תפילת הארורים

בֶּלְקוֹלוֹר

לכל אותם שהותרתי מאחור,

אימא השאירה אחריה נטל, עול כבד מנשוא, שלא יכולתי לסחוב עוד על כתפיי. זאת הסיבה שאני משאירה את מכתבי האחרון, מכתב ההתאבדות שלי, כדי שלא אקלל גם אתכם באשמה שאותה אני נושאת.

חשוב לי שתבינו שאני לא עושה זאת בקלות ראש. ערכתי מחקר מקיף לפני שקיבלתי את ההחלטה לשים קץ לחיי.

קראתי מכתבים רבים של נשמות שאיתן אני עומדת לחלוק גורל דומה, אבל משום מה לא יכולתי להזדהות עם הדימויים הפואטיים שהן הציגו על אודות חייהן העגמומיים. אם כי היה דימוי אחד שתפס את תשומת ליבי — תחושה של טביעה.

כל מה שיש לי לומר על כך זה שלפחות הממזרים הללו אזרו מספיק אומץ והסתערו על העולם הגדול. כל מה שאני עשיתי כל חיי הוא לצפות מהצד באותם אמיצים בעודי כלואה באקווריום. כולם חיים — חלקם מצליחים, חלקם נכשלים — אבל לפחות הם מנסים, לעזאזל. ואילו אני עדיין מחכה לנשום את הנשימה הראשונה של חיי...

אני מקמטת את דף הנייר ומועכת אותו בכוח. בחיי, זה דרמטי כל כך ולא אופייני לי כלל. אבי ירתח. אם זה אפשרי, הוא יחזיר אותי לחיים רק כדי להרוג אותי שוב.

אני נושפת בתסכול וזורקת טיוטה נוספת אל תוך פח האשפה הצמוד לשולחן הכתיבה שלי. חרא, למה זה קשה כל כך?

שלא תטעו, הבחירה למות הייתה קלה עד כדי מגוחכת. רק המכתב הארור הזה עומד בדרכי לקבלת החופש המוחלט.

אתם בוודאי חושבים שהשתגעתי, ואני לא אופתע מכך. הרי כולם חושבים שבֶּלְקולור פֶרְמי היא משוגעת, אז למה שאתם תהיו שונים?

אני יודעת. בלקולור, נכון? אין לי ספק שהרמתם הרגע גבה בגלל שמי. כן, תפסתי אתכם על חם. ואני יודעת, הוא איטלקי להחריד. אבי העניק לי אותו כי האמין שבואי לעולם יצבע את חייה של אימי בצבעים יפים, אך שום צבע לא הצליח לחדור את האפלה שהתקיימה בה. כל שנותרתי איתו היה שם חריג, בדיוק כמותי. אולי זה היה הטריגר שעורר אצל שאר הילדים את הרצון לשים לי רגליים בכל הזדמנות מזוינת בחיי.

אם כך, מדוע בחרתי במוות על פני החיים, אתם שואלים?

עבורי התשובה היא קלה — משום שמעולם לא הרגשתי חיה באמת.

נראה שאתם מבינים את עומק הטרגדיה שנקראת "החיים שלכם" רק כשאתם מספרים בקול את הסיפור שלכם. והסיפור שלי? ובכן, אני אתן לכם להיות השופטים. אבל אני שומרת לעצמי את הזכות להיות זו שתיתן את גזר הדין הראוי לי.

משום שזה גורלם של כל הארורים.

אז בואו נריץ קצת לאחור, לא ארצה שתשפטו אותי בטרם תכירו אותי באמת.

משפחתי היגרה לניו יורק, ארצות הברית, לפני שנים רבות, אבל המבטא האיטלקי דבק באבי כאילו מעולם לא עזב את איטליה. את אימי, לצערי, לא הכרתי באמת. היא התאבדה לפני שזכיתי לצבור זיכרונות של ממש שילוו אותי בחיי הבוגרים. כל מה שנותר לי ממנה הם שברי זיכרונות שלא באמת מתלכדים לכדי משהו מהותי שאפשר להיאחז בו, אבל אפשר בהחלט להיות רדופה על ידו. אבי טוען שאנחנו שותפות לאותה הקללה. אימי חלתה בדיכאון קשה שבסופו של דבר הוביל אותה לשים קץ לחייה. היא לא השאירה מאחוריה דבר, למעט גנים דפוקים וילדה שבורה. זו אני, דרך אגב.

משום שאנחנו חולקות את אותו גן ארור, אבי שלח אותי לטיפול. כיוצא מכך, אני נוטלת כדורים מייצבי מצב רוח מיום שאני זוכרת את עצמי, ונפגשת עם ד"ר די אנג'לו על בסיס שבועי. כן, עוד איטלקייה שמסורה לאבי. למרות קיום המונח 'חיסיון רפואי' אני לא חושבת שהוא תקף בעיניה של המטפלת שלי, מפני שלאחר כל פגישה שבועית אבי בוחן אותי כפי שהוא בוחן את ממצאיו תחת מיקרוסקופ, והבעתו תמיד משדרת לי שהוא אינו מרוצה כלל מהתוצאות.

איטליה עדיין שולטת בליבו ובכל הווייתו, הוא שולט בניו יורק — והכסף שולט בכולנו. אוֹטֵלו פרמי הוא הבעלים של חברה לטכנולוגיה רפואית, משהו שקשור בהנדסה גנטית. תהרגו אותי, מעולם לא הבנתי במה בדיוק הוא מתעסק. על אף הפצרותיו שאבחר במגמות כימיה וביולוגיה ואתחיל בהכשרתי, הפסקתי להקשיב לו לפני שנים. אני היורשת היחידה של 'פרמי רפואה בע"מ' — מקורי, נכון? ועדיין, בחרתי לנשל את עצמי לפני שאבי יספיק לעשות זאת בעצמו. תמיד ידעתי שנועדתי לכישלון, אז לשם שינוי החלטתי שאני אהיה זו שתגיד את המילה האחרונה.

תמיד תהיתי למה דווקא ניו יורק מכל הערים בעולם. אבי נוהג להתלונן על כך שהוא זאב בין כבשים, גאון באומה של מטומטמים. ואם אני נולדתי כאן, לְמה זה הופך אותי?

כפי שכבר הבנתם, משפחתי עשירה כקורח. אני גרה בדירת פנטהאוז שמשקיפה על הסנטרל פארק, שמעולם לא טיילתי בו. יש לי ארון בגדים בגודל של דירה ממוצעת בניו יורק, שכמעט לא השתמשתי בו משום שבתי הספר שבהם אני לומדת דורשים תלבושת אחידה. יש בבעלותי צי רכבים שאני לא נוהגת בהם משום שיש לי נהג פרטי. יש לי כרטיסי VIP לכל האירועים, שאני לא הולכת אליהם היות שאין לי עם מי, משום שאני בלקולור פרמי המשוגעת. וזה העניין עם משוגעים, אף אחד לא רוצה להיות חבר שלהם.

סדר היום שלי כולל התעוררות, התארגנות קפדנית, ארוחת בוקר עשירה בסובין, בית ספר, לו"ז משתנה מדי יום של חוגים ושיעורים פרטיים, פגישה עם ד"ר די אנג'לו בכל יום רביעי, שכיבה במיטה ובהייה בתקרה עד שאני נרדמת. וכך בכל יום חוזר חלילה.

מחר יחול טקס סיום התיכון שלי. טקס שבו אף אחד לא ישרוק לי ולא ימחא לי כף מהקהל כי אבי נמצא בטוקיו לרגל עסקיו. אולי הנהג הפרטי שלי יואיל בטובו להצטרף אליי. מרקוס די נחמד, אבל הוא מסיים את תפקידו כבייביסיטר שלי משום שאני עוזבת מחר לקולג'. סליחה, לאוניברסיטה — כפי שנהוג לומר באירופה. אני טסה לאיטליה לכל הקיץ כדי שאספיק להתאקלם לפני תחילת הלימודים. כן, אני חוזרת לשורשים. בחירתו של אבי, כמובן. אוניברסיטת בולוניה.

אני בטוחה שחלק מכם מגלגלים עיניים וחושבים לעצמם, "איזו ילדה מפונקת. שוחה במזומנים ונשלחת לאירופה. בו־הו." אבל חיי הם לא שלי. הם בבואה דמיונית של הבת שאבי תמיד רצה ומתעקש לקבל. ואילו אני צורחת חזק כל כך ונדמה שאיש אינו שומע אותי.

אז איזו ברירה אחרת יש לי מלבד לבחור במוות? גם כך אף אחד לא ישים לב שנעלמתי. כי זה העניין בניו יורק, זו עיר שאף־אחד מנסה להיות מישהו, ואני מישהי שמנסה להיות אף־אחת.

אז אם כך, היו שלום.

אני עושה את חשבון הנפש על חיי עם הקהל המדומיין שלי כי אני לא מאמינה שאנחנו רואים את חיינו חולפים נגד עינינו לפני המוות. ואולי זה רק תירוץ למנות את כל הסיבות שבגללן אני עושה את זה, שמא אקבל רגליים קרות לפני ביצוע המעשה עצמו.

לעזאזל עם הכול.

אני נוטלת את העט וכותבת על דף חדש:

"זו לא אשמתכם. זאת הבחירה שלי." וחותמת את שמי בסוף.

זה יעשה את העבודה.

אני לוקחת את בקבוקון הכדורים מייצבי מצב הרוח, שאני נוטלת כל חיי, ושופכת את תכולתו לפי. גנבתי את אחד מבקבוקי הבורבון היקרים להחריד מארון האלכוהול של אבי — אלכוהול שמעולם לא ראיתי אותו שותה — ואני לוגמת ממנו ארוכות כדי להוריד את הכמות המוגזמת של הכדורים שממלאת את פי.

איכס! בחיי, איך אנשים שותים את החרא הזה? ועוד משלמים עליו הון תועפות? מי המשוגע כעת, אה?

תחושת צריבה מתפשטת במורד גרוני ואני מחניקה את תחושת הבחילה שמאיימת להעלות את הכדורים בחזרה. תנשמי, בל, לאט־לאט, אני אומרת לעצמי כדי לנסות להילחם בתחושת הגועל, שזה די אבסורד יחסית לבחורה שבחרה להפסיק לנשום. חה, האירוניה.

תחושת הבחילה שוככת לבסוף ואני בוהה ברחבי חדרי בעיניים מפוקחות.

אוקיי, מה עכשיו?

אני קמה על רגליי ומתהלכת בקוצר רוח. או שאולי כדאי שאשכב? כן, עדיף שימצאו אותי ישנה שנת ישרים במיטתי. זה יהיה הרבה יותר חינני מאשר שבֵּטי, מנהלת משק הבית, תמצא את גופתי מוטלת באיזו תנוחה לא מחמיאה על רצפת החדר.

כן, זה מה שעליי לעשות.

אני נכנסת למיטתי ומתכסה בשמיכה עד צווארי. בעצם, אולי כדאי שאוציא את ידיי ואשלב אותן על חזי, כמו בהלוויות שרואים בסרטים. גופות המתים נראות שלוות בארון המתים.

אני עושה זאת וממתינה למלאך המוות שיבוא לקחת אותי.

אני נושמת נשימות קצובות וארוכות וממתינה.

אוקיי.

הוא לא בא.

אני פוקחת עין אחת ומציצה בשעון לצד מיטתי. השעון מורה 23:25. אולי הוא יבוא בעוד כמה דקות וזה ייגמר בקרוב. ייתכן שזה היום האחרון שלי.

בחיי, אני מקווה שזה יהיה המצב.

שוב אני עוצמת את עיניי וממתינה.

לעזאזל, זה לוקח זמן רב מדי. אולי החישובים שלי היו שגויים. מה קורה כאן? זה נראה אחרת לגמרי בסרטים. שקרנים, כולם שקרנים.

אני פוקחת שוב את עיניי ומגלה שהשעה 23:39. אוי, אלוהים, איזה עינוי. אם זה לא יצליח, אני אשלח מכתב חריף לכל התסריטאים שכתבו אי פעם סצנות התאבדות וחשבו שזה הוגן להונות כך את הצופים שלהם.

בטני לפתע מתהפכת ותחושת הבחילה חוזרת, ובענק. אני מנסה להילחם בתחושת האיומה אך היא חזקה ממני. הקיא מתפרץ מתוכי כמו מתוך סכר שנכנע לתעצומות המים שאותם הוא מבקש לאלף, ואלה מורדים בו.

אני מקיאה את תכולת קיבתי ובוחנת את השלולית הענברית על מצעיי הלבנים. אני מגלה בין מיצי הקיבה את הכדורים המייצבים. חרא... אולי חלק מהם הספיקו כבר להתמוסס בקיבתי וזה עדיין לא אבוד. כך או כך, החינניות עפה מהחלון. נהדר.

ראשי מתחיל לפעום בכאב ואני עוצמת את עיניי בחוזקה. פאק, אולי הייתי צריכה לקחת משככי כאבים במקום. כל גופי מתכווץ בכאב. אני מביטה בשעון. השעה 23:53.

"אוי, אלוהים, עשה שזה יפסיק. בבקשה, חוס עליי, חוס על הטיפשים, ועל הטיפשה הראשית שהיא אני," אני מייללת ומתנועעת במיטתי בניסיון להקל את הכאב. הוא בכל מקום כעת. כמו סכינים שננעצות בעורי וכמו תופים שהולמים בתוכי.

אין ספק שהתסריטאים הארורים ישמעו ממני על כך לאחר שכל העניין ייגמר. אולי אפילו ארדוף אותם כשאהפוך לרוח רפאים.

הנענוע החוזר והנשנה עוזר במידה מסוימת והכאב מתעמעם. אני מהמהמת מזמור כדי להרגיע את המחשבות המלנכוליות שרצות ספרינט במוחי. אין לי מושג מהיכן אני מכירה אותו, אולי אימי הייתה נוהגת לשיר לי אותו ועכשיו הזיכרון נשלף — זו יכולה להיות מחשבה אחרונה נחמדה — היא נעימה לי ומזמנת את השלווה שאני כמהה לה.

אני משאירה את עיניי פקוחות כי מעט האלכוהול עשה את שלו, ובכל פעם שאני עוצמת את עיניי ראשי מסתחרר ומאיים להשיב את הבחילה שהצלחתי סוף כל סוף להבריח.

אני ממשיכה להמהם אך עפעפיי נעשים כבדים. אני מציצה בשעון, השעה 23:59. לפני שאני עוצמת עיניים אני מספיקה לראות שהשעה מתחלפת ל־00:00. יום חדש התחיל ואני מסיימת את חיי. החושך עוטף אותי וריאותיי כבר לא משוועות לאוויר. נדמה לי שאני מרגישה יד מלטפת כשעיניי נעצמות, אבל יכול להיות שזו הזיה מהכדורים.

כי זה הסוף שלי.

היו שלום.