מאגן הקרפטים ועד הים התיכון

סיפורו של הספר

אפשר לכתוב ספר שלם על סיפורו של כל ספר. במקרה של ספר זה, כל סיפור המתומצת ראוי לתשומת לב.

כמי שחוקרת מזה זמן רב את המורשת התרבותית-רוחנית של יהודי הונגריה, את ההקשרים היהודיים של הספרות ההונגרית ואת פועלם של הישראלים יוצאי הונגריה, לא יכולתי להתעלם מסימני הקריאה הרבים בהם נתקלתי כאשר בחנתי את המסמכים, את העיתונות, את המחקרים או הביוגרפיות של העולים דוברי הונגרית. כל אלה מוכיחים כי מדובר בהיסטוריה מרתקת ומסועפת אשר לא זכתה עדיין למחקר מקיף ומעמיק.

במשך העשורים שלאחר עלייתם, התרכזו הישראלים דוברי ההונגרית בעברם הרחוק, ולא הקדישו תשומת לב רבה למלאכה המגוונת ומלאת ההישגים שעשו למען הקמתה ופריחתה של המדינה היהודית. העולים אשר הגיעו לארץ מסוף המאה התשע-עשרה ועד מלחמת העולם השנייה, היו טרודים בהישרדות היום יומית הקשורה להקמת המדינה ובמאמצים לא פשוטים לסייע לבני משפחתם ולחבריהם להימלט מן התופת הצפויה להם באירופה. הגל הבא של העולים דוברי ההונגרית — אלה אשר הגיעו לאחר השואה והקמת המדינה — עסקו רבות בעברם כדי לעבד את הטראומה שחוו במולדתם. קהילה זו רצתה בכל מאודה להיטמע בהונגריה (״מקום מושבם מזה אלף שנה״, כדברי אלכסנדר שייבר), ומלבד מספר מצומצם של מדענים וסופרים בולטים לא הקדישה תשומת לב לעברה הייחודי והעשיר. רק במבט לאחור, מישראל, הבינו חברי הקהילה עד כמה עמוקה ההיסטוריה של יהודי הונגריה. סיפורם הארוך מתחיל כסיפור הצלחה אך מסתיים בהרס ובחורבן. חלק מתהליך גיבוש זהותם החדשה בביתם החדש התבטא בדיונים על הצלחה מדומה זאת. הקהילה הדוברת הונגרית בישראל פרסמה שני ספרים בהונגרית — במלאת עשר ועשרים שנה להקמת המדינה — אך כותבי ספרים אלה התמקדו בהצגת המדינה ובקידומה יותר מאשר ציון במקומם הם ותפקידם במדינה.

הסופרים בני הקהילה הדוברת הונגרית בישראל פרסמו ספרים בהונגרית אשר עסקו בעיקר בסיפורה של ה'מדינה שבדרך' (אליהו ישורון, לוחמי החירות, 1985) ובסיפורה של מדינת ישראל (דן עופרי, ששת ימי הניצחון של ישראל, 1998). קבוצה שנייה של סופרים עסקה באיסוף זיכרונות מהשואה (למשל — קובץ המאמרים אנו עדים בעריכת ארווין ג׳ גלילי, 1969) או בהצגת הדמויות הבולטות בהיסטוריה של יהודי הונגריה (ארבעת הכרכים של אמיל פוירשטיין, קומץ פרחים, 1991-1986). 'האגודה לחקר תולדות יהודי הונגריה' סיכמה את האירועים המרכזיים בהיסטוריה של יהודי הונגריה בקובץ מחקרים בשפה העברית (יהודי הונגריה: מחקרים היסטוריים, חברי המערכת: משה אליהו גונדה, י׳ יוסף כהן, יהודה מארטון, 1980). ספרים אלה, שצוינו כדוגמה, נועדו להעמיק את הידע של העולים דוברי ההונגרית על עצמם, ולצד זה ביקשו להכיר בפני הקהל הרחב במולדת המחודשת את מורשת יהודי הונגריה.

במרוצת השנים, החלו שני ניסיונות (נפרדים, ככל הנראה) לעריכת לקסיקון. אין בידינו מידע מדויק על התקופה הנדונה, אך נראה כי ניסיונות אלה נערכו בשלהי שנות השבעים-תחילת שנות השמונים. לקסיקון אחד נשא את השם יהודים-הונגרים בכל העולם. עורכי הספר פנו בשמו של העורך הראשי דן עופרי אל דמויות מפתח אחדות שנועדו להיכלל בלקסיקון בבקשה למלא שאלון ולהמליץ על אנשים נוספים הראויים להיכלל בו. השני נשא את השם לקסיקון יהודי הונגרי. גם כאן, עבד צוות עורכים על הספר, והשלים, כדוגמה ללקסיקון המתוכנן, חוברת בת ששה-עשר עמודים הכוללים ביוגרפיות, תמונות דיוקן וקריקטורות של דמויות אשר שמותיהם מתחילים באותיות A ו-B. שני הלקסיקונים אמורים היו להיות אסופה ביוגרפית של יהודים מהונגריה או יהודים דוברי הונגרית, ללא תלות בתקופת חייהם ובמקום מגוריהם.

לתוכניות הללו, שצוינו רק לשם דוגמה — קדמו הצעות נוספות. שנדור גרבאי הציע להקים מכון הונגרי יהודי, אשר ייעודו יהיה ״לשחזר את חייה של יהודי הונגריה למען ההיסטוריה של מדינת ישראל״ (אוּי קלט, 4 בספטמבר, 1955). בדומה למכונים קודמים ינסה המכון להוכיח כי אחרי חורבן הקהילות שחיו בגולה התגבש העם היהודי, וכי ראוי הוא כי חשבונות הנפש על עברן של הקהילות השונות ייעשה בבית המחודש, כהיסטוריה משותפת של העם כולו. מחשבה זאת הנחתה גם את 'ההתאחדות ההונגרית-יהודית העולמית', כאשר ייסדה את 'מכון התרבות ההונגרי-יהודי' ״להצלת ערכיה התרבותיים של יהודי הונגריה, למען הדורות הבאים״. בין התוכניות הראשונות עלה הרעיון לעריכת קובץ מחקרים בשפה האנגלית; תיעוד בתמונות של ההיסטוריה של בתי הכנסת בהונגריה; כתיבת ההיסטוריה של התנועה הציונית בהונגריה. בשנות השישים התפרסמו בזה אחר זה קריאות נלהבות לאיסוף חומרים, לעריכת תערוכות, והוציא לאור של כתבי עת (חלק מהצעות אלה נידונות באחד המאמרים של ספר זה). אחד הספרים האחרונים המייצגים קו מחשבה זה הוא הספר בארץ הגר, שראה אור בעריכתי באנגלית ובהונגרית, ואשר הציג את ההיסטוריה של יהודי הונגריה מראשיתה ועד לשואה (In the Land of Hagar, Beth Hatefutsoth / Ministry of Defence Publishing House, Tel-Aviv, 2002; Hágár országa, Antall József alapítvány / Kossuth Kiadó, Budapest, 2009).

כבר בשנות החמישים החלה העיתונות ההונגרית בישראל להתריע כי היישוב ההונגרי לא השכיל להדגיש בפני הציבור הישראלי את נוכחותו בחברה הישראלית ואת השתלבותו בבניית המדינה. לדעת העיתונות, העדיפו אנשי היישוב ההונגרי לתלות את 'אשמת' חוסר ההערכה בציבור הישראלי, אשר לדעתם המעיט בערך עבודותיו ה'הונגרים'. בין הראשונים אשר הציגו את פועלם בישראל כהגשמת מאווייהם היו חברי האספה לציון מאה סמסטרים של 'המכביאה', הארגון הציוני שנוסד בהונגריה ב-1903, (כנס בחיפה, 1954). מאוחר יותר כתב דוד גלעדי ספר על פועלם הפורה של המהנדסים שעלו בשנת 1920 וב-1921.

במרוצת השנים התפרסמו כתבות על דמויות בולטות וכן מחקרים אחדים, אך עדיין, המקורות החשובים ביותר למידע על הישראלים דוברי ההונגרית מצויים בעיתונות ובמסמכים משפחתיים. כאשר התגבשה התוכנית של ספר זה, נדרשתי למצוא את החוקרים הרלוונטיים (לא בהכרח בעלי רקע הונגרי), שעסקו, כל אחד בתחומו — במדענים, רופאים, סופרים, מהנדסים, מוזיקאים, שחקנים ועיתונאים. בין אלה 'הסתתרו' ישראלים דוברי הונגרית. יצאתי למצוא את המשפחות אשר עדיין לא הספיקו לחשוף את המגירות הישנות, לפתוח את הארגזים הנשכחים או להציץ אל המזוודות אשר בבוידעם, כדי להקשיב לסיפורן ולעיין יחד אתן באלבומים הישנים. כולם התגייסו בהתלהבות ובמסירות לעבודה הזאת, אשר היקפה הלך וגדל. כולנו האמנו כי זאת מלאכה חשובה אשר הייתה צריכה להיעשות מזמן, כדי לחשוף את הקבוצות השונות הדוברות אותה שפה, ואת חלקם בפיתוח הבית הלאומי המתחדש — מדינת ישראל.

לא קל היה למצוא ישראלים דוברי הונגרית. בזמנו, כאשר נקלטו העולים בנמלים, נדרשו לדווח על ארץ מוצאם, לא על שפת אמם. ישראלים דוברי הונגרית היו בין יוצאי צ'כוסלובקיה, רומניה יוגוסלביה. עם השנים אימצו רבים מהעולים שמות משפחה עבריים — ובכך הקשו עוד על איתורם כדוברי הונגרית. עלתה השאלה על התקופה בה ראוי להתמקד. בשאלה זאת הכריעו הכתבות השונות, שהלכו והתרבו. היה זה פשוט למדי לקבוע את נקודות ההתחלה, את היישובים הראשונים, את תחילת ההתיישבות החרדית ב'בתי הוּנגרין' בירושלים, אך נקודות הסיום נקבעו רק עם עריכת הכתבות הרבות. בשנות השבעים והשמונים בשלהי חייהם האקטיביים של העולים שהגיעו לארץ בין שתי מלחמות העולם ואחרי השואה, הסתיימה תקופה גם בהיסטוריה של הישראלים דוברי ההונגרית. תוך כדי העבודה התבהר ליכי הכתבות הרבות משרטטות גם את ההיסטוריה של ישראל לאורך מאה שנה.

סוגיה מעשית נוספת שהייתי צריכה לפתור נוגעת בקידום פרויקט מורכב ורבגוני הזה, הבנוי סביב קבוצות שונות אשר המכנה המשותף ביניהן הוא שפת אמם. המוזיקאים דוברי ההונגרית השפיעו על חיי המוזיקה ועל החינוך המוזיקלי בישראל וחותמם ניכר עד עצם היום הזה. תלמידיהם של המוזיקאים הללו כיום מוזיקאים מבוקשים המופיעים בארץ ובעולם נענו בשמחה לאתגר והופיעו בהתנדבות בסדרת הקונצרטים המיוחדים שנערכו ברחבי הארץ.

במסגרת הפרויקט נכתבו טקסטים בז'אנרים שונים — מאמרים המסכמים עבודות מחקר מקיפות, פובליציסטיקה, זיכרונות, מכתבים, קטעי יומן, כתבות דיוקן וכאלה, המבוססות על ראיונות. התמונות הרבות, שרובן נשתמרו במשפחות, המחישו את סיפורם. כך נולד ספר יוצא דופן, הכולל כתבות באופי מגוון ובסגנונות שונים, אך בו בזמן מקפיד על סדר כרונולוגי ועל קו מנחה ברור.

בדומה לקהילות אחרות גם דוברי ההונגרית הביאו עמם את המנהגים של ארצותיהם הקודמות, את צורת החשיבה, שאין לנתקה משפת האם, את ההשכלה, הידע, את התוכניות והשאיפות. מתוך מגוון השפות והאוצרות הרוחניים, השכילו יוצאי הגלויות השונות לבנות יחדיו את העולם החברתי, הכלכלי, הביטחוני, התרבותי והמדעי של ישראל. מתוך מגוון עצום הזה מבקש ספר זה להציג את דוברי ההונגרית. כמובן שאין אנחנו יכולים להזכיר את כולם, ולהציג כל דמות. לא יכולנו לשאוף לשלמות, די לנובכך כי הנכדים והנינים אשר ידפדפו בספר יכירו בו את חלקי העבר. כמובן יהיה זה שכרנו אם הדורות הבאים אשר ירצו לגלות את סיפוריהם של הישראלים דוברי ההונגרית, יוכלו למצוא על המדף נקודת התחלה ראויה.

***

לא הכבדנו על הקריאה בהוספת הערות ותאריכים. בסוף הספר ימצא הקורא ביוגרפיות קצרות של הכותבים, ביבליוגרפיה נבחרת ואת רשימת המקורות של האיורים. במפתח השמות הוספנו את תאריכי הלידה והפטירה, את תאריך העלייה ואת הפרסים החשובים שהוענקו לאנשים בישראל. לצערנו, במקרים רבים לא הצלחנו לשחזר את כל הפרטים. רשימת התורמים בפרויקט נמצאת גם היא בסוף הספר.

כיוזמת והעורכת של ספר זה, כאשר יצא לאור, אני רוצה להודות לכל מי שקיבל בהתלהבות את הרעיון, עזר להגשים אותו, והשתתף בעבודה: כותבי המאמרים, המתרגמים, הצלמים, הגרפיקאית אשר טיפלה בחומרים הדיגיטליים והמודפסים הקשורים לספר ולקונצרטים, ולכל המשפחות שמסרו חומרים לספר. אני רוצה להודות שוב למוזיקאים שלקחו חלק בקונצרטים, לקהל שהגיע לשמוע אותם, לקרנות, לארגונים ולאנשים הפרטיים שתמכו במלאכה הרבה ואפשרו לפרויקט הזה לקרום עור וגידים. תודה מיוחדת לעורך הראשי גבּור ברניי ולהוצאת הספרים 'גונדולט' בבודפשט — המו״ל של הספר.

בעצב רב נאלצים אנחנו לציין כי מירה זכאי, דן ריזינגר, מרים מרקוביץ', יהושע בלאו, מרים נבו, ישראל װײזר, ראובן צור, ראובן פאונץ כבר אינם איתנו, ולא יזכו לראות את הוצאתו לאור של הספר.

אריאל פלדשטיין

תיאודור הרצל תבנית נוף מולדתו

תיאודור הרצל החל לכתוב את יומנו בתחילת חודש יוני 1895. משפטיו הראשונים מציינים את שהתחולל בנפשו פנימה:

זה כמה זמן אני שוקד על יצירה שאין שיעור לגדולתה. היום אינני יודע אם אגיע לסיומה. היא נראית כחלום אדיר. כבר ימים ושבועות היא ממלאת אותי כולי עד אובדן החושים, מלווה אותי לכל מקום, מרחפת מעל לשיחותי הרגילות, מציצה מעבר לשכמי אל עבודת העיתונאי שלי, המצחיקה בקטנותה, טורדת אותי ומשכרת אותי.

משלב זה ואילך הוא משתף את הקורא במחשבותיו, ברעיונותיו ובמעשיו היום-יומיים. אולם אנו, הקוראים, סקרנים לדעת מה עבר עליו במהלך שלושים וחמש השנים שקדמו לשלב הופעתו על בימת ההיסטוריה, לבחון את פרקי הילדות והבחרות, התקופה שבה נזרעו הזרעים שנבטו לבסוף רק בשנת 1895. משפחתו, הסביבה שגדל בה, המפגש הראשון עם גילויי האנטישמיות, ידיעת ההיסטוריה של העם היהודי, היכרותו עם אורח החיים ומנהגי היהדות ועולמו התרבותי — אלו הן השכבות שבהן נתרגו השורשים לפעילותו הציבורית והמדינית ושהצמיחו לימים את הפרי הבשל, מדינת היהודים, שחולל תמורות מפליגות בקרבו ובקרב העם היהודי אותו ביקש לגאול.

ראובן בריינין, אחד הביוגרפים הראשונים של הרצל, עמד על הבעייתיות בכתיבת פרקים אלו בחייו של הרצל: "לא היה איש גדול אחד בעולם, שהוריו ומוריו ידעו בילדותו או בנערותו מה שהוא עתיד להיות לעמו או לכל האנושות, ואשר מתוך הכרה זו רשמו על הגיליון את כל מראה עיניהם ומשמע אזנם בנוגע לחייו של ה'גיבור' בילדותו."

ביוגרפים רבים עסקו בדרכו של הרצל אל הציונות ובהתפתחותו כמנהיג התנועה הציונית (בהם עמוס אילון, אלכס ביין, ארנסט פאוול, יוסף פטאי ואחרים). בכתביהם, בפרקים הדנים בחייו בטרם הופעתו על בימת ההיסטוריה, מסתמכים הכותבים על דבריו של הרצל עצמו כמו גם על מסמכים ועל עדויות. ואולם, המסמכים על אודות תקופה זו מצומצמים למדי, והעדויות נאספו רק לאחר שהרצל הלך לעולמו ולאחר שכבר נרקמו סביב חייו האגדה והשמועה. עם זאת, כל חוקר שואף לספר לא רק את הגלוי והידוע על הרצל, אלא גם לגלות את הפרטים הנעלמים שבסיפור חייו, ולשזור את החוטים כולם לתמונת חיים שלמה. על כן, כשקוראים את הביוגרפיות הללו, מתברר שקיימות גרסאות שונות בנוגע לתקופה זו.

מאמר זה הוא מסע הִתחקוּת אחרי תקופת ילדותו של תיאודור הרצל בעיר בודפשט, הבירה המזרחית של האימפריה האוסטרו-הונגרית. המאמר נע סביב שני צירים מרכזיים, האחד — תולדות חייהם של היהודים באימפריה האוסטרו-הונגרית בכלל ובעיר בודפשט בפרט, והשני — תולדות משפחת הרצל בעיר זו. מסע ההתחקות בשני צירים אלו יאפשר לנסות ולהבין את תולדות חייו של הרצל בהקשר היסטורי-חברתי-תרבותי ולהתבונן בו כפרי אשר הבשיל וצמח על קרקע זו.

המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, בה נולד ופעלתיאודור הרצל, הייתה מן התקופות הטובות ביותר שידעו יהודי אירופה במהלך מאות השנים שבהן ישבו על אדמתה. במהלך תקופה זו חלו תמורות מהותיות במעמד המשפטי של היהודים וביחס של החברה הכללית אליהם. תהליכים אלו התרחשו בעיקר במערב אירופה ובמרכזה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית בפרט. במהלך תקופה זו ניתן לזהות שינוי מהותי במיקומם הגאוגרפי והסוציאלי שלהיהודים, ובמארג של תחומי חייהם במאה השנים שחלפו מאז המהפכה הצרפתית.

בראשית המאה התשע-עשרה היו היהודים באירופה מצויים בשולי החברה העירונית, ובערי המטרופולין לא הורגשה כמעט נוכחותם: בפריז ובלונדון היו היהודים מעטים; בבודפשט לא היו כמעט יהודים. בתחילת המאה התשע-עשרה חיו רוב יהודי אירופה באזורים הכפריים ובעיירות המרוחקות מהערים המרכזיות. לקראת מחצית המאה התשע-עשרה השתנתה התמונה לחלוטין: תוך שניים-שלושה דורות הפכו עריה ובירותיה של אירופה למקום ריכוז בולט של אוכלוסייה יהודית. לקראת שנת 1890 היוו היהודים כעשרה עד עשרים אחוזים מכלל תושביהן של ברלין, וּוינה ובודפשט.

שינויים גאוגרפיים ואורבניים אלה התחוללו במקביל לשינויים חברתיים וכלכליים. המובּיליות הגיאוגרפית והחברתית התחוללה כתוצאה מהשינוי שהחל במהפכה הצרפתית במעמד החוקי של היהודים והתפשט באופן הדרגתי לשאר מדינות מערב ומרכז אירופה. התפתחות ההשכלה והנאורות, התפשטות עקרונותיהם והתמורות במבנה ובצורות השלטון הביאו גם את השינוי במעמדם של היהודים בחברה האירופאית. לקראת סוף המאה התשע-עשרה לא עמדו בפני היהודים במערב ובמרכז אירופה כל מגבלות חוקיות על מקום מושבם, על עיסוקם או על נגישותם למערכת החינוך החל מבתי הספר היסודיים וכלה באוניברסיטאות. התפתחויות אלהלוו בשינויים מרחיקי לכת בהתייחסותם של היהודים אל החברות שנפתחו לפניהם. גם תנועת הרפורמה הדתית היהודית, בייחוד בגרמניה ובהונגריה, הפנימה את ערכי הליברליזם והשוויון בראותה במימוש שוויון הזכויות ליהודים לא רק סוף לרדיפות אלא גם שינוי, קוסמי כמעט, בתחושת ההימצאות בגולה: לא עוד עם גולה אנו, כך נטען, אלא גרמנים בני דת משה. השמטת ציון וירושלים מן התפילות הרפורמיות הייתה עדות לניצחון יהודי על האפליה והרדיפות והוכחה לאפשרות של חיים יהודיים כאזרחים שווים בחברה. גם גיבושה של האורתודוקסיה המודרנית, אף כילא ויתרה על הרעיון המשיחי לקץ הימים, סימל הסתגלות למצב של נורמליות וחיים בצוותא בקרב אומות העולם.

כך התפתחה לה במאה התשע-עשרה תרבות של בניית בתי כנסת מפוארים בערי אירופה המרכזיות. בתי כנסת יהודיים לתפארת סימנו בגודלם, ביופיים ובמיקומם הבולט הן את מעמדם האזרחי החדש של היהודים הן את עושרם ושגשוגם הכלכלי. ראוי לציון מיוחד בית הכנסת הנאולוגי שברחוב דוהאני שבבודפשט, הונגריה, אשר הוא בית הכנסת הגדול ביותר ביבשת אירופה.

הבית החד קומתי ליד בית הכנסת, בו נולד הרצל

במהלך המאה התשע-עשרה, ובייחוד לאחר עליית פרנץ יוזף לשלטון וכישלון מהפכות 1848, גיבשה השושלת ההבסבורגית מסגרות שלטוניות מודרניות שהצליחו ליצור מעין זהות כלל-ממלכתית. פשרת שנת 1867 בין האוסטרים דוברי הגרמנית לבין ההונגרים יצרה כמעין מדינה פדרלית דו-ראשית בעלת שתי בירות, שני פרלמנטים, שתי ממשלות — ומעליהן ממשלה משותפת. במקביל זכו מרבית המחוזות גם לפרלמנטים מחוזיים ונוצרה אינטגרציה מרשימה של האליטות השונות לכלל אליטה 'פדרלית' משותפת. נדמה היה כי במשטר ליברלי ונאור זה, שבו שימשו סמכות קיסרית ופקידותית בצד ייצוגיות מרחיקת לכת אם כי מוגבלת, נוצר מודל של חברה רב-לאומית ורב-דתית, סובלנית ופתוחה. לא ייפלא אפוא כי בעיני היהודים הייתה זו ה'גולדענע מדינה'. הם לא זכו מעולם לסובלנות כה נדיבה בתפוצותיהם, לשגשוג כלכלי כה מרשים ולהגנה כה משמעותית על זכויותיהם כמו באימפריה זו.

חידוש חייה של הונגריה בחסות הקיסרות האוסטרית פָּתַח צוהר לפעילות כלכלית של בעלי אמצעים ויוזמה, הן מקרב התושבים המקומיים הן מבין באי חוץ. עם התעוררות התנועה הלאומית ההונגרית החל תהליך של מודרניזציה, וההכרעה אם להזדהות עם התרבות ההונגרית ולסגל את לשונה הייתה לעתים אישית ומודעת לחלוטין. נסיבות אלה יצרו תנאים אידיאליים גם להתבוללות היהודים — הן של הוותיקים, הן של החדשים שזה מקרוב באו. כל יהודי דובר הונגרית שהראה נכונות להזדקק ללשון הלאומית או לחנך את ילדיו בשפה זאת נחשב על נקלה על בני האומה המתהווה או המתעוררת לתחייה. יש לראות את הלאומיות ההונגרית כליבראלית וחסרת סייגים כמעט. בהונגריה התמזגה הלאומיות עם הזרם הליבראלי וגברה בה מגמת הפתיחות אף לגבי היהודים. חלק מן הציבוריות היהודית בהונגריה קלט את הקריאה להתפרקות מן הישן ולהסתגלות לחדש ונענה לה ברצון וללא סייג. התנופה הכלכלית בארץ והסרת ההגבלות להתיישבות היהודים, אשר קדמה לאמנציפציה כימי דור שלם, פתחה לפניהם עמדות, עיסוקים ומשרות בהיקף רחב ביותר. המרץ, היוזמה והמחשבה של היהודים הופעלו לא רק בתחומי המסחר, התעשייה והמקצועות החופשיים, כי אם, כיוצא מן הכלל באירופה כולה, אף בתחום החקלאות. חוויית היצירה המשותפת העלתה את עומק ההזדהות עם האומה החדשה והקלה על הניתוק מחברת המוצא וטשטוש סימניה המבדילים. התבוללות מדעת שמגמתה טמיעה גמורה בחברה הסובבת היא תופעה שכיחה ביותר ביהדות הונגריה. אולם ההחלטה להינתק מן היהדות ניתוק גמור אינה אלא הקיצונית בקשת התגובות לסיטואציה זו.

בקצה האחר של הקשת מופיעה הדחייה הגמורה של כל מגע עם התרבות הסובבת, זאת היא תגובתם של החרדים על סכנת ההתבוללות ואבדן היהדות. החרדים בהונגריה ביקשו לשמור על כל סימני ההיכר של חיי העיירה, הלבוש המיוחד, הדיבור ביידיש, החינוך בחדר, בישיבות וכדומה. דבר זה לא ניתן היה להשגה אלא בהסתגרות מכוונת, לרבות עצמאות ארגונית נבדלת, ואי-תלות בארגון של כלל היהודים. בהונגריה כבכל ארצות המערב, היו תוצאות האמנציפציה שונות לחלוטין ממה שדימו יוזמיה וחסידיה. על חלק ניכר של היהודים עבר תהליך של מודרניזציה, של חילוף עמדות בכלכלה, בבחירת המקצוע, בסיגול לשון ואורח חיים, ועם זאת גם בפעילות אינטלקטואלית, מדעית ואמנותית. יהודי הונגריה נעשו גורם מכריע בעיצוב דמותה של החברה והתרבות ההונגרית כפי שהתגבשה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. תרומתם של יהודי הונגריה בפיתוח ארצם הייתה גדולה יותר מזאת של כל קבוצה יהודית אחרת באירופה. עם זאת, נשארה היהדות כאן, כמו בשאר ארצות המערב, חטיבה חברתית נבדלת וניכרת על אף הסתגלותה התרבותית המפליגה. היהודים השתלבו בתחומי הפעילות השונים בקבוצות קטנות או גדולות ויש שהיו לראשי המדברים והעושים בתחום זה או אחר, בסוגי מסחר מסוימים, במקצועות חופשיים, בעיתונות, בתיאטרון וכדומה.

בפשט ובגדולות שבערי השדה התהוותה שכבה של בורגנות יהודית, שמתוכה צמחה, במהלך התפתחותו של הקפיטליזם, אריסטוקרטיה של אנשי ממון יהודים והם תפסו עמדות מכריעות בכלכלה ההונגרית לאחר שנת 1867. בקרב המהגרים ממורביה הייתה נטייה להשכלה ולהתקרבות אל הסביבה, שכן בארץ מוצאם כבר התפשטה ההשכלה בין היהודים. היה אפוא בשכבה זו רקע נוח לקליטתן של דעות חדשות, והייתה נטייה לסילוק המחיצות שבין היהודים לסביבתם. שאיפות אלו באו תחילה לכלל ביטוי בתחומי החינוך והפצת ההשכלה. בתי הספר שהוקמו בשנות הארבעים הם אלה שהכשירו את הדור היהודי הצעיר להשתתפות בחיי התרבות והכלכלה של החברה הכללית. לכך היו תוצאות גם מבחינה חברתית-פנימית: בתי הספר הקנו חינוך והנחילו ערכים, שונים מן הערכים שהיו נחלת רבים בציבור היהודי המסורתי, והיו גורם נוסף שהעמיק את הניגודים הפנימיים. בזמנם של בני הדור שהתחנכו בבתי ספר אלה הגיעו ניגודים אלה לעיצומם. אל תוך הקלחת הזאת, שתקווה ומתיחות פנימית משמשות בה בערבוביה, נולד תיאודור הרצל.

תיאודור הרצל לא הספיק לכתוב אוטוביוגרפיה אודות סיפור חייו המרתק והמיוחד. הוא הותיר לנו אוטוביוגרפיה קצרה ביותר, אולם משמעותית מאוד להבנת תהליך עיצוב אישיותו, דעותיו ודרכו. הוא בחר להתמקד בעיקר בתקופת ילדותו בבודפשט. באוטוביוגרפיה זו הרצל מתמקד בשלוש תחנות מהותיות בראשית חייו. כל אחת מהן הייתה בעלת השפעה מעבר לאירוע נקודתי, לאכזאת התחומה אך ורק במסגרת זמן ההתרחשות.

הרצל נולד ב-2 במאי 1860 בבודפשט, להוריו יעקב וז'נט הרצל. אמו, ז'נט קראה לו תיאודור, שפירושו 'מתת האל', או בשם החיבה 'דורי': "נולדתי בשנת 1860 בבודפשט, בבית הסמוך לאותו בית הכנסת, שבו התאונן עליי הרב זה לא כבר בדברים קשים על אשר ניסיתי — באמת ובתמים — לדרוש בשביל היהודים כבוד וחופש במידה מרובה מאשר יש להם עתה. אבל בפתח שער הבית אשר ברחוב דוהאני, שבו נולדתי, תראה כעבור עשרים שנה פתק עם מודעה: 'עומד להשכיר'." הרצל בחר לפתוח את האוטוביוגרפיה שלו דווקא בתיאור קרבתו של ביתו לבית הכנסת הגדול ובציור המתח שהתפתח בין שני המקומות. לא מדובר רק במתח הפיזי, אלא גם במתח שהלך וגדל בתוך נפשו שלו — המתח בין הרצון העז להשתלב בחברה הכללית לבין המתח והצורך להתבדל. לא בידול על רקע דתי, אלא התבדלות על רקע לאומי, שהביטוי שלה יהיה הקמת מדינת יהודים.

הוא ממשיך ומתאר את תקופת בית הספר היסודי: "לא אוכל לכחד, כי ביקרתי בבית הספר. בתחילה שלחוני למכינה בבית ספר עברי, ששם נחלתי כבוד במידה ידועה, מפני שאבי היה איש סוחר עשיר. הזיכרונות היותר קדומים מבית הספר ההוא הן המכות שהוכיתי בו, יען אשר לא ידעתי לספר ביציאת מצרים לכל פרטיה. עכשיו יאמרו בעלי הוראה רבים להכותני חרם, על שאני זוכר יותר מדי אותו המאורע של יציאת מצרים."

הרצל בן החמש

בתיאורו זה משלב הרצל בין דמותו של משה וסיפור יציאת מצרים לבין פועלו וקריאתו ליציאת יהודי אירופה. על ערש דווי אף סיפר לראובן בריינין על חלום שחלם ערב פסח סמוך לבר המצווה: "מלך המשיח בא [...] ויקחני על זרועותיו וידאה אתי על כנפי הרוח. על אחד העננים המלאים זוהר פגשנו בתמונתו של משה רבנו [...] ומשיח קרא למשה: אל הילד הזה התפללתי. ולי אמר: לך בשר ליהודים, כי עוד מעט ובוא אבוא וגדולות ונפלאות אעשה לעמי ולכל העולם." לאורך השנים תואר הרצל בידי רבים כמשה המודרני, ובעשרות יצירות אמנות, סיפורים, ספרי לימוד וסרטים הוצגה דמותו של הרצל כמקבילה לדמותו של משה.

אולם בילדותו, כותב הרצל, היה גיבורו הנערץ דווקא המהנדס הצרפתי פרדיננד דהלספס, אשר תכנן את כריית תעלת סואץ ותעלת פנמה, ואף הרצל עצמו תכנן להיות מהנדס תעלות. עלכן התחנה השלישית בביוגרפיה שלו הייתה המעבר מבית הספר היסודי אל הגימנסיה:

בהיותי בן עשר שנים נכנסתי אל 'בית-הספר הריאלי', שבו ביכרו את המדעים המודרניים, בניגוד אל הגימנסיה. שבה הושם לב ביותר ללמוד את השפות העתיקות. לספס היה בעת ההיא גיבור היום, ובמוחי נולדה אז המחשבה לחפור תעלה ימית, זה של פנמה. לא ארכו הימים ואהבתי אל הלוגריתמים ותורת המדידה חלפה ועברה, מפני האנטישמיות הגלויה ששררה אז ב'בית הספר הריאלי'. אחד המורים ביאר לנו הוראתה של המלה האשכנזית 'הידען' בדברים האלה: 'על אלה יחשבו עובדי האלילים, המחמדנים היהודים'. אחרי הביאור הנפלא הזה בחלה נפשי בבית הספר הריאלי ואגמור להיכנס לגימנסיה. אבי הטוב לא הצר מעודו את צעדי בנוגע למהלך לימודי, ובכן הייתי לתלמיד הגימנסיה. ובכל זאת לא חדלה המחשבה אודות פנמה להטריד את מוחי. ב'גימנסיה האֶוונגלית' רובם של התלמידים יהודים היו, ועל כן לא היה בו מקום לתלונה אודות שנאה ליהודים.

אכן, אין ספק שבהיותו נער נחשף הרצל לתופעת האנטישמיות, שהייתה נפוצה ברחבי אירופה בכלל ובאימפריה האוסטרו-הונגרית בפרט, ולכן החליט לעזוב את 'בית הספר הריאלי' ולעבור ל'בית הספר ההומניסטי'. אולם ייתכן שהסיבה לעזיבת בית הספר הייתה נעוצה לאו דווקא ברוח האנטישמיות ששררה בו, אלא גם בהישגיו הנמוכים של הרצל.

לשאלה אם ציין בדרך כלשהי את טקס בר המצווה, לא התייחס הרצל עצמו בזיכרונותיו, ובכתובים אין עדות לגבי טקס זה. העיסוק בשאלה הרחבה יותר, אם הרצל נהג לבקר בילדותו בבית הכנסת ונחשף לתפילות ולטקסים יהודיים, אינו מלמד אף הוא אם חווה הרצל את אחד הטקסים החשובים במעגל חייו של יהודי. אמנם משפחת הרצל התגוררה בסמוך לבית הכנסת הגדול ברחוב דוהאני, אך בארכיון בית הכנסת, שאביו של הרצל היה מנכבדי חבריו, לא נמצא על אודותיו כל רישום. בילדותו של הרצל היה סבו, שמעון לייב הרצל, מספר באוזני נכדו, בין השאר, על פועלו של הרב יהודה אלקלעי, שנחשב לאחד ממבשרי הציונות. אולי כבר אז נטמנו הזרעים שיביאו בחלוף השנים להפיכתו של הרצל למייסד התנועה הציונית ומחולל השינוי המהותי בתולדות העם היהודי בתקופה המודרנית.

האוטוביוגרפיה מסתיימת:

בלומדי במחלקה העליונה שבגימנסיה מתה אחותי, עלמה בת י"ח שנים; אמי הטובה חלתה מאבל ויגון ורוח מהחבולה, עד כי העתקנו את מושבנו בשנת 1878 לווינה. בשבעת ימי אבלנו בא הרב כהן לנחמנו. ושאל אותי לעתידי. גליתי לו חפצי להיות לסופר, והרב, נדמה לי, הניד ראשו באותו אי הרצון, שבו הביע אחרי כן את דעתו אודות הציונות. אומנותו של סופר איננה מחיה את בעליה, חרץ הרב את משפטו באי-רצון.

משפחת הרצל עזבה את בודפשט ועברה לווינה. כאן מתחיל הפרק הבא בתולדות חייו.

אמו של הרצל

האימפריה האוסטרו-הונגרית בכלל והעיר בודפשט בפרט, בה גדל הרצל ואת אווירתה ספג, היא שהדריכה את התפתחותו האישית והמקצועית והיא שעיצבה את תודעתו. תיאודור הרצל היה בן למשפחה יהודית בורגנית, שהייתה מעורה היטב בחברה הכללית. כמרבית יהודי הבירה ההונגרית, היה מוצא משפחות הוריו של הרצל מן הפרובינציה, ורק בעקבות התיעוש וההתפתחות האורבנית עברו לבודפשט. מוצא אביו של הרצל הוא מן העיר זמלין (זמוּן). תחילה למד הרצל בבית ספר עממי יהודי ולאחר מכן עבר לגימנסיה כללית. השפות השגורות בבית הרצל היו הונגרית וגרמנית; מעט עברית וניבים גרמניים-יהודיים מופיעים מפעם לפעם במכתביו וביומניו. הרצל צמח על קרקע שהיוותה את הבסיס לתמורות שיחולו בבגרותו. הוא אינו שונה מבני תקופתו ואינו נבדל מהם. בודפשט הייתה כור מחצבתו וזאת שעיצבה במהלך עשרים השנים הראשונות את דמותו ורעיונותיו. הוא נבדל מהאחרים מאחר שהעז לפרוץ את הגדר, לצעוד קדימה ולהביא לשינוי ותמורה, הן בחייו האישיים והן בחיי היהודים.

מיד לאחר פטירתו של הרצל בטרם עת ב-1904, נרקם מיתוס סביב אישיותו, ותוך זמן קצר הפך לסמלה של התנועה הלאומית היהודית. דמותו ריחפה מעל התנועה הציונית שהמשיכה לפעול לאחר מות מנהיגה המכונן. דמות המנהיג היוותה גורם שליכד את הזרמים שפעלו בתנועה הציונית ומכוחה ניתן היה להגיע לפשרות רעיוניות למען קידום המטרה — ריבונות יהודית בארץ-ישראל.

לציון פטירתו של הרצל —
איור של שלמה ידידיה, 1904

בתהליך האיקוניזציה של הרצל נרקם מחדש סיפור חייו במטרה לשרת את הרעיון הציוני ולהופכו לרעיון המוביל בחברה היהודית באירופה. הרצל תואר כיהודי שראה את עצמו כחלק מהתרבות ומהחברה של מערב אירופה, אלא שהשתלבותו בהן לא הביאה לו את השקט הנפשי המיוחל, והוא המשיך לחפש את הדרך לשוב לחיק עמו. הזעזוע שהרצל חווה כתוצאה מהמפגש עם האנטישמיות, שסימנה הבולט ביותר היה פרשת דרייפוס, היה שלב בהתגלות הלאומית שלו. הרצל הוא הגיבור המיתי שחווה חוויה של לידה מחדש, מעין המלך המשיח שיגאל את עמו. הרצל, בדמותו החדשה, לא רק שב לתוך עמו — הוא המנהיג שהעניק השראה להמונים והנחה אותם; הוא זה שהתווה את הדרך להוצאתם מחיי הגטו המנותק, מסיפור העברים הקדמונים, ולהשבתם אל האדמה והטבע; הוא זה שהיה נכון להקריב את חייו הנוחים ואת ביטחונו האישי למען המטרה העליונה.

תהליך האיקוניזציה של הרצל התעלם מהמורכבות של המציאות שבה הרצל גדל ומהייחודיות של האימפריה האוסטרו-הונגרית בכלל ובודפשט בפרט. חלפו יותרממאה שנים מאז הסתלק הרצל באופן דרמטי מעל בימת ההיסטוריה, ועדיין אין אנו יודעים את כל פרטי הביוגרפיה שלו ובעיקר את אלה הקשורים לעידן שבטרם התגלותו. מבחינה ביוגרפית, רב הנסתר על הנגלה בתקופת הילדות והשחרות. רוב הסיפורים על תקופה זו גובשו ועוצבו רק לאחר שסוף הסיפור היה ידוע ועל כן הותאמו ליצירת תמונת חיים שלמה של התחלה, אמצע וסוף. על כן יש מקום להעמיק ולהתחקות אחרי הקשר בין שני צירים מרכזיים, האחד — תולדות חייהם של היהודים באימפריה האוסטרו-הונגרית בכלל ובעיר בודפשט בפרט, והשני — תולדות משפחת הרצל בעיר זאת. מסע ההתחקות בשני צירים אלו מאפשר להבין את תולדות חייו של הרצל בהקשר היסטורי-חברתי-תרבותי ולהתבונן בו כפרי שבשל וצמח על קרקע זו. אין ספק שתיאודור הרצל הוא תוצר של נוף תבנית מולדתו.