פרולוג
לפעמים את מככבת במופע פומבי קטן, קומדיה, טרגדיה או מלודרמה.
את רצה בבוקר לאוטובוס, עם תיק המסמכים מתנופף בעליזות ואז מועדת ונופלת על המדרכה כמו ילדה בגן. את לכודה בדממת נשימות כבדות במעלית צפופה, כשאהובך אומר משהו מרתיח (מה אמרת?), או שהבת שלך שואלת שאלה חסרת טקט או שאימא שלך מתקשרת אלייך לנייד וצווחת אזהרות קשות. את מדשדשת על פני שורת ברכיים בקולנוע, מוארת באור הטריילרים כשהפופקורן שלך צונח פתאום לחיקו של זר. עובר עלייך יום של אומללות מצטברת שבו את נאלצת להתווכח בפראות עם מישהו בעמדת כוח: פקידת בנק, עובד במכבסה, ילדה בת שלוש.
את יכולה להתעלם מהצופים המחייכים בשתיקה, לנעוץ בהם מבט או למשוך כתפיים בהומור. אם את טיפוס ראוותני את עשויה לקוד קידה קטנה. לא ממש משנה מה תעשי, שכן אין לך שליטה בתפקיד שאת ממלאת באנקדוטה, שהם כבר עסוקים בניסוחה. במידת הצורך, הם ישדדו ממך עוד יותר כבוד עצמי.
זה מה שקרה לשלוש נשים, בליל יוני קר אחד בסידני. (למען האמת, זה קרה להן כל חייהן, אבל הפעם המופע היה מרהיב במיוחד.)
התפאורה היתה מסעדת פירות ים שוקקת, שהמדריך לאוכל טוב בסידני הכתיר כ״שופעת הפתעות״, והבודדים שלא צפו בהן היו סועדים בעלי נימוסים מופלגים. כל היתר נעצו בהן מבטים משועשעים להפליא.
תוך שעות ספורות שוחזרה התקרית הקטנה במילים ותנועות, לצהלתם של שמרטפיות, שותפים לדירה ובני זוג שהמתינו בבית. למחרת בבוקר, סופרו לפחות שתים־עשרה גרסאות של האירוע במשרדים, בתי קפה, פאבים ובתי ספר יסודיים. חלקן היו מצחיקות, אחרות מסויגות. רבות צונזרו, אחדות הפכו עסיסיות אף יותר.
מובן שאף גרסה לא דמתה לאחרת.
קטטת יום ההולדת
אתמול בלילה? עמוס.
לא חבר, לא עמוס מהסוג הזה. הבליינד דייט היה אסון.
לא, זה לא היה מהר מדי אחרי שרה. אמרתי לך, אני מוכן. הבעיה היתה הקול שלה. זה היה כמו לנסות להקשיב למישהי בקו טלפון משובש.
אני לא בררן, לא שמעתי מה היא אומרת! יש גבול לכמה פעמים אני יכול לבקש ממישהי שתחזור שנית. בסוף זה נהיה מוזר מדי. כל הלילה רכנתי על השולחן בעיניים מכווצות, מפריח ניחושים פרועים על מה שהיא לוחשת שם. בשלב מסוים גיחכתי בהערכה בתגובה למה שחשבתי שהוא שורת מחץ, אבל הבחורה המסכנה נראתה מבועתת.
בהחלט יכול להיות שהיא נחמדה. היא פשוט צריכה מישהו עם אוזניים יותר טובות. עדיף ביוניות.
אבל שכח את הדייט. אני בטוח שהיא כבר שכחה. האמת, שבטח לא, כי כמו שאמרתי היה... עמוס.
המסעדה היתה מפוצצת והשולחן שלנו היה צמוד לשולחן של שלוש נשים. בהתחלה אפילו לא שמתי לב אליהן, כי הייתי עסוק בשכלול כישורי קריאת השפתיים שלי. הסתכלתי עליהן לראשונה, כשרצועת התיק של אחת מהן הסתבכה במשענת הכיסא שלי.
היא נראתה טוב. אין ספק. למרות שהיתה לי העדפה ברורה ל — אבל אני מקדים את המאוחר.
אז ככה, בהתחלה היה ברור ששלושתן עושות חיים, הן התפוצצו מצחוק, שהלך והתחזק מרגע לרגע. בכל פעם שהן צחקו, הדייט ואני חייכנו זה לזה בעגמומיות.
בסביבות אחת־עשרה התעודדנו כי התחלנו לראות את הסוף. קיבלנו את תפריט הקינוחים והיא הציעה לי בשפת הסימנים שניקח עוגת גבינה אוכמניות. ברור שלא הרסתי את הערב סופית בציון העובדה שאני לא אוהב מתוק. מה הסיפור של נשים עם אכילת קינוח משותפת? זה כל כך משמח אותן.
אבל לא הספקנו להזמין, כי בדיוק אז התחיל האקשן. כיבו את האורות במסעדה והופיעו שלוש מלצריות, סוחבות שלוש...
עוגות יומולדת עצומות, מה אני אגיד לך!
אז אמרתי לתומס, אלוהים ישמור! שלוש עוגות! עוגה לכל אחת! ועל כל עוגה זיקוק מרעיש כזה, שאני באופן אישי חושבת שהוא סכנת נפשות. ואז הן שרו יומולדת שמח — שלוש פעמים! לדעת תומס זה היה מגוחך. כל יומולדת שמח היה יותר קולני ורועש מהקודם ובסוף כל המסעדה הצטרפה לשירה.
חוץ מתומס, כמובן. כל הערב הוא היה עצבני בגלל ההמולה של שלוש הבחורות. הוא אפילו התלונן למלצרית! לי הן נראו צעירות חמודות במצב רוח מרומם. בהתחלה לפחות. זאת שבהיריון חייכה אליי חיוך מאוד מתוק כשהלכה לשירותים.
שלושתן אכלו פרוסות נדיבות מאוד מהעוגה שלהן! היה ברור שהן לא בדיאטה! וכולן טעמו גם מהעוגות האחרות. בעיניי זה היה נחמד.
אז ככה שהצצתי לעברן מדי פעם. הן סיקרנו אותי משום־מה. שמתי לב שאחרי העוגות כל אחת הקריאה משהו. לי זה נראה כמו מכתבים. אין לי מושג מה היה במכתבים, אבל כעבור כמה שניות התחילו צרחות איומות!
שאלוהים יעזור לי! איזה ריב! כולם הסתכלו עליהן. תומס היה מזועזע.
אחת מהן דחפה את הכיסא שלה לאחור ונעמדה. בחיים לא ראיתי מישהי כועסת כל כך! הפנים שלה התכסו כתמים אדומים בוהקים, והיא נופפה במזלג וצרחה — כן, צרחה.
לא בטוח שאני מסוגלת לספר את החלק הזה.
טוב, בסדר. תתקרבי ואני אלחש לך.
היא צרחה, 'שתיכן...
...חירבנתן לי את החיים!'
ואני חשבתי לעצמי, מה קורה כאן לעזאזל?
בדיוק אמרתי לסם שאני הולכת לקבל טיפ רציני משולחן שש, כי הן מה־זה נהנות ודי שיכורות.
אפילו זאת שבהיריון שתתה שתי כוסות שמפניה, וזה לא כזה מומלץ, נכון? אם את שותה בהיריון לא יוצא לך תינוק מפגר או משהו כזה?
אבל מה שלא ייאמן זה מה שהיא עשתה לאחותה. גם אני כועסת לפעמים על אחותי, אבל זה — וואו! והן עוד שלישייה!
הזכרתי את זה שהן היו שלישייה?
הן יצאו לחגוג יחד יום הולדת שלושים וארבע. לפני זה אף פעם לא פגשתי שלישייה והן היו די חברותיות, אז שאלתי כל מיני שאלות. שתי הבלונדיניות היו זהות. זה היה מה זה מבהיל! מרגע שזה נודע לי לא הצלחתי להוריד מהן את העיניים. זה היה כמו ״מצא את ההבדלים״. מוזר.
אחת מהן אמרה שזה נהדר להיות בשלישייה. היא מתה על זה! השנייה אמרה שזה נורא, שהיא מרגישה כמו מוטנטית או משהו כזה. השלישית אמרה שזה שום דבר, לא סיפור, לא שונה מכל משפחה אחרת.
ואז הן התחילו להתווכח על איך זה להיות שלישייה. אבל ויכוח ידידותי, משעשע.
בגלל זה לא האמנתי כששמעתי שהן מתחילות לריב. לריב ממש, כאילו הן פשוט מתעבות אחת את השנייה. זה היה די מביך, את יודעת? כמו לעשות בפומבי משהו פרטי לגמרי.
סם אמר לי להסיח את דעתן עם קפה אז ניסיתי לשמור על הבעה רגילה, התקרבתי לשולחן שלהן ואז זה קרה.
אני אומרת לך, הייתי כל כך המומה, שהספלים שיקשקו לי בידיים.
את מכירה את שני המאובנים שמגיעים חמישי כן וחמישי לא? השמנה שתמיד מזמינה קרם ברולה ובעלה הכחוש שמסתובב כאילו תקוע לו מקל בתחת? בכל מקרה, היד שלי רעדה כל כך, שהקצף מהקפוצ'ינו עף לי על הקרחת שלו!
טוב, טוב! תעשי לי טובה, אני מנסה לתאר לך מה קרה!
אז אחת הבנות קמה ומתחילה לצרוח על אחותה, כן? ותוך כדי צעקות היא דוקרת את האוויר עם מזלג פונדו.
הן הזמינו למנה ראשונה את הפונדו המיוחד. בעצם, כשאני חושבת על זה עכשיו, זאת אשמתי שהמזלג עדיין היה על השולחן.
וואו. אני מקווה שזה לא אומר שיתבעו אותי או משהו. חה.
בקיצור, הבחורה הזאת מחזיקה את המזלג וצורחת כמו פסיכית. ואז היא זורקת את המזלג על אחותה. את קולטת?
והמזלג נתקע בבטן של זאת שבהיריון!
והיא יושבת שם, מסתכלת למטה, על המזלג שתקוע בבטן הגדולה. זה נראה כל כך מוזר.
זאת שזרקה את המזלג עומדת שם עם היד קפואה כאילו, באוויר. כאילו היא מנסה לבלום נפילה של כוס או משהו, אבל היא מבינה שזה מאוחר מדי.
ואז — תקלטי — היא מתעלפת.
לא, לא זאת שבהיריון. זאת שזרקה את המזלג.
היא פשוט קורסת ונופלת — ממש בכבדות — על הרצפה ובדרך למטה הסנטר שלה נתקע, בבום חזק, במשענת הכיסא.
אז היא שוכבת על הרצפה, לגמרי לא בעניינים.
זאת שבהיריון, רק יושבת ומסתכלת בשתיקה על המזלג שבולט לה מהבטן. היא מסתכלת עליו במין חולמנות כזאת ואז היא נוגעת בבטן שלה, שולפת את המזלג והוא מכוסה דם! זה היה מה־זה דוחה!
המסעדה שקטה. דממה רועמת. כולם פשוט יושבים ומסתכלים עליהן.
האחות השלישית פולטת מין אנחה כזאת ומנענעת בראש כאילו זה לא כזה סיפור, היא רוכנת מתחת לשולחן, מרימה את התיק שלה ושולפת...
...טלפון נייד ומתקשרת לאמבולנס בשביל שתיהן.
אחר כך היא התקשרה אליי ופגשתי אותן בבית החולים. בחיי! איזה בלגן.
שאלוהים יעזור לי, הן כבר בנות שלושים ומשהו ומתנהגות כמו ילדות. זורקות דברים אחת על השנייה בציבור! זה כל כך מביש. ועוד ביום ההולדת שלהן!
אני חושבת ששלושתן צריכות ללכת לטיפול אצל פסיכיאטר מוצלח. באמת.
זוכר את המסעדה בעיר, כשהן היו קטנות? זוכר? המנהל ביקש שנעזוב אחרי שלין זרקה כוס לימונדה על קטריונה. איזה פיאסקו! בחיים לא הייתי מושפלת ככה. שלא לדבר על בקבוק השיראז המצוין שהשארנו שם. קאט קיבלה ארבעה תפרים באותו יום.
אני מאשימה אותך, פרנק.
לא. זה דווקא הגיוני לגמרי.
אם אתה רוצה אתה יכול לחלוק את האשמה עם כריסטין.
כריסטין, פרנק, היא האישה שבגללה פירקת את הנישואים שלנו. וזאת העדות המושלמת למידת המעורבות הנפשית שהיתה לך בתקרית הקטנה והמזוויעה ההיא.
אני לא נסחפת, פרנק! התפרקות הנישואים ללא ספק הזיקה לבנות שלנו. התקרית היום לא היתה סבירה! גם יחסית לשלישייה!
הייתי עם רואה החשבון כשהיא התקשרה אליי. נשארתי בלי מילים!
הרי לא יכולתי להגיד, ״סלח לי, נייג'ל, הבת שלי שברה את הלסת, כשהתעלפה מרוב הלם על זה שזרקה מזלג פונדו על אחותה שבהיריון!״
היית צריך לראות אותן כשהגעתי לבית החולים. הן ציחקקו! התייחסו לכל העסק כאילו זאת בדיחה מצחיקה להפליא. הן כל כך מכעיסות אותי.
אני לא מצליחה להבין אותן.
אל תעמיד פנים שאתה מבין אותן יותר ממני, פרנק. אתה לא מדבר איתן. אתה מפלרטט איתן.
הן גם הדיפו ריח לא נעים של שום. מסתבר שהן אכלו פונדו פירות ים או משהו כזה למנה ראשונה. באמת, איזו בחירה משונה! זה נשמע בלתי אכיל ממש.
לדעתי יש להן גם בעיית שתייה.
אני לא מבינה מה מצחיק בזה, פרנק. התינוק היה עלול להיפגע. הוא היה עלול למות.
הבת שלנו היתה עלולה לרצוח את הנכד שלנו!
אלוהים אדירים, היינו עלולים להופיע בעמוד הראשי של הדיילי טלגרף.
לא, אני לא חושבת שאני מגיבה בדרמטיות. ממש לא.
כן, ברור שזה גם מה שאני רוצה לדעת. זה הדבר הראשון ששאלתי כשהגעתי לשם.
"מי לכל הרוחות התחילה?"
