחה שהיה אפשר לחבר את שתי הספרים ולהגיע אולי ל-450 עמודים אם מורידים את כל דפי המעבר המיותרים האלו בין כל פרק ומקטינים את גודל הפונט שהיה מוגדל יתר על המידה בעיניי לעומת ספרים אחרים. בקיצור לא התחברתי. לא ממשיכה לספר השני.
ספר בקצב גבוה, לא פסחתי על אף שורה. העולם די בסיסי וילדותי, ולפעמים גורם לגלגול עיניים אך הדמות צעירה וזה מובן. הסיפור עצמו מיוחד ומעניין. מלבד הדמות הראשית, היה נחמד לקבל עוד רקע על שאר הדמויות שפשוט הונחתו וסוכמו בכמה משפטים. סיימתי תוך כמה שעות.
חשבתי שזה ספר פנטזיה על שדים ומלאכים, ויש שם, אך יש גם הרבה ארוטיקה ואז זה הפך לסתם ספר ארוטיקה, רדוד ובשפה פשוטה
וואו, זה בכלל לא מה שחשבתי, ספר סתמי, עלילה בינונית, רדוד, בשפה פשוטה מצטערת שרכשתי את שני הספרים, לא ממשיכה הלאה.
בֶּלְקוֹלוֹר
לכל אותם שהותרתי מאחור,
אימא השאירה אחריה נטל, עול כבד מנשוא, שלא יכולתי לסחוב עוד על כתפיי. זאת הסיבה שאני משאירה את מכתבי האחרון, מכתב ההתאבדות שלי, כדי שלא אקלל גם אתכם באשמה שאותה אני נושאת.
חשוב לי שתבינו שאני לא עושה זאת בקלות ראש. ערכתי מחקר מקיף לפני שקיבלתי את ההחלטה לשים קץ לחיי.
קראתי מכתבים רבים של נשמות שאיתן אני עומדת לחלוק גורל דומה, אבל משום מה לא יכולתי להזדהות עם הדימויים הפואטיים שהן הציגו על אודות חייהן העגמומיים. אם כי היה דימוי אחד שתפס את תשומת ליבי — תחושה של טביעה.
כל מה שיש לי לומר על כך זה שלפחות הממזרים הללו אזרו מספיק אומץ והסתערו על העולם הגדול. כל מה שאני עשיתי כל חיי הוא לצפות מהצד באותם אמיצים בעודי כלואה באקווריום. כולם חיים — חלקם מצליחים, חלקם נכשלים — אבל לפחות הם מנסים, לעזאזל. ואילו אני עדיין מחכה לנשום את הנשימה הראשונה של חיי...
אני מקמטת את דף הנייר ומועכת אותו בכוח. בחיי, זה דרמטי כל כך ולא אופייני לי כלל. אבי ירתח. אם זה אפשרי, הוא יחזיר אותי לחיים רק כדי להרוג אותי שוב.
אני נושפת בתסכול וזורקת טיוטה נוספת אל תוך פח האשפה הצמוד לשולחן הכתיבה שלי. חרא, למה זה קשה כל כך?
שלא תטעו, הבחירה למות הייתה קלה עד כדי מגוחכת. רק המכתב הארור הזה עומד בדרכי לקבלת החופש המוחלט.
אתם בוודאי חושבים שהשתגעתי, ואני לא אופתע מכך. הרי כולם חושבים שבֶּלְקולור פֶרְמי היא משוגעת, אז למה שאתם תהיו שונים?
אני יודעת. בלקולור, נכון? אין לי ספק שהרמתם הרגע גבה בגלל שמי. כן, תפסתי אתכם על חם. ואני יודעת, הוא איטלקי להחריד. אבי העניק לי אותו כי האמין שבואי לעולם יצבע את חייה של אימי בצבעים יפים, אך שום צבע לא הצליח לחדור את האפלה שהתקיימה בה. כל שנותרתי איתו היה שם חריג, בדיוק כמותי. אולי זה היה הטריגר שעורר אצל שאר הילדים את הרצון לשים לי רגליים בכל הזדמנות מזוינת בחיי.
אם כך, מדוע בחרתי במוות על פני החיים, אתם שואלים?
עבורי התשובה היא קלה — משום שמעולם לא הרגשתי חיה באמת.
נראה שאתם מבינים את עומק הטרגדיה שנקראת "החיים שלכם" רק כשאתם מספרים בקול את הסיפור שלכם. והסיפור שלי? ובכן, אני אתן לכם להיות השופטים. אבל אני שומרת לעצמי את הזכות להיות זו שתיתן את גזר הדין הראוי לי.
משום שזה גורלם של כל הארורים.
אז בואו נריץ קצת לאחור, לא ארצה שתשפטו אותי בטרם תכירו אותי באמת.
משפחתי היגרה לניו יורק, ארצות הברית, לפני שנים רבות, אבל המבטא האיטלקי דבק באבי כאילו מעולם לא עזב את איטליה. את אימי, לצערי, לא הכרתי באמת. היא התאבדה לפני שזכיתי לצבור זיכרונות של ממש שילוו אותי בחיי הבוגרים. כל מה שנותר לי ממנה הם שברי זיכרונות שלא באמת מתלכדים לכדי משהו מהותי שאפשר להיאחז בו, אבל אפשר בהחלט להיות רדופה על ידו. אבי טוען שאנחנו שותפות לאותה הקללה. אימי חלתה בדיכאון קשה שבסופו של דבר הוביל אותה לשים קץ לחייה. היא לא השאירה מאחוריה דבר, למעט גנים דפוקים וילדה שבורה. זו אני, דרך אגב.
משום שאנחנו חולקות את אותו גן ארור, אבי שלח אותי לטיפול. כיוצא מכך, אני נוטלת כדורים מייצבי מצב רוח מיום שאני זוכרת את עצמי, ונפגשת עם ד"ר די אנג'לו על בסיס שבועי. כן, עוד איטלקייה שמסורה לאבי. למרות קיום המונח 'חיסיון רפואי' אני לא חושבת שהוא תקף בעיניה של המטפלת שלי, מפני שלאחר כל פגישה שבועית אבי בוחן אותי כפי שהוא בוחן את ממצאיו תחת מיקרוסקופ, והבעתו תמיד משדרת לי שהוא אינו מרוצה כלל מהתוצאות.
איטליה עדיין שולטת בליבו ובכל הווייתו, הוא שולט בניו יורק — והכסף שולט בכולנו. אוֹטֵלו פרמי הוא הבעלים של חברה לטכנולוגיה רפואית, משהו שקשור בהנדסה גנטית. תהרגו אותי, מעולם לא הבנתי במה בדיוק הוא מתעסק. על אף הפצרותיו שאבחר במגמות כימיה וביולוגיה ואתחיל בהכשרתי, הפסקתי להקשיב לו לפני שנים. אני היורשת היחידה של 'פרמי רפואה בע"מ' — מקורי, נכון? ועדיין, בחרתי לנשל את עצמי לפני שאבי יספיק לעשות זאת בעצמו. תמיד ידעתי שנועדתי לכישלון, אז לשם שינוי החלטתי שאני אהיה זו שתגיד את המילה האחרונה.
תמיד תהיתי למה דווקא ניו יורק מכל הערים בעולם. אבי נוהג להתלונן על כך שהוא זאב בין כבשים, גאון באומה של מטומטמים. ואם אני נולדתי כאן, לְמה זה הופך אותי?
כפי שכבר הבנתם, משפחתי עשירה כקורח. אני גרה בדירת פנטהאוז שמשקיפה על הסנטרל פארק, שמעולם לא טיילתי בו. יש לי ארון בגדים בגודל של דירה ממוצעת בניו יורק, שכמעט לא השתמשתי בו משום שבתי הספר שבהם אני לומדת דורשים תלבושת אחידה. יש בבעלותי צי רכבים שאני לא נוהגת בהם משום שיש לי נהג פרטי. יש לי כרטיסי VIP לכל האירועים, שאני לא הולכת אליהם היות שאין לי עם מי, משום שאני בלקולור פרמי המשוגעת. וזה העניין עם משוגעים, אף אחד לא רוצה להיות חבר שלהם.
סדר היום שלי כולל התעוררות, התארגנות קפדנית, ארוחת בוקר עשירה בסובין, בית ספר, לו"ז משתנה מדי יום של חוגים ושיעורים פרטיים, פגישה עם ד"ר די אנג'לו בכל יום רביעי, שכיבה במיטה ובהייה בתקרה עד שאני נרדמת. וכך בכל יום חוזר חלילה.
מחר יחול טקס סיום התיכון שלי. טקס שבו אף אחד לא ישרוק לי ולא ימחא לי כף מהקהל כי אבי נמצא בטוקיו לרגל עסקיו. אולי הנהג הפרטי שלי יואיל בטובו להצטרף אליי. מרקוס די נחמד, אבל הוא מסיים את תפקידו כבייביסיטר שלי משום שאני עוזבת מחר לקולג'. סליחה, לאוניברסיטה — כפי שנהוג לומר באירופה. אני טסה לאיטליה לכל הקיץ כדי שאספיק להתאקלם לפני תחילת הלימודים. כן, אני חוזרת לשורשים. בחירתו של אבי, כמובן. אוניברסיטת בולוניה.
אני בטוחה שחלק מכם מגלגלים עיניים וחושבים לעצמם, "איזו ילדה מפונקת. שוחה במזומנים ונשלחת לאירופה. בו־הו." אבל חיי הם לא שלי. הם בבואה דמיונית של הבת שאבי תמיד רצה ומתעקש לקבל. ואילו אני צורחת חזק כל כך ונדמה שאיש אינו שומע אותי.
אז איזו ברירה אחרת יש לי מלבד לבחור במוות? גם כך אף אחד לא ישים לב שנעלמתי. כי זה העניין בניו יורק, זו עיר שאף־אחד מנסה להיות מישהו, ואני מישהי שמנסה להיות אף־אחת.
אז אם כך, היו שלום.
אני עושה את חשבון הנפש על חיי עם הקהל המדומיין שלי כי אני לא מאמינה שאנחנו רואים את חיינו חולפים נגד עינינו לפני המוות. ואולי זה רק תירוץ למנות את כל הסיבות שבגללן אני עושה את זה, שמא אקבל רגליים קרות לפני ביצוע המעשה עצמו.
לעזאזל עם הכול.
אני נוטלת את העט וכותבת על דף חדש:
"זו לא אשמתכם. זאת הבחירה שלי." וחותמת את שמי בסוף.
זה יעשה את העבודה.
אני לוקחת את בקבוקון הכדורים מייצבי מצב הרוח, שאני נוטלת כל חיי, ושופכת את תכולתו לפי. גנבתי את אחד מבקבוקי הבורבון היקרים להחריד מארון האלכוהול של אבי — אלכוהול שמעולם לא ראיתי אותו שותה — ואני לוגמת ממנו ארוכות כדי להוריד את הכמות המוגזמת של הכדורים שממלאת את פי.
איכס! בחיי, איך אנשים שותים את החרא הזה? ועוד משלמים עליו הון תועפות? מי המשוגע כעת, אה?
תחושת צריבה מתפשטת במורד גרוני ואני מחניקה את תחושת הבחילה שמאיימת להעלות את הכדורים בחזרה. תנשמי, בל, לאט־לאט, אני אומרת לעצמי כדי לנסות להילחם בתחושת הגועל, שזה די אבסורד יחסית לבחורה שבחרה להפסיק לנשום. חה, האירוניה.
תחושת הבחילה שוככת לבסוף ואני בוהה ברחבי חדרי בעיניים מפוקחות.
אוקיי, מה עכשיו?
אני קמה על רגליי ומתהלכת בקוצר רוח. או שאולי כדאי שאשכב? כן, עדיף שימצאו אותי ישנה שנת ישרים במיטתי. זה יהיה הרבה יותר חינני מאשר שבֵּטי, מנהלת משק הבית, תמצא את גופתי מוטלת באיזו תנוחה לא מחמיאה על רצפת החדר.
כן, זה מה שעליי לעשות.
אני נכנסת למיטתי ומתכסה בשמיכה עד צווארי. בעצם, אולי כדאי שאוציא את ידיי ואשלב אותן על חזי, כמו בהלוויות שרואים בסרטים. גופות המתים נראות שלוות בארון המתים.
אני עושה זאת וממתינה למלאך המוות שיבוא לקחת אותי.
אני נושמת נשימות קצובות וארוכות וממתינה.
אוקיי.
הוא לא בא.
אני פוקחת עין אחת ומציצה בשעון לצד מיטתי. השעון מורה 23:25. אולי הוא יבוא בעוד כמה דקות וזה ייגמר בקרוב. ייתכן שזה היום האחרון שלי.
בחיי, אני מקווה שזה יהיה המצב.
שוב אני עוצמת את עיניי וממתינה.
לעזאזל, זה לוקח זמן רב מדי. אולי החישובים שלי היו שגויים. מה קורה כאן? זה נראה אחרת לגמרי בסרטים. שקרנים, כולם שקרנים.
אני פוקחת שוב את עיניי ומגלה שהשעה 23:39. אוי, אלוהים, איזה עינוי. אם זה לא יצליח, אני אשלח מכתב חריף לכל התסריטאים שכתבו אי פעם סצנות התאבדות וחשבו שזה הוגן להונות כך את הצופים שלהם.
בטני לפתע מתהפכת ותחושת הבחילה חוזרת, ובענק. אני מנסה להילחם בתחושת האיומה אך היא חזקה ממני. הקיא מתפרץ מתוכי כמו מתוך סכר שנכנע לתעצומות המים שאותם הוא מבקש לאלף, ואלה מורדים בו.
אני מקיאה את תכולת קיבתי ובוחנת את השלולית הענברית על מצעיי הלבנים. אני מגלה בין מיצי הקיבה את הכדורים המייצבים. חרא... אולי חלק מהם הספיקו כבר להתמוסס בקיבתי וזה עדיין לא אבוד. כך או כך, החינניות עפה מהחלון. נהדר.
ראשי מתחיל לפעום בכאב ואני עוצמת את עיניי בחוזקה. פאק, אולי הייתי צריכה לקחת משככי כאבים במקום. כל גופי מתכווץ בכאב. אני מביטה בשעון. השעה 23:53.
"אוי, אלוהים, עשה שזה יפסיק. בבקשה, חוס עליי, חוס על הטיפשים, ועל הטיפשה הראשית שהיא אני," אני מייללת ומתנועעת במיטתי בניסיון להקל את הכאב. הוא בכל מקום כעת. כמו סכינים שננעצות בעורי וכמו תופים שהולמים בתוכי.
אין ספק שהתסריטאים הארורים ישמעו ממני על כך לאחר שכל העניין ייגמר. אולי אפילו ארדוף אותם כשאהפוך לרוח רפאים.
הנענוע החוזר והנשנה עוזר במידה מסוימת והכאב מתעמעם. אני מהמהמת מזמור כדי להרגיע את המחשבות המלנכוליות שרצות ספרינט במוחי. אין לי מושג מהיכן אני מכירה אותו, אולי אימי הייתה נוהגת לשיר לי אותו ועכשיו הזיכרון נשלף — זו יכולה להיות מחשבה אחרונה נחמדה — היא נעימה לי ומזמנת את השלווה שאני כמהה לה.
אני משאירה את עיניי פקוחות כי מעט האלכוהול עשה את שלו, ובכל פעם שאני עוצמת את עיניי ראשי מסתחרר ומאיים להשיב את הבחילה שהצלחתי סוף כל סוף להבריח.
אני ממשיכה להמהם אך עפעפיי נעשים כבדים. אני מציצה בשעון, השעה 23:59. לפני שאני עוצמת עיניים אני מספיקה לראות שהשעה מתחלפת ל־00:00. יום חדש התחיל ואני מסיימת את חיי. החושך עוטף אותי וריאותיי כבר לא משוועות לאוויר. נדמה לי שאני מרגישה יד מלטפת כשעיניי נעצמות, אבל יכול להיות שזו הזיה מהכדורים.
כי זה הסוף שלי.
היו שלום.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
