מבוא קצר לתולדות רומא

פרק 1
ייסוד רומא

ידיעותינו על היווסדה של רומא מבוססות על מספר מקורות עתיקים. אנחנו נתמקד בשניים: טיטוס ליוויוס ופובליוס ורגיליוס.

טיטוס ליוויוס: חי בשנים 59 לפנה"ס ועד 17 לספירה, בתקופה שבה ביסס אוגוסטוס את שלטונו כשליט יחיד ברומא. בתור מחבר שיצירתו כה חשובה להבנת התקופה המוקדמת בתולדות רומא, מפתיע כמה מעט אנו יודעים על ליוויוס האיש. ליוויוס נולד בצפון איטליה בעיר פאטאוויום (Patavium, כיום פדובה). מאוחר יותר עבר לרומא והיה מקורב אל הקיסר אוגוסטוס, בנו המאומץ של יוליוס קיסר, שהיה למעשה הקיסר הראשון של רומא, ואף שימש כהיסטוריון תחת שלטונו. מכאן ניתן להסיק כי כתביו של ליוויוס לא חותרים לחשיפת אמת אוביקטיבית דווקא, ומשקפים נקודת מבט שנועדה לרצות את השלטון. ביצירתו ההיסטורית "מאז ייסוד העיר" (Ab Urbe Condita), התכוון ליוויוס לכתוב את כל ההיסטוריה של רומא מאז היווסדה ועד לתקופתו (ואכן, חלקים מהיצירה התפרסמו בעברית בכותרת תולדות רומא). הייתה זו יצירה רחבת היקף שהחזיקה 142 ספרים, אך רק כ־30 מתוכם שרדו. סיפורם של רומולוס ורמוס מופיע בספר הראשון באופן צבעוני למדי. ליוויוס מתחיל בלידת התאומים, לאחר מכן עובר להישגים של רומולוס כמייסדה של רומא וכמלך הראשון שלה.

בתקופת ליוויוס ואוגוסטוס, הייתה רומא בשיאה של מלחמת אזרחים. אך אוגוסטוס הצליח לעצור אותה ולהשליט סדר ושלום. כתוצאה מכך הוא הפך לשליט נערץ, ותקופת שלטונו נחשבת שקטה. אוגוסטוס שאף לאחד את העם הרומאי ולפתח בו תחושה שהוא קבוצה מוגדרת בעלת עבר משותף עשיר ומפואר שנולד מתוך סיפורים מיתולוגיים. מטרתו הייתה להדגיש כי ערכי התרבות הרומאית היו קיימים מאז היווסדה של העיר.

פובליוס ורגיליוס מארוֹ היה סופר ומשורר רומאי בן תקופתו של ליוויוס. בין השנים 30–19 לפנה"ס חיבר ורגיליוס את יצירתו הספרותית המפורסמת ביותר, אפוס מיתולוגי "לאומי" בשם איינאיס (Aeneis) על שם איינֵיאַס (Aeneas), גיבור היצירה. היצירה בת 12 הספרים חוברה על־פי הזמנתו של אוגוסטוס קיסר. בסַפְּרו את קורותיו של אייניאס מחקה ורגיליוס במודע את הומרוס. ואכן, לימים תפסה היצירה ברומא מקום מקביל לזה של האיליאדה והאודיסאה ביוון. ורגיליוס חשב שהיצירה לא גמורה. בשנת 19 לפנה"ס, בדרכו ליוון כדי ללמוד על האתרים שעליהם כתב, הוא חלה ומת, ובצוואתו ציווה לשרוף את היצירה. אוגוסטוס סירב לכבד את הצוואה, וציווה על שניים מחבריו של וֶרגיליוּס להוציא את היצירה לאור. נראה שהשניים כיבדו את הכתוב ולא שינו את הטקסט, שכן יש ביצירה רמזים לכך שהטורים לא גמורים. לכל אורך היצירה ישנם הרמזים לתקופתו של אוגוסטוס, אם בעקיפין ואם באופן ישיר. אך העלילה כולה ממוקמת בעבר המיתולוגי הרחוק — בסופה של מלחמת טרויה. הכוונה בכך הייתה לתת משנה תוקף למעשיו של אוגוסטוס ולעתידה של רומא על־ידי שילובם בהיסטוריה האפית והספרותית היוונית.

אם כך, שני המקורות המרכזיים המביאים מידע על רומא בתקופה המיתית, מספרים: האחד (ורגיליוס) על הגיבור אייניאס, והשני (ליוויוּס) — על רומולוס ורמוס, אך הסיפורים מובאים בשני אופנים שונים: ליוויוס ההיסטוריון כותב פרוזה, וּורגיליוס כותב שירה. ליוויוס מסביר כי הוא אינו יודע אם המיתוסים על היווסדה של רומא נכונים או שקריים, אך מנמק מדוע הוא מאמין להם. הוא מסביר כי לאבות הקדמונים היה קשר ישיר עם האל ולכן מותר לספר את אותם סיפורים. ליוויוס מסביר בסִפרו כי עמים אחרים חייבים להאמין שבני העם הרומאי הם בניו של האל מַרְס, שכן רומא מבוססת וחזקה, ועדיף לאותם עמים לא להתעמת איתה. מכאן שליוויוס אינו חותר בדבריו בהכרח לחשיפת האמת, אלא מסביר שאף שהמיתוסים ככל הנראה אינם נכונים, העמים האחרים יקבלו ללא ספק את טענת הרומאים שהם בניו של האל מרס, מכיוון שרומא אימפריה עוצמתית בעלת כוח רב כל כך. האיינאיס של ורגיליוס הפכה לקלסיקה מייד לאחר פרסומה והפכה לקריאת חובה בבתי הספר ולכל מי שרצה ללמוד לטינית בעולם הרומאי. קטעי פפירוסים מבתי ספר ברחבי העולם הרומאי, כמו מצרים, נמצאו ועליהם תרגילי כתיבה והעתקה של טורים מתוך היצירה.

מיתוס היווסדה של רומא

אייניאס, בנם של אנכיסס ואפרודיטה (היא ונוס במיתולוגיה הרומאית), היה גיבור טרויאני, בן למשפחת אצולה. כאשר היוונים הצליחו להשתלט על טרויה בעזרת תחבולת הסוס הטרויאני, הם העלו את העיר באש, ובעקבות כך אייניאס נאלץ לברוח מטרויה עם אלה ששרדו, כשהוא נושא את אביו על כתפיו, ומחזיק בידו של ילדו, יוּלוּס, המכונה גם אָסקָניוּס; אשתו של אייניאס — קרֶאוּסָה, מתה בדרך.

הרומאים יצרו חיבור בין סיפור היִיסוד שלהם והסיפור היווני החשוב ביותר, הלא הוא סיפור מלחמת טרויה. מוצאו של אייניאס, האיש שעתיד היה להיות אבי העם הרומאי, מטרויה (תרבות יוון) והדבר מוכיח שהתרבות הרומאית קשורה בקשר הדוק לתרבות היוונית, גם מבחינה מיתית. הרומאים רצו לנכס לעצמם את הסיפור של אייניאס משום שבעיניהם היוונים היו ללא ספק "אגדה חיה", והם רצו לקשור את עצמם אליהם. ולכן הם סיפרו שאחרי נפילת טרויה יצאו אייניאס ופליטי טרויה למסע של הרפתקאות בים התיכון, הגיעו לחופי איטליה, ובברכתו של יופיטר היה אייניאס לאבי העם הרומאי. כך יכלו הרומאים להתפאר שמקומם בהיסטוריה זהה לזה של היוונים. מצד אחד, הרומאים קשרו בכך את עצמם ליוונים, ומצד שני, יצרו הנגדה, שכן רומא היא כביכול ממשיכתה של טרויה, שנהרסה על־ידי היוונים.

במהלך מסעו, אייניאס מגיע אל העיר קרתגו שבצפון אפריקה, שם שוכנים פיניקים שהיגרו מצידון לצפון אפריקה, ובראשם המלכה דידו שהקימה שם מולדת חדשה לפיניקים. דידו ואייניאס נפגשים ומתאהבים, ודידו מנסה לשכנע את אייניאס למסד את אהבתם ולהתחתן. בספר הרביעי של האיינאיס, מתאר ורגיליוס באופן רגיש במיוחד את אהבתה של דידו לאייניאס. דידו מספרת לאחותה אנה את כמוסות ליבה וחושפת בפניה את התאהבותה הגדולה:

אך מזה זמן המלכה, בלהט תשוקתה הגדולה, מזינה את פצעה בדם לבה, ונשרפת באש נסתרת. גבורתו של האיש ומוצאו המכובד שבים ועולים בעיני רוחה; תווי פניו ומילותיו חרוטים על לבה, והדאגה אינה נותנת מנוח לנפשה. עם עלות היום, כשחלפה אלת השחר אוֹרוֹרָה על פני האדמה ובידה לפידו של פוֹיבּוּס, וגירשה מן השמיים את החושך וטלליו, היא פונה אל אחותה, נפש תאומה, בלב נִדְכָּא ואומרת: "אנה אחותי, כמה מחרידים אותי חזיונות בעתה אלה, ומדירים שינה מעיניי! זר זה, שהגיע אל מעוננו, מה אצילה חזותו, מה עז חזהו ומה חסונות כתפיו. אכן דומה הוא בעיניי לבן אלים, ולא בכדי. הפחד מסגיר את שפלוּת הנפש. אויה, עד כמה התעמר בו הגורל, איך נלחם עד כלות ואף שורר על כך! (איינאיס, ספר 4, טורים, 1–14)

אייניאס המאוהב כמעט הולך שבי אחריה, אך האלים מתגלים אליו בחלומו ומצווים עליו לעזוב את העיר קרתגו כדי לייסד עיר חדשה לשארית הפלֵטה מטרויה. אייניאס עוזב את קרתגו ומשאיר מאחוריו את דידו שבורת לב. דידו מתאבדת בדרך איומה: היא שורפת עצמה בראש מדורה גדולה על החוף מול ספינתו המתרחקת של אייניאס. "זכור אותי", "זכור אותי" (Remember me, Remember me) קוראת דמותה באריה המפורסמת בגרסה האופראית של פֶּרסֶל מהמאה ה־17.

סיפור האהבה של אייניאס ודידו הוא סיפור אטיולוגי, אשר מסביר את השתלשלות העניינים שהביאה לפרוץ המלחמות הפוניות בין רומא לקרתגו במאה ה־3 וה־2 לפנה"ס. סיפור אטיולוגי (סיפור סיבתי, מיוונית, aetion — סיבה) מביא את הסיבות למנהג, לטקס או לאמונה של עם מסוים. כלומר, הוא מסביר נהגים שהשתרשו ומלווים את חיינו (דוגמה: סדר פסח). המפגש האומלל בין אייניאס ודידו הסתיים בכך שדידו קיללה את צאצאי אייניאס, וסיפור האהבה ישמש בהמשך הצדקה למאבק בין הרומאים לפיניקים.

במהלך מסעו אייניאס מגיע ללטיום שבאיטליה, שם הוא נתקל במלך מקומי בשם לָטִינוּס. הם נלחמים אחד בשני, אך בשלב מסוים נפסקת המלחמה, הם משלימים, ובעקבות כך אייניאס מתחתן עם בתו של לטינוס לאוויניה. כתוצאה מהחתונה, מתאחדת שארית הפלטה הטרויאנית של איניאס עם העם המקומי, והם הופכים לעם לטיני אחד. כך נהיה אייניאס אבי העם הלטיני. אייניאס מקים במקום עיר על שם לאוויניה –"לאוויניום", ובנו יולוס (המוכר גם בשם אסקניוס) ממשיך את דרכו ומייסד את העיר אלבה לונגה, שממנה יצאו כ־400 שנה מאוחר יותר רומולוס ורמוס, מייסדי העיר רומא. הסיפור תמוה במקצת, אך היה בו הכרח משום שהתעוררה הבעיה כיצד לחבר בין הסיפור של אייניאס והסיפור של רומולוס ורמוס, וכיצד לגשר על פער הזמן שבין נפילת טרויה (המאה ה־12 לפנה"ס) לייסוד רומא (כ־400 שנה מאוחר יותר). הפתרון של הרומאים היה כזה: הם הפכו את אייניאס לאבי העם הרומאי, ו־400 שנים מאוחר יותר ייסד הצאצא שלו רומולוס את העיר רומא. לשם כך, יצרו הרומאים עץ משפחתי שלם שחיבר בין אייניאס לרומולוס, וארגן בצורה "נכונה" את הגנאולוגיה המשפחתית. נעבור עתה לסיפור הייסוד של רומא.

רומולוס ורמוס

היֹה היה פעם מלך בשם נוּמיטוֹר שמלך על העיר אלבה לונגה. לנומיטור היה אח צעיר בשם אָמוּליוּס. אמוליוס סילק את אחיו מאלבה לונגה, והשתלט על המלוכה. כדי למנוע מצאצאיו של נומיטור לנקום בו על גירושו של אביהם מכס המלכות, הפך אמוליוס את בתו של נומיטור, ריאה סילוויה, לכוהנת של האלה וֶסטָה וככזו היה עליה לשמור על בתוליה. הדבר לא מנע אותה מללדת שני בנים תאומים כתוצאה מזיווג עם האל מרס. בעקבות זאת כלא אמוליוס את ריאה סילוויה, ואת התאומים ציווה להשליך לנהר הטיבר אל מותם. אך הם שרדו. כפי שקורה לעיתים קרובות בסיפורים מסוג זה בתרבויות רבות, האנשים שעליהם הוטלה המשימה הבלתי נעימה הזו לא היו מסוגלים לבצע את ההוראות שניתנו להם כלשונן. העבדים הניחו את התינוקות בסל, ולא השאירו אותו בנהר עצמו אלא במעין שלולית שנקוותה בסמוך לאחת הגדות של הנהר עקב הצפתו. בטרם נסחפו התינוקות אל מותם, אספה אותם זאבה והיניקה אותם. ליוויוס ניסה לעשות רציונליזציה לסיפור המוזר ומזכיר לנו שהמילה בלטינית לזאבה היא lupa ופירושה בעגה היום־יומית הוא "זונה". הייתכן שזונה מצאה את התינוקות וטיפלה בהם ולא חיית פרא? תהא אשר תהא זהותה של אותה לופה, יום אחד מצא אותם רועה בשם פאוּסטוּלוּס. הרועה ואשתו אָקַה לָרֶנְטיה גידלו אותם כאילו היו ילדיהם שלהם. תאומים אלה הם, כמובן, רומולוס ורמוס. הם גדלו להיות נערים חזקים ואמיצים, והנהיגו את חבריהם בפעולות נועזות. באחת הפעולות הללו נתפס רמוס והובא בפני נומיטור. רומולוס חש להצילו ואז התגלה הקשר ביניהם לבין נומיטור. הם יצאו להילחם באמוליוס, הרגו אותו והמליכו שוב את סבם נומיטור על אלבה לונגה.

לאחר זמן מה ייסדו התאומים עיר משל עצמם בשטח שבו נמצאת רומא, אבל במהרה הם רבו ותוצאות הריב היו הרסניות. ליוויוס רומז שאותה יריבות ואותה שאפנות שקלקלו את היחסים בין נומיטור לאמוליוס עברו לדור הבא, אל רומולוס ורמוס. האחים לא הגיעו להסכמה היכן בדיוק תוקם העיר החדשה, ולמען הדיוק, על איזו מהגבעות שעליהן עתידה לשבת רומא תהיה ההתיישבות הראשונה. רומולוס בחר בגבעת הפאלאטינוס, שעליה יבנו מאוחר יותר הקיסרים את ביתם (ומכאן הגיעה המילה פאלאס, באנגלית — ארמון); רמוס בחר בגבעת האוונטינוס. כדי להכריע במחלוקת נועצו בציפורים, אך המחלוקת לא יושבה. רומולוס הקיף בחומה את העיר ורמוס באקט פוגעני דילג מעל החומה בהפגנתיות. יש מספר גרסאות למה שקרה אחרי כן, אבל הידועה ביותר לפי ליוויוס, מספרת שרומולוס הרג בתגובה את אחיו, והיה למלך הראשון בעיר שקיבלה את שמו, וכך נקראה העיר רומא על שמו של רומולוס. בעודו מכה את אחיו, צעק רומולוס (לפי גרסת ליוויוס): "כך ימות מעתה והלאה כל מי שיקפוץ מעל החומות שלי" ("sic deinde quicumque alius transiliet moenia mea”). הייתה זו קריאה הולמת מאוד לעיר שעתידה להיות במצב מלחמה כמעט מתמיד, ושהמלחמות שלה היו לכאורה תמיד בתגובה לתוקפנותם של אחרים. המלחמות של רומא היו תמיד "צודקות".

אונס הנשים הסאביניות

העיר החדשה שקמה אוכלסה על־ידי רומולוס ועל־ידי כמה מתומכיו וחבריו בלבד והיא הזדקקה לאזרחים נוספים, ולכן הכריז עליה רומולוס כעל עיר מקלט ועודד את החלכאים והנדכאים באיטליה להצטרף אליו. היו אלה עבדים נמלטים, פושעים מורשעים, פליטים ואנשים שהוגלו. עתה לא חסרו בעיר גברים, אך נשים חסרו גם חסרו, ולכן נקט רומולוס תחבולה של אונס. הוא הזמין את השבטים הסמוכים, הסאבינים והלטינים מאזור לטיום שהקיף את רומא, לבוא לחגיגה דתית, ליהנות ולהתבדר ביחד עם משפחותיהם. באמצע החגיגה הוא אותת לאנשיו והם חטפו את הנשים הצעירות מבין החוגגים ונישאו להן. אירוע זה היה לאב־טיפוס המיתי של הנישואים הראשונים ברומא ואליו חזרו מלומדי רומא כאשר רצו להסביר מנהגים חידתיים של טקסי נישואים או מונחים לא ברורים שקשורים בהם. האם משמעות הדבר שמקורו של מוסד הנישואים ברומא באונס? ואילו השלכות רחבות יותר היו לסיפור על צידה הלוחמני והאלים של רומא? ליוויוס מצידו מגן על אותם רומאים קדומים, ומתעקש שהם חטפו נשים לא נשואות בלבד. היה זה אחרי הכול אב־טיפוס למוסד הנישואים ולא לניאוף. הוא מוסיף שהרומאים לא בחרו את הנשים, אלא חטפו אותן באקראי, עדות לכאורה לכך שהמעשה היה הכרחי למען עתידה של הקהילה נטולת הנשים, ושהבעלים החדשים נהגו ברוך ובחיבה כלפי כלותיהם החדשות. ליוויוס מוסיף וטוען שהמעשה היה תגובה סבירה להתנהגות בלתי סבירה מצד שכניה של רומא. הרומאים, הוא אומר, עשו את המעשה הנכון והציעו לשכניהם לחתום על חוזה שיקנה לשני הצדדים את הזכות להתחתן עם בנות הצד השני. בכך מתייחס ליוויוס, באופן אנכרוניסטי יש להדגיש, למנהג הרומאי החוקי של "נישואים הדדיים" (conubium) שהיה בתקופתו לסעיף מקובל בהסכמים שעליהם חתמה רומא עם עמים אחרים. הרומאים בחרו באלימות כאשר הבקשה הזו נתקלה בסירוב "לא סביר", כלומר, היה זה עוד מקרה של מלחמה "צודקת".

נחזור לסיפור. הוריהם של הנערות לא חשבו שהחטיפה מוצדקת משום בחינה והם יצאו למלחמה ברומאים כדי להשיב את בנותיהם. הרומאים הביסו בקלות את הלטינים אבל לא את הסאבינים, והמאבק נמשך. האיבה הסתיימה רק לאחר שהנשים עצמן יצאו בקריאה שטוב להן להיות רעיות ואימהות ברומא. הן נכנסו לשדה הקרב והתחננו בפני בעליהם הרומאים ובפני אבותיהם הסאבינים לחדול מהלחימה. אנחנו מעדיפות למות, הן הסבירו מאשר לחיות ללא אף אחד מכם, כאלמנות או כיתומות. ההתערבות עזרה והלחימה הסתיימה. לאחר שלטון זמני משותף של רומולוס ומלך הסאבינים, רומולוס חזר להיות מלך יחיד.

לאחר מלכות מוצלחת שנמשכה כ־30 שנה, נעלם רומולוס באורח מסתורי. הרומאים האמינו שהוא הפך לאל קווירינוס. אך ליוויוס מוסיף שיש גם גרסה אחרת הטוענת למותו של רומולוס, שנרצח בידי חבורה של סנטורים. ראוי להזכיר כאן, שליוויוס חי כמה עשורים לאחר רצח יוליוס קיסר, שאף הוא נרצח על־ידי חבורה של סנטורים וזכה להאלהה ואף להקמת מקדש על שמו בפורום, האזור הציבורי המרכזי ברומא. קשה להחמיץ את הדהודו של הסיפור המכונן האחד את סיפורו של קיסר, אביו המאמץ של אוגוסטוס, פטרונו של ליוויוס.

רומולוס היה, אם כן, מלכהּ הראשון של רומא, ואחריו מלכו עוד שישה מלכים. האחרון שבהם, טרקוויניוס סוּפּרבוּס, תפס את השלטון בכוח, הטיל עונשי מיתה, הגלה את מתנגדיו והחרים את רכושם ולא התייעץ עם הסנט, מועצה שהורכבה באותו זמן מראשי המשפחות הפטריקיות. בשנת 509 לפנה"ס הוא הודח מכיסאו, וסמכויותיו הועברו לשני נושאי תפקיד חדשים בשם קונסולים. נקבע שלקונסולים יהיו סמכויות זהות והם ייבחרו למשך שנה אחת בלבד כדי שלא ישוב אדם יחיד להשתלט על המדינה.

המיתוס המכונן של הרומאים היה אפוא קשוח למדי. הם צאצאיו של מרס, אל המלחמה, והמלחמה זורמת בעורקיהם. אבותיהם ינקו חלב זאבה, המעוררת אסוציאציות של קשיחות, של פראיות, של הישרדות. לעומת זאת, המיתוס הקשור באייניאס הבליט ערכים אחרים שהיו חשובים לרומאים באותה מידה. התכונה הבולטת ביותר המיוחסת לאייניאס היא שהוא pius (שם העצם: pietas). דהיינו, מצטיין במסירות ובתחושת חובה ונאמנות למשפחתו, למדינתו ולאלים.

כאמור, המקור הכתוב העיקרי לתקופה המוקדמת הזו בתולדות רומא הוא ההיסטוריון ליוויוס (59 לפנה"ס–17 לספירה), שכתב על אירועים שהתרחשו לכאורה יותר מ־700 שנה לפניו. נשאלת השאלה מהיכן הוא שאב את האינפורמציה ועד כמה היא הייתה מהימנה. שום רומאי לא עסק בכתיבת היסטוריה בתקופת רומולוס ובוודאי שלא בתקופת אייניאס. ליוויוס, הפטריוט הגדול, מטיל בעצמו ספק בפרטים שהוא מביא על רומא הקדומה. אבל הוא כותב שבמקרה של רומא, חייבים לקבל את הסיפור על ייסודה כנכון, שהרי אם יש עיר שראוי לייחס את ייסודה לאלים זוהי בוודאי רומא. מדוע? משום שתהילתה הצבאית של רומא גדולה כל כך, עד שכאשר נאמר שהאל מַרְס הוא אבי מייסדם, חובה על שבטי העולם לקבל זאת כפי שהם מקבלים את שליטתה של רומא עליהם. במילים אחרות, הרומאים סברו ששליטתם בעולם מוצדקת ואפילו רצויה בעיני האלים.

בשחזור של רומא הקדומה הסתמך ליוויוס עצמו על היסטוריונים יוונים ורומאים קודמים לו, ביניהם ההיסטוריון היווני בן המאה ה־3 לפנה"ס טימאיוס (Timaeus) (שרק פרגמנטים שרדו מכתביו), ההיסטוריון הרומאי הראשון פאביוס פּיקטור (Fabius Pictor) (200 לפנה"ס בערך), והמחבר הרומאי וארו (Varro) מסוף המאה ה־2 לפנה"ס, שכתב אנציקלופדיה גדולה שהכילה מידע שהוא ליקט משלל מקורות. ממי בדיוק שאבו ההיסטוריונים האלה את המידע שלהם? זאת איננו יודעים. למסורת שבעל־פה בוודאי היה מקום חשוב בהעברת הידע. אבל הרומאים ניהלו גם ארכיונים, רשימות של קונסולים, רשימות חוקים, חוזים וגם תיאור שנתי של אירועים כמו בצורת, מלחמות, ניצחונות וכולי. ליוויוס בחר מן הסתם מה שנראה לו מתוך המקורות הללו, ואז שזר אותם לסיפור משלו של ראשיתה של רומא. ומכיוון שהוא מספר סיפורים נפלא, התוצאה מרתקת. אין ספק שלקרוא את כתביו זו חוויה מענגת, אבל המהימנות ההיסטורית של הסיפורים שלו מוטלת בספק.

האם אנחנו יכולים לבדוק את המידע שמביא לנו ליוויוס? מחברים אחרים כמו הסופר פליניוס הזקן (Gaius Plinius Secundus, שזכור במיוחד כקורבן המפורסם ביותר של התפרצות הר הגעש וזוביוס בשנת 79 לספירה), פלוטרכוס (Plutarchus) (המאה ה־1 לספירה) והיסטוריונים נוספים שכתבו על רומא כמו דיוניסיוס מהליקרנסוס (המאה ה־1 לספירה) וקאסיוס דיו (Cassius Dio) (סוף המאה ה־2 ותחילת המאה ה־3 לספירה), מציגים, כל אחד בדרכו, גרסה מעט שונה לסיפורי הייסוד של רומא. אבל מדוע ראוי לסמוך עליהם יותר מעל ליוויוס? נכון, יש לנו גם ממצאים ארכאולוגיים — חפירות שמְתַארכות יישוב שבו נמצאת רומא למאה ה־9 לפנה"ס. אבל הבעיה המרכזית של חפירות ארכאולוגיות היא שהן חושפות ממצאים חומריים אך לא מספרות סיפור, אלא אם הן מגובות בטקסטים. חפירות ארכאולוגיות יכולות לספק לנו מעין צילומי סטילס של סוגי החומרים שהיו בשימוש ושל שינויים כאלה ואחרים, אבל הן לא מספרות סיפור רציף. ממצאים יכולים לומר לנו אם עם מסוים היה עשיר או עני, אם התחוללו תהליכים של עיור או מלחמה גדולה, וגם אם היה מגע עם תרבויות אחרות. מכל מקום, הרומאים לא ידעו דבר על ארכאולוגיה. ולכן, כל אירוע המספר על רומא והתרחש קודם לשנת 300 לפנה"ס מוטל בספק, ויש להתייחס אליו בספקנות (עם קורט מלח cum grano salis, כדבר האמרה בשפתם של הרומאים — לטינית).

מה בכל זאת ידוע לנו מחפירות ארכאולוגיות? העדויות המוקדמות ביותר לקברים בפורום הרומאי, מתוארכות לאלף לפנה"ס, ואילו שרידים לבקתות על גבעת הפלאטינוס מתוארכות בין 750 ל־700 לפנה"ס, תיארוך קרוב באופן מדהים לתאריך ייסודה המסורתי של רומא (753 לפנה"ס) כפי שרבים הבחינו. אבל התיארוכים האלה רחוקים מלהיות מדויקים, ויש עליהם מחלוקת רבה. מה שככל הנראה ודאי הוא שכבר במאה ה־6 לפנה"ס התגוררה ברומא קהילה עם סממנים עירוניים כגון מרכז (פורום) וכמה מבנים ציבוריים. קודם לתקופה זו, יש מספיק עדויות ארכאולוגיות מפוזרות המעידות על כך שבתקופת הברונזה התיכונה (בין 1700 ל־1300 לפנה"ס בערך) חיו אנשים ביישוב קבע כלשהו באזור שבו נמצאת רומא. בין התקופות הללו הוקמו ככל הנראה כפרים גדולים יותר שכללו מספר משפחות אצולה. בשלב מסוים התמזגו הכפרים לקהילה עירונית אחת שהמאפיינים שלה זוהו במאה ה־6 לפנה"ס. אבל אנחנו לא יודעים מתי ראו עצמם תושבי הקהילה, שחיו בכפרים נפרדים, חלק מיישוב אחד, ואנחנו לא יודעים מתי החלו לכנות את העיר בשם רומא ולראות את עצמם כרומאים.

בעשור האחרון נמצאו שרידים לביצורי הגנה למרגלות גבעת הפאלאטינוס, והן עוררו השערות שונות בדבר האפשרות שאלה היו הביצורים שמעליהם דילג רמוס ערב ייסודה של רומא. הניסיונות לחבר בין מיתוס להיסטוריה בעזרת ארכאולוגיה מוכרות היטב גם בתרבויות אחרות כמובן, אבל יש להדגיש שההשערה הזו אינה אלא פנטזיה, שכן אין לנו כל דרך להוכיח שהביצורים שאכן נמצאו — חשובים ככל שיהיו — קשורים דווקא לרמוס ורומולוס.

דיון בתקופת רומולוס והמסורת על ייסוד רומא

הזכרנו סיפורים מיתולוגיים, וכאן המקום לתת את הדעת על שאלת הקשר בין מיתוס להיסטוריה. חוקר בשם ברוס לינקולן מגדיר מיתוס כ"אידיאולוגיה בצורת נרטיב". הוא מסביר כי כל מיתוס מספר לנו סיפור, ולאותו סיפור יש חשיבות חברתית רבה עבור אנשים שמאמינים בו. המיתוס מסופר בצורה שמאפשרת לקולקטיב החברתי לקחת חלק בסיפור. כל מיתוס מגלם בתוכו השקפת עולם, ערכים ואידיאלים. רומא הקימה אימפריה אשר התקיימה קרוב לאלפיים שנה, מן המאה ה־5 לפנה"ס ועד המאה ה־15 לספירה (במזרח). בשיא גדולתה השתרעה האימפריה ממסופוטמיה במזרח ועד האוקיינוס האטלנטי במערב, וממרכז אירופה בצפון עד מדבר סהרה וחצי האי ערב בדרום. האימפריה הרומאית שימשה מודל לחוקרים מודרניים שעוסקים בתופעת האימפריאליזם.

החל מאמצע המאה ה־4 לפנה"ס הייתה המלחמה דבר שבשגרה ברומא. המקורות שבידינו מעידים על כך שעוד בתקופת המלוכה ובמאה ה־5 לפנה"ס היו הרומאים תוקפנים ושוחרי קרבות, ויצאו לעיתים קרובות למלחמות בשכניהם. כבר בתקופה קדומה זו נקטו מדיניות של השתלטות, כיבוש וסיפוח של ערים שכנות. ולכן כשדנים באימפריאליזם הרומאי, חייבים להתחיל בהתנהלות הרומאית כפי שהיא משתקפת במיתוסים ובמסורות הקדומות שלהם. לדפוסי הפעולה המתוארים בהם הייתה בוודאי השפעה גדולה על הדרך שבה נהגו העם הרומאי ומנהיגיו כלפי עמים אחרים גם בתקופות מאוחרות יותר. המסורת הרומאית הכירה בפן האַלים והתוקפני הבסיסי של ההתנהגות הרומאית. ליוויוס מספר על ההתנהגות התוקפנית ללא הסתייגות, ולא בהכרח משום שהוא מקבל בכל המקרים את מהימנות הסיפורים, אלא משום שהוא רואה בהם ביטוי לתכונות שהעלו את רומא לגדולה ולעוצמה מדינית.

ניזכר בכמה דוגמאות לתכונות האלה בתולדות רומא:

את דרכו של רומולוס מאפיינות אלימות, תוקפנות, רדיפת מלחמה ושאיפה להגדלת המדינה הרומאית. הוא ואחיו נולדו בעקבות אונס. אביהם הוא לא אחר מאשר אל המלחמה הרומאי — מרס, האל השני בחשיבותו ברומא אחרי יופיטר. את האחים היניקה זאבה, חית פראית החיה בטבע בלהקה. משגדלו האחים הם רצחו את אחי סבם וכך החזירו את סבם לכס המלוכה באלבה לונגה. הסכסוך בין האחים על מי יעניק את שמו לעיר שעמדו לייסד, היכן היא תוקם ומי מהם ימלוך בה הוכרע באלימות. רומולוס רצח את אחיו ובעקבות זאת העיר נקראה על שמו והשלטון עליה נפל בחלקו. את בעיית המחסור בנשים בעיר החדשה פתר רומולוס על־ידי חטיפה או אונס של נשות הסאבינים שהוזמנו לצפות בחגיגות שהוא ערך. בסיכומו של דבר, רומא נוסדה "באלימות ובמלחמה" (ליוויוס). רצח אחים הוא מוטיב מרכזי במיתוס מכונן של הרומאים. נזכור זאת כאשר נגיע בהמשך הספר לתקופה הארוכה של כמאה שנים של מלחמות אזרחים איומות, שבהן רומאים נלחמו איש באחיו. הרומאים עצמם היו מודעים לכך כפי שמעידים דבריו של המשורר הוראטיוס שחי בתקופת אוגוסטוס: "זהו המצב: גורל אכזר והפשע של רצח אח מניע את הרומאים, מאז שדמו של רמוס התם נשפך על הארץ, והביא קללה על צאצאיו" (הוראטיוס, אפאודות, 7, טורים 17–20).

במאה ה־1 לפנה"ס — תקופת חייהם של ליוויוס ואוגוסטוס, התגאו הרומאים במסורת האלימה והתוקפנית שלהם, שהסבירה במידה רבה את שליטתם בעולם. נראה, אם כן, שלמלחמה היה מקום מרכזי באורח החיים ברומא כבר בימיה הקדומים, והיו לכך השלכות על גיבוש האתוס הרומאי בתקופות מאוחרות יותר. באפוס איינאיס של ורגיליוס מבטיח יופיטר לוונוס, אימו של אייניאס, שהוא עתיד להגיע ללטיום כדי להביא לייסודה של רומא:

איני מציב להם [הרומאים] גבולות של מרחב וזמן; שלטון ללא גבול נתתי להם. אף יונו הנקמנית המתישה עתה באימתה את הים, את הארץ ואת השמיים תשוב ותמצא את תבונתה ותטה עמי חסד לרומאים, שליטי העולם, בני אומת לובשי הטוגה. כך נקבע" (ורגיליוס, איינאיס, ספר 1, טורים 277–283).

היצירה הזו הייתה לאפוס "הלאומי" של הרומאים, ותלמידים למדו אותה בבית ספר, התחנכו לאורה, והטמיעו את הערכים והתפיסות המופיעות בה. בית האב של היוליים טען שמוצאו מיולוס, בן אייניאס, בנה של ונוס. וכך עברה ההבטחה האלוהית בירושה לאוגוסטוס, הקיסר הראשון של רומא ולקיסרים אחריו.