להקת רד הוט 3 - רוז

1

אני סוגרת את דלתות הכלוב האחרון במרפאה ומביטה בכדור האנרגיה שעומד ליד רגליי, מתנועע ומכשכש בזנבו. "אתה מוכן ללכת הביתה, בננה? זה מה שאתה מנסה להגיד לי?"

הקמע של המרפאה, הבורדר קולי בעל שלוש הרגליים, מייבב בתגובה ומתבונן בדלת בעודו מכשכש בזנבו. מיומנויות התקשורת שלו יוצאות מן הכלל. יכולתי לקרוא לו 'לאסי', אלא שהוא לא נקבה והוא תמיד מתרגש בטירוף ו... ובכן... משתגע. נדמה שהשם 'בננה' הולם אותו מפני שהוא מטורף כמו רפובליקת בננות.

"טוב. תן לי לקחת את המעיל שלי."

לפני שאני מצליחה אפילו לחשוב על להשלים את המשימה, הוא רץ אל המתלה שבמבואה כדי לתפוס את המעיל בשיניו, מושך וגורר אותו אליי. הוא מועד רק פעם אחת. המתלה לא נופל מפני שכבר למדתי שדברים כאלה צריכים להיות מקובעים לקירות כדי להישאר שלמים. בננה עדיין לא למד להתנהג בחינניות, אבל הוא עוד צעיר. אני בטוחה שבמשך הזמן הוא יבין איך לשמש לי עוזר כמעט בכל משימה, אף על פי שהוא חסר רגל.

"תודה רבה לך, אדון נחמד." אני רוכנת כדי לקחת ממנו את המעיל, מחייכת אליו בהגזמה ומגרדת את צד ראשו כדי להודות לו. "ילד טוב, מר בננה. ילד טוב."

הוא כמעט יוצא מעורו מרוב שמחה, ואיכשהו מצליח לחייך אליי בחזרה. חבל שאי אפשר לרצות את כולם בכזאת קלות כמו את הכלב הזה.

הטלפון מצלצל כשאני עושה את דרכי לעבר הדלת, וכשאני מזהה את המספר ככזה השייך לזאת שאני מחשיבה בתור עצם בגרוני — בטי בלנד ממועצת העיר — אני לוחצת על כפתור 'התעלם' ומכניסה את הטלפון אל כיס המעיל. אני עייפה מכדי להתמודד עם השטויות שלה כרגע. היא אף פעם לא כיבדה את העובדה שאני מנהלת עסק, ואם היא רוצה לדבר איתי על אודותיו, היא צריכה להתקשר אליי לטלפון שבמרפאה ובמהלך שעות העבודה, ולא בשעה שמונה בערב לטלפון הפרטי. יש אנשים...

אני יודעת טוב מאוד מה היא תגיד לי, שבקרוב תתקיים פגישה בנושא השימוש באסם הישן של משפחתי בתור מרפאה ושהדבר לא עושה חסד איתי או עם המטופלים שלי. הייתי שם, שמעתי את זה, ואני לא מודאגת, החוק לצידי.

אני נלחמת בבירוקרטים צרי האופקים האלה במשך שנים, מרגע שהחלטתי להפוך את העסק שלי — עמותה להצלת בעלי חיים — לרשמי. חשבתי שהם יהיו אסירי תודה על כך שאני מרפאת את חיות המחמד החולות שלהם במחירים מוזלים ואת חיות הבר המקומיות הפצועות ללא עלות, אבל לא... בכלל לא, מאה פעמים לא. הם רוצים לגבות ממני מיסים, לקנוס אותי ולקבור אותי כה עמוק תחת ערמת ניירות עד שאיחנק, רק משום שהם לא מסוגלים לשאת את העובדה שעד כה כל מאמציהם לשלוט בי כשלו.

אם בטי לא הייתה מנהלת נגדי מסע נקמה אישי, אני בספק אם אנשים מטעם המועצה היו ממשיכים להטריד אותי בנושא, אבל אין זעם כמו זעמה של אישה נבגדת, ובעבר בעלה הציע לי לצאת איתו. לדעתי היא פירשה זאת כדחייה מפני שהוא רצה להיות איתי ולא איתה. הוא מעולם לא הציע שוב, ואני גם לא רואה אותו ברחבי העיר, אבל לא נראה שזה משנה עבורה. די היה בעובדה שהוא רצה לצאת איתי לדייט כדי שהיא תשנא אותי. זה כמעט גורם לי לרצות לצאת איתו, רק כדי שיהיה צדק בכל הסיפור הזה, אבל אני לא יוצאת עם גברים שנושאים מטען כזה. בטי יצרה אצלי תמיד את הרושם של טיפוס שעשוי לבשל ארנב בעודו בחיים, כמו בסרט ״חיזור גורלי״.

איתה, אם זה לא דבר אחד, זה דבר אחר, אבל אני אעמוד איתנה כמו תמיד. אכפת לי רק מבעלי החיים שזקוקים לי במרפאה ומהמשפחה שלי, שאוהבת אותי. הפוליטיקאים קשי העורף האלה יכולים ללכת למצוץ שק לימונים מבחינתי.

אני לא יכולה שלא לחייך לנוכח התמונה שעולה בראשי; כולם מכווצים עם פנים מעוותות. המראה לא שונה במיוחד מהחזות היומיומית שלהם גם ללא הלימונים.

לאחר שאני מכבה את האורות ונועלת, בננה ואני עושים את דרכנו במעלה הכביש, לעבר הבית. מתחיל להיות קר וחשוך, אבל הכוכבים בוהקים ומאירים את הדרך. מעיל הפוך שלי מחמם אותי הערב אך בקרוב אצטרך להוסיף צעיף וכפפות. למרבה המזל לא מצפה לנו דרך ארוכה, כקילומטר בלבד.

אנחנו עוברים את מחצית הדרך אל הבית כשבננה עוצר ומסתובב, זנבו מזדקר באוויר ומתקשה כשהוא רוכן קדימה ומרחרח את האוויר.

אני עוצרת ומביטה מעבר לכתפי. מעולם לא פחדתי להסתובב כאן בלילה מאחר שכל השטח שעליו משתרעת הקהילה הרצונית שלנו נמצא בבעלותנו, ובתקופה הזאת של השנה כמעט אין כאן איש שיטריד אותנו, אך שפת הגוף של הכלב מוזרה מעט.

"מה קרה, 'עוגת בננה'? הרחת צבי או משהו?"

הוא מתחיל לרוץ ולנבוח כמו מטורף. גופו השחור־לבן נעלם במהירות באפלה, הרגל החסרה לא מאטה אותו כלל.

הפחד מעורר בי תחושה כאילו הרגע ליבי התהפך בכלוב צלעותיי. האם ללכת בעקבותיו, או ללכת הביתה ולהזעיק עזרה?

ההחלטה פשוטה. אם קורה משהו במרפאה, אין סיכוי שאבזבז את הזמן כדי להזעיק באופן אישי מישהו מהבית. אני מחייגת הביתה ומצמידה את הטלפון אל אוזני תוך כדי שאני מסתובבת ופוסעת במהירות לכיוון שממנו הגעתי.

"שלום," אומר הקול שאני מזהה מייד כקולה של אחותי אמרלד.

"היי, אֶם. זה כנראה שום דבר, אבל הרגע בננה רץ בחזרה למרפאה כשהוא נובח כמו מטורף. הייתי בדרכי הביתה, אבל אני צריכה לברר מה גורם להתנהגותו המטופשת."

"זה לא מה שבננה עושה תמיד? משתגע ללא סיבה?"

"לא ככה. אולי זה רק צבי או משהו, אבל אני צריכה לוודא."

"את רוצה שמישהו ילך איתך? למקרה שזה לא צבי?"

בעצמותיי מתפשטת צמרמורת. "אולי?"

"בסדר. אבקש מאחד הבחורים לצאת אלייך." היא לא נשמעת מודאגת, ואין סיבה שתישמע כך כי כנראה זה שום דבר. אני בטוחה בכך בתשעים ותשעה אחוזים. החווה שלנו היא המקום הכי בטוח בעולם. לקהילה היפית במרכז מיין אין הרבה מה להציע לחלקים האפלים של החברה.

"נהדר. תודה." אני לא טורחת לשאול אותה את מי היא מתכוונת לשלוח אליי. יש מבחר עצום מאחר שאנחנו עדיין מארחות את 'רד הוט', להקת הרוק־אנד־רול שהאימהות שלנו היו מאוהבות בחבריה מאז היותן נערות מתבגרות. הם הופיעו בביתנו לפני יותר מחודש כתזכורות מהעבר, ובאמת חשבתי שעד עתה הם כבר יעזבו.

העובדה שהם נשארו אינה עניין גדול, ובכל אופן לא אכפת לי, אבל לאחרונה האימהות שלנו קיבלו אישור לבנות תוספת לבית — שתשמש אולפן הקלטות — אז אני מניחה שכדאי שאתרגל לנוכחותם כאן כשהם לא נמצאים בסיבוב הופעות. הם השתמשו בסלון שלנו כדי לעשות חזרות, והיה ממש מדהים לראות אותם בפעולה, אבל למען האמת לא תזיק לי הפוגה קצרה מהמוזיקה שלהם. אני מאזינה למוזיקה שלהם מיום היוולדי מאחר שהאימהות שלי הן מעריצות שרופות, אבל במערכת הסטריאו התנגנה תמיד הגרסה המלוטשת, שנשלטה על ידי כפתור עוצמת השמע. השירים החדשים שלהם כנים ונועזים — שדרוג של המוזיקה הישנה שלהם — ואף על פי שכולם מסכימים שהם נהדרים, אין כפתור שליטה בעוצמת השמע, והם עדיין עובדים על הלחנים.

זה לא שאני מתחסדת או משהו כזה, אבל חלקים מסוימים בתהליך היצירה — כלומר, קללות, ויכוחים וקיטורים — קצת מוגזמים בעיניי. חיינו היו שלווים מאוד לפני שהם הגיעו, ועכשיו הכול רועש וסואן ומטורף כמו מוזיקת הרוק־אנד־רול. אני חושבת שאני טיפוס שמעדיף את קרול קינג, למען האמת, אבל לעולם לא אודה בכך בפני האימהות שלי. עבורן השמש זורחת ושוקעת עם 'רד הוט', ואני לא מתכוונת להיות זאת שתפוצץ את בועות האהבה שלהן. העובדה שחברי הלהקה גרים בביתנו גרמה לכל שלוש האימהות שלי להרגיש ולהיראות צעירות בעשרים שנה. הן עדיין מבצעות את העבודות ואת המטלות שבזכותן הקהילה שלנו ממשיכה לפעול, אך הן עושות זאת בעליזות וכששירי 'רד הוט' על שפתיהן. מעולם לא ראיתי אותן כה מאושרות.

אני אוהבת את החלק המהנה בתהליך היצירה של הלהקה, כשהם צוחקים ומתבדחים. זה קורה הרבה, במיוחד מאחר שהלהקה לא מנגנת לבד, בזמן החזרות שלוש הגרופיות האהובות עליהם נמצאות תמיד בקרבתם. אבל בכל זאת, אני מרגישה שחיי התהפכו במאה ושמונים מעלות, ונדמה שאני לא מצליחה להשיב אותם למסלולם. בעבר נהגנו לעבוד זו לצד זו בגינה הגדולה שלנו, אבל כעת, כשאני עובדת בה בשעות הבוקר המוקדמות, במרבית הפעמים אני לבדי, בלי אף אחד לצידי. לוחות הזמנים החדשים שלהן סובבים סביב הלהקה, מה שאומר שעבודות הגינון מתבצעות באמצע היום, כשאני עובדת במרפאה. האימהות שלי עייפות מפני שהן ערות בלילות, כך שקשה להן להתעורר מוקדם ולנכש עשבים או לקצור דלועים וירקות אחרים.

המרפאה נראית באופק. מוזר... חשבתי שכיביתי את האור כשיצאנו, אך מאחד החלונות בוקע זוהר עמום. ואז לפתע הוא נעלם. אולי דמיינתי את זה?

האור נדלק שוב. והוא גם זז.

כשאני מבינה שבתוך המבנה נמצא מישהו עם פנס, צמרמורת חולפת בכל גופי, מבהונותיי ועד אפי. ככל הנראה אין לכך משמעות טובה. דמי מתחיל לרתוח. אם משהו יקרה לבעלי החיים, אני אצא מדעתי, וגם אכסח למישהו את הצורה. אני מקווה מאוד שאף אחד לא מתעסק עם המטופלים שלי.

"בננה!" אני צועקת בבהלה כשאני מדמיינת אותו רץ היישר אל תוך זרועותיו של הפושע.