הבחורים של קלרמונט ביי 1 - מגעו של נבל

פרק 1

ג'וזי

מעולם לא רציתי בזה. החיים לא היו אמורים להיות כאלה.

הרמתי צדף מהחול וכמעט ריסקתי אותו בידי לפני שזרקתי אותו. הוא נעלם במים האפלים וידעתי שלעולם לא אראה אותו שוב.

בדיוק כפי שלעולם לא אראה את אימא שלי.

"מה האוקיינוס כבר עשה לך?"

קפצתי בבהלה לשמע הקול מאחוריי והסתובבתי. חוף הים הואר רק מהבית שבו התקיימה המסיבה ומאורו של הירח, כך שבקושי הצלחתי לראות אותו כשהוא התקרב לעברי.

האוקיינוס לא עשה לי שום דבר.

"כלום." הנדתי בראשי והתבוננתי שוב באוקיינוס בעוד הוא מתיישב על החול הלח במרחק כמה צעדים ממני.

האוקיינוס לא עשה לי כלום, אבל הוא היה קבוע, יציב ומכעיס. הוא רק הזכיר לי כמה גדול היה העולם וכמה בודדה הייתי בו.

אימא שלי לא הייתה יותר, לאבא שלי לא היה אכפת.

ואחי החורג החדש איבד אותי ברגע שהגענו למסיבה המטופשת הזאת.

הכרתי אותו בקושי שבוע, וכבר הרגשתי שאי אפשר לסמוך עליו, ממש כמו על כל השאר.

הייתי לבד, והאוקיינוס לעג לי.

הוא נשען לאחור על מרפקיו, ולא יכולתי שלא להציץ לעברו. הוא נראה כאילו מקומו כאן, בחוף. עורו היה שזוף ושערו הכהה נשמט קדימה על פניו, ועורר בי את החשק לגעת בו בידיי, למרות שלא הכרתי אותו.

"אני בק." הוא רכן על אחד ממרפקיו והושיט לי את ידו. הבטתי בידו רגע והנחתי בה את ידי.

"ג'וזי."

הוא שמט את ידי וחיוך שובב האיר את פניו.

ידעתי שהבחור הזה מבשר צרות למרות שהכרתי רק את שמו הפרטי. היה קל מאוד לזהות את העובדה הזאת אפילו ממרחקים.

"את חדשה כאן?"

"כן."

"וכבר נמאס לך מהמסיבה?" הוא הפנה את אגודלו מעבר לכתפו לעבר המוזיקה הרועמת.

"מודה באשמה."

הוא חייך שוב, אבל לא היה לי מושג למה הוא מחייך בכלל.

"למה אתה לא במסיבה?" הנחתי למבטי לנדוד על שפתיו התפוחות ועל לסתו החדה. הוא היה נאה באופן שגרם לי להרגיש שאני לא אמורה להתבונן בו. כאילו הוא היה חטא.

"גם לי נמאס ממנה." נראה שהוא התכוון לכך. מה שלא היה במסיבה הזאת, לא היה לו עניין בה – ממש כמוני. "רוצה ללכת לאנשהו?"

גופי נדרך לשמע דבריו. אפילו לא הכרתי את הבחור הזה, והוא רצה שאלך איתו למקום לא ידוע?

שתיקה כבדה השתררה בינינו. הוא חייך חיוך יהיר ומבט ערמומי נשקף מעיניו שלכדו את כל תשומת ליבי. כן, הבחור הזה היה מתכון לצרות, ומסיבה מטורפת כלשהי – הוא סִקרן אותי. הוא הרים את ידיו וחיוכו היהיר התרחב.

"לא התכוונתי לזה ככה. יש מקום מגניב בהמשך החוף. את יכולה להישאר כאן ולזרוק עוד צדפים, או שאת יכולה לסמוך על אדם זר. הבחירה בידייך."

הייתי צריכה לסרב. ראיתי מספיק סרטים תיעודיים על פשעים שטפטפו למוחי את הסכנות האפשריות, אבל חלק ממני רצה ללכת איתו. לא היה שום סיכוי שבעולם שאחזור למסיבה הזאת, שהייתה בעיקר אורגיה וממש לא ערב תמים של משחקי קופסה. הטלפון הנייד שלי היה בכיס האחורי.

הצצתי לעבר הבית המפואר ואז החזרתי את מבטי אליו. בהחלט היו דרכים גרועות יותר למות.

"אתה מתכוון לרצוח אותי?"

צחוק רועם פרץ מבין שפתיו. "אני לא חושב."

"רצחת מישהו בעבר?"

עיניו נצצו. לא יכולתי לזהות אם הן היו חומות, ירוקות, או שילוב של השניים, אבל ידעתי שהן מהפנטות.

"לו הייתי עושה זאת, את חושבת שהייתי יושב איתך כאן על החוף?"

"סביר להניח."

הוא קם והבריש את החול מהג'ינס שלו.

"זו עובדה ידועה שרוצחים סדרתיים וחתיכים מצליחים להימלט מהחוק להרבה זמן." המשכתי.

הוא הטה את ראשו הצידה ונשך את שפתו כשמבטו מרפרף על כל חלק בי.

"אז את חושבת שאני חתיך?"

שיט. אמרתי את זה בקול רם?

"שנינו יודעים שאתה חתיך." גלגלתי את עיניי ונעמדתי לידו. מכנסי הג'ינס הקצרים שלי היו לחים מהחול, אבל הברשתי אותם בידיי כמיטב יכולתי.

"הגורם הבלתי ידוע כאן הוא אם אתה חף מפשע או נמלט מהחוק."

חיוכו התרחב והפך זדוני באופן קטלני.

"אז את לוקחת את הסיכון?" קולו היה חלק כמו חמאה כשהוא פסע לאחור, ומצאתי את עצמי משתוקקת ללכת אחריו.

ידעתי שאגיד כן עוד לפני שהמילה נפלטה משפתיי. הייתי לבד בעיר הזאת. לבד בעולם הזה. ורציתי נואשות להיות בכל מקום אחר.

לא רציתי לחשוב על אבא שלי או על אחי החורג, או על העובדה שכבר לא יכולתי לפנות לאימא שלי.

רציתי להסתכן איתו ויהיו ההשלכות אשר יהיו.

אף אחד אפילו לא ישים לב שנעלמתי. לא חשבתי שיהיה למישהו בכלל אכפת.

הייתי לגמרי לבדי. הדבר היחיד שהיה חשוב כרגע זה שנינו, כאן בחוף הזה, ואף אחד לא יכול לעצור אותנו.

לאף אחד לא יהיה אכפת מההחלטות הפזיזות שלי.

חלפתי על פניו בצעד אחד והבטתי בו. "אני אפילו לא מכירה אותך." לא חיכיתי לו כשהמשכתי ללכת לכיוון שאליו הוא פנה, אך הוא השיג אותי במהירות.

"את יכולה להכיר אותי." הוא עקף אותי והסתובב עם הפנים אליי. עיניו סרקו אותי מכף רגל ועד ראש כשהוא פסע אחורנית על החול, במבטו לא היה אפילו רמז של בושה כשעיניו שוב הביטו בשלי לבסוף.

"אנחנו יכולים לשחק משחק."

"משחק?" בטני התהפכה כשחשבתי על סוג המשחקים שהוא בוודאי משחק.

עיניו נצצו בשובבות וקראו עליי תיגר, דרבנו אותי לקחת את הסיכון. "כן. את תנחשי משהו עליי ואני אגיד לך אם זה נכון, ואז אני אנחש משהו לגבייך."

המשחק הזה נשמע מסוכן, אבל כבר היו לי בראש הרבה ניחושים לגביו.

"אתה פלייבוי."

הוא שפשף את חזהו כאילו נפגע, אך עיניו נצצו בשובבות בתגובה לדבריי. "לעזאזל. ישר ולעניין, הא?"

לא יכולתי שלא לצחוק. "אני טועה?"

"את לא צודקת." הוא הסתובב כדי לפסוע לצידי, וריחו הציף אותי.

הריח שלו היה שילוב של עשן ותבלינים, וממש הרגשתי אותו על הלשון שלי. "אבל את גם לא לגמרי טועה."
הוא חייך ונשך את שפתו התחתונה. "תורי. את ילדה יחידה."

"כן." טכנית, הוא לא טעה. לוקאס היה רק אחי החורג והכרתי אותו רק בגיל שבע־עשרה, כך שבכל היבט משמעותי הייתי בת יחידה.

הוא הקיש באצבעותיו. "עכשיו תורך."

המשכנו ללכת על החוף וחשבתי מה להגיד עכשיו. היו לי הרבה השערות לגביו, אבל לא הייתי בטוחה אם כדאי להגיד אותן בקול רם.

"אתה לא ילד יחיד."

"נכון. יש לי אחות קטנה."

"ילדה מסכנה," גיחכתי. "היא בטח לא יכולה לצאת עם אף אחד כשאתה בסביבה."

עיניו האפילו בסערה והוא הסיט את מבטו ממני לעבר האוקיינוס. התחרטתי על דבריי מייד.

"לא הייתי צריכה להגיד את זה."

הוא חייך וכאילו עטה מסכה על פניו. "הכל בסדר. תורי."

לא דחקתי בו יותר. אפילו לא הכרתי את הבחור הזה. לא הייתה לי שום זכות לדעת את הסודות שלו, גם אם רציתי מאוד לגלות אותם.

"אני בטוח שלא רצית לעבור לגור כאן."

"למה אתה חושב ככה?" שילבתי את זרועותיי. הוא פגע בול.

"אני לא יודע," הוא הניד קלות בראשו. "פשוט יש לי תחושה כזאת... שאת לא רוצה להיות כאן."

"לא ממש הייתה לי ברירה בעניין. לא."

"לא כל כך נורא כאן." הוא בעט בצדף קטן על החול. "אף פעם לא גרתי בשום מקום אחר, אבל אני לא שונא את המקום הזה."

"אז למה יש לי תחושה שאתה כבר מת לעוף מכאן?" עדיין פסענו על החוף וחלפנו על פני עוד ועוד בתים דומים מאוד לבית שבו נערכה המסיבה. חלקם היו גדולים יותר מהאחרים, אבל כולם היו מפוארים מאוד.

ממש כמו ביתו של אבי. שהיה ממש לפנינו.

"את טובה מדי במשחק הזה." הוא גיחך והחליק בידו על עורפו. שריר זרועו תפח מתחת לחולצתו וראיתי קצה של קעקוע עדין שהציץ מהשרוול.

"אני לא עוזב את קלרמונט ביי."

"כאילו, אף פעם לא?" צחקתי, אבל הוא נראה רציני.

"זאת אומרת, אולי בסופו של דבר, אבל לא בזמן הקרוב."

הבנתי אותו. לולא ביטוח החיים של אימא שלי, גם אני לא הייתי יכולה לשלם על הלימודים בקולג'. וגם עם הכסף הזה, לא היה שום סיכוי שאצליח לסיים את הלימודים בלי לקרוע את עצמי בעבודה. זה לא היה משנה שלאבא שלי היה יותר כסף משיכולתי בכלל לדמיין. סירבתי לגעת בו.

"אז מה? אתה פשוט מבלה עם האידיוטים הטחונים האלה?"

"אל תשכחי שגם את היית שם." הוא גיחך. "ולצערי, אני אחד מהאידיוטים הטחונים האלה."

הוא הצביע לאחור על בית שעל פניו חלפנו הרגע. הוא היה במרחק של בתים ספורים מביתו של אבי, אך בלט בין כל השאר. בית האבן הגדול נראה כאילו היה כאן הרבה לפני שאר הבתים, למרות שכולם היו מטופחים בהקפדה. הוא הקרין מעין תחושה מלכותית שגרמה לו להיראות ישן ומבוסס. בשונה מביתו של אבי. שם הכול נראה חדש. "זה הבית שלי."

"הבית הזה?" הצבעתי לעברו בתדהמה. לא היה לי מושג מהו שם משפחתו של בק, והאמת היא שגם לא היה אכפת לי. אבל ידעתי שאבא שלו, מי שהוא לא יהיה, צריך להיות אדם חשוב מאוד כדי לגור בבית כזה.

"כן."

"אני מבינה למה אתה לא מתכנן לעזוב."

הוא צחק והמשיך ללכת. חלפנו על פני הבית שלי תוך כדי שיחה, אך לא ציינתי זאת. חלק בי ידע שהכול ישתנה בינינו אם הוא ידע מי אני, ולא רציתי שזה יקרה.

ידעתי שלא רציתי להסתובב בקרב אנשים מסוימים, ממש כמו בק. המסיבה הזאת לא הייתה מקום שמצא חן בעיניי, ובהחלט לא מקום שרציתי להיות חלק ממנו. חוץ מזה, סביר להניח שלעולם לא יהיה לי רגע נוסף כזה עם בק אי פעם, כך שלא רציתי לזהם אותו במידע על אבא שלי.

"זה לא זה." הוא חייך, אבל החיוך הזה כלל לא היה כֵּן כמו חיוכו הקודם. זה היה בק המזויף. זה היה הבחור שהוא הציג בפומבי. "אני אעזור לאבא שלי לנהל את העסק."

"אתה מחייך, אבל אתה לא נראה שמח לגבי זה."

הוא גיחך, וממש ראיתי אותו עוטה שוב את המסכה שלו במקומה.

"זה לא היה אמור להיות תורי לנחש משהו עלייך? אני חושב שדילגנו על התור שלי."

נופפתי בידי ואישרתי לו להמשיך. הוא חשב רגע אחד ואז הקיש באצבעותיו.

"את, ג'וזי… חכי. מה שם המשפחה שלך?"

"אני לא אומרת לך."

"למה לא?"

בגלל שאני לא רוצה שתראה אותי באור שונה. אני לא רוצה שתשפוט אותי רק על סמך המשפחה שלי.

"בגלל שאני לא מכירה אותך." פטרתי אותו בצחוק. "אחר כך עוד תבקש ממני את מספר תעודת הזהות שלי."

הוא גלגל את עיניו וההבעה הזאת הייתה סופר חמודה על פניו היפות.

"בסדר. ומה לגבי שם שני?"

"רוז." זה היה שם שני שהיה משותף לי ולאימא שלי. ליבי התכווץ כשאמרתי אותו בקול רם. "ושלך?"

הוא עיווה את פניו רק קצת. "יוג'ין."

"הוו."

הוא הניף את אצבעו קרוב לפניי, ומייד סגרתי את פי. "אל תגידי שזה חמוד."

"אבל זה חמוד."

"ג'וזי רוז, אני חושב שיש לך קטע עם ספורטאים."

"שלילי." הנדתי בראשי.

"למה לא?"

"אהממ, כי רובם מניאקים." החוף התעקל ימינה, וככל שהתקדמנו והתרחקנו מהמסיבה ומהתאורה, נעשה יותר חשוך. הוצאתי את הטלפון הנייד שלי והקשתי על המסך.

הייתה לי הודעה אחת מלוקאס.

לאן הלכת?

הקלדתי תשובה מהירה כדי לעדכן אותו שאני נמצאת בחוף הים ותוך כדי כך הקשבתי לבק שדיבר.

"אני לא נעלב מזה."

"אז אתה גם טחון וגם ספורטאי?" החזרתי את הטלפון שלי לכיס.

"זה אומר שיש לי כבר שתי פסילות?"

"לגמרי. אתה מתהלך על חבל ממש דק כאן."

הוא גיחך והתחכך בכתפי בדיוק כשהתקרבנו לעיקול. בקושי ראיתי את החוף מאחורינו, אבל לא הבטתי לשם. התבוננתי בסלעים הענקיים שלפנינו שהתגבשו יחד לצוק. הגלים התנפצו בעוצמה על הסלעים, כאילו עצם קיומם הכעיס אותם, וזה היה שונה מאוד מהאופן שבו הם התגלגלו אל החוף.

זה היה פשוט עוצר נשימה.

בק הצביע לעבר נקודה חשוכה במיוחד בין הסלעים. "יש מערה קטנה בתוך הסלע שם. אנחנו שוחים ונכנסים לתוכה כל קיץ."

"אין שום סיכוי שבעולם שאני הולכת לשם." לא חשבתי שהוא הציע לי את זה, אבל רציתי להבהיר את עצמי מעבר לכל ספק כבר מההתחלה. התחלחלתי מעצם המחשבה. אם הגלים היו כל כך חזקים מבחוץ, לא יכולתי לתאר לעצמי איך זה עלול להיות מבפנים. מי יודע מה הסתתר שם?

כמעט שלא שחיתי באוקיינוס. לא היה שום סיכוי שאשחה ואכנס למערה הזאת.

בק התבונן בהבעות שחלפו על פניי וצחק. "אפילו אני לא טיפש מספיק כדי להיכנס למערה באמצע הלילה. למרות שאני ספורטאי מטומטם."

"לא אמרתי שספורטאים הם מטומטמים." החול מתחת לרגלינו התחלף באבנים קטנות. הרמתי אחת וניסיתי להקפיץ אותה על פני המים, אבל לא הצלחתי. "אמרתי שאתם מניאקים."

"אה, זה הרבה יותר טוב." הוא צחק. "אני רואה שלא עסקת בספורט מאז שהיית ילדה. הזריקה שלך ממש חלשה."

"היי!" באמת נפגעתי מדבריו.

"הנה." הוא הרים אבן נוספת והניח אותה בידי. היא הייתה הרבה יותר כבדה מהקודמת, אבל בקושי שמתי לב למשקל שלה כשהוא נעמד מאחוריי.

אם לפני כן חשבתי שהריח שלו הציף אותי, באותו הרגע הוא ממש חנק אותי, אבל זה היה הרגע המענג ביותר בעולם. האוקיינוס פשוט נעלם כשהרגשתי את עצמי נספגת לתוכו. ניחוחו, החום שלו הצמוד לגבי, נשימתו על צווארי.

הוא התאים את גופו לשלי ואחז בעדינות את ידיי בידיו. חששתי שהוא ירגיש שהן רועדות, אבל גם אם הוא שם לב, הוא לא אמר. הוא פשוט הניע את ידי לאחור והמשיך לדבר.

"כשאת מנסה לגרום לאבן לקפץ, את צריכה לזרוק אותה מהצד." הוא הדגים לי את התנועה כמה פעמים, אבל לא הצלחתי לחקות אותה.

"את צריכה להניף את מפרק כף היד במהירות ולתת לאבן לטוס בזווית המדויקת, אבל האוקיינוס הוא לא המקום הכי מתאים בשביל זה," הוא הצמיד את חזהו לגבי כדי לסובב את גופי לזווית הנכונה. "חשוב מאוד שהמים יהיו רגועים."

לא היה בי שום דבר רגוע.

לא היה שום דבר רגוע לא בי ולא באוקיינוס.

"אז מה הטעם בזה?" הבטתי מעבר לכתפי והוא היה שם, פיו כל כך קרוב לשלי. הייתי צריכה לעמוד על קצות אצבעותיי כדי להגיע לשפתיו, אבל יכולתי לעשות זאת בקלות. יכולתי לנשק אותו, וידעתי שלא אתחרט על זה.

"בהחלט יש טעם." ידו התהדקה סביב שלי, ומבטו נדד לשפתיי.

הוא עמד לנשק אותי. לא ידעתי שום דבר על הבחור הזה, מי הוא היה או מה הוא רצה, אבל ידעתי דבר אחד – לא היינו צריכים לדעת שום דבר זה על זה, כדי שאדע שרציתי נואשות שהוא ינשק אותי.

ליקקתי את שפתי התחתונה והוא עקב אחר התנועה כמו צייד.

"ג'וזי!" שמעתי מישהו קורא בשמי מרחוק, אבל לא היה לי אכפת. לא רציתי שהרגע הזה יסתיים, לא רציתי לקטוע את הטראנס שבו הייתי נתונה. רציתי שבק ינשק אותי לפני שהוא יתחרט ויפנה ממני.

שוב נשמעה קריאה בשמי מרחוק, ובק הרים את ראשו לעבר הקול, אבל אני כבר זזתי. הנחתי לידי להישמט מידו, הסתובבתי לעברו וכרכתי את ידיי סביב צווארו.

ליבי השתולל בחזי, וריאותיי התרסקו בתוכי באותה עוצמה כמו גלי האוקיינוס. לא הייתי בחורה כזאת. לא הייתי אמיצה. לא הייתי מישהי שמנשקת בחור שהיא לא מכירה.

אך אף אחד כאן לא ידע מי אני.

הייתי אף אחת בעיניהם. פנים חדשות, בחורה שהיא בגדר מסתורין בלבד. יכולתי להיות כל מי שרק רציתי. יכולתי ליצור את הבחורה שרציתי שהם יכירו.

הוא הביט לעברי, הצליל שנשמע במרחק נשכח, והוא לא חיכה שאסגור את המרחק בינינו. הוא רכן מטה, השרירים בצווארו נמתחו תחת אצבעותיי, והוא הצמיד את שפתיו לשלי.

בהתחלה זה היה עדין, שפתיו נעו על שלי, וניסיתי לנשום למרות שהרגשתי שזה בלתי אפשרי. בק נשך קלות את שפתי התחתונה בשיניו, ולא שמעתי כלום חוץ מנשימתי הכבדה ומהנהמה שבקעה מגרונו.

לא הכרנו זה את זה, ועדיין הוא רצה אותי בדיוק כפי שאני רציתי אותו. ידו שקעה בשערי שהתנופף ברוח, והוא הטה את ראשי לאחור בדיוק כשלשונו נחתה על שלי. היה לו טעם מנטה עדין ולא יכולתי לשבוע ממנו.

רדפתי אחר לשונו בלשוני והוא הידק את אחיזת ידו בשערי. דקירת כאב התפשטה בקרקפת שלי מתחת לאצבעותיו, אבל לא היה לי אכפת. זה רק גרם לי לרצות להתקרב אליו עוד יותר. ממש עטפנו זה את זה, ועדיין בער בי הדחף להתקרב אליו יותר ויותר, עד שלא יישאר אפילו מרחק נשימה בינינו.

שמעתי את שמי שוב, הפעם קרוב יותר, אך המשכתי לנשק אותו. לא רציתי לעצור. לא רציתי שהמציאות תכה בי ושהוא ייזכר שהייתי סתם בחורה זרה וחסרת חשיבות מבחינתו. רציתי לחיות בתוך הרגע הזה וסירבתי לתת למשהו להרוס אותו.

למרות שזו הייתה בסך הכול נשיקה אחת, מגע אחד בלבד בינינו, זה היה מושלם ופרוע. שיניו הכו בשלי כשהוא משך אותי קרוב יותר אליו, ונאחזתי בו כששפתיי נעו מהר יותר ויותר עם שפתיו.

היה לי ניסיון מועט מאוד עם גברים, אבל ידעתי שזו הייתה נשיקה ראשונה מהסוג שלא אזכה לו שוב.

בזה זה יסתיים, ואז אצטרך לעזוב. בק יהיה הבחור שאליו אשווה את כל הנשיקות הראשונות שלי עד סוף ימיי. כאב חלף בי מעצם המחשבה הזאת.

הוא נסוג ממני בדיוק כששמי נשמע שוב, ונשכתי את שפתו לפני שעזבתי אותו באיטיות.

הוא הרים את ראשו, אך עדיין התבונן בי. טעיתי קודם. עיניו היו זהובות יותר מאשר חומות או ירוקות, ואור הירח הבליח בתוך הנקודות הנוצצות בעיניו, ששאבו אותי לתוכן עד שהרגשתי אבודה בהן לגמרי.

בק מצמץ וכמו סילק את הערפל שאפף אותנו. הוא הסתובב לעבר החוף שממנו הגענו לפני רגעים ספורים. עקבתי אחר מבטו, ולא הייתה לי הזדמנות אפילו להסדיר את הנשימה שלי לפני שלוקאס ובחור שלא הכרתי צצו מולי.

גופו של בק התאבן לצידי וידו החליקה משערי. שמטתי את ידיי ממנו במהירות ופסעתי לעבר אחי החורג.

פניו היו סמוקות ועיניו נראו רצחניות, אבל לא היה לי מושג למה ומה הבעיה שלו. אפילו לא הכרתי אותו, למרות שאימו נישאה לאבי. טכנית הוא היה מבוגר ממני בשמונה חודשים, לא הייתה לו שום זכות להתנהג כמו אח גדול ומגונן.

"מה לעזאזל קורה פה?"

"תירגע." שילבתי את זרועותיי, אבל אז נוכחתי לדעת שהוא לא פנה אליי. הכעס שלו היה מופנה ישירות לבק.

"מה לכל הרוחות נראה לך שקורה?"

הסתובבתי עם הפנים לבק. קולו נשמע שונה כל כך. הוא נשמע כועס ועצבני, ולמען האמת – גם קר. ממש לא כמו לפני רגעים ספורים.

"אתם מכירים?" הבטתי בהם, אבל אף אחד מהם לא הביט בי. הם נעצו מבטים רצחניים זה בזה בניסיון לגבור אחד על השני בתחרות גברית מטופשת כלשהי, ולא היה לי שמץ של מושג מה קורה פה. "הלו?"

"כן." בק הנהן לעברי. עיניו היו עכשיו קרות ממש כמו קולו. הייתי נותנת הכול כדי לחזור להיות עטופה בזרועותיו ממש לפני שלוקאס הפריע לנו. חיבבתי את הבק ההוא. הבק ההוא היה פשוט משכר. אבל הבק הזה היה שונה.

הבק הזה הפחיד אותי קצת.

"מאיפה את מכירה את לוקאס?"

הבטתי בהם שוב, משום שהיה ברור שפספסתי כאן משהו. "הוא אחי החורג."

צחוק מרושע בקע משפתיו של בק, והתבוננתי בו קופץ את אגרופו לצד גופו. לוקאס התקרב לעברי, אבל התרחקתי ממנו כשהוא ניסה לאחוז בידי. לא ידעתי מה קרה כאן, אבל לא הייתי זקוקה לו בתור האביר המושיע שלי או משהו כזה.

"אל תעמיד פנים שלא ידעת מי היא." נימת קולו של לוקאס גרמה לי להפנות את ראשי שוב לעבר בק. הוא ידע מי אני כל הזמן הזה?

אבל בק כבר לא הביט בלוקאס. הוא הביט בי במבט זועם, וכבר לא נראה שהוא רוצה בי בכלל. הרגשות האלה נשטפו לתוך הים ברגע שהנשיקה שלנו הסתיימה. הדבר היחיד שניכר כעת בפניו של בק היה גועל, והוא היה מופנה אך ורק אליי.

בעוד עיניו נזפו בי, פיו התעקל בחיוך זדוני. הוא נראה כמו אִיוּם שאף אחד לא היה רוצה להיות בקרבתו.

הוא בקושי ידע עליי משהו, אבל ברגע שלוקאס הופיע והוא הבין את הקשר בינינו, הכול נשכח והפכתי לאויבת מספר אחת שלו.

הוא שנא אותי. באופן מיידי.

יהיו הסיבות שלו אשר יהיו, בק שנא אותי ואת האופן שבו לוקאס שוב ניסה להתקרב אליי. הוא נעץ בידו מבט כה זועם, שנראה כאילו עוצמת מבטו יכלה להעלות אותה באש. הוא רתח מכעס, ולא היה לי מושג מה עשיתי.

"בגלל זה לא רצית להגיד לי את שם המשפחה שלך." הוא צחק, אבל לא הייתה בצליל הזה אפילו טיפת הומור.

"מה עשית, ווֹס? שלחת את אחותך הזונה לכאן כדי לפתות אותי?"

נרתעתי לאחור כאילו הוא סטר לי. הרגשתי את העלבון עד עמקי נשמתי. כל חלק בתוכי, שהתעורר לחיים בהשפעת הנשיקה של בק, התמלא עכשיו בבושה אינסופית.

איזו טיפשה הייתי.

"לך תזדיין, קלרמונט." לוקאס משך אותי אליו, והנחתי לו לעשות זאת. לא היה לי מושג למה הוא כעס כל כך על זה שהייתי כאן עם בק, או למה הוא יצא בכלל להגנתי.

לוקאס בקושי הכיר אותי, אבל היינו משפחה. אם כי עדיין לא באמת הכרנו זה את זה, הוא כל מה שהיה לי כאן.

והוא לא רצה שאהיה אפילו קרובה לבק קלרמונט.

קלרמונט. בק קלרמונט. כמו קלרמונט ביי.

זאת אומרת, המשפחה שהעיר הזאת וכל מה שיש בה נקראים על שמה.

"בוא לא נשווה בין אחיות זונות."

בק הסתער לעבר לוקאס, אבל הבחור שלוקאס הגיע איתו חסם את דרכו.

"פאקינג זוז מפה, בן," בק נהם לעברו, אבל בן התעקש ועמד במקומו. "זה לא יקרה. יש לנו אימון קיץ מחר."

הסתובבתי עם הגב אליהם והלכתי לעבר החוף. לא רציתי לשמוע ולו מילה אחת ממה שהיה למישהו מהם לומר. הרגשתי מושפלת ומלוכלכת וכל מה שרציתי היה להתרחק מהם כמה שיותר מהר.

רציתי לקפוץ לאוקיינוס ולהניח לו לשטוף את מילותיו, את מגעו ואת טעמו של בק שעדיין הרגשתי על השפתיים והלשון שלי.

"שלא תעז להתקרב אליה שוב." לוקאס כעס לא פחות מבק, ולפתע הייתי אסירת תודה על כך שהוא היה כאן. גם אם נוכחותו הרסה הכול, לא רציתי להעניק לבק אפילו שנייה אחת נוספת מעצמי.

הוא גם ככה קיבל יותר ממה שהייתי צריכה לתת לו.

"אני אתקרב אליה אם ארצה." תגובתו של בק גרמה לי לעצור במקומי. "אין שום דבר שאתה יכול לעשות כדי לעצור אותי. אם אני ארצה לזיין אותה – אני אעשה את זה."

הסתובבתי להביט בו. הוא לגמרי איבד את זה.

"הייתי יכול לזיין אותה ממש כאן על החוף הזה, אילו הייתי רוצה. לא חשבתי שאחותך תהיה נואשת בדיוק כמוך."

הסתערתי לעברו. רציתי לצרוח, להטיח את אגרופי בחזה שלו, לדרוש שיפסיק לדבר עליי כאילו לא הייתי שם, אבל לוקאס כבר היה לצידי. הוא הרחיק אותי מבק, וצחוקו המרושע הדהד מאחוריי.

בק טעה. לעולם לא אניח לו לעשות את זה. לא הייתי נואשת ולא הייתי זונה, וסירבתי שיתנהגו אליי כאחת כזאת רק מפני שהרשיתי למניאק אחד לנשק אותי על חוף הים. רק בגלל שפשוט התחננתי לזה בגופי.

"לך תזדיין, חתיכת אידיוט," צעקתי אליו מעבר לכתפו של לוקאס, וכעסו של בק השתנה לפתע לחיוך. אבל הוא לא דמה כלל לחיוך שהעניק לי קודם לכן. לא היה בו שום דבר מהבחור ההוא.

זה היה בק קלרמונט האמיתי, ושום דבר בו לא מצא חן בעיניי.

"אני אצפה לזה בקוצר רוח, נסיכה."