תשעה זרים מושלמים

1.
יָאוֹ

"אני בסדר," אמרה האישה. "אין לי שום בעיה."

ליָאוֹ היא לא נראתה בסדר.

זה היה היום הראשון שלו כפרמדיק בהתמחות. הקריאה השלישית שלו. יאו לא היה לחוץ, אבל דרוך עד מאוד, מפני שלא היה מוכן לטעות אפילו טעות של מה בכך. בילדותו טעויות גרמו לו ליילל בלי שאיש יוכל לנחם אותו, ועד היום הן כיווצו את בטנו.

אגל זיעה בודד זלג על פניה של האישה, מותיר שובל רירי באיפור שלה. יאו תהה למה נשים צובעות את פניהן בכתום. אבל זה לא היה רלוונטי.

"אני בסדר. אולי רק וירוס של עשרים וארבע שעות," היא אמרה, עם שביב מבטא מזרח אירופי.

"שים לב לכל מה שקשור למטופל ולסביבה שלו," נהג לומר ליאו פִין, המפקח שלו. "תחשוב על עצמך כסוכן חשאי שמחפש ראיות לאבחנה."

יאו התבונן באישה בגיל העמידה בעלת המשקל העודף: צללים ורודים מודגשים מתחת לעיניים בגוון ירוק־ים ייחודי, שיער חום דק שנאסף לפקעת קטנה ועגמומית בעורף. חיוורת ומזיעה, נשימה צרודה. מעשנת כבדה, אם לשפוט על פי ריח המאפרה הכבד שהדיפה. היא ישבה בכיסא עור גְבה משענת, מאחורי שולחן עצום. אם גודלו של המשרד הפינתי המפואר והנוף למפרץ שנשקף מחלונות שהשתרעו מרצפה עד תקרה העידו משהו על מעמדה בחֶברה, הרי היא עובדת בכירה. הם היו בקומה השביעית. מפרשי בית האופרה היו קרובים כל כך, שאפשר היה להבחין בַּחיפוי דמוי היהלום בצבעי לבן וקרם.

ידה האחת של האישה הייתה מונחת על העכבר. היא גללה בין האימיילים על מסך המחשב הגדול שלה, כאילו שני הפרמדיקים שבודקים אותה הם רק אי־נוחות קלה, אנשי תחזוקה שבאו לתקן נקודת חשמל. את החליפה המחויטת הכחולה־כהה שלגופה לבשה כאילו היא עונש. הז'קט היה מתוח באי־נוחות על כתפיה.

יאו אחז בידה הפנויה של האישה וחיבר לאצבעה מד דופק וריווי חמצן בדם. הוא הבחין בכתם אדמדם, בוהק וקשקשי על אמת ידה. טרום־סוכרת?

פין שאל, "מָאשָה, את לוקחת איזשהן תרופות?" הוא נהג לדבר עם המטופלים במין חופשיות נינוחה, כאילו זו שיחת חולין בארוחת ברביקיו, עם בירה ביד.

יאו שם לב שפין תמיד השתמש בשם המטופלים, שעה שהוא עצמו התבייש לדבר איתם כאל חברים ותיקים. אבל אם זה תורם לטיפול, הוא ילמד להתגבר על הביישנות שלו.

"אני לא לוקחת שום תרופה," אמרה מאשה, מבטה נעוץ במחשב. היא הקליקה על משהו בנחישות, ואחר כך הסיטה את מבטה מהמסך מעלה, בחזרה אל פין. עיניה כמו הושאלו מאישה יפה. יאו הניח שמדובר בעדשות מגע צבעוניות. "אני בריאה. צר לי שביזבזתי את זמנכם. אני בהחלט לא ביקשתי אמבולנס."

"אני התקשרתי לאמבולנס," אמרה צעירה יפהפייה כהת שיער, בנעלי עקב גבוהות ובחצאית משובצת צמודה עם הדפס יהלומים שזורים, שהזכיר את אריחי החיפוי של בית האופרה. החצאית נראתה עליה מצוין, אבל מובן שלא הייתה לזה כל רלוונטיות ברגע זה, אף על פי שטכנית היא הייתה חלק מהסביבה שיאו היה אמור לסקור. הבחורה כססה את ציפורן הזרת. "אני העוזרת האישית שלה. היא... אה... היא החווירה כמו סיד ונפלה מהכיסא."

"לא נפלתי מהכיסא!" התפרצה מָאשה.

"היא החליקה ממנו," תיקנה הצעירה את דבריה.

"הרגשתי סחרחורת לרגע, זה הכול," אמרה מאשה לפין. "ומיד חזרתי לעבודה. נוכל לקצר? אני אשמח לשלם לכם את מלוא המחיר או התעריף, או מה שאתם גובים על השירות שלכם. יש לי ביטוח בריאות פרטי, כמובן. פשוט ממש אין לי זמן לזה כרגע." היא הפנתה את תשומת לבה בחזרה לעוזרת שלה. "יש לי פגישה באחת־עשרה עם ריאן?"

"אני אבטל אותה."

"שמעתי את השם שלי?" אמר גבר מפתח החדר. "מה קורה כאן?" בחור בחולצה סגולה צמודה מדי פסע לחדר בהליכה שחצנית ובידיו תיקיות. הוא דיבר במבטא בריטי מתנשא כאילו השתייך למשפחת המלוכה.

"כלום," אמרה מאשה. "שב."

"מאשה בהחלט לא פנויה כרגע!" אמרה העוזרת האישית האומללה.

יאו הזדהה איתה. הוא לא אהב התייחסות קלת־דעת בכל מה שקשור לבריאות, וחשב שהמקצוע שלו ראוי ליתר כבוד. גם הייתה לו סלידה עזה מגברים עם שיער קוצני ומבטא מגונדר, שלבשו חולצות סגולות במידה קטנה מדי כדי להבליט את שרירי הזרוע המפותחים מדי שלהם.

"לא, לא, ריאן, שב וזהו! זה לא ייקח הרבה זמן. אני בסדר," אמרה לו מאשה בקוצר רוח.

"אני יכול לבדוק לך את לחץ הדם בבקשה, אממ... מאשה?" אמר יאו, ממלמל באומץ את שמה לפני שהשחיל את השרוול על זרועה.

"בואו נוריד קודם את הז'קט," פין נשמע משועשע. "את אישה עסוקה, מאשה."

"האמת שאני צריך את החתימה שלה על המסמכים האלה," אמר הצעיר בשקט לעוזרת האישית.

יאו חשב, האמת שאני צריך לבדוק לבוסית שלך מדדים חיוניים, בנזונה.

פין עזר למאשה לפשוט את הז'קט והניח אותו בנימוס על משענת הכיסא שלה.

"תראה לי את המסמכים, ריאן." מאשה סידרה את הכפתורים בחולצת המשי בצבע קרם שלבשה.

"אני צריך שתחתמי רק בראש שני העמודים הראשונים." הבחור הושיט לה את התיקייה.

"אתם צוחקים?" העוזרת האישית הניפה את ידיה בחוסר אמון.

"חבר, תצטרך לחזור בהזדמנות אחרת," אמר פין, ונימה חדה השתרבבה לקול הברביקיו הרך שלו.

הבחור צעד לאחור, אבל מאשה נקשה באצבעותיה שיעביר לה את התיקייה, והוא מיד קפץ קדימה והושיט לה אותה. ניכר שמאשה מפחידה אותו יותר מפין, וזה לא דבר של מה בכך, כי פין בחור גדול וחזק.

"זה ייקח ארבע־עשרה שניות לכל היותר," היא אמרה לפין. קולה התעבה במילה 'יותר' כך שהיא נשמעה כמו 'עותר'.

יאו, שרוול הלחץ־דם עדיין בידו, הצליב מבט עם פין.

ראשה של מאשה נטה על צידו כאילו שקעה בנמנום. התיקייה צנחה מבין אצבעותיה.

"מאשה?" פין דיבר בקול רם וסמכותי.

היא נשמטה קדימה ברפיון, זרועותיה על המותניים, כמו בובה.

"בדיוק ככה!" צווחה העוזרת האישית בסיפוק. "זה בדיוק מה שקרה קודם!"

"אלוהים!" הבחור בחולצה הסגולה נסוג. "אלוהים. מצטער! אני רק..."

"בסדר, מאשה, בואי נוריד אותך לרצפה," אמר פין.

פין הרים אותה מבתי השחי ויאו תפס את רגליה, גונח ממאמץ. מתברר שהיא אישה גבוהה מאוד. הרבה יותר גבוהה ממנו. לפחות מטר שמונים, וחסרת הכרה. הוא ופין הניחו אותה יחד על צידה על השטיח האפור. פין קיפל את הז'קט שלה ושם אותו ככרית תחת ראשה.

זרועה השמאלית של מאשה התרוממה מעל ראשה, נוקשה וזומבית־משהו. כפות ידיה נקפצו לאגרופים עוויתיים. היא המשיכה להתנשם נשימות קטועות שעה שגופה המשיך בשלו.

היה לה התקף.

התקפים הם מראה מטריד, אבל יאו ידע שצריך להמתין שיסתיימו. לא היה סביב צווארה של מאשה שום דבר שיאו היה צריך לרופף. הוא סקר את המרחב סביבה, ולא ראה דבר שראשה עלול להיחבט בו.

"זה מה שקרה קודם?" פין הרים את ראשו אל העוזרת.

"לא. לא, קודם היא כאילו התעלפה." העוזרת האישית פעורת העיניים צפתה בהם, מזועזעת אך מרותקת למראה.

"יש לה היסטוריה של התקפים?" שאל פין.

"אני לא חושבת. לא יודעת." תוך כדי דיבור דישדשה העוזרת לאחור אל דלת המשרד, אל התגודדות של עובדי חברה טיפוסיים שהתקבצו שם. מישהו החזיק טלפון סלולרי וצילם, כאילו ההתקף של הבוסית שלהם הוא מופע רוק.

"תתחיל בלחיצות." עיניו של פין היו שטוחות וחלקות כמו אבנים.

לרגע — לא יותר משנייה, ובכל זאת רגע — יאו לא עשה כלום, בעוד מוחו מתאמץ לעבד את מה שקרה הרגע. הוא לעולם לא ישכח את הרגע הקפוא הזה של חוסר הבנה. הוא ידע שדום לב יכול להתבטא בתסמינים דמויי התקף ובכל זאת פיספס את זה, מפני שמוחו היה משוכנע לחלוטין, ובטעות, שהמטופלת הזאת חווה התקף. אלמלא פין, יאו היה מתיישב וצופה באישה חווה דום לב בלי לעשות כלום, כמו טייס שמטיס מטוס לתוך הקרקע מפני שהוא סומך מדי על המכשירים המשובשים שלו. המכשיר המובחר ביותר של יאו היה מוחו, ובאותו יום הוא היה משובש.

הם נתנו לה שני שוקים חשמליים אבל לא הצליחו לייצב את קצב הלב. מאשה דְמיטריצֶ'נקוֹ הייתה בדום לב מוחלט כשהם נשאו אותה מחוץ למשרד הפינתי, שאליו לעולם לא תשוב.