תמרה הגניבה מבט אחרון אל מעבר לכתפה, רואה את הוריה המתבוננים בהם מחזית ביתם, אימה אוחזת את ידו של אביה בשתי ידיה ושפתיה נעות בתפילה. היא הרחיקה את המחשבה הטורדנית כי אולי זו התמונה האחרונה של הוריה האהובים וניסתה לדמיין את פגישתם שתתרחש בקרוב. היא חשבה על אחיה הצעיר יוסף ותהתה בליבה מתי תשחק איתו, או תשמע שוב את קול צחוקו המתגלגל. דמויותיהם ליוו אותה עת התקדמו בחסות החשכה, לאורך השביל היוצא מהעיר. כשיצאה השמש, הם הגיעו לנהר הגדול, השביל התעקל לאורכו. עצי ליבנה גבוהים היתמרו מעליהם, והשמש החלה לבצבץ מבעדם. תמרה חרתה בזיכרונה סימני שביל קטנים. בריכת מים צלולים שממנה מילאו את נאד המים שכל אחד מהם נשא, שוקת אבן חצובה, שממנה שתו כבשים ועיזים במרעה הירוק המגודר בגדרות אבן נמוכות. השמש עמדה ברום השמיים. סבה הביט בהם ואמר כי הגיעה השעה למנוחה ולהשבת הנפש. רפאל ותמרה הביטו בו בעיניים תמהות, והוא חייך אליהם והסביר, ”הנפש שלנו היא הלוקחת אותנו למסע. הרגליים הן רק הנושאות את משא הגוף. הנפש היא המחזקת אותנו, ואליה אנחנו פונים ברגעים הקשים. לכן גם היא צריכה מנוחה.”
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
